Closing Time
 | |||||
| אלבום אולפן מאת טום וייטס | |||||
| יצא לאור | מרץ 1973 | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| הוקלט | תחילת 1972 באולפני Sunset Sound Recorders ו-United Western Recorders, הוליווד | ||||
| סוגה | פולק, ג'אז | ||||
| שפה |
אנגלית  | ||||
| אורך | 45:46 | ||||
| חברת תקליטים | Asylum Records | ||||
| הפקה | ג'רי ייסטר | ||||
| |||||
  | |||||
Closing Time הוא אלבום הבכורה של טום וייטס. האלבום יצא לאור במרץ 1973 דרך חברת התקליטים Asylum Records. האלבום הופק על ידי ג'רי ייסטר (חבר לשעבר בלהקת Lovin' Spoonful). היה זה האלבום הראשון בשורה של שבעה אלבומים שהוציא וייטס עם Asylum Records (האחרון היה Heartattack and Vine מ-1980). האלבום נחשב למושפע מאוד מסגנון הפולק, אף על פי שוייטס התכוון במקור שהאלבום יהיה עם דגש יותר "ג'אזי"[1] שמובל על ידי פסנתר.[2] עם פרסומו של האלבום, הוא זכה להצלחה צנועה בארצות הברית, אף על פי שלא טיפס לטבלאות המכירות המובילות, וקיבל תשומת לב מועטה מעיתונות המוזיקה באנגליה. הביקורות על האלבום היו חיוביות. הסינגל היחיד שיצא מהאלבום, "Ol' 55", זכה לתשומת לב בזכות גרסת כיסוי שעשו חבריו ללייבל, האיגלס. אמנים נוספים ביצעו גרסאות כיסוי לשירי האלבום החל מג'ף באקלי וכלה בבט מידלר. האלבום הגיע למעמד תקליט זהב באנגליה,[3] וצבר מעמד של יצירת קאלט בקרב חובבי ז'אנרי הרוק והבלוז, ואף דורג כאחד מ-500 האלבומים הטובים ביותר שאי פעם יצאו על ידי מגזין המוזיקה NME.[4]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
וייטס התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו ב-1970, בהופעות קבועות בימי שני ב"טרובדור", מועדון בלוס אנג'לס, קליפורניה. רוב השירים איתם הופיע וייטס באותה תקופה היו גרסאות כיסוי לשירים של בוב דילן, אולם הוא שילב בהופעות חלק מהשירים שיופיעו בשני אלבומיו הראשונים "Closing Time" ו-"The Heart of Saturday Night". בין השירים שהוא ביצע באותה תקופה ניתן למנות את: "Ice Cream Man", "Virginia Avenue", "Ol' '55", "I Hope That I Don't Fall in Love with You", "Shiver Me Timbers" ו-"Diamonds on my Windshield." במקביל, החל וייטס לעבוד כשומר בכניסה למועדון בשם "The Heritage" שהיה בית קפה במהלך היום. בנובמבר 1970, הופיע וייטס בפעם הראשונה בתשלום במועדון, עבור 25 דולר.[2] באחת מהופעותיו ב"טרובדור" בקיץ של 1971, המנהל המוזיקלי של פרנק זאפה, הֶרבּ כהן,[5] גילה במקרה את וייטס והפך להיות המנהל שלו. בזכות קשריו של כהן, הקליט וייטס כמה גרסאות דמו לשיריו בסוף קיץ 1971 עם המפיק רוברט דאפי.([6], ראו גם[2]) כדי להתמקד בקריירה שלו, החליט וייטס לעבור מסן דייגו ללוס אנג'לס בתחילת 1972 והתחיל להופיע בתדירות גבוהה יותר בטרובדור. באחת מההופעות האלו, גילה אותו דייוויד גפן בזמן שהוא שר את "Grapefruit Moon".[1] בעקבות ההופעה שהרשימה את גפן, הוא התחיל משא ומתן עם כהן שהסתיים תוך חודשים ספורים עם החתמתו של וייטס לחברת התקליטים אסיילום.
הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני תחילת ההקלטות וייטס התיידד עם המפיק המיועד של אלבומו, ג'רי ייסטר, והשניים הקליטו באחר צהריים אחד בתחילת 1972 גרסאות מוקדמות לשירי האלבום בביתו של ייסטר. בזמן הקלטות אלו, וייטס הסביר לייסטר כיצד הוא רוצה שהמוזיקה תשמע מבחינת ההפקה והדגיש במיוחד שהוא מעוניין בנגן בס מוביל למוזיקה. ייסטר הביא את ג'ון סייטר בתופים, פיטר רילמס בגיטרה, טוני טרו בחצוצרה וגיטריסט נוסף בשם שפ קוק נשכר על ידו וכמו כן ביל פלומר נגן בס ג'זיסט הצטרף להקלטות. מפגשי ההקלטות העיקריים של האלבום קרו באולפני סאנסט רקורדס בהוליווד, איפה שאמנים כגון ג'וני מיטשל, ניל יאנג והדלתות הקליטו בתחילת 1972. במהלך ההקלטות, ובעיקר בתחילת המפגשים, וייטס וייסטר התווכחו רבות על הכיוון שהאלבום צריך ללכת אליו מבחינה מוזיקלית. וייטס רצה אלבום שהוא יותר ג'אז, ואילו ייסטר כיוון לסאונד של מוזיקת פולק. ההקלטות ארכו עשרה ימים בלבד, מתוכם היומיים הראשונים היו בבחינת התרגלות לאולפן ולתנאי ההקלטה.[7]
עטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיצוב העטיפה של האלבום נעשתה על ידי קאל שנקל. שנקל קיבל את ההשראה לעבודה בעטיפה הקדמית מהתפיסות של וייטס על איך האלבום צריך להישמע.[2] העטיפה מתארת את וייטס נשען על פסנתר שמקושט בבקבוק של בירה, סיגריות, מאפרה ונר קטן. מעל לראשו של וייטס מתנוססת מנורה כחולה בעיצוב הנהוג מעל לשולחנות של ביליארד.[2] בעטיפה האחורית יש תמונה מינימליסטית של וייטס מסתכל היישר אל תוך המצלמה, ככל הנראה צולמה התמונה בזמן אחת מהופעותיו בטרובדור. שתי התמונות צולמו על ידי אד קאראף.
ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
| דירוגים מקצועיים | |
|---|---|
| ציונים משוקללים | |
| מקור | ציון |
| Metacritic | 85/100[8] |
| ציוני ביקורות | |
| מקור | ציון |
| Allmusic |   [9]
|
| רוברט כריסטגאו | B+[10] |
| Mojo | [11]
|
| Q |  [12]
|
| רולינג סטון | [13]
|
עם יציאתו של האלבום, הוא קיבל ביקורות חיוביות ממבקרי מוזיקה בעיתונות האמריקאית, אם כי הפרסום שהוא קיבל היה מוגבל. בביקורת שהתפרסמה ברולינג סטון, זכה האלבום להתייחסות חיובית והושווה לגרסה "שיכורה וארצית יותר" של רנדי ניומן.[13] עורך הוילג' ווייס לשעבר, רוברט כריסטגאו הסביר שוייטס מצליח לאזן בין סנטימנטליות לכנות באופן כזה ששיריו מצליחים להיות אמינים וציין את הדמיון בין וייטס לניומן.[10]
אתר AllMusic ציין את האלבום כאחד מהטובים של וייטס, והתייחס ליכולתו ליצור מוזיקה מלנכולית וסנטימנטלית, שמצליחה "לגעת" במאזין. הבילבורד התייחס בחיוב לאלבום עם צאתו כמוזיקת פולק/ג'אז שמצליחה "לתפוס את הרגע".[9]
האלבום קיבל מעט מאוד התייחסות באנגליה ובשאר העולם. חלק מהסיבות לכך קשורות לפרסום המוגבל לו זכה האלבום מחוץ לארצות הברית. אולם, ככל שהקריירה של וייטס התבססה, החל האלבום לקבל יותר הכרה ותשומת לב. עדות לכך ניתן לראות בהגעתו למיקום ה-28 בטבלת המכירות באירלנד בשנת 2000. כמו כן, באנגליה הגיע האלבום למעמד של אלבום כסף ב-2004 ולמעמד של אלבום זהב ב-2012, עם מכירות של למעלה מ-100,000 עותקים.[3]
רשימת שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל השירים הולחנו ונכתבו על ידי טום וייטס.
| צד א' | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מס' | שם | לחן | משך | ||||||
| 1. | Ol' '55 | טום וייטס | 3:58 | ||||||
| 2. | I Hope That I Don't Fall in Love with You | טום וייטס | 3:54 | ||||||
| 3. | Virginia Avenue | טום וייטס | 3:10 | ||||||
| 4. | (Old Shoes (& Picture Postcards | טום וייטס | 3:40 | ||||||
| 5. | Midnight Lullaby | טום וייטס | 3:26 | ||||||
| 6. | Martha | טום וייטס | 4:30 | ||||||
| צד ב' | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מס' | שם | לחן | משך | ||||||
| 7. | Rosie | טום וייטס | 4:03 | ||||||
| 8. | Lonely | טום וייטס | 3:12 | ||||||
| 9. | Ice Cream Man | טום וייטס | 3:05 | ||||||
| 10. | Little Trip to Heaven (On the Wings of Your Love) | טום וייטס | 3:38 | ||||||
| 11. | Grapefruit Moon | טום וייטס | 4:50 | ||||||
| 12. | (Closing Time" (Instrumental | טום וייטס | 4:20 | ||||||
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Marissa Moss, Closing Time, באתר הרולינג סטון
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מידע על האלבום Closing Time באתר MusicBrainz
מידע על האלבום Closing Time באתר AllMusic
האלבום Closing Time באתר Discogs
האלבום Closing Time באתר ספוטיפיי
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Barney Hoskyns, Lowside of the Road: A Life of Tom Waits, (דף הספר באתר "גוגל ספרים"
):
בספר מתאר וייטס את הבדלי הגישה המהותיים בינו לבין המפיק של האלבום ג'רי ייסטר "אם הוא היה יכול לעשות את האלבום כפי שהוא רואה לנכון, זה היה אלבום הרבה יותר פולק, בעוד שאני רציתי לשמוע נגינת באס מובילה וחצוצרה" - ^ 1 2 3 4 5 Patrick Humphries, The Many Lives of Tom Waits, (דף הספר באתר "גוגל ספרים" )
- ^ 1 2 TOM WAITS - CLOSING TIME, Gold Certification Album ה-6 בינואר 2012
- ^ http://www.nme.com/photos/the-500-greatest-albums-of-all-time-400-301/324199#ebWz2Vuu6v4wkHSi The 500 Greatest Albums Of All Time, דירוג Closing Time במקום ה-341 מבין 500 האלבומים הטובים ביותר ברשימת מגזין NME
- ^ Herb Cohen obituary ה-1 באפריל 2010. מתוך אתר הגארדיאן
- ^ הקלטות אלו יצאו עשרים שנה מאוחר יותר כאלבום כפול בשם "The Early years", בניגוד לרצונו של וייטס.
- ^ כיוון שהאולפן היה פנוי רק בבקרים ההקלטות התרחשו בין 10:00 ל-17:00, דבר שהיווה שינוי מחיי הלילה אליהם היו רגילים רוב המוזיקאים
- ^ ציון משוקלל לאלבומי טום וייטס מתוך אתר Metacritic
- ^ 1 2 William Ruhlmann, Closing Time מתוך אתר AllMusic
- ^ 1 2 Tom Waits מתוך אתר www.robertchristgau
- ^ Closing Time עיקרי הביקורת של Mojo, מתוך אתר CDUniverse
- ^ Closing Time עיקרי הביקורת של Q, מתוך אתר CDUniverse
- ^ 1 2 Rolling Stone, Closing Time, באתר הרולינג סטון
| בקרת זהויות |
|
|---|