שריון ריאקטיבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נגמ"ש לחימה (IFV) מדגם בראדלי עם מיגון ריאקטיבי. ניתן לראות בבירור את חומר הנפץ שהותקן בחזית הכלי, בצדדיו ואף על צריחו. חבילת מיגון זו היא מתוצרת חברת רפא"ל הישראלית
טנק Type 96 עם מיגון ריאקטיבי על הצריח

שריון ריאקטיבי הוא סוג שריון המותקן ברכב קרבי משוריין המגיב לפגיעת נשק בצורה המקטינה את הנזק לרכב עליו מותקן המיגון. מיגון כזה יעיל בעיקר נגד חימוש המבוסס על מטען חלול (כגון רקטות נ"ט וטילי נ"ט). קיימים סוגים שונים של מיגון ריאקטיבי, אולם מרביתם עושים שימוש ביחידות של חומר נפץ הודף המותקנות על הדופן החיצונית של הרכב ומתפוצצות עם פגיעת החימוש, וכך מפחיתות משמעותית את יעילותו.

טכנולוגיה זו פותחה לאחר מלחמת ששת הימים על ידי חוקר גרמני בשם מנפרד הלד שעסק בניתוח הפגיעות שנגרמו לטנקים ישראליים במלחמה. הפיתוח של הלד הוא הבסיס למרבית מערכות המיגון הריאקטיבי המצויות בשימוש כיום. שימוש חלוצי בטכנולוגיה של הלד נעשה על ידי ישראל במיגון הידוע בשם "בלייזר" על טנקי מגח במלחמת לבנון הראשונה, אז הוכיח את יעילותו.

כדי להתגבר על המיגון הריאקטיבי פותחו טילי נ"ט ופגזי טנקים בעלי ראש קרב כפול (טַנְדֵּם). בתצורה זו מכיל טיל הנ"ט או הפגז שני מטעני נפץ, במקום אחד, המוצבים אחד מאחורי השני (מכאן המונח 'טאנדם' המתאר את התצורה הזו).

  1. המטען הקדמי, אשר בדרך כלל קטן משמעותית ביחס למטען האחורי, בא במגע ראשון עם המטרה. הוא מתפוצץ ראשון בזמן הפגיעה במטרה, על מנת ליזום את חומר הנפץ שבקופסת המיגון הריאקטיבי ובכך לנטרל את ההגנה שמספקת קופסת המיגון.
  2. המטען האחורי, לאחר שהמטען הראשון יזם, מפעיל מטען חלול החודר דרך הפתח בנקודת הפגיעה שפרץ המטען הראשון בשריון הריאקטיבי וחודר דרך השריון הפסיבי של גוף הרכב הקרבי המשוריין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שריון ריאקטיבי בוויקישיתוף
T-34 76 Westerplatte p d.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.