קתרין לרוי

קתרין לרוי
Catherine Leroy
	אין תמונה חופשית
לידה	27 באוגוסט 1944; פריז, צרפת
פטירה	8 ביולי 2006 (בגיל 61); סנטה מוניקה, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה	Catherine Yvonne Blanche Caroline Leroy
מדינה	צרפת
פרסים והוקרה	פרס ג'ורג' פולק (1967); מדליית הזהב ע״ש רוברט קאפה (1976) ;
	https://dotationcatherineleroy.org/en/

קתרין לרוי (באנגלית: Catherine Leroy‏; 27 באוגוסט 1944–8 ביולי 2006) הייתה צלמת עיתונות ומלחמה צרפתייה, אשר צילומיה ממלחמת וייטנאם הופיעו בשער מגזינים רבים, ביניהם כתב העת לייף^[1].

ילדותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוי נולדה ב-27 באוגוסט 1944, בפרברי פריז^[2]. היא למדה בבית ספר קתולי ובגיל 18 הוציאה רישיון צניחה. אחרי שצפתה בצילומי מלחמה בעיתונות, החליטה לנסוע לדרום וייטנאם כדי "להעניק למלחמה פנים אנושיות". בגיל 21 היא הזמינה כרטיס ללאוס, כשבאמתחתה מצלמה מדגם Leica M2 ו-200 דולר^[3].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1966, בטרם הגיעה לסייגון, פגשה לרוי את הורסט פאס, ראש הלשכה של סוכנות הידיעות Associated Press. ב-23 בפברואר 1967, הפכה לעיתונאית הרשומה הראשונה שהשתתפה בצניחה מבצעית, יחד עם חטיבת הצנחנים ה-173, כחלק ממבצע עיר צומת. מימדי הגוף הקטנים שלה ומשקלה הנמוך חייבו שהיא תישא עמה משקל נוסף, כדי שתוכל לעבור בשלום את הצניחה^[4]. מעמד העיתונאית שלה הושעה לתקופה קצרה אחרי שקיללה קצין בנחתים שלדעתה התנשא עליה כשדחה את בקשתה להשתתף בצניחה, זמן קצר אחרי מבצע עיר צומת.

במהלך הקרב על גבעה 881 ב-30 באפריל 1967, צילמה לרוי סדרת תמונות של חובש חיל הים האמריקאי ורנון וויק מטפל בחייל מארינס גוסס, תמונות שפורסמו במגזין Life וזכו לשבחים רבים. אלו היו שלוש תמונות שצולמו בזריזות בזו אחר זו. בתמונות נראה וויק כפוף בדשא גבוה, מחבק חייל מארינס שנורה בעוד העשן מהקרב מיתמר באוויר ברקע. בתמונה הראשונה וויק מניח שתי ידיים על חזהו של המארינס, מנסה לעצור את הדימום. בשנייה, הוא מנסה למצוא פעימות לב. בתמונה השלישית, "חובש בצער", הוא זה מבין שהחייל מת.

ב-19 במאי 1967, בזמן שצילמה את מבצע היקורי עם יחידת נחתים ליד אזור מפורז בווייטנאם, נפצעה לרוי קשה מאש מרגמות של צבא צפון וייטנאם{{הערה"Marines in Vietnam (editor's note)". Life. 62 (23): 22. 9 ביוני 1967. נבדק ב-28 בספטמבר 2017. {{cite journal}}: (עזרה)}}. לרוי סיפרה מאוחר יותר שמצלמה הצילה את חייה על ידי עצירת חלק מהרסיסים. היא פונתה תחילה לקון ת'ין, ולאחר מכן ל-USS Sanctuary, שם ביקר אותה מפקד כוח האמפיבי הימי השלישי, גנרל לואו וולט. לבסוף היא הועברה לבית חולים שדה ושוחררה באמצע יוני.

בספטמבר 1967 תיעדה לרוי את המצור על קון–טיין. באוקטובר שבה לפריז לביקור משפחתי, ולאחר מכן טסה לניו יורק, שם חתמה על חוזה עם סוכנות הצילום Black Star.

ב-1968, במהלך מתקפת טט, לרוי ועיתונאי של סוכנות הידיעות הצרפתית, פרנסואה מזוּר, נשבו על ידי חיילים של צבא צפון וייטנאם במהלך הקרב על העיר הו. היא הצליחה לשכנע את החיילים לשחררה והייתה העיתונאית הראשונה שצילמה את חיילי צבא צפון וייטנאם מאחורי קווי החזית^[5]. הסיפור שליווה את התמונות הופיע בשער מגזין "לייף". לרוי תיארה את עבודתה: "כשאתה מסתכל על תצלומי מלחמה, זהו רגע שקט מהנצח. אבל בשבילי, הוא רדוף צלילים, צלילים מחרישי אוזניים. בווייטנאם, רוב הזמן היה משעמם ביותר. הלכת קילומטרים דרך שדות אורז או ג'ונגל - בהליכה, בזחילה, בנסיבות הכי בלתי נסבלות, ושום דבר לא קרה. ואז פתאום כל הגהנום משתחרר".

לרוי שבה לפריז בדצמבר 1968. באוגוסט 1969 קיבלה משימה לסקר את פסטיבל וודסטוק, אך ביום הראשון הצטרפה לקהל ובילתה בחודשים שאחר כך בנסיעות ובשימוש בסמים עם יוצאי מלחמת וייטנאם.

מ-1977 עד 1986 היא סיקרה סכסוכים בצפון אירלנד, קפריסין, סומליה, אפגניסטן, עיראק, איראן ולוב למען מגזין הטיים. היא סיימה את צילומי המלחמה בתחילת שנות ה-90.

לרוי מכרה את עבודותיה במקור ליונייטד פרס אינטרנשיונל ולאסושייטד פרס, ומאוחר יותר עבדה עבור Sipa Press ו-Gamma.

פרישתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוי התגורר במלון צ'לסי שבניו יורק במהלך שנות ה-80. מאוחר יותר הקימה חנות למכירת בגדי וינטאג' בשם Piece Unique.

ב-2005 נשלחה על ידי מגזין ה-Paris-Match לאריזונה למפגש עם ורנון ויק, מה שהפך לעבודת הצילום האחרונה שלה.

ב-8 ביולי 2006 נפטרה לרוי בסנטה מוניקה שבקליפורניה, שבוע אחרי שאובחנה עם סרטן הריאה{[הערה|"Vietnam : quand les fantômes de la guerre s'invitent à la maison". Paris-Match. 27 ביוני 2018. {{cite news}}: (עזרה)}}.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

("Catherine Leroy Remembered", Contact Press Images, July 2006 בארכיון Wayback Machine (אורכב 17.04.2015))
"A Tribute to Catherine Leroy", American Photo, March 22, 2007
"Catherine Leroy 1945–2006", Zoiie Bean

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Herman, Elizabeth (28 במרץ 2017). "The Greatest War Photographer You've Never Heard Of". The New York Times. נבדק ב-28 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
^ "Biography". Dotation Catherine Leroy. נבדק ב-28 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
^ Phil Davison (17 ביולי 2006). "Obituary: Catherine Leroy". The Independent. {{cite news}}: (עזרה)
^ "The Vietnam War Pictures That Moved Them Most".
^ Leroy, Catherine (16 בפברואר 1968). "Soldiers of North Vietnam strike a pose for her camera". Life. 64 (7): 22–28. נבדק ב-28 בספטמבר 2017. {{cite journal}}: (עזרה)

[1] Herman, Elizabeth (28 במרץ 2017). "The Greatest War Photographer You've Never Heard Of". The New York Times. נבדק ב-28 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)

[2] "Biography". Dotation Catherine Leroy. נבדק ב-28 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)

[3] Phil Davison (17 ביולי 2006). "Obituary: Catherine Leroy". The Independent. {{cite news}}: (עזרה)

[4] "The Vietnam War Pictures That Moved Them Most".

[5] Leroy, Catherine (16 בפברואר 1968). "Soldiers of North Vietnam strike a pose for her camera". Life. 64 (7): 22–28. נבדק ב-28 בספטמבר 2017. {{cite journal}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]