שיקום הצבא המצרי לאחר מלחמת ששת הימים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במהלך מלחמת ששת הימים הוכה צבא מצרים פיזית ומוראלית באופן קשה. ההנהגה המצרית שהייתה המומה מתוצאות המלחמה, חששה מעימות נוסף מול צה"ל ופנתה מיד לאחר המלחמה לברית המועצות בבקשה לסיוע דחוף ברכש אמצעי לחימה, סיוע כלכלי ובליווי הליכי השיקום. המאמץ המצרי האדיר והנכונות של הסובייטים לסייע איפשרו את החזרת הפסדי חיל האוויר המצרי כבר בדצמבר 1967, חצי שנה בלבד לאחר המלחמה ואת הפסדי כוחות היבשה במהלך שנת 1968.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא מצרים שאותו טיפח הנשיא גמאל עבד אל נאצר, והיה מושא לגאווה לעם המצרי, ספג אבידות כבדות והושפל במלחמת ששת הימים. כבר ביומה הראשון של המלחמה הושמד רוב חיל האוויר המצרי במבצע מוקד ושדות התעופה הצבאיים המצריים החשובים הושבתו. עד סוף המלחמה איבדו המצרים כ- 85% ממטוסיהם (רובם בעודם על הקרקע). כוחות היבשה המצריים הגדולים שנפרשו בחצי האי סיני בתקופת ההמתנה הובסו בסדרה של קרבות בזק והוכו גם על ידי חיל האוויר הישראלי שנהנה משליטה אווירית מוחלטת בכל זירות הלחימה. לאחר שנשברו היחידות המצריות הקרקעיות בקרבות, החלה מנוסה המונית בלתי מאורגנת של חיילים מצריים מערבה לעבר תעלת סואץ כשהם משאירים אחריהם את ציודם. לאחר הפסקת האש הדיח נשיא מצרים את הרמטכ"ל המצרי, עבד אל-חכים עאמר ועימו את הקצונה הבכירה של הצבא. במצרים הפגועה שלאחר המלחמה עלה החשש שישראל תנצל את חולשתה של מצרים ותצלח את התעלה מערבה לעומק מצרים. לפיכך קם צורך דחוף לשקם את הצבא המצרי.

שיקום הצבא המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבד אל-מונעם ריאד, ממשקמי צבא מצרים לאחר תבוסתם במלחמת ששת הימים

בסמוך לאחר המלחמה פנה נאצר לברית המועצות בבקשה לסיוע דחוף בשיקום הצבא. הסובייטים, ששאפו להרחיב את השפעתם במזרח התיכון ודחיקת ההשפעה של המערב, ראו בתבוסה המצרית הזדמנות והביעו נכונות רבה בשיקום הצבא והכלכלה המצרית. כשבועיים לאחר המלחמה, ב-20 ביוני 1967 הגיע למצרים הנשיא הסובייטי פודגורני בעצמו כשהוא מלווה בשר ההגנה המארשל זכארוב וצוות של 91 יועצים. הסובייטים קיימו סדרה של פגישות עם עמיתיהם המצרים ובקשו ללמוד את צורכיהם. ב-22 ביוני התקיימה ישיבה בראשות המארשל זכרוב והרמטכ"ל המצרי מוחמד פאוזי. בישיבה נדונו בפרוט רב ובאריכות מצב הצבא המצרי. פאוזי טען בישיבה שהסובייטים אינם מעמידים לרשות מצרים את הנשק החדיש ביותר שברשותם וזאת בניגוד לארצות הברית שמוכרת לישראל את הנשק החדיש ביותר. טיעון זה הושמע פעמים רבות על אף שצה"ל לא הצטייד בנשק אמריקאי באותה העת זולת אמל"ח הגנתי מועט. זכרוב טען לעומת זאת כי הנשק הסובייטי איכותי וכי גם הישראלים עצמם חיוו דעתם על איכותו הטובה. לדעתו מצב הצבא הירוד נובע מרמת הכוחות המצריים ולכן דרושה השקעה בהכשרה. פאוזי העביר לעמיתו הסובייטי רשימת נשק וציוד שצבא מצרים זקוק לשיקומו ובנוסף ביקש הרחבה משמעותית של מספר היועצים הסובייטים כך שיוצבו גם בגדודים ובעיקר בחיל האוויר וביחידות ההגנה האווירית המצרית. ב-29 ביוני בישר זכארוב לפאוזי כי רשימת הדרישות של מצרים אושרה על ידי הגורמים המוסמכים בברית המועצות.

בשלב ראשון סיפקה ברית המועצות כמות עצומה של נשק חדיש בדרך הים והאוויר. בתוך חודשים אחדים הועברו 321 מטוסי ירוט החדישים מדגם מיג 21, 93 מטוסי תקיפה מדגם מיג 17. הסוביטים רתמו למאמץ גם מדינות עמיתות מהגוש הקומוניסטי. מטוסי מיג 17 נוספים נשלחו מגרמניה המזרחית, פולין ויוגוסלביה. בנוסף הגישה ברית המועצות סיוע כלכלי והעבירה למצרים מאה אלף טון חיטה מיד לאחר המלחמה והמשיכה במשלוחי חיטה נוספים גם בשנת 1968. סין העבירה גם היא 150 אלף טון חיטה ופולין סייעה בהלוואות של מטבע חוץ בריבית נמוכה.

שלב שני של השיקום היה שלב קליטת הנשק, הכשרת יחידות מצריות והקמת קו הגנה לאורך תעלת סואץ שהייתה למעשה קו הגבול החדש בין מצרים לישראל. לצורך כך שלחו הסובייטים כ- 1,200 יועצים ומדריכים שסייעו בתכנון ובהקמה של מערכי ההגנה מצידה המערבי של תעלת סואץ ומדריכים לקליטה מואצת של הציוד החדיש. עד סוף שנת 1967 סיים צבא מצרים לאייש קו הגנה בצידה המערבי של התעלה שכלל חמישה גדודי חי"ר ושני גדודים משוריינים. כמפקד החזית מונה אחמד איסמעיל עלי שהיה בין הקצינים הבכירים הבודדים שלא הודחו לאחר המלחמה.

המצרים המשיכו בהעצמת צבאם גם בשנים 1968 - 1969 והקימו יחידות חדשות, קלטו ואימנו כח אדם איכותי יותר. המסגרת הגדולה ביותר שהוקמה הייתה הארמייה השלישית שהוקמה ב-1968 והחלה את פעילותה ביולי 1969, במהלך מלחמת ההתשה.

תוצאות מאמצי השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בישיבת הממשלה המצרית בפברואר 1968 סקר הגנראל פאוזי את מצב הצבא ואמר שהסיוע הסובייטי הביא להשלמת 70% מהאבדות של כוחות היבשה. מלוא האבדות חיל האוויר המצרי השלימו הסובייטים עוד בסוף שנת 1967. פאוזי גם ציין שהסיוע הרב ניתן למצרים ללא כל תמורה.
  • השיקום של צבא מצרים איפשר לנאצר להגביר בהדרגה את תקריות האש בחזית התעלה שהיו בחצי השנה הראשונה שלאחר המלחמה מעטות וביוזמת מפקדים מקומיים והלכו והתרבו בחלוף הזמן והפכו ליוזמות של נאצר עצמו. בעיקר ניצלה מצרים את ההצטיידות הרבה בארטילריה ויזמה הפצצות על ביצורי קו בר לב שהלך והוקם על ידי ישראל בצידה המזרחי של התעלה.
  • מספר היועצים שישבו דרך קבע במצרים גדל והגיע לכ- 1,500. היועצים הוצבו בדיוויזיות וליד כל אחד ממפקדי החטיבות. בהדרגה הוגדל מספר היועצים עוד יותר והגיע לרמת הגדודים.
  • שיקום צבא מצרים איפשר חדירה מוגברת של ברית המועצות למצרים שתאמה את האינטרס הסובייטי להרחיב את השפעתם מעבר לגוש ברית ורשה[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חרב אל-אסתנזאף: מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים/ מוסטפא כבהא. אפעל: יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ; אוניברסיטת תל אביב, 1995, עמ' 52-55

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מישל סלומון, כוכב אדום מעל הים התיכון, תל אביב תשל"ב, עמ' 6"