דווייט אייזנהאואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דווייט אייזנהאואר
(14 באוקטובר 1890; דניסון שבטקסס - 28 במרץ 1969; וושינגטון די. סי.) (בגיל 78)
Dwight D. Eisenhower, official photo portrait, May 29, 1959.jpg

דווייט אייזנהאואר, 1959
שם בשפת המקור Dwight David Eisenhower
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-34
תקופת כהונה 20 בינואר 1953 - 20 בינואר 1961 (8 שנים)
סגן ריצ'רד ניקסון
הקודם בתפקיד הארי טרומן
הבא בתפקיד ג'ון פיצג'רלד קנדי

דוַוייט דייוויד אַייזֶנהַאוּאֶראנגלית: Dwight David Eisenhower;‏‏ 14 באוקטובר 1890 - 28 במרץ 1969), הידוע גם בכינוי אייק, היה נשיאה ה-34 של ארצות הברית, משנת 1953 ועד לשנת 1961. הוא היה גנרל הצבא במהלך מלחמת העולם השנייה וכיהן כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. הוא היה אחראי על תכנונם והוצאתם לפועל של מבצע לפיד (הפלישה לצפון אפריקה; 1942-43) ושל הפלישה המוצלחת לצרפת ולגרמניה בשנים 1944-45 מהחזית המערבית. בשנת 1951 מונה למפקד העליון הראשון של נאט"ו.‏[1]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית משפחת אייזנהאואר באבילן, קנזס.

משפחת אייזנהאואר (משמעות השם בגרמנית: חוצב/כורה ברזל) היגרה מקרלסברון, גרמניה לצפון אמריקה. הם התיישבו בעיר יורק שבפנסילבניה בשנת 1741 ובשנות ה-80 של המאה ה-19 עברו לקנזס.‏[2] המשפחה שינתה את שמה מ-"Eisenhauer" הגרמני לשם בעל כתיב אנגלי יותר - "Eisenhower".‏[3] אבותיו הגרמנים של דווייט אייזנהאואר שהתיישבו בפנסילבניה היו ברובם חקלאים, ביניהם האנס ניקולאוס הייזנאואר מקרלסברון, שהיגרו לעיר לנקסטר שבפנסילבניה בשנת 1741.‏[4]

נכד נכדו של האנס אייזנהאואר היה דייויד ג'ייקוב אייזנהאואר (David Jacob Eisenhower; חי בין השנים 1863-1942) - אביו של דווייט אייזנהאואר. דייוויד למד בקולג' והוסמך למהנדס, זאת למרות הפצרותיו של אביו להישאר בחווה המשפחתית. אמו של דווייט אייזנהאואר, אידה אליזבת (סטובר) אייזנהאואר, נולדה בווירג'יניה למשפחה גרמנית לותרנית שהיגרה מקנזס לווירג'יניה. אידה נישאה לג'ייקוב ב-23 בספטמבר 1885 בעיר לקומפטון שבקנזס, בקמפוס של אוניברסיטת ליין בו למדו. דייוויד ניהל חנות בעיר הואופ שבקנזס, אך החנות כשלה והמשפחה נתרוששה. האייזנהאוארים עברו לטקסס וחיו שם בין השנים 1889-1892, ולאחר מכן חזרו חזרה לקנזס; דייויד עבד כמכונאי רכבת ולאחר מכן במחלבה.‏[5] בשנת 1898 כבר הייתה המשפחה במצב כלכלי תקין, והתגוררה במגורים שהתאימו למשפחה מרובת הילדים.‏[6]

דווייט אייזנהאואר נולד ב-14 באוקטובר 1890 בעיר דניסון שבטקסס, השלישי מבין שבעה בנים.‏[7] אמו קראה לו במקור "דייויד דווייט" (David Dwight) אך הפכה לאחר מכן את סדר השמות, כדי למנוע את הבלבול שהיה יכול להיווצר משני "דייויד" שונים במשפחה.‏[8] כל הבנים במשפחה נקראו "אייק" (Ike), למשל "אייק הגדול" (לאח הבכור אדגר), ו"אייק הקטן" (לדווייט); כינויים אלו באו כקיצור לשם המשפחה שלהם.‏[9] עד למלחמת העולם השנייה רק דווייט נותר עם הכינוי "אייק".‏[2] בשנת 1892 עברה המשפחה לעיר אבילן שבקנזס.‏[2] כנער, גילה דווייט עניין בחקר העולם הרחב, בציד, בדיג וגם בבישול. תחומי לימוד נוספים שהיו אהובים עליו בילדותו היו אריתמטיקה ואיות. על אף שאמו התנגדה למלחמות, היה זה אוסף ספרי ההיסטוריה שלה שהצית לראשונה את התלהבותו להיסטוריה צבאית, התלהבות שנותרה עד לערוב ימיו. הוא התמיד בקריאת הספרים שבאוסף שלה ולא ידע שובעה מהנושא.‏[10]

הוריו הקפידו על זמנים קבועים, ארוחת הבוקר וארוחת הערב, לקריאה משפחתית יומית של פרקי התנ"ך. מטלות הבית הוטלו בצורה שווה על כל הבנים והתנהגות לא ראויה נתקלה במשמעת התקיפה שהנהיג דייויד.‏[11] אמו, חברה לשעבר (יחד עם דייויד) בקבוצת "River Brethren" המנוניטית, הצטרפה להתאחדות לומדי התנ"ך הבינלאומית (International Bible Students Association), שלאחר מכן נודעו בשם "עדי יהוה". בית משפחת אייזנהאואר שימש כמקום הכינוס המקומי ללימוד תנ"ך משנת 1896 ל-1915, אך דווייט עצמו מעולם לא הצטרף לארגון זה.‏[12] החלטתו בהמשך ללכת לווסט פוינט הפתיעה את אמו, שחשבה שמלחמה היא "אכזרית למדי", אבל היא לא ערערה על החלטתו.‏[13] בהתייחסות לעצמו בשנת 1948, אמר אייזנהאואר שהוא "אחד מהאנשים הדתיים ביותר שהוא מכיר", למרות שלא הצטרף לאף "פלג או ארגון". הוא הוטבל בכנסייה הפרסביטריאנית בשנת 1953.‏[14]

אייזנהאואר למד בתיכון של אבילן וסיים את לימודיו בשנת 1909.‏[15] כשהיה תלמיד השנה הראשונה נפצע אייזהאואר בברכו והתפתח אצלו זיהום שהתפשט עד למפשעתו; הרופא קבע כי הזיהום מהווה סכנה לחייו וכי יש לקטוע את הרגל, אך דווייט סירב. בדרך נס הוא התרפא אך נאלץ לחזור בשנית על שנת הלימודים הראשונה.‏[16] הן דווייט והן אחיו הגדול אדגר רצו להגיע לקולג' אך לא היו להם האמצעים הכלכליים לכך. הם עשו הסכם ביניהם, לפיו הם ילמדו לסירוגין בקולג' בשעה שהשני יעבוד למימון שכר הלימוד.‏[17] אדגר נכנס ראשון ללימודים בקולג' ודווייט שמר בלילות על מחלבה מקומית.‏[18] אדגר רצה להמשיך גם לשנה השנייה ודווייט הסכים לכך. חבר של דווייט שהצטרף לאקדמיה הימית של ארצות הברית שיכנע אותו להצטרף גם הוא לאקדמיה הימית, מאחר שלא נדרש שכר לימוד. אייזנהאואר שקל אם ללכת לאנאפוליס או לוסט פוינט; למרות שהיה בין המנצחים בתחרות הכניסה לאקדמיה, לא יכול היה אייזנאואר להתקבל כיוון שהיה מתחת להגבלת הגיל,‏[19] וביוני 1911, הוא התקבל לוסט פוינט.‏[19]

תחילת הקריירה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את הכשרתו בוסט פוינט בשנת 1915 שירת לויטננט אייזנהאואר בחיל הרגלים, תחילה בתפקידי אספקה, עד לשנת 1918, והוצב בבסיסי צבא שונים בטקסס ובג'ורג'יה. בשנת 1916, בזמן שהיה מוצב בפורט סאם האוסטון, שימש אייזנהאואר כמאמן הפוטבול במכללת סנט לואיס (כיום אוניברסיטת סנט מרי בטקסס).‏[20] בסוף שנת 1917, כשהיה אחראי על האימונים בפורט אוגלתורפה (Oglethorpe) שבג'ורג'יה ילדה מיימי אשתו את בנם הבכור.

כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה ביקש אייזנהאואר הצבה מיידית מעבר לים, אך בקשתו נדחתה והוא הוצב בפורט ליבנוורת' (Leavenworth) שבקנזס.‏[21] בפברואר 1918 הועבר אייזנהאואר לקמפ מיד (Camp Meade) שבמרילנד יחד עם בריגדת ההנדסה ה-65. מאוחר יותר קיבלה יחידתו פקודה להגיע לצרפת, אך לאכזבתו קיבל אייזנהאואר פקודות שונות - לאמן צוותי טנקים בקמפ קולט שבפנסילבניה במסגרת גיס הטנקים של הצבא הלאומי. היה זה תפקידו הפיקודי הראשון ובמהלכו הוא קיבל דרגת ייצוג זמנית של לויטננט קולונל בצבא הלאומי.‏[22] על אף שאייק וצוותי הטנקים שלו לא השתתפו מעולם במערכה כלשהי, בכל זאת הוא הפגין כשרון ארגוני מצוין, כמו גם יכולת לאמוד במדויק את יכולתם של קציניו הצעירים ולשבצם בסגל בצורה אופטימלית.‏[23] פעם נוספת קיווה אייזנהאואר להשתתף במלחמה כאשר קיבלה היחידה שתחת פיקודו פקודות להפליג לצרפת, אך גם תקוות אלו נגוזו כאשר נחתמה שביתת הנשק, שבוע בלבד לפני היציאה המתוכננת.‏[24] אייזנהאואר פיספס לחלוטין את החזית ועל כך היה ממורמר ומדוכא לתקופה מסוימת על אף שקיבל את מדליית השירות המצוין על שירותו במולדת. במלחמת העולם השנייה, קצינים יריבים שהשתתפו בקרבות של המלחמה הגדולה הראשונה (ובראשם הגנרל מונטגומרי) ניסו להשמיץ את אייזנהאואר על חוסר ניסיונו הקרבי.‏[25]

בשירותם של גנרלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנהאואר (ראשון מימין) יחד עם שלושה חברים בשנת 1919, 4 שנים מסיום הכשרתו בוסט פוינט.

עם סיום המלחמה, חזר אייזנהאואר לדרגתו הקודמת כקפטן ומספר ימים לאר מכן קודם לדרגת מייג'ור, דרגה בה החזיק במשך 16 שנים.‏[26] בשנת 1919 נשלח מייג'ור אייזנהאואר להשתתף בשיירת הרכבים הטרנסקונטיננטלית שיועדה לבדוק את כלי הרכב הצבאיים ולבחון את הצורך בשיפור הכבישים בארצות הברית; בעתיד, יטביע הנשיא אייזנהאואר את חותמו בנושא שיפור הכבישים המהירים בארצות הברית.‏[27] לאחר מכן שב אייזנהאואר לקמפ מיד שבמרילנד, שם פיקד על גדוד טנקים עד לשנת 1922. אייזנהאואר לימד את פקודיו את טבעה של המלחמה הבאה והתפקיד שעתיד הטנק למלא במלחמה זו. מומחיותו בלוחמת שריון התפתחה על ידי שיתוף פעולה אדוק עם ג'ורג' ס. פטון, סירנו א. ברט ומפקדי שריון בולטים אחרים; הרעיונות שלהם בדבר מתקפות שריון מהירות הרתיעו גנרלים רבים, שסברו כי גישה זו היא קיצונית מדי והעדיפו את התבנית הנהוגה לפיה הטנקים מהווים אך ורק כוחות עזר לרגלים. אייזנהאואר אף קיבל איומים במשפט צבאי במקרה שימשיך בפרסום תורות לחימה אלה, והוא חדל מכך.‏[28]

משנת 1920 שירת אייזנהאואר תחת רצף חסר תקדים של גנרלים - פוקס קונר, ג'ון פרשינג, דאגלס מקארתור וג'ורג' מרשל. ראשית מונה אייזנהאואר לסגנו של הגנרל קונר באזור תעלת פנמה, ושם שירת עד לשנת 1924. בהדרכתו של קונר למד אייזנהאואר היסטוריה צבאית ותורות לחימה שונות (בהם גם "על המלחמה" של קרל פון קלאוזביץ); בעתיד ישבח אייזנהאואר את קונר ויציין את השפעתו הגדולה על מחשבתו הצבאית, באומרו בשנת 1961: "פוקס קונר היה האדם המוכשר ביותר שאי פעם הכרתי". קונר מצידו אמר על אייזנהאואר ש"[הוא] אחד מהקצינים המוכשרים, היעילים והנאמנים שהכרתי מעודי".‏[29] בהמלצתו של קונר נכנס אייזנהאואר לבית הספר לפיקוד ולמטה של צבא ארצות הברית שבפורט לוונוורת', קנזס, וסיים במקום הראשון מבין 245 קצינים.‏[30][31] לאחר מכן היה למפקד גדוד בפורט בנינג, ג'ורג'יה, עד לשנת 1927.

לאחר מכן מונה אייזנהאואר לצוות של הוועדה האמריקנית למצבות קרב אותה ניהל פרשינג, ובעזרת אחיו, מילטון אייזנהאואר, הוציא מדריך לשדות הקרב האמריקניים באירופה. לאחר מכן הוא נשלח ללימודים במכללת צבא ארצות הברית וסיימם בשנת 1928. לאחר שהוצב למשך שנה בצרפת, מונה אייזנהאואר לסגנו של הגנרל ג'ורג' ו. מוזלי, עוזר מזכיר המלחמה, משנת 1929 ועד פברואר 1933.‏[32] כשסיים תפקיד זה מונה אייזנהאואר לשלישו הראשי של הגנרל מקארתור, ראש מטה צבא ארצות הברית. בשנת 1932 השתתף אייזנהאואר בפינוי המחנה של "צבא המענקים", ותיקי מלחמת העולם הראשונה שמחו על הכוונה לפגוע בתשלום המענקים המגיעים להם על פי חוק משנת 1924, בוושינגטון די. סי.; על אף שהתנגד לפעולות שננקטו כנגד ותיקי הקרבות וכן ייעץ למקארתור שלא לקחת חלק פומבי בזה, בכל זאת בדו"ח הצבאי הרשמי שכתב לאחר מכן אישר אייזנהאואר את התנהלותו של מקארתור.‏[33][34]

בשנת 1935 התלווה איזנהאואר למקארתור ונסע איתו לפיליפינים, שם הוא שירת בתפקיד עוזר היועץ הצבאי לממשלה הפיליפינית בפיתוח צבאם. בין אייזנהאואר ומקארתור נתגלעו חילוקי דעות עמוקים, ומחלוקת זו הולידה סלידה הדדית בין השניים שנותרה עד לסוף ימיהם.‏[35] יש מההיסטוריונים הטוענים שההצבה הזו בפיליפינים והסכסוך עם מקארתור היוו הכנה בעלת ערך רב להתמודדות העתידית שלו עם אישים שונים במהלך מלחמת העולם השנייה, למשל וינסטון צ'רצ'יל, ג'ורג' פטון, ג'ורג' מרשל וגנרל מונטגומרי. אייזנהאואר עצמו אמר מאוחר יותר שאי ההסכמה שלו עם מקארתור נופחה וכי יחסים חיוביים שוררים ביניהם.‏[36] בהיותו במנילה סבל אייזנהאואר ממחלה בקיבה שסיכנה את חייו, אך הוא נרפא ממנה לחלוטין. בשנת 1936 קודם אייזנהאואר לדרגת לויטננט קולונל. בנוסף הוא למד לטוס, אף כי מעולם לא הוכרז כטייס צבאי. הוא ביצע טיסת סולו מעל הפיליפינים בשנת 1937.

אייזנהאואר חזר לארצות הברית בשנת 1939 וביצע מספר תפקידי מטה בוושינגטון די. סי, בקליפורניה ובטקסס. ביוני 1941 מונה לתפקיד ראש המטה של הגנרל וולטר קרוגר, מפקד הארמייה השלישית, בפורט סאם האוסטון שבסן אנטוניו, טקסס. ב-3 באוקטובר 1941, לאחר השתתפות מוצלחת בתימרוני לואיזיאנה, קודם אייזנהאואר לדרגת בריגדיר גנרל.‏[37] על אף שנודע ביכולותיו הארגוניות, בערב מלחמת העולם השנייה היה אייזנהאואר ללא ניסיון בפיקוד קרבי על גדוד, והיה רחוק מלהישקל על ידי רבים כמפקד פוטנציאלי על מבצעים גדולים.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, צורף אייזנהאואר למטה הכללי בווישנגטון עד ליוני 1942, והיה אחראי לתכנון תוכניות המלחמה העיקריות כנגד יפן וגרמניה.

מבצע לפיד ומבצע אוואלאנש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע לפיד
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע אוואלאנש

בנובמבר 1942 הצטרף אייזנהאואר למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית של זירת צפון אפריקה (NATOUSA), והיה אחראי על מפקדת בעלות הברית (AFHQ), שהוקמה במטרה לשלוט על כלל הכוחות המשתתפים במבצע לפיד. התוכניות של מבצע לפיד, מבצע שנועד להשתלט על המושבות שהיו תחת שליטת צרפת של וישי בצפון אפריקה, תוכננו במנהרת האדמירליות התת-קרקעית שבצוק גיברלטר. אייזנהאואר היה הגנרל הראשון שאיננו בריטי שפיקד על גיברלטר זה 200 שנה.‏[38]

הגנרל אייזנהאואר.

עם סיום הקרבות ולאחר כיבוש מרוקו ואלג'יריה בידי כוחות הברית ב-11 בנובמבר, נשאלה השאלה מי יקבל את הפיקוד על הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה. דה גול שהה מבודד בלונדון, והמועמד עליו הטילו בעלות הברית את יהבן, אנרי ז'ירו, לא היה מקובל על אנשי וישי בצפון אפריקה ועל אנשי צבא צרפת החופשית שסירבו לקבל את מרותו. אייזנהאואר החליט להעניק את תמיכתו לז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד הצי הצרפתי של וישי, ולמנותו לראש ההנהגה האזרחית של מושבות צרפת בצפון אפריקה, וזאת על אף עברו הפרו נאצי ולחימתו בבעלות הברית בתחילת המבצע. מנהיגי בעלות הברית היו "מזועזעים" לנוכח הסכם זה מנקודת מבט פוליטית, למרות שאף לא אחד מהם הציע את הדרכתו במהלך תכנון המבצע, וביקורת חריפה מאוד נמתחה על אייזנהאואר בגלל הצעד הזה. דארלן נרצח על ידי פרננד בונייר דה לה שאפל כשנה לאחר מכן, ולה שאפל עצמו נעצר והוצא להורג לאחר מכן על ידי חבריו של דארלן. אייזנהאואר לא ניסה למנוע את המעצר ואת ההוצאה להורג של לה שאפל, באומרו כי העניין הוא פלילי ולא צבאי.‏[39] לאחר מכן מינה אייזנהאואר את הגנרל ז'ירו כנציב העליון.

מבצע לפיד היווה אימון רב ערך לכשרונותיו הפיקודיים הקרביים של אייזנהאואר; בשלב הראשוני בתנועתו של רומל למעבר קסרין, גרם אייזנהאואר לבלבול מסוים בגלל התערבות בביצוע תוכניות הקרב על ידי כמה מפקודיו. כן היה הססני בנוגע להחלפתו של הלויטננט גנרל לויד פרדנדאל בגנרל ג'ורג' פטון. אייזנהאואר למד את הלקח, ובמבצעים עתידיים נהג בפקחות בסוגיות דומות.‏[40] בפברואר 1943 הורחבה גזרת הפיקוד שלו, ונוספה לה זירת הים התיכון והארמייה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל ברנרד לו מונטגומרי. הארמייה השמינית של ארצות הברית התקדמה דרך המדבר המערבי ממזרח והייתה מוכנה להתחיל במערכה בתוניסיה; אייזנהאואר קיבל את הכוכב הרביעי שלו.

לאחר כניעתן של מדינות הציר בצפון אפריקה, פיקח אייזנהאואר על הפלישה לסיציליה, שהייתה מוצלחת מאוד. באותו היום שמוסוליני הודח על ידי המועצה הפאשיסטית העליונה והוחלף במרשל פייטרו באדוליו, ב-3 בספטמבר 1943, החלה פלישת בעלות הברית לאיטליה, מבצע אוואלאנש. באדוליו החל במגעים עם בעלות הברית במטרה להגיע להסכם שלום, אך ניסה להשיג תנאים טובים תוך התמקחות על כניעתה של איטליה. הוא ביקש לשכנע את בעלות הברית להטיס כוח צבאי ניכר ולהנחיתו מצפון לרומא, על מנת למנוע את נפילתה בידי הגרמנים, וזאת בטרם יחתום על הסכם הכניעה, וכן דרש כי תינתן לו גישה לתוכניותיהן הצבאיות של בעלות הברית, וכל זאת בעוד שבאופן רשמי, מצויה איטליה במלחמה עם בעלות הברית ובברית צבאית עם גרמניה. בשעה שאייזנהאואר התווכח עם רוזוולט ועם צ'ר'צ'יל שדרשו שניהם כניעה ללא תנאים בתמורה לעזרה לאיטלקים, החלו הגרמנים בהעברת כוחות רבים לתוך איטליה והוסיפו 19 דיוויזיות. בתחילה היו כוחותיהם של הגרמנים גדולים פי 2 מכוחות בעלות הברית, אך למרות זאת הפלישה לאיטליה הייתה מוצלחת מאוד.‏[41]

מפקד עליון ומבצע אוברלורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע אוברלורד
אייזנהאואר עם צנחנים מרגימנט הרגלים המוצנח ה-502, הדיוויזיה המוטסת ה-101, ב-5 בינואר 1944, זמן קצר לפני תחילת מבצע אוברלורד.

בדצמבר 1943 החליט הנשיא רוזוולט למנות את אייזנהאואר, עדיין לא בדרגת גנרל הצבא, למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. בינואר 1944 המשיך אייזנהאואר לפקד על ETOUSA, אגף המבצעים של הזירה האירופית של צבא ארצות הברית, ובחודש שלאחר מכן מונה באופן רשמי למפקד מפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF). הוא שימש בשני התפקידים עד לסיום המלחמה באירופה בשנת 1945. מאז הקמתה בפברואר 1944, הייתה SHAEF אמונה על הפיקוד המבצעי, ואילו ETOUSA הייתה אמונה על הפיקוד המנהלי.‏[42] בתפקידים אלו היה אייזנהאואר אחראי על תכנונן והוצאתן לפועל של מבצע הפלישה לנורמנדי, שידוע בשם הקוד שלו "מבצע אוברלורד", של שחרור מערב אירופה ושל הפלישה לגרמניה.

אייזנהאואר, כמו גם קציניו וחייליו, הפיק לקחים רבי ערך ממבצעים קודמים, ואימץ את כל כשרונותיו ויכולותיו כדי להכין את המבצע המורכב כנגד הגרמנים - מתקפה תוך נחיתה מהים. המאבקים הראשונים שלו היו דווקא עם מנהיגים וקצינים של בעלות הברית, בנושאים החיוניים להצלחת המבצע.

לאחר ההתקדמות המהירה של בעלות הברית לאחר הפריצה מראש הגשר בנורמנדי והתמוטטות ההתנגדות של הצבא הנאצי בשטח צרפת באוגוסט-ספטמבר 1944, נוצר משבר לוגיסטי עצום ומשבר בהעברת האספקה לצבאות הברית, בייחוד של דלק. הלויטננט גנרל ג'ון ק"ה לי שהיה ממונה על שירותי האספקה של צבא ארצות הברית (SOS) ספג ביקורת רבה על התנהלות מושחתת, בין היתר על כך שמיד לאחר כיבוש פריז תפס לא פחות מ-167 בתי מלון ושיכן בהם את מטהו. קצינים בכירים רבים החשיבו אותו כאדם יהיר, מתמכר לתאוותיו וחסר משמעת, וכגורם עיקרי להאטת צבאותיהם ולאי יכולתם להשיג הכרעה מהירה במלחמה ולסיימה לפני תום שנת 1944. ביקורת רבה נמתחה על אייזנהאואר שלא השכיל להעביר את לי מתפקידו, על אף שדווקא הוא עצמו נמנה עם הדבקים ביותר בהבנת חשיבותה המכרעת של הלוגיסטיקה על שדה הקרב. הגנרל אורט יוז, ראש מטה זירת המבצעים האירופית (ETOUSA) תמה על הוויתורים המפליגים של אייזנהאואר ללי, ורשם ביומנו: "אלכסנדר הגדול אהב חנפים".‏[43]

בתחילת ספטמבר הציע הגנרל מונטגומרי הבריטי לאמץ אסטרטגיה נועזת לפיה צבאות בעלות הברית יתקדמו אל תוך גרמניה בחזית צרה במטרה להשתלט על חבל הרוהר המתועש, למוטט את הצבא הגרמני ולהביא להכרעה מהירה של המלחמה. לשם כך הוא דרש מפיקוד בעלות הברית להעניק עדיפות לקבוצת הארמיות שבפיקודו, אשר נועדה להוביל את המתקפה על גרמניה, בקבלת אספקה ותגבורות. על אף התנגדות נחרצת של הגנרלים שלו, ובראשם בראדלי ופטון שביקשו לרכז את המאמצים בכיבוש נמל אנטוורפן ופריצת קו החזית של פון רונדשטט, החליט אייזנהאואר לקבל את תוכניתו של מונטגומרי ולפתוח במבצע מארקט גארדן. המבצע נכשל ובעלות הברית לא הצליחו לחצות את הריין; מבצע זה סתם את הגולל להביא את המלחמה לסיום בשנת 1944. על אף שהאחראיות המבצעית והליקויים בתכנון הוטלו על מונטגומרי, ספג גם אייזנהאואר ביקורת רבה על כך שאישר את המבצע.‏[44]

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושל צבאי בגרמניה וראש מטה צבא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור הכיבוש האמריקני בגרמניה (בצהוב) עליו פיקד הגנרל אייזנהאואר כלל את המדינות באווריה, הסן ואת חלקיה הצפוניים של באדן-וירטמברג.

לאחר כניעתה ללא תנאים של גרמניה הנאצית, מונה אייזנהאואר למושל הצבאי באזור הכיבוש האמריקני. הוא הקים את מפקדתו בבניין אי גה פארבן שבפרנקפורט, והיה אחראי רק על האזור האמריקני; שאר האזורים נשלטו על ידי צרפת, בריטניה וברית המועצות, מלבד העיר ברלין שנשלטה על ידי ארבע המעצמות יחד. עם גילויים של מחנות ההשמדה הנאציים הורה אייזנואואר על הקמת צוותי צילום שיתעדו את הזוועות שהתחוללו במחנות, על מנת שישמשו כראיות במשפטי נירנברג. בנוסף, הוא סיווג מחדש את רבים משבויי המלחמה (POW) ככוחות אויב שפורקו מנשקם (DEF). הסיבה לכך היא שצבא ארצות הברית נאלץ, על פי אמנת ז'נבה השלישית, לספק מזון ליותר מ-7.5 מליון שבויי מלחמה. על פי הסיווג החדש לא נכנסו כולם תחת הגדרת שבויי מלחמה וארצות הברית הייתה פטורה מהנטל הלוגיסטי העצום הזה, בימי משבר המזון של 1945. אייזנהאואר מילא אחר הפקודות שניתנו על ידי המטות המשולבים בצו JCS 1067 (כחלק מתוכנית מורגנטאו), שנועד לפגוע בכוחה הכלכלי של גרמניה ולהרוס את יכולת הלחימה העתידית שלה, אך ריכך את המכה כשאישר להכניס לגרמניה 400,000 טונות של מזון לאוכלוסייה האזרחית.‏[45][46][47] במענה להרס הרב ששרר בגרמניה, המחסור במזון וזרם הפליטים הגובר, הוא אירגן חלוקת מזון וציוד רפואי אמריקני. מעשיו אלו של אייזנהאואר שיקפו את הגישות האמריקניות החדשות שתפסו את העם הגרמני כקרבנות של הנאצים ולא כפושעים, אך לעומת זאת רדפו באגרסיביות את הנאצים לשעבר.‏[48]

בנובמבר 1945 חזר אייזנהאואר לוושינגטון והחליף את מרשל בתפקיד ראש מטה צבא ארצות הברית. תפקידו העיקרי היה שחרורם המהיר של מיליוני החיילים, משימה איטית שהתעכבה עוד יותר בגלל מחסור בספינות. בשנת 1946 שוכנע אייזנהאואר שפניה של ברית המועצות אינן למלחמה וכי יש אפשרות ליחסים ידידותיים בין שתי המעצמות; הוא תמך באומות המאוחדות וביכר את התערבותו של הארגון בפיקוח על פצצות האטום. בפועל, הושפע טרומן ממחלקת המדינה של ארצות הברית בניסוח המדיניות הנוגעת להפצצות אטום וליחסים עם ברית המועצות, והתעלם מאייזנהאואר ומהפנטגון. באמצע 1947, כאשר המתיחות בין ארצות הברית לברית המועצות בנוגע לשיקום הכלכלי של גרמניה ומלחמת האזרחים ביוון החריפה, ויתר אייזנהאואר על התקווה לשיתוף פעולה עם ברית המועצות והסכים למדיניות הבלימה במטרה לעצור את ההתפשטות הסובייטית.‏[49]

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1943 הציע פוליטיקאי לאייזנהאואר כי אולי הוא יהפוך לנשיא ארצות הברית לאחר המלחמה. כשאחרים שאלו אותו בנוגע לעתידו הפוליטי, ענה אייזנהאואר לאחד מהם שהוא אינו מסוגל לתאר לעצמו שירצה תפקיד פוליטי כלשהו "מלוכד כלבים ועד למלך העליון של היקום"‏[50]קולוקיאליזם האמריקני, "לוכד כלבים" [dogcatcher] הוא כינוי לפוליטיקאי לא פופולרי או כינוי למשרה פוליטית זוטרה), ולאדם אחר אמר שהוא לא יוכל לשרת כראש המטה של הצבא אם ייחשב כבעל שאיפות פוליטיות. אי לכך, דעותיו הפוליטיות לא היו ידועות בתקופה זו והן המפלגה הדמוקרטית והן המפלגה הרפובליקנית חיזרו אחריו. במהלך ועידת פוטסדאם ב-1945 אמר טרומן הדמוקרטי לאייזנהאואר שבמקרה שיחפוץ בכך, יוכל הנשיא לעזור לגנרל לזכות בבחירות לנשיאות 1948,‏[51] וב-1947 הוצע כי טרומן יהיה המועמד לסגנות הנשיאות לצד אייזנהאואר במקרה שהגנרל מקארתור היה זוכה במועמדות הרפובליקנית.‏[52]

בהתקרב מועד הבחירות דחקו באייזנהאואר פוליטיקאים ואזרחים רבים, משתי המפלגות, לרוץ לנשיאות. בינואר 1948, לאחר ששמע על תוכניות בניו המפשייר לבחור נציגים התומכים בו לוועידה הרפובליקנית הלאומית הממשמשת ובאה, הצהיר אייזנהאואר שהוא לא יוכל להציג מועמדות למשרה פוליטית בכירה. אייזנהאואר אמנם לא הצטרף לאף אחת מהמפלגות בתקופה הזו, אך היה מפורש באי רצונו לחבור לדמוקרטים. רבים האמינו שבזאת הוא ויתר על ההזדמנות היחידה בשבילו להיות נשיא, וביססו זאת על ההנחה כי תומאס דיואי הרפובליקני שנחשב לבעל הסיכויים הגבוהים לנצח בבחירות, יכהן שתי קדנציות, ואייזנהאואר יהיה אז בגיל 66 (בשנת 1956) ומבוגר מדי כדי להיות נשיא.‏[53]

נשיא אוניברסיטת קולומביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 נבחר אייזנהאואר לנשיא אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטה פרטית בניו יורק. תקופת נשיאותו של אייזנהאואר באוניברסיטה תוארה כבלתי מתאימה לאף אחד מן הצדדים.‏[54] במהלך השנה הוציא אייזנהאואר לאור ספר זכרונות בשם "מסע לשחרור אירופה". הביקורות שנכתבו על הספר החשיבו אותו כאחד מספרי הזכרונות הצבאיים המשובחים ביותר, והוא זכה להצלחה כלכלית גדולה. רווחיו של אייזנהאואר על הספר גדלו באופן ניכר לאחר החלטה חסרת תקדים של מחלקת האוצר של ארצות הברית כי הוא איננו סופר מקצועי ולפיכך הוא נדרש לשלם שיעורי מס נמוכים יחסית; החלטה זו חסכה לו כ-400 אלף דולר.‏[55]

במהלך תקופת נשיאותו באוניברסיטת קולומביה היה פעיל אייזנהאואר במועצה ליחסי חוץ (CFR) ועמד בראש קבוצת מחקר שניתחה את ההשפעות הצבאיות והפוליטיות של תוכנית מרשל, וכן הקים את האסיפה האמריקנית שהייתה "חזונו של אייזנהאואר בדבר מרכז תרבותי אדיר שבו מנהיגים מתחומים שונים יוכלו להיפגש מעת לעת ולדון ולהסיק מסקנות בנוגע לבעיות הפוליטיות והחברתיות". אחד מכותבי הביוגרפיה עליו, בלנץ' קוק, הציע שתקופה זו היוותה את "החינוך הפוליטי של הגנרל אייזנהאואר". בנוסף, בתקופה זו נחשף אייזנהאואר לניתוחים כלכליים שונים שהיוו את היסוד להבנותיו במדיניות הכלכלית לאחר מכן.

כהונתו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרוץ לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנהאואר נפגש עם הנשיא ג'ון פ. קנדי, אפריל 1961

לאייזנהאואר לא הייתה עמדה פוליטית מוגדרת גם לאחר פרישתו מהצבא. שתי המפלגות הגדולות, המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית הציעו לו להיות מועמד מטעמן לנשיאות ארצות הברית, והוא בחר במפלגה הרפובליקנית בנימוק שהדמוקרטים ישבו עשרים שנה בבית הלבן, והגיע זמן לשינוי. אייזנהאואר בחר בריצ'רד ניקסון, סנטור מקליפורניה, כשותפו למרוץ לנשיאות.

בבחירות לנשיאות ב-1952 נחל אייזנהאואר ניצחון סוחף על פני יריבו, הדמוקרט עדלי סטיבנסון. ב-20 בינואר 1953 החל לכהן כנשיא ארצות הברית. ב-1956 נבחר לתקופת כהונה שנייה לאחר ניצחון סוחף שני על פני סטיבנסון.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנהאואר היה מתון חברתית וכלכלית, ושמר על תוכנית הניו דיל שהתחילה בימי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, וכן הרחיב את הביטחון החברתי של אזרחי ארצות הברית. הוא גם הוציא לאור את תוכנית מערכת הכבישים הבין-מדינתיים והקים את DARPA.

בין מינוייו של אייזנהאואר לבית המשפט העליון של ארצות הברית, מונו ויליאם ברנן ולתפקיד נשיא בית המשפט ארל וורן. שני המינויים התגלו מהרה כטעויות פוליטיות של אייזנהאואר, והפכו לשופטים היותר ליברלים ושמאליים בבית המשפט, והובילו אותו במספר החלטות מרכזיות.

אייזנהאואר היה הנשיא הראשון להיות מוגבל מלרוץ לכהונה שלישית עקב התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנהאואר נפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון, אוקטובר 1965

תקופת נשיאותו עמדה בסימן המלחמה הקרה - הוא המשיך בעימות עם ברית המועצות שהחל בתקופת הנשיא הקודם, הארי טרומן.

ב-1954 פנתה אליו צרפת בבקשת עזרה במלחמתה בוייטנאם. אייזנהאואר אמנם דגל בתאוריית הדומינו, לפיה נפילה של מדינה אחת בפני הקומוניזם תוביל לנפילת שכנותיה אחריה, אולם בשלב זה הוא סירב להיענות לפנייה הצרפתית. עם זאת, בסוף שנות ה-50, לאחר שצרפת כבר יצאה מוייטנאם, הוא חשש לגורל משטרו של נשיא דרום וייטנאם נגו דין דייאם, שהיה נתון להתקפות של ה"וייטקונג", והחל לשלוח עזרה צבאית לדרום וייטנאם. עזרה זו הייתה רק של יועצים ולא של כלי מלחמה, וסך כל החיילים שנשלחו לא עלה על 200, אך הייתה זו תחילת הסתבכותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם.

גם במזרח התיכון הוא פעל בדרך כלל כ"נץ" יחסי מבחינה ביטחונית, למעט בכל הקשור לישראל. ב-1953 הוא הורה ל-CIA בראשות אלן דאלס לדאוג להדיפתו והדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק באיראן, ולשימור משטרו הפרו מערבי של השאח מוחמד ריזה פהלווי. הייתה זו פעולה אשר מנעה את החלפת המשטר המלוכני, אף כי הגבירה רגשות טינה בקרב החוגים האיראנים הרדיקליים והפונדמנטליטיים. הפעולה הצליחה ועברו עוד כעשרים וחמש שנים ומעלה בטרם הודח השאח על ידי רוחאללה ח'ומייני.

בתקופת נשיאותו השנייה גדלה מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון, בעיקר באמצעות הפעלת "דוקטרינת אייזנהאואר".

במקביל למדיניותו התקיפה ניסה אייזנהאואר פעמים אחדות, לאחר מותו של סטלין, להגיע להסכמה עם יורשיו על עצירת מרוץ החימוש הגרעיני. ניסיונות אחדים לקיים פגישת פסגה בין אייזנהאואר לבין מנהיג ברית המועצות חרושצ'וב לא עלו יפה, והאחרון שבהם, בשנת 1960, נכשל בעקבות הפלת מטוס הריגול U2 בשמי ברית המועצות.

היחס לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957)

עם תחילת כהונתו של אייזנהאור כנשיא חל מפנה לרעה ביחסה של ארצות הברית למדינת ישראל. עוד בתחילת כהונתו נסגר השידור העברי של קול אמריקה.

קבוצה של אנשי מחלקת המדינה, שכונו "הערביסטים", ושכללה את הנרי ביירוד, עוזר לענייני המזרח התיכון ותחת הנהגתו של מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס הביעה עמדה פומבית בגנות ישראל. ארצות הברית אף המשיכה במשך כל תקופת כהונתו של אייזנהאואר לספק נשק למדינות ערב.

ב-1956, במהלך שנראה נוגד לחלוטין את מדיניותו האנטי סובייטית הכללית, התנגד אייזנהאואר בחריפות לפעולתן של בריטניה וצרפת כנגד מצרים במשבר סואץ, והצטרף לדרישתה של ברית המועצות לנסיגתן של בריטניה, צרפת וישראל משטח מצרים. הצטרפותו זו לדרישה הסובייטית הביאה לנסיגת צה"ל מסיני ועזה. לפי הדיפלומט הישראלי דורי גולד, לאחר פרישתו התחרט אייזנהאואר על לחציו אלה, הודה שטעה בהם והבין כי תוצאתם הייתה דווקא חיזוק הסובייטים ותומכיהם במזרח התיכון ולא החלשתם. בספרו Eisenhower And Israel, שהתפרסם ב-1993, חושף פרופ' יצחק אלטרס, כי אייזנהאואר התחרט על מדיניותו ב-1956. בפגישה שהתקיימה ב-1965 עם המנהיג היהודי הרפובליקני מקס פישר, אמר אייזנהאואר: "אתה יודע מקס, במבט לאחור על סואץ, אני מתחרט על מה שעשיתי. מעולם לא הייתי צריך ללחוץ על ישראל לסגת מסיני". ריצ'רד ניקסון, שהיה סגנו של אייזנהאואר, אישר את הדברים ואף טען שאייזנהאואר אמר כי משבר סואץ היה המחדל הגדול ביותר במדיניות החוץ של ממשלו.‏[56][57]

דוקטרינת אייזנהאואר במזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוקטרינת אייזנהאואר

לאחר כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום הפרידה של הנשיא אייזנהאואר, 17 בינואר 1961

כהונתו של אייזנהאואר בבית הלבן הסתיימה בתום תקופה שנייה, ב-20 בינואר 1961. מחליפו בתפקיד היה ג'ון פיצג'רלד קנדי. עם צאתו מן התפקיד עבר להתגורר יחד עם אשתו בחווה בגטיסבורג, פנסילבניה.

אייזנהאואר נפטר ב-28 במרץ 1969 בוושינגטון, בשל אי-ספיקת לב.

על שמו נקראת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. סרט הטלוויזיה אייק: הספירה לאחור מתמקד בדמותו.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנהאואר פגש במיימי ג'נווה דוד מהעיר בון שבאיווה, הצעירה ממנו ב-6 שנים, בזמן שהיה מוצב בטקסס.‏[2] השניים התאהבו וגם החיבור בינו לבין משפחתה היה מיידי, וביום ולנטיין של 1916 הוא הציע לה נישואין.‏[58] תאריך חתונתם נקבע לנובמבר של אותה שנה בעיר דנבר, אך הועבר ל-1 ביולי בגלל כניסתה העומדת ותלויה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. במהלך 35 שנות נישואיהם עברו בני הזוג אייזנהאואר פעמים רבות ממקום למקום ברחבי העולם.‏[59]

לאייזנהאוארים נולדו שני בנים. דוד דווייט "אייקי" אייזנהאואר נולד ב-24 בספטמבר 1917 ומת בגיל 3 כתוצאה מקדחת השנית, ב-2 בינואר 1921.‏[60] בנם השני, ג'ון שלדון דוד אייזנהאואר, נולד ב-2 באוגוסט 1922 בזמן שהיו בפנמה; בהמשך שירת ג'ון בצבא ארצות הברית, פרש בדרגת בריגדיר גנרל, הפך לסופר ומונה לשגריר ארצות הברית בבלגיה בין השנים 1969-1971. עובדה מעניינת היא, שאת הכשרתו בוסט פוינט סיים ג'ון ב-D-DAY, יום הפלישה לנורמנדי, ה-6 ביוני 1944.

אייזנהאואר היה חובב נלהב של גולף, ובשנת 1948 הוא הצטרף למועדון הגולף הלאומי של אוגוסטה.‏[61] הוא שיחק גולף לעתים קרובות במהלך ולאחר תקופת נשיאותו, ובהתלהבותו שיחק גולף גם בחורף ואף הורה לצבוע את כדורי הגולף שלו בצבע שחור, כך שיוכל לזהות אותם בקלות על רקע השלג. בנוסף, מגרש גולף קטן הותקן למענו בקמפ דייויד.‏[61]

תחביב נוסף של אייזנהאואר היה ציור בצבעי שמן.‏[62] כשהיה באוניברסיטת קולומביה הוא החל לראשונה לעסוק באומנות זו לאחר שראה את הצייר תומאס א. סטיבן מצייר דיוקן של מיימי אשתו. אייזנהאואר צייר למעלה מ-260 ציורי שמן ב-20 השנים האחרונות של חייו, רובם ציורי נוף אך גם ציורי דיוקן של אנשים שונים, ביניהם אשתו מיימי, גנרל מונטוגמרי, ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן.‏[63]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסע שחרור אירופה, דווייט ד. אייזנהאור, תורגם מאנגלית על ידי י. נדבה וי. נאור, הוצאת כתבים, תל אביב, תשי"א.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Former SACEURs". Aco.nato.int. Retrieved January 26, 2012.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Barnett, Lincoln (November 9, 1942). "General "Ike" Eisenhower". Life. p. 112. Retrieved May 31, 2011.
  3. ^ Korda,Michael (2007). "Ike: An American Hero". p. 63. Retrieved July 22, 2012.
  4. ^ Ambrose, Stephen (1983). Eisenhower: (vol. 1) Soldier, General of the Army, President-Elect (1893–1952). New York: Simon & Schuster ,p. 14.
  5. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 16–18.
  6. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 19.
  7. ^ D'Este, Carlo (2003). Eisenhower: A Soldier's Life. New York, New York: Macmillan. p. 30. ISBN 0-8050-5687-4.
  8. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 18.
  9. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 13.
  10. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 32.
  11. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 25.
  12. ^ Bergman, Jerry. "Steeped in Religion: President Eisenhower and the Influence of the Jehovah's Witnesses", Kansas History (autumn 1998).
  13. ^ D'Este, Carlo (2002). Eisenhower: A Soldier's Life, p. 58.
  14. ^ "online "Faith Staked Down online "Faith Staked Down", Time, February 9, 1953.
  15. ^ "Public School Products". Time. September 14, 1959.
  16. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 36.
  17. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 37.
  18. ^ "Eisenhower: Soldier of Peace". Time. April 4, 1969. Retrieved May 23, 2008.
  19. ^ 19.0 19.1 "Biography: Dwight David Eisenhower". Eisenhower Foundation. Retrieved May 23, 2008.
  20. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 56.
  21. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 61-62.
  22. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 62.
  23. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 63.
  24. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 65.
  25. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 68.
  26. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 14.
  27. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 69.
  28. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 70-73.
  29. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 73-76.
  30. ^ Bender, Mark C. (1990). "Watershed at Leavenworth". U.S. Army Command and General Staff College. Retrieved September 6, 2008.
  31. ^ American President: An Online Reference Resource, Dwight David Eisenhower (1890–1969), "Life Before the Presidency," Miller Center of Public Affairs, University of Virginia.
  32. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1),p.83.
  33. ^ Wukovits, John F. (2006). Eisenhower. New York: Palgrave Macmillan. p. 43. ISBN 0-230-61394-2. Retrieved June 15, 2011.
  34. ^ D'Este, Carlo (2002). Eisenhower: A Soldier's Life, p. 223.
  35. ^ Irish, Kerry. "Dwight Eisenhower and Douglas MacArthur in the Philippines: There Must Be a Day of Reckoning", Journal of Military History, April 2010, Vol. 74, Issue 2, pp. 439–473.
  36. ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 94.
  37. ^ "The Eisenhowers: The General". Dwightdeisenhower.com. Retrieved May 3, 2010.
  38. ^ Gallagher, Wes (December 1942). "Eisenhower Commanded Gibraltar". The Lewiston Daily Sun. Retrieved 29 April 2013.
  39. ^ Atkinson, An Army at Dawn, pp. 251-52.
  40. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 230-233.
  41. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 254-255.
  42. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 275-276.
  43. ^ מקס הסטינגס, ארמגדון, כנרת, זמורה-ביתן, דביר הוצאה לאור 2007, בתרגום כרמית גיא, עמ' 57-58.
  44. ^ הסטינגס, שם, 65; 104-105.
  45. ^ Zink, Harold (1947). American military government in Germany, pp. 39–86
  46. ^ Goedde, Petra. "From Villains to Victims: Fraternization and the Feminization of Germany, 1945–1947", Diplomatic History, Winter 1999, Vol. 23, Issue 1, pp. 1–19
  47. ^ Tent, James F. (1982), Mission on the Rhine: Reeducation and Denazification in American-Occupied Germany
  48. ^ Ambrose (1983). Eisenhower, pp. 421–25
  49. ^ Ambrose (1983), pp. 432–452.
  50. ^ "From dogcatcher to Grand High Supreme King of the Universe".
  51. ^ Pusey, Merlo J. (1956). Eisenhower, the President. Macmillan. pp. 1–6.
  52. ^ "Truman Wrote of '48 Offer to Eisenhower". The New York Times, 11 July 2003.
  53. ^ Ambrose (1983), pp. 455–460.
  54. ^ Ambrose (1983). Eisenhower, ch. 24
  55. ^ Pietrusza, David, 1948: Harry Truman's Victory and the Year That Transformed America, Union Square Punlishing, 2011, pg. 201
  56. ^ דורי גולד, "למה פתאום מתעניינים במורשת הנשיא אייזנהאואר?", 8 בפברואר 2013, "ישראל היום"
  57. ^ "נסיגה תחת לחץ", 13 בנובמבר 1987, "בשבע"
  58. ^ Richard F. Weingroff (March/April 2003). "The Man Who Changed America, Part I". fhwa.dot.gov.
  59. ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 59-60.
  60. ^ Berger-Knorr, Lawrence. The Pennsylvania Relations of Dwight D. Eisenhower. p. 8.
  61. ^ 61.0 61.1 Owen, David (1999). The Making of the Masters: Clifford Roberts, Augusta National, and Golf's Most Prestigious Tournament, Simon and Schuster, ISBN 0-684-85729-4.
  62. ^ Beckett, Wendy. "President Eisenhower: Painter". White House History (21): 30–40.
  63. ^ Dodson, Marcida (November 17, 1990). Dodson, Marcida (November 17, 1990). "New Exhibit Offers a Look at Eisenhower the Artist". Los Angeles Times. Retrieved January 13, 2012.


נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטוןג'ון אדמסתומאס ג'פרסוןג'יימס מדיסוןג'יימס מונרוג'ון קווינסי אדמסאנדרו ג'קסוןמרטין ואן ביורןויליאם הנרי הריסוןג'ון טיילרג'יימס פולקזאכרי טיילורמילרד פילמורפרנקלין פירסג'יימס ביוקנןאברהם לינקולןאנדרו ג'ונסוןיוליסס סימפסון גרנטרתרפורד הייזג'יימס גרפילדצ'סטר ארתורגרובר קליבלנדבנג'מין הריסוןגרובר קליבלנדויליאם מקינליתאודור רוזוולטויליאם האוורד טאפטוודרו וילסוןוורן הרדינגקלווין קולידג'הרברט הוברפרנקלין דלאנו רוזוולטהארי טרומןדווייט אייזנהאוארג'ון פיצג'רלד קנדילינדון ג'ונסוןריצ'רד ניקסוןג'רלד פורדג'ימי קרטררונלד רייגןג'ורג' הרברט ווקר בושביל קלינטוןג'ורג' ווקר בושברק אובמה החותם של נשיאי ארצות הברית.