תוכנית מורגנטאו
תוכנית מורגנטאו הייתה תוכנית לארגונה מחדש של גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, במטרה לחסל את יכולתה של גרמניה לפתוח אי-פעם במלחמה על ידי ניטרול יכולותיה התעשייתיות.
ההצעה המקורית כללה שלושה צעדים עיקריים:
- גרמניה תחולק לשתי מדינות עצמאיות.
- שלזיה תהפוך לשטח בינלאומי, או תסופח למדינות שכנות.
- כל התעשייה הכבדה תפורק או תושמד.
את התוכנית הציע הנרי מורגנטאו הבן, שר האוצר של ארצות הברית ויועץ מדיני בכיר של הנשיא פרנקלין רוזוולט, והיא נקראה על שמו.
בוועידת קוויבק השנייה (16 בספטמבר 1944), שנערכה בזמן המלחמה בין נציגי ארצות הברית ובריטניה, שכנעו מורגנטאו והנשיא רוזוולט את ראש הממשלה צ'רצ'יל להסכים לתוכנית, אם כי היו לו ספקות כבדים לגביה; ייתכן שאחת הסיבות לכך שהוא הסכים לבסוף הייתה הסכם השאל-החכר בסך 6 מיליארד דולר.[1] על כל פנים, צ'רצ'יל בחר לצמצם את היקף הצעתו של מורגנטאו וניסח גרסה חדשה של המזכר, שהייתה בסופו של דבר הגרסה שעליה חתמו שני המנהיגים.[2]
תמצית המזכר החתום מתבטאת במשפט:
תוכנית זו לחיסול התעשיות המלחמתיות באזור הרוהר והסארלנד שואפת להפוך את גרמניה למדינה המתבססת בעיקר על חקלאות ומקנה.
חוברת הדרכה לממשל הצבאי העתידי בגרמניה הייתה מוכנה עוד באוגוסט 1944 ודגלה בתהליך מהיר של החזרת חיים תקינים לעם הגרמני ושיקומה של גרמניה. שר האוצר מורגנטאו, לא קיבל תוכנית שיקום זו, והציג את החוברת בפני הנשיא טרומן, שדחה אותה מיד במילים:
יותר מדי אנשים פה ובאנגליה מחזיקים בדעה שהעם הגרמני בכללותו אינו אחראים למה שקרה, שרק מעט הנאצים אחראים. וזה למרבה הצער אינו מבוסס על העובדות. על העם הגרמני להבין בכפייה שהאומה כולה הייתה מעורבת בקנונית פורעי חוק נגד ההגינות של הציוויליזציה המודרנית
אי לכך, נוסח מסמך חדש - הוראות לצוות המטות המשולבים JSC 1067. במסמך הממשל הצבאי האמריקאי בגרמניה הכבושה נדרש "לא לקחת שום צעד לכיוון שיקום כלכלי של גרמניה [או] לשימור או לחיזוק של הכלכלה הגרמנית" ובו גם נקבע כי רעב, מחלות וחוסר שקט של האזרחים היו צריכים להישמר מתחת לרמה שהייתה מהווה סכנה לכוחות הכיבוש.
ב-10 במאי 1945 הנשיא טרומן חתם על המסמך והנרי מורגנטאו הביא שביעות רצון כאשר אמר לעובדיו "זהו היום הגדול עבור משרד האוצר" וגם "אני מקווה שאף אחד לא ייזכר את זה כתוכנית מורגנטאו".
בגרמניה הכבושה שמר מורגנטאו על השפעתו הישירה בעזרת אנשיו, רובם יהודים, שבדרך כלל נקראו על ידי הרשויות כ"נערי מורגנטאו". הם היו אנשי משרד האוצר, אותם דווייט אייזנהאואר "העסיק" בתוך צבא הכיבוש. "נערי מורגנטאו" דאגו ליישום התוכנית בנוקשות האפשרית. הם היו פעילים במיוחד בחודשים הראשונים והמכריעים של הכיבוש, אך המשיכו בפעילותם מספר שנים. בעקבות התפטרותו של מורגנטאו באמצע 1945 הם עברו לפיקודו של מנהיגם קולונל ברנרד ברנשטיין, שהיה "ידו ורוחו של מורגנטאו בצבא הכיבוש".
בעזרת השפעתו הניכרת על מטות המשולבים מורגנטאו נתן הנחיות ישירות הקשורות לביצוע תוכניתו. JCS 1067 היה בסיס למדיניות הכיבוש של ארצות הברית עד יולי 1947, וכמו תוכנית מורגנטאו, נועד להנמיך את רמת איכות החיים בגרמניה. הפקות של נפט וגומי, יצור ספינות סוחרות ומטוסים נאסרו. כוחות הכיבוש לא הורשו לסייע לפיתוח הכלכלי מלבד למגזר החקלאי. איסור על יבוא סחורת ומזון, החרמת כל משלחת סיוע לגרמניה הביאו לרעב בחלק הכיבוש המערבי.
בשנת 1950 בספרו "ההחלטות בגרמניה", כתב מק קליי: "הכל היה ברור לנו אז, גרמניה תהיה ברעב כל עוד היא מסוגלת לייצר יצוא וכי צעדים מיידיים יצטרכו להינקט כדי להחיות ייצור תעשייתי". לואיס דאגלס, היועצת הכללית הראשית, ולוציוס קליי, הנציב העליון של ארצות הברית, גינה את JCS 1067 ואמרה: "הדבר הזה חובר על ידי אידיוטים כלכליים. זה לא הגיוני לאסור על העובדים המיומנים ביותר באירופה לייצר ככל שביכולתם ביבשת הנואשת לכל". דאגלס נסעה לוושינגטון בתקווה לתקן את ההוראה אך לא הצליחה לעשות זאת.
בחודש יולי 1947 JCS 1067 הוחלף עם JCS 1779 אשר הביא הוראות חדשות המבוססת על ההנחה הבאה: "אירופה המסודרת והמשגשגת דורשת תרומתה הכלכלית של גרמניה יציבה ופורה.". אך לקח יותר מחודשיים להתגבר חלקית על התנגדותם הממושכת של אנשי מורגנטאו להוראה החדשה. רק ב-10 ביולי 1947, התוכנית אושרה סופית באספה של SWNCC (ועדת התיאום של מדינה, מלחמה והצי). בגרסה הסופית של המסמך "טוהרו המרכיבים החשובים ביותר של תוכנית מורגנטאו."
לאחר אישורה של JCS 1779 "נערי מורגנטאו" התפטרו בהמוניהם, אבל לפני שהם הלכו באביב 1947 חסידיו של מורגנטאו ארגנו משימה אחת אחרונה: ההרס של מערכת הבנקאות של גרמניה הישנה על ידי שבירת הקשרים בין הבנקים הגרמנים. נותק כל זרם אשראי ביניהם והמימון הוגבל לטווח קצר בלבד. בכך נמנע השיקום התעשייתי של גרמנית והעם הגרמני ונגרמו תופעות לוואי מיידיות חמורות באזור הכיבוש האמריקאי.
עם השינוי במדיניות הכיבוש, ובראש ובראשונה הודות לרפורמה במטבע 1948, גרמניה הגיעה בסופו של דבר להתאוששות כלכלית. ההתאוששות המרשימה הזו ידועה היום כ-"נס כלכלי".
ביולי 1947, כשהוחל בתכנונה של תוכנית מרשל שנועדה לסייע לכלכלה האירופית המידרדרת, הוסרו כמה מהמגבלות על תפוקת הפלדה השנתית של גרמניה. מכסת הפלדה המותרת עלתה משיעור של 25% מהתפוקה לפני המלחמה ל-50% מאותה תפוקה.[3] צו כיבוש JCS 1067, שבחלק הכלכלי שלו נאסר על "נקיטת צעדים לקראת שיקומה הכלכלי של גרמניה וכאלה שנועדו לשמור על הכלכלה הגרמנית או לחזק אותה", הוחלף באותה עת בצו כיבוש JCS 1779, שהודיע כי "[כדי להגיע] לאירופה מסודרת ומשגשגת דרושה תרומתה הכלכלית של גרמניה יציבה ופרודוקטיבית".
בתחילת 1947 עדיין שימשו ארבעה מיליון חיילים גרמנים לעבודות כפייה בבריטניה, צרפת וברית המועצות.[4][5]
ב-1951 הסכימה גרמניה להצטרף לקהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC) בתוך שנה. כיוון שכך הוסרו כמה מהמגבלות הכלכליות על יכולת התפוקה ועל התפוקה עצמה, שהוטלו על ידי "הרשות הבינלאומית לחבל הרוהר", ותפקידה של הרשות עבר לקהילת הפחם והפלדה.
בגרמניה של ימינו מוצגת תוכנית מורגנטאו על ידי חוגי הימין הקיצוני כ"תוכנית רצח יהודית" שנועדה לשעבד את גרמניה.[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ John L. Chase "The Development of the Morgenthau Plan Through the Quebec Conference" The Journal of Politics, Vol. 16, No. 2 (May, 1954), pp. 324–359
- ^ John L. Chase "The Development of the Morgenthau Plan Through the Quebec Conference" The Journal of Politics, Vol. 16, No. 2 (May, 1954), pp. 324–359
- ^ Pas de Pagaille בטיים מגזין, 28 ביולי 1947.
- ^ John Dietrich. The Morgenthau Plan: Soviet Influence on American Postwar Policy (2002) p. 123 (Dietrich in turn references the number to: Eugene Davidson, The Death and Life of Germany, p. 166)
- ^ Herbert Hoover's press release of The President's Economic Mission to Germany and Austria, Report No. 1: German Agriculture and Food Requirements, February 28, 1947. pg. 2
- ^ תוכנית מורגנטאו באתר Bundeszentrale für politische Bildung (בגרמנית).
