חיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןחיטה
Triticum polonicum L 2.JPG
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: דגנאים
משפחה: דגניים
סוג: חיטה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Triticum
תחום תפוצה
תפוצת החיטה בעולם
שדה חיטה בבית לחם הגלילית

חיטה (שם מדעי: Triticum) היא סוג במשפחת הדגניים, הכולל מינים תרבותיים חשובים ביותר כמקור מזון לאדם. החיטה היא צמח עשבוני חד שנתי עם ציצית שורשים[1].

חיטה הוא הגידול השני הנפוץ ביותר בעולם אחרי תירס ולפני אורז[2]. היא גדלה בכל חלקי העולם מלבד האזורים הטרופיים[1].

מינים תרבותיים של חיטה הם מרכיב המזון העיקרי בתרבויות רבות, במיוחד באזור הים התיכון, ועל כן היא נמנית בין חמשת מיני דגן; החיטה היא גם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

מבנה החיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבעולים של החיטה הם קנים זקופים המורכבים מפרקים ומפרדים. עלי החיטה מורכבים מנדן העוטף את פרקי הקנה ומטרף צר וארוך. התפרחת היא שיבולת אשר מורכבת משיבוליות המסודרות בשני טורים לאורכו של הציר[1]. הפרחים של החיטה מואבקים על ידי הרוח או באמצעות האבקה עצמית[1]. הפרי של החיטה מכונה גרגר והוא כולל את הזרע[1].

מוצא החיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קציר חיטה
שיבולי החיטה על מטבע קדום

במזרח התיכון שימש צמח החיטה כמזון בסיסי כבר מראשית ימי החקלאות בתקופה הנאוליתית.

הסברה המדעית הרווחת היא שהחיטה התרבותית תורבתה על ידי האדם מאב קדמון, המכונה "אם החיטה". אהרן אהרנסון חקר את מוצא החיטה, בארץ ישראל, בראשית המאה העשרים וב-1906 זיהה את חיטת הבר כאב הקדמון של החיטה ליד ראש פינה. על פי ממצאים ארכאולוגים בויתה החיטה 10,000 עד 12,000 שנה לפני זמננו.[דרושה הבהרה] [דרוש מקור]

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר הגנטיקה בשנים האחרונות זיהה[דרושה הבהרה] [דרוש מקור] באם החיטה, אשר נמצאה באתרים ארכאולוגים רבים מאז גילויה בידי אהרונסון, צמח מוכלא משני עשבי בר דיפלואידים ודו ביתיים, אשר זווגו בטבע שנים רבות לפני תירבות החיטה. חיטת הלחם המצויה כיום, הוכלאה פעם נוספת עם עשב בר נוסף בתחילת תירבות החיטה, והיא בעלת סדרת כרומוזומים הקספלואידית - כלומר בעלת שלושה זוגות כרומוזומים הומולוגיים בעלי תפקידים דומים, שמקורם משלושת הצמחים המקוריים.

חוקרים ישראליים ואמריקניים[דרושה הבהרה] מצאו גן באם החיטה שאבד במהלך התירבות שלה, שעשוי לשפר את החיטה המודרנית מבחינה תזונתית, ולהעשיר את החיטה בחלבונים, אבץ וברזל.

לחיטה גרעינים בחלקה העליון בלבד. במצבה התרבותי, גרעינים אלו כבדים ולא ניתנים לפיזור על ידי רוח, והיא תלויה באדם לצורך הפצה.

זני חיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיטה כוללת 16 מינים, מתוכם 13 צמחי תרבות ושלושה צמחי בר[1].

החיטה הקשה Triticum durum, המוכרת גם כחיטת דורום או חיטת מקרוני, מוכרת מהמאה הראשונה לספירה והיא נפוצה גם בתקופה המודרנית. היכולת של זן זה לעמוד בפני היובש הפכה אותו לזן השולט בחקלאות המסורתית של כל ארצות הים התיכון[1]. הקמח של החיטה הקשה לא מתאים לאפיית לחם רגיל, אלא למאפים מסוגים אחרים שאינם מצריכים תפיחה כמו פיתות ומצות. שימושו העיקרי של קמח זה הוא בתעשיית האיטריות (פסטה), אשר מיוצרות מהסולת הדקה[1].

חיטת הלחם T. vulgare גדלה בעיקר באזורים ממוזגים, קרים וחמי למחצה. גידולה נעשה בחורף, תנובתה גדולה מאוד והקמח המופק ממנה עולה בתכונותיו על זה של שאר מיני החיטה[1].

החיטה במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעיני חיטת איינקורן

החיטה נזכרת 30 פעמים במקרא, בראש רשימת גידולי היסוד של ארץ ישראל (דברים, ח', ח'). היא כלולה בשבעת המינים[3]. במקרא מוזכר גידול חיטה באזורים שונים בארץ: בעפרה שבנחלת בנימין (שופטים, י"א, ל"ג), בבית שמש (שמואל א', ו', י"ג), בירושלים (דברי הימים א', כ"א, כ') ובעבר הירדן גדלו מיני חיטים משובחות - בעמון (יחזקאל, כ"ז, י"ז; שופטים, י"א, ל"ג) ובגלעד (שמואל ב', י"ז, כ"ח) וכן בארם נהריים (בראשית, ל', י"ד) ובמצרים (שמות, ט', ל"ב).

זיהויה של החיטה המופיעה במקרא עם הסוג טריטיקום Triticum אינו מוטל בספק. השם חיטה משותף לכל השפות השמיות. לגידול זה קיימת מסורת זיהוי רציפה וברורה בשל היותו הצמח החשוב ביותר במזונו של האדם בכל התקופות ההיסטוריות. זהו מין הדגן השכיח ביותר בעולם העתיק, ואין ספק שבתקופת המקרא היה מבוית בכל התרבויות של אזור הסהר הפורה. מוסכם על כל החוקרים שמיני החיטים השכיחים ביותר היו חיטה קשה (T. durum) וחיטה רכה (T. aestivum). למעשה, החיטה הקשה, שלה מספר זנים, הייתה הדגן העיקרי והיא מהווה כ- 90% מכלל הממצא הבוטני הארכיאולוגי (שכולל מאות רבות של אתרים). החיטה המשיכה להוות גידול מרכזי גם בתקופת חז"ל ובימי הביניים[4].

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנבטה של עשב חיטה

גרגירי החיטה מכילים כ- 70% עמילן וכ- 10% של חומרים חלבוניים, בהתאם לכך היא משמשת למאכל[1]. מגוון אופני ההכנה והמאכלים המבוססים על החיטה הוא רב והיא נחשבת למוצר יסוד. אמנם ניתן גם לבשל את גרגירי החיטה כמאכל בפני עצמו[5]; אך השימושים העיקריים של החיטה מבוססים על הקמח שלה. טחנות קמח טוחנות את זרעי החיטה ומכינות מהם קמח - שממנו מכינים לחם, עוגות, פשטידות, פסטה ומוצרי בצק אחרים. החיטה משמשת כיום גם כמקור למספוא, לייצור שמן חיטה לצרכים רפואיים, לייצור בירה, ולהפקת אתנול לצורכי מאכל, רפואה ודלק בר-קיימא.

בירת חיטה היא בירה, בדרך כלל מסוג אֵיְיל, אשר מבושלת עם כמות גדולה של חיטה. ברוב המקרים מדובר בשילוב של לתת חיטה עם לתת שעורה, בשיעור שווה או גבוה יותר של החיטה. בירת חיטה בושלה כבר לפני אלפי שנים במצרים העתיקה ובבל. בתקופה המודרנית מרכז הייצור של בירות החיטה הוא במחוז הגרמני בוואריה ובבלגיה.

גרגירי החיטה משמשים גם להכנת פניני חיטה המכונים בורגול, אשר משמשים להכנת דייסות ופתיתי חיטה[1].

עשב חיטה נוצר מהנבטה של זרעי חיטה והצמחתה לגובה של 10–15 ס"מ. את העשב טוחנים במטחנה שהיא בעצם מעין מסחטה ייחודית. הנבט מכיל כלורופיל ברמות גבוהות, המקנה לו את צבעו הירוק. כמו כן, עשב החיטה מכיל ויטמינים רבים, מינרלים, סיבים, נוגדי חמצון וחלבונים. המיצוי של עשב החיטה ניתן לשימוש בדרכים רבות ומועילות, בעיקר בשתייה.

הסובין של החיטה משמשים בעיקר להזנה של בעלי החיים[1].

קש החיטה משמש כמזון לבעלי חיים וכחומר גלם להפקת תאית עבור תעשיית הנייר[1].

שימושים רפואיים על פי מקורות קדומים ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים שימשו מיני חיטה שונים לריפוי מחלות עור, קצרת, פצעים מוגלתיים וכן לשיפור עור הפנים, לניקוי רפואי אינטימי לנשים ולהקלת כאבי חזה וכליות. ברפואה העממית בימינו משמשת החיטה לניקוי ורענון עור הפנים, לטיפול בדלקת פרקים, בשיעול, בסתימות בדרכי השתן וכן לשיכוך כאבים ולשיפור הזיכרון[6].


חיטה
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 13.1 ג'
קלוריות 327 קק"ל
חלבונים 12.6 ג'
פחמימות 71.1 ג'
פחמימות זמינות 70 ג'
שומן 1.54 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמינים
ויטמין B1 0.383 מ"ג
ויטמין B2 0.115 מ"ג
ויטמין B3 5.464 מ"ג
ברזל 3.19 מ"ג
סידן 29 מ"ג
אשלגן 363 מ"ג
נתרן 2 מ"ג
סיבים תזונתיים 12.2 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני

משק החיטה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיבולי חיטה על מטבע של אגורה אחת, מסדרת הל"י, שנת התשל"ד.

לפני קוום המדינה נהגו הפלחים הערבים לגדי זן מקומי מתאים לכל אזור בארץ, כמו נורסית, ג'לג'ולית ואבו-פאשית. עם הקמת ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, במשק העברי היו זורעים זנים של חיטה קשה. לאחר התבססות החקלאות היהודית והתפתחות המחקר בתחום, כברו החקלאים היהודים לשנים מתאימים של חיטה רכה כמו חיטת הלחם T. vulgare[1].

עם קום המדינה חקלאי ישראל סיפקו 10%-12% מתצרוכתה של האוכלוסייה ובשנת 1982 האספקה העצמית הגיע לכמחצית התצרוכת, זאת למרות הגידול באוכלוסייה[1].

רוב החיטה בישראל מגודלת בנגב. גידול החיטה בארץ ממוכן ומצריך כמות קטנה מאוד של עבודת ידיים[1].

בשנת 2010 נקצרו בישראל 150 אלף טונות חיטה, ויובאו 900 אלף טונות. רוב החיטה המשמשת לייצור קמח משובח ללחם, וגם קמח מחיטת דורום לפסטה, מקורם בארצות הברית. וזאת משתי סיבות[7]:

  1. יבולי החיטה בישראל אינם מספקים לצריכה מקומית לצורכי מאכל לבני אדם, בגלל קוטנה של המדינה והעדר קרקעות זמינות לגידולי חיטה בכמות מספקת.
  2. חלק מהחיטה המיוצרת נחשבת כבעלת איכות נמוכה.

ייצור חיטה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערה בשדה חיטה, ציור משנת 1865

יצרניות החיטה הגדולות בעולם הן סין, הודו וארצות הברית, אך בניגוד לשתי הראשונות בהן כל החיטה משמשת לצריכה מקומית, בארצות הברית מיוצא כמחצית מייבול החיטה לרחבי העולם. בשנת 2010 הייתה תפוקת החיטה העולמית 653,654,525 טונות.

מגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלרגיה לחיטה היא תגובה חיסונית שלילית לחיטה המתאפיינת בכאבי בטן, אנמיה, פריחה והפרעות עיכול. היא אינה נחשבת אלרגיה לגלוטן או צליאק[8].

חולי צליאק הם אנשים הרגישים לגלוטן ועל כן הם אינם יכולים לאכול חיטה ומוצריה. זוהי מחלה הנובעת מרגישות לחלבון בשם גליאדין (Gliadin), המרכיב, יחד עם חלבון נוסף בשם גלוטנין, את הגלוטן המצוי בדגנים מסוימים. הטיפול היחיד המבטל את כל התסמינים (אך אינו מרפא את המחלה), הוא הימנעות קפדנית מאכילת מזונות המכילים גלוטן.

מושגים-החיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערמות חיטה לאחר הקציר, ציור משנת 1872

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 ליבנה, מ', (1996). גן רחל – מדריך לצמחי המקרא וארץ ישראל. דפוס "תרבות מולכו" בע"מ.
  2. ^ טבלה לפי ארצות, יבולים ושנים, אתר FAOSTAT
  3. ^ עזריה אלון (2005), שבעת המינים. רעננה: הקיבוץ המאוחד.
  4. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 96
  5. ^ יעל גרטי, חיטה ואחיותיה - על בישול גרגרי החיטה, ynet‏ אוכל, 7.6.2011
  6. ^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 106.
  7. ^ דודי גולדמןמדעני ה…חיטה, באתר רשימות על מדע ופיוטים קצרים, ‏11 באוקטובר 2010
  8. ^ אלרגיה לחיטה, אלרגיה - פורטל האלרגיה של ישראל