שלמה בן נתן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שלמה ב"ר נתן (מכונה גם אלג'יבלי. בעבר היו שחשבו שהכינוי אלסג'למסי מתייחס אליו). היה רב ואב בית דין במאה ה-12[1], וחיבר סידור תפילה והלכה המבוסס בעיקרו על תורת הגאונים, ואשר כתבי יד ממנו נמצאו בספריית אוקספורד ובספריית הוותיקן.

מוצאו וכינויו של רבי שלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל חגי, המהדיר של סידורו של שלמה ב"ר נתן, נטה לראות נכונה את הגישה שמקורו של רבי שלמה מצפון אפריקה כיוון שסבר שכינויו של רבי שלמה הוא "אלסג'למסי", כלומר, מהעיר סג'למאסה שבמרוקו. עוד טען כי הסידור כבר נזכר בימי הרמב"ם, והיה מוכר בתקופתו, מכאן שיש להניח שרבי שלמה קדם לרמב"ם, ואם כן, ר' שלמה ג'יבלי מתימן הוא אדם אחר. חיזוק נוסף לדיעה זאת היא העובדה שריה"ל שהיה חי בספרד הקרובה לצפון אפריקה הספיד את רבי שלמה אלסג'למסי בקינה שכתב לכבודו ולכבוד רבי פרחון הכהן[1]. לגבי הכינוי אלגאבילי טוען חגי שגם בצפון אפריקה ישנם מקומות שנקראו "ההר" ומי שבא ממקומות אלו נקרא הג'יבלי.

פרופסור יוסף טובי ראה גם הוא בעבר את מוצאו של רבי שלמה מצפון אפריקה, בעקבות כינויו של רבי שלמה בשם "אלסג'למסי" המעיד על מקורו מסיג'ילמסה שחורבותיה נמצאות עד היום במרוקו באזור הסהרה הצפוני. אולם מאוחר יותר דחה טובי את ההשערה, בהסתמכו על כך שבכל כתבי היד של הסידור לא מוזכר הכינוי "אלסג'למסי". את הכינוי הוא מצא כמי שהשתרבב בטעות מחכם אחר שחיבר פירוש על פרק "קנין תורה" שהיה מכונה אלסג'למסי. לנוכח הדברים מעלה טובי כי מוצאו של רבי שלמה הוא מהארצות המוסלמיות המזרחיות, כפי שגם סבר שלמה צוקר, מהמחלקה לכתבי–יד וארכיונים בספריה הלאומית בירושלים. צוקר רואה זאת בתוספת לשמו – "הג'יבלי" – המעידה שבא מתימן מהעיר ד'ו – ג'בלה[2]. אורי ארליך תומך אף הוא בדעה לפיה מוצאו של רבי שלמה הוא מהמזרח.[3]

הסידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סידורו של רבי שלמה בנוי על פי הדגם של ספריו של גאון סורא, רבי שמואל בן חפני שהיו מחולקים לשערים, וכן על פי ספריו של רב האי גאון. גם לרס"ג, אותו העריך רבי שלמה ביותר, השפעה ניכרת על הסידור, אם כי לא תמיד הוא הולך בשיטתו של רב סעדיה.

הסידור אינו רק לקט של פסקי הקדמונים, אלא מהווה ספר מסודר על פי הכרעותיו האישיות של רבי שלמה, הן בהלכות והן בנוסחאות התפילה, מבלי לחשוש לחלוק על הלכות שנקבעו על ידי קודמיו. עם זאת פסקיו של רבי שלמה מבוססים על פסקי הגאונים: יהודאי גאון, נטרונאי גאון, שרירא גאון, מתתיהו גאון ורב האי גאון. בנוסף הוא מתבסס על פסקי רבנו חננאל, הרי"ף, ורבי יצחק אבן גיאת.

בדומה לרמב"ם, דעתו של רבי שלמה לא הייתה נוחה מן הפיוטים, ובסידורו לא כלל פיוטים בכלל. דבר זה הוא חידושם של הרמב"ם ורבי שלמה, שכן אף גאוני בבל, שדעתם לא הייתה נוחה מן הפיוט, לא התעלמו ממנו לחלוטין[4].

הסידור המחולק ל-30 פרקים נכתב בשפה הערבית, ותורגם לראשונה בשנת ה'תש"ל. בסידור נכללים מזמורים מיוחדים שנאמרו בשבת ובמועדים על פי מסכת סופרים, וכמנהג ארץ ישראל. שלושה עשר הפרקים הראשונים עוסקים בדינים הקשורים לזמן באופן כללי, כגון שבתות וחגים, ואילו שאר הפרקים עוסקים בזמן באופן פרטי, כגון אבלות ונישואין.

פרק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוסק בסדר תפילות ימי החו"ל ודיניהם השונים. ברכות השחר מסודרות אחת אחרי השנייה לפני תפילת שחרית וזאת כהכרעתו של רב נטרונאי, ולא כשיטת הרמב"ם שיש לברך על כל פעולה ופעולה.

פרקים שני ושלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשון מפרט את דיני שבת השונים, כולל ל"ט מלאכות, שיתופי מבואות, העירובין השונים, עובדין דחול, וכיבוד השבת על ידי מלבושים נאים, ומאכלים טעימים. בהמשך מפורט סדר תפילות שבת, הקידוש, בציעת הפת והבדלה.

השני מפרט את תפילות ראש חודש, בין שהוא חל ביום חול ובין שחל בשבת.

פרקים רביעי וחמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשון עוסק בראש השנה, ומפרט את דיני השופר, התקיעה והתוקע, והתוספות בתפילה.

השני עוסק בדיני ומנהגי יום הכיפורים, וקובע כי טעות בידם של גברים הנוהגים לברך על טבילתם ערב הצום, ומפרט את סדרי התפילות.

פרק שישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוסק בדיני חג הסוכות ושמיני עצרת, החל מדיני בניית הסוכה והישיבה בה, דיני ארבעת המינים, וסדרי התפילות בכל שמונת ימי החג. לא מוזכרים בסידור ענייני שמחת תורה ופיוטי הגשם.

פרקים שביעי ושמיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוסקים בדיני חנוכה ופורים, הדלקת נרות, קריאת המגילה, והתוספות לתפילה, המיוחדות לימים אלו.

פרקים תשיעי עד שנים עשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקים אלו עוסקים בימים טובים.

פרק תשיעי עוסק בהלכות פסח ומנהגיו.

ביעור החמץ, תפילת ערבית, סדר ההגדה, שאר תפילות החג והתוספות המיוחדות לחול המועד (פרק 12 כולו מוקדש לדיני חול המועד).

פרק עשירי עוסק באיסור חדש, ובדיני ספירת העומר.

פרק אחד עשר עוסק בעצרת, ומאחר שאין בחג זה, בניגוד לחגים אחרים, דינים מיוחדים בהם הוא מאופיין (כגון: שופר בראש השנה, 4 מינים בסוכות, ומצה בפסח), מנצל המחבר פרק זה, לעסוק בסתם דיני יום טוב.

פרק שנים עשר עוסק בדיני חול המועד.

פרק שלושה עשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה עוסק בדיני תשעה באב.

פרקים ארבע עשר עד עשרים ותשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקים אלו עוסקים בדיני אבלות, דיני בית כנסת, כתובה וקידושין, טהרת המשפחה, ברית מילה, פדיון הבן, ציצית, תפילין, מזוזה וכתיבת ספר תורה, שחיטה, בדיקה וניקור, יין נסך, עיבור השנה וקידוש החודש, דיני ותנאי הקניין, דיני שטרות וכתיבתם, חלוקת פרשיות התורה על פני שבתות השנה וההפטרות של כל פרשה ופרשה.

פרק שלושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מביא המחבר את מסכת פרקי אבות ומסכת דרך ארץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 בין שיריו של רבי יהודה הלוי מופיע הספד על רבי שלמה אלסגלמאסי, ושמואל קרויזר, בהקדמתו לתרגום "סידור רבנו שלמה ברבי נתן", ירושלים תשנ"ה, עמ' 1, מזהה אותו (ככל הנראה בטעות) עם שלמה ב"ר נתן זה, ולפיכך הוא מקדים את שנת פטירתו לפני שנת פטירתו של רבי יהודה הלוי (שהיא משוערת ל-1141, ד'תתק"א). ראו עוד להלן בפסקה מוצאו וכינויו של רבי שלמה.
  2. ^ ג'בלה נוסדה כעיר בתימן על הדרך בין עדן לצנעא על ידי אחי אבי השושלת הצולייחית (יהודי תימן: היסטוריה, חברה, תרבות מאת בת ציון עראקי קלורמן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה).
  3. ^ אורי ארליך, נוסח תפילת שמונה עשרה בסידור ר' שלמה בן נתן ושאלת מוצאו, בתוך: כנישתא - מחקרים על בית הכנסת ועולמו, 4 קובץ PDF
  4. ^ יוסף טובי, ‏השירה העברית בארצות-המזרח לאחר הגירוש, פעמים 26 (חורף תשמ"ו), עמ' 31 .