בוב דילן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בוב דילן
Bob Dylan
דילן בהופעה, ביוני 2010
דילן בהופעה, ביוני 2010
לידה 24 במאי 1941 (בן 81)
דולות, מינסוטה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה רוברט אלן צימרמן
שם במה Bob Dylan עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1959–הווה (כ־64 שנים)
מקום לימודים מערכת אוניברסיטאות מדינת מינסוטה, Hibbing High School, Sidwell Friends School עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רוק, פולק רוק, רוק נוצרי, גוספל, אמריקנה, קאנטרי רוק, מוזיקה עממית אמריקאית, פופ-פולק, בלוז, קאנטרי, ג'אז עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול בריטון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה, Richter-tuned harmonica, פסנתר, מפוחית פה, ניקלהארפ עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קולומביה, גפן רקורדס
בת זוג שרה דילן (1965–1977)
קרוליין דניס (1986–1992)
צאצאים ג'ייקוב דילן, ג'סי דילן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
bobdylan.com
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בוב דילןאנגלית: Bob Dylan; נולד ב-24 במאי 1941) הוא זמר-יוצר אמריקאי-יהודי (וכן נוצרי לתקופה), הנחשב לאחד מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית האמריקאית. דילן האמן הראשון בהיסטוריה מעולם המוזיקה שזכה בפרס נובל, כאשר זכה בפרס נובל לספרות לשנת 2016[1].

דילן פרץ בשנות ה-60 של המאה ה-20. התנועה לזכויות האזרח אימצה את שירו "Blowin' in the Wind" כהמנון חצי רשמי, ומיליוני צעירים הזדהו עם שירו "The Times They Are A-Changin'", בתקופה שאירעו שינויים חברתיים מהותיים בארצות הברית. עם זאת, גם כיום ניכרת השפעתו הרבה של דילן על עולם המוזיקה הפופולרית ועל מוזיקאים רבים.

דילן נחשב כמי שמתח את גבולות המוזיקה הפופולרית מעבר לנושאים המוכרים של "הוא והיא" אל תחומי הפוליטיקה, הפילוסופיה ועוד. הליריקה בשיריו מאופיינת בכפלי משמעויות ומשחקי מילים רבים. דילן חידש בשיריו את המסגרות המוכרות של המוזיקה האמריקאית ושאב ממקורות הפולק, הקאנטרי, הבלוז, הרוק ואף הג'אז, הסווינג ומוזיקת ברודוויי.

מגזין רולינג סטון דירג את דילן במקום השני ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים[2].

בוב דילן הוא גם צייר, וציוריו הוצגו בתערוכות רבות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית צימרמן בהיבינג, מינסוטה

נולד בשם רוברט אלן צימרמן (Robert Allen Zimmerman) בדולות' שבמינסוטה, ארצות הברית למשפחה יהודית . אביו היה אברהם צימרמן (1968-1911) ואמו באטריס ("ביטי" ,שם עברי:רחל) לבית סטון (2000-1915), שניהם ילידי מדינת מינסוטה. הסבים מצד האב, זיגמן זיסל צימרמן ואשתו, אנה לבית גרינשטיין היו ילידי אודסה שנמלטו מאווירת הפוגרומים שבאימפריה הרוסית דאז (כיום באוקראינה). הסבים מצד האם, בנג'מין ("בן") דייויד סטון [3] ופלורנס סטון לבית אדלשטיין, [4]. שמו העברי הוא "שבתאי זיסל"[5] ניתן לכבוד סבו מצד האב וסבא רבא של אמו.[3]

דילן גדל בהיבינג, מינסוטה, מקום הולדתה של אמו. הוא האזין רבות לרדיו בילדותו, בעיקר לתחנות בלוז וקאנטרי מניו אורלינס, ואחר כך גם לתחנות רוק אנד רול. הוא הקים את להקתו הראשונה "The Golden Chords" בעודו תלמיד תיכון, והחל משתמש בכינוי "אלסטון גאן" שבו גם הופיע כפסנתרן מלווה.

בשנת 1959 החל ללמוד באוניברסיטת מינסוטה במיניאפוליס, והתגורר בבית האחווה סיגמא אלפא שרוב חבריה היו יהודים, הוא החל להופיע בבית קפה במרחק מספר רחובות מהקמפוס, והיה מעורב בסצנת הפולק המקומית. בתקופה זו, הוא החל להציג את עצמו כ"בוב דילן". בספר הזיכרונות שלו, הוא כתב שהוא שקל לאמץ את שם המשפחה דילון לפני שראה במפתיע שירים של דילן תומס. בהסבירו את שינוי שמו בראיון ב-2004, אמר: "אתה נולד, אתה יודע, בשמות הלא נכונים, ההורים הלא נכונים. זאת אומרת, זה קורה. אתה קורא לעצמך איך שאתה רוצה לקרוא לעצמך. זו ארץ האנשים החופשיים"[6].

ראשית הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דילן עזב את הלימודים בתום השנה הראשונה ובינואר 1961 עבר לניו יורק כדי להופיע ולפגוש את אלילו, וודי גאת'רי, שהיה חולה במחלת הנטינגטון, במצב קשה, ושהה בבית החולים הפסיכיאטרי גריסטון פארק. גאת'רי השפיע על הופעותיו המוקדמות של דילן. כשתיאר את השפעתו של גאתרי, הוא כתב: "... הוא היה הקול האמיתי של הרוח האמריקאית. אמרתי לעצמי שאני הולך להיות תלמידו הגדול ביותר של גאתרי". בנוסף לביקורים של גאת'רי בבית החולים, דילן התיידד עם בן חסותו של גאת'רי, רמבלינג ג'ק אליוט, שחלק ניכר מהרפרטואר של גאת'רי הועבר דרכו[7].

הוא ניגן במקומות קטנים בגריניץ' וילג' עבור שכר זעום, אך עד מהרה החל להופיע בבית הקפה "Gerde’s Folk City", שם גם חימם את הופעותיו של ג'ון לי הוקר. רוברט שלטון, המבקר של הניו יורק טיימס שמע אותו וכתב עליו (ב-29 בספטמבר 1961) ביקורת נלהבת לפיה "אין ספק שהוא מתפקע מרוב כישרון". חודש לאחר מכן כבר הוחתם דילן בחברת קולומביה רקורדס על ידי המפיק ומגלה הכישרונות, ג'ון האמונד והחל לעבוד על אלבום בכורה. החתמתו של אומן אוונגרד כמו דילן בחברה שייצגה את עולם מוזיקת הפופ ההמונית הייתה אירוע יוצא דופן, והרבה מחבריו בקהיליית המחאה הניו-יורקית קינאו בדילן על כך וטענו שהוא אופורטוניסט ובוגד בדרך שהם מייצגים.

אלבומו הראשון "Bob Dylan" מ-1962 שילב של פולק מסורתי, שירי בלוז וגוספל עם מעט חומר מקורי. ב-1962 חתם דילן על חוזה ניהול עם אלברט גרוסמן שהיה למנהלו במשך שנות השיא שלו עד 1970. לגרוסמן היה חלק משמעותי בקריירה של דילן, הן מבחינת העימותים שהיו לשניים והן מבחינת נאמנותו לדילן ולרעיונות שייצג. על רקע עימותים שהיו לגרוסמן עם המפיק המוזיקלי של דילן, ג'ון האמונד, פוטר זה במהלך העבודה על האלבום השני של דילן ובמקומו החל לעבוד טום וילסון שבא מתחום הג'אז.

מחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוב דילן וג'ואן באאז במהלך "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", 28 באוגוסט 1963

(מולטימדיה)

בוב דילן - "Blowin' in the Wind"
שיר מחאה מ-1963 המציג שאלות פילוסופיות אוניברסליות בנוגע לשלום, מלחמה וחירות. אחד מלהיטיו הגדולים של דילן עד היום. (17 שניות מתוך 2:48)
לעזרה בהפעלת הקבצים

בשנת 1963 כבר היה דילן פעיל משמעותי בתנועה לזכויות האזרח. הוא הופיע בכינוסים חשובים, בין היתר בוושינגטון, בכינוס בו נאם מרטין לותר קינג את נאום "יש לי חלום" המפורסם שלו.

בתחילת 1963 הוציא דילן את האלבום "The Freewheelin' Bob Dylan" שהצליח מאוד והיה לאלבומו המוצלח עד יציאת "Highway 61 Revisited" ב-1965. באלבומו "The Times They Are A-Changin" הציג דילן השקפה פוליטית, מתוחכמת וצינית על החיים. האלבום עסק בנושאים קשים כרצח של פעיל זכויות האזרח מדגר אוורס, התפוררות קהילות הכורים והחוואים המסורתיות וכלל את השיר "The Lonesome Death of Hattie Carroll", המתאר רצח של משרתת בידי אדוניה (במרומז רצח של שחורה בידי לבנים).

לקראת סוף השנה החל דילן למאוס בתווית "הקול של הדור" שהודבקה לו, הוא השתכר והעליב חברי אגודה לזכויות אזרח שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" מעט לאחר רצח ג'ון פ. קנדי, ואמר כי הוא רואה משהו מעצמו ברוצח אוסוולד. דרכיהם של דילן והתנועה לזכויות האזרח נפרדו.

אלבומו הבא, "Another Side of Bob Dylan" אכן היה רך יותר מקודמו, עם שירי אהבה ופרידה מחברתו הוותיקה סוזי רוטולו. נגינת הפסנתר שלו כבר ניבאה את חזרתו למחוזות הרוק מאוחר יותר, ושירים כ "Chimes of Freedom" הציגו את דילן מהסוג החדש: ארכני ואימפרסיוניסטי, בסגנון שאלן גינסברג הגדיר מאוחר יותר כ"שרשרת של הבזקי תמונות".

התפתחותו האמנותית של דילן הייתה כה מהירה בתקופה זו, שהוא הותיר את מבקריו ומעריציו הרחק מאחוריו. אלבומו "Bringing It All Back Home" ממרץ 1965 היה קפיצה נוספת קדימה. אלבום זה הושפע רבות מהביטלס (שהושפעו בעצמם מדילן), מצ'אק ברי וממוזיקת הרוק. באלבום כבר ניתן לשמוע את המעבר של דילן לגיטרה חשמלית ושירים קצביים ומהירים. הנושאים נותרו "דילניים" מובהקים, עם ההומור היבש והדמויות הגרוטסקיות.

ביולי 1965 הופיע דילן בפסטיבל הפולק של ניופורט (במסגרתו "הוכתר" בשנתיים הקודמות כ"קולו של הדור"). לאחר שדילן הופיע עם סט אקוסטי בליל שבת ב-24 ביולי 1965 הוא החליט באופן ספונטני לערוך הופעה נוספת, חשמלית, בערב שלמחרת.

באותה תקופה דילן טרם הופיע עם כלים חשמליים והופעה חשמלית של אחד מגדולי מוזיקת הפולק של התקופה בפסטיבל הגדול והחשוב של חובבי הז'אנר, נחשבה לדבר בלתי נתפס וחילול קודש של ממש עבור טהרני הפולק. לצורך ההופעה גיבש דילן הרכב נגנים מאולתר במקום. ההרכב גובש מחברי The Paul Butterfield blues band (ללא פול באטרפילד) עם חיזוק של ברי גולדברג על פסנתר ואל קופר (אשר ניגן גם הוא בהקלטות Highway 61 revisited) על אורגן. הופעתו של דילן נפתחה עם גרסה חשמלית לקטע "Maggie's Farm". בסיום הקטע דילן וההרכב זכו לקריאות בוז רבות ואף דווח כי היו ניסיונות להפסיק את המופע. הסיבות לתגובות אינן חד משמעיות, אך גורסים שהן שילוב של מחאה על "הבגידה" של דילן במסורת הפולק וסאונד גרוע במיוחד שהגיע מהבמה וצרם באוזני הקהל.

דילן וההרכב ביצעו שני קטעים נוספים, "Like a Rolling Stone" ו"Phantom Engineer" (גרסה מוקדמת של It takes a lot to laugh it takes a train to cry) וירדו מהבמה לקול קריאות בוז רמות. למרות הביקורות והתגובות הקשות מהקהל ההופעה שבה דילן "חישמל" את המוזיקה ותצוגת הנגינה של בלומפילד נחשבות לרגע מכונן במוזיקה ובתרבות.

הפסגה והנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתעלם מהביקורות השליליות שהוטחו בו מדי פעם, המשיך דילן ליצור בקצב מהיר במהלך 1965 ו-1966. הסינגל "Like a Rolling Stone" היה להמנון נוער ולהיט רדיו בארצות הברית, אף על פי שהתארך מעל לשש דקות. הצליל הייחודי עם ריף האורגן הפשוט היה לסימן ההיכר של אלבומו הבא, " Highway 61 Revisited", שנקרא על שם כביש 61 המוביל ממינסוטה מולדתו אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס. האלבום הסתיים בשיר הארכני והאפוקליפטי "Desolation Row", בו הושפע דילן ישירות (ואף התייחס) לעזרא פאונד ות"ס אליוט.

לאחר ההופעה החשמלית של דילן בפסטיבל הפולק של ניופורט ביולי 1965 והשלמת הקלטות Highway 61 Revisited באוגוסט 1965 נשאר דילן ללא הרכב ליווי (בניופורט הרכב הליווי היו למעשה מרבית חברי להקת Paul Butterfiled bluesband, ו - Highway 61 Revisited הוקלט ברובו על ידי נגני אולפן). דילן נזקק ללהקת רוק אנד רול שתתאים לכיוון המוזיקלי החדש שלו ותלווה אותו בסיבוב ההופעות לקידום התקליט. לאחר שדילן ואמרגנו אלברט גרוסמן לא הצליחו לשכנע את מייקל בלומפילד ונגנים נוספים (כגון אל קופר) להצטרף להרכב הליווי, בדק דילן אפשרויות נוספת. באחד הימים קיבל דילן המלצה על "להקת הברים הטובה ביותר בצפון אמריקה", ולאחר ששמע את ה-Hawks בהופעה הציע להלם ולרוברטסון להצטרף ללהקת הליווי שלו. השניים הודיעו לדילן שהם יצטרפו בתנאי שגם שאר חברי הלהקה יצורפו לסבב ההופעות וכך הפכה להקת ה-Hawks ללהקת הליווי של דילן.

החל מספטמבר 1965 החלו חברי הלהקה ללוות את דילן בסיבוב ההופעות העולמי שלו ובהמשך לכך נכנסו לאולפן והחלו בהקלטות האלבום "Blonde On Blonde".

נגני "הבנד" שייפו את הצליל האופייני של דילן למה שהוא כינה "אותו צליל כספית פראי ודק" והביאו את "בלונד און בלונד" למעמד של אלבום קלאסי הנכלל לעיתים קרובות ב"חמשת התקליטים הגדולים של כל הזמנים". האלבום התעלה על קודמיו והסוריאליזם התמתן לטובת אנושיות וקוהרנטיות גדולה יותר, עם קריצות ברורות לביטלס ולאמנים אחרים (למשל בשיר I Want You). בחייו הפרטיים, נישא דילן בסודיות לשרה לואנדס ב-22 בנובמבר 1965.

הסיבוב זכה לתגובות עוינות מצד חלק מהצופים בעיקר סביב המעבר של דילן מהופעות אקוסטיות של מוזיקת פולק להופעות חשמליות של רוק אנד רול כאשר זכורה במיוחד ההופעה במנצ'סטר שבה צעק מעריץ מהקהל לדילן "Judas!" (יהודה איש קריות), וזה בתגובה צעק לו "שקרן!" ודרש מהלהקה לנגן חזק יותר כדי להחריש את קריאות הבוז. עקב העוינות שהופגנה כלפי הלהקה עזב ליבון הלם את סיבוב ההופעות, הפסיק לנגן לתקופה ועבד על אסדת נפט במפרץ מקסיקו.

באותה תקופה הלך והתגבר הלחץ על דילן לסיים ולהפיק את הפואמה הארוכה שלו, "טרנטולה". על פי עדויות מקורבים, צריכת הסמים והאלכוהול שלו הגיעה לרמות מסוכנות וחייו האישיים והמקצועיים נקלעו למערבולת.

ב-29 ביולי 1966, במהלך הפסקה מסיבוב ההופעות, ביקר דילן את אמרגנו אלברט גרוסמן בוודסטוק, ניו יורק. דילן, שרכב על אופנוע טריומף, נפל או החליק או התנגש באירוע שמעולם לא התברר לחלוטין אם כלל התרחש, אך בסופו דילן הוכרז "כפצוע" וסיבוב ההופעות העולמי שלו נפסק.

ארבעת חברי הלהקה הנותרים (רוברטסון, דאנקו, האדסון ומנואל) שהתגוררו בסביבת וודסטוק מצאו את עצמם חסרי תעסוקה מוזיקלית ולכן דילן שממילא שילם להם על זמנם הציע שיפגשו וינגנו לשם ההנאה.

בין החודשים מרץ - יוני 1967 נהגו דילן וחברי הלהקה (בתחילה ללא לבון הלם) להיפגש במרתף ביתם המשותף של דאנקו, מנואל והאדסון שנקרא Big Pink.

האדסון התקין במרתף הבית ציוד הקלטה בסיסי ובמהלך חודשים אלה הקליטו דילן וחברי הלהקה את המפגשים בניהם, כאשר הכוונה הייתה לתעד את המפגשים אך לא הייתה כוונה ליצור ולהקליט חומרים לתקליט חדש. החומרים שנוגנו כללו בעיקר שירי עם ישנים, שירי בלוז, גוספל, קאנטרי ופולק וגם מספר קטעים חדשים שכתב דילן בעיקר עם רוברטסון.

חומרים אשר הוקלטו באותה התקופה לא פורסמו באופן רשמי עד שנת 1975, אז יצאו חלקם תחת התקליט The Basement Tapes. קודם לכך חלק קטן מהחומרים מצאו את דרכו החוצה כבוטלג בשם The Great White Wonder וחלק קטן אף יותר הוקלט על ידי דילן, הלהקה ואומנים אחרים שנוהלו על ידי אמרגנו של דילן (אלברט גרוסמן) כגון הקטע You Ain't Goin' Nowhere אשר הוקלט על ידי להקת הבירדס ויצא בתקליט Sweetheart of the Rodeo.

גם יצירתו "הרשמית" של דילן הושפעה גם היא בעקבות התאונה. באלבומו הבא "John Wesley Harding" מ-1967, ניכרת השפעה ביבלית משמעותית, כמו למשל בשיר "All Along The Watchtower" שהתפרסם בביצועו של ג'ימי הנדריקס. דילן תכנן שהעיבודים הרזים של שירי האלבום יועשרו בעריכה בתוספת נגינת הלהקה, אך הלהקה החליטה להשאירם במתכונת המקורית. העיבודים הפשוטים והמילים שנטועות עמוק במסורת היהודית סימלו את התרחקותו של דילן מסגנונו הקודם ומהרוק הפסיכדלי של שנות השישים, שהודגשה בהיעדרותו של דילן מפסטיבל וודסטוק ב-1969.

האלבום השני לאחר התאונה, "Nashville Skyline" מ-1969, היה אלבום קאנטרי מסורתי שבו ביצע דילן דואט עם ג'וני קאש. הלהיט "Lay Lady Lay" זיכה את דילן במעריצים חדשים מחוגי הקאנטרי ודילן שב להופיע באותה שנה בפסטיבל הרוק באי וייט.

באוגוסט 1971 הופיע דילן בהפתעה במופע הצדקה הקונצרט למען בנגלדש שאורגן על ידי ג'ורג' האריסון, שאף הוקלט על ידי פיל ספקטור ויצא על גבי אלבום משולש בשם "המופע למען בנגלדש". דילן ביצע חמישה שירים, בליווי האריסון, רינגו סטאר וליאון ראסל. האלבום אף זכה בפרס גראמי בקטגוריית אלבום השנה.

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 המוקדמות טענו המבקרים כי עבודתו של דילן הייתה מגוונת, בלתי צפויה ובאיכות משתנה. "מה זה החרא הזה?" שאל גריל מרקוס, מבקר המוזיקה של מגזין הרולינג סטון, בתגובה לאלבום "Self Portrait". האלבום הכפול כלל רק כמה שירים חדשים ולא התקבל היטב גם אצל מעריצי דילן הנאמנים. מאוחר יותר באותה שנה הוציא דילן אלבום בשם "New Morning", מה שרבים החשיבו כחזרה לתפוקה הדילנית.

ב-1972 יצר דילן את הפסקול לסרטו של סם פקינפה, "Pat Garrett and Billy the Kid" ואף השתתף כשחקן משנה כאחד מחברי הכנופיה. השיר מתוך הפסקול, Knockin' on Heaven's Door זכה לעשרות גרסאות כיסוי במשך השנים, הותיר רושם גדול יותר מהסרט עצמו, והיה לאחת מהקלאסיקות של הרוק האמריקאי.

בוב דילן וחברי להקת הבנד בהופעה בשיקגו, 1974

לאחר שהחוזה עם "קולומביה רקורדס" פג, דילן חתם עם דייוויד גפן וחברתו החדשה "Asylum". הוא הקליט את האלבום "Planet Waves" יחד עם חברי הבנד, תוך כדי חזרות לסיבוב הופעות. האלבום כלל שתי גרסאות לשיר "Forever Young", שנחשב גם הוא לקלסיקה דילנית. במקביל הוציאה קולומביה רקורדס אלבום שכלל בעיקר גרסאות כיסוי לשירי דילן, מה שנראה כתגובה ילדותית לחתימתו של דילן אצל החברה המתחרה. בינואר 1974 דילן והבנד פתחו במסע הופעות מתוקשר מחוף לחוף בצפון אמריקה. היזם ביל גראהם טען כי כמות האנשים שביקשו לקנות כרטיסים הייתה הגדולה מאי פעם. סיבוב ההופעות תועד באלבום "Before the Flood", אך דילן סירב להפיק סרט מקביל.

לאחר סיבוב ההופעות, התפרסם בתקשורת כי דילן ואשתו נפרדו. דילן מילא מחברת אדומה קטנה בשירים על בעיות הנישואים שלו, שהפכה לאלבום "Blood on the Tracks" בספטמבר 1974. השמועות על האלבום התפשטו מהר והציפיות היו גבוהות, אך דילן עיכב את הוצאת האלבום והקליט את חציו מחדש במיניאפוליס בסוף אותה שנה. כשיצא לבסוף בתחילת 1975, "Blood on the Tracks" קיבל ביקורות מעורבות. למרות זאת, האלבום נחשב לאחד ההישגים הגדולים של דילן, המשתווה לעבודתו בשנות ה-60.

בוב דילן יחד עם המשורר אלן גינסברג, במהלך סבב ההופעות Rolling Thunder Revue אשר נערך במהלך 1975

באותו קיץ, כתב דילן את שיר המחאה "Hurricane". השיר עסק במתאגרף רובין קרטר שכונה בשם זה והואשם ברצח משולש בניו ג'רזי. דילן ביקר את קרטר בבית הסוהר והשתכנע כי הטענות נגדו שקריות, וכתב את השיר כדי להציג את חפותו לעולם. למרות אורכו (8 וחצי דקות), השיר יצא כסינגל ובוצע בכל ההופעות בסיבוב של אותה שנה שנקרא Rolling Thunder Revue.

ב-1978 הוציא דילן את Street Legal, אשר הכיל מוזיקה בהשראת הפופ המבוגר של אותה תקופה (כדוגמת ניל דיימונד). האלבום לא זכה להצלחה כקודמו וסבל מאיכות הקלטה נמוכה. דילן יצא לסיבוב הופעות עם שירי האלבום וכן גרסאות מעובדות של שיריו הישנים. הסיבוב כלל גם ביצוע של השיר Stepchild, אשר דילן לא הקליט מעולם והופיע באלבום של סולומון בורק בשנת 2000.

ההתנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של דילן בשנות ה-70 המאוחרות ותחילת שנות ה-80, הושפעה רבות ממהפך שעבר ב-1979 כאשר הכריז כי הוא "נולד מחדש" כנוצרי. הוא הוציא שני אלבומים בעלי אופי דתי לגמרי ושלישי שרובו כזה. מביניהם הראשון: "Slow Train Coming" (בהפקתו של ג'רי וקסלר) זיכה אותו בפרס גראמי כזמר השנה. האלבום השני, "Saved", לא זכה להצלחה מיוחדת. במשך סיבוב ההופעות שהתחיל בסתיו של שנת 1979 עד לאביב שנת 1980, דילן סירב לנגן מוזיקה "חילונית" ונשא "דרשות" מעלי גבי הבמה, כגון:

"לפני שנים הם נהגו לומר שאני נביא... אני נהגתי לומר: לא, אני לא נביא, הם אמרו: כן, אתה כן, אתה כן נביא. אני אמרתי: לא, זה לא אני. הם נהגו לומר: בטח שאתה נביא. הם שכנעו אותי שאני נביא. עכשיו אני יוצא ואומר כי ישו הוא התשובה. עכשיו הם אומרים: בוב דילן הוא לא נביא. הם פשוט לא יכולים לסבול את זה." (25 בינואר 1980, הופעה באומהה)

המהפך הדתי של דילן גרר תגובות של חוסר אמון מצד חלק ממעריציו והמוזיקאים של התקופה. ג'ון לנון, לדוגמה, הקליט שיר בשם "Serve Yourself", פרודיה אתאיסטית על שירו הדתי של דילן "Gotta Serve Somebody".

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוב דילן בהופעה בטורונטו, 1980

לאחר "Saved" שנכשל, הוציא דילן את אלבומו האחרון בתקופת הנצרות שלו. האלבום, "Shot Of Love", יצא באוגוסט 1981 ואף כשל יותר מקודמו.

ב-1982 חזר ליהדות והחל ללמוד במרכז של חסידי חב"ד בברוקלין ואף ביקר אצל האדמו"ר מחב"ד הרב מנחם מנדל שניאורסון. באלבום מ-1982 יצא דילן בגלוי בעד ישראל באחד משיריו ובעטיפה הפנימית של האלבום נראה דילן כורע בהר הזיתים. ב-1983 הוציא דילן את אלבומו "Infidels", שזכה לביקורות טובות ולמעמד של אלבום זהב, אך לא השתווה לעבודתו בשנות השישים והשבעים.

שנות השמונים הייתה תקופה קשה עבור בוב דילן. בהתייחסו להופעתו בישראל ב-1987 טען שזוהי אחת מהופעותיו הגרועות בכל החיים.

בסוף שנות השמונים היה דילן חבר בלהקה "טרבלינג וילבוריס" יחד עם ג'ורג' האריסון ומוזיקאים נוספים. הרכב זה הוציא מספר אלבומים, והביא לדילן "פריחה מחודשת" אחרי עשור דל מבחינה מוזיקלית.

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שנות ה-90 פתח דילן באלבום שנקרא "Under the Red Sky". האלבום הוקדש ל"Gabby Goo Goo" והכיל מספר שירים "פשוטים" כמו "Under the Red Sky" ו "Wiggle Wiggle". ההקדשה, התברר מאוחר יותר, הייתה הכינוי של בתו של דילן בת הארבע. המיתוס כי שירי האלבום נכתבו כדי לשעשע אותה הוא בגדר אגדה בלבד.

אמנים בעלי שם רבים תרמו לאלבום, ביניהם: ג'ורג' האריסון, סלאש מלהקת Guns N' Roses, דייוויד קרוסבי, ברוס הורנסבי, סטיבי ריי ווהן ואלטון ג'ון.

בוב דילן בהופעה בסטוקהולם, 1996

בשנים הבאות דילן חזר לשורשיו. הוא הוציא שני אלבומים עם גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז ישנים: "Good As I Been to You" ב-1992 ו"World Gone Wrong" ב-1993. האלבומים כללו גרסאות כיסוי מגוונות וגיטרה אקוסטית מקורית במיוחד. יוצא דופן לסגנון השורשי הוא שיתוף הפעולה המוזיקלי בין דילן ומייקל בולטון ב-1991. השיר שנקרא "Steel Bars" ויצא באלבום של בולטון בשם "Love & Tenderness". הקונצרט מ-1995 שביצע דילן עבור MTV Unplugged והאלבום שהופק ממנו היווה את החומר החדש היחיד של דילן בתקופה זו. בפועל ניתן לראות אלבום זו כאוסף מיטב שירי דילן, למעט שיר ישן שיצא באלבום לראשונה בשם "John Brown", סינגל מ-1963 שעוסק בזוועות המלחמה והמדיניות שמובילה אליה.

דילן חזר לאולפן ההקלטות בינואר 1997 עם מצבור חדש של שירים שעל פי הדיווחים כתב בעת שהיה נצור בביתו במינסוטה עקב סופת שלגים. באביב של אותה שנה, לפני צאת האלבום החדש, אושפז בעקבות זיהום מסוכן בלב. סיבוב ההופעות המתוכנן לאירופה בוטל, אך דילן התאושש במהרה. כשהשתחרר מבית החולים דווח שאמר: "באמת חשבתי שעוד מעט ואפגוש את אלביס". בקיץ כבר חזר לעצמו, ובסתיו הופיע בפני האפיפיור באיטליה. האלבום שהוצאתו נדחתה, יצא לבסוף בספטמבר; היו אלה השירים החדשים הראשונים של דילן מזה 7 שנים. "Time Out of Mind" כלל שירים על אהבה נכזבת והרהורים על המוות והצליח הרבה מעבר לצפוי, במיוחד בקרב הדור הצעיר. אלבום זה זיכה את דילן לראשונה בפרס גראמי בקטגוריית אלבום השנה. השיר "Make You Feel My Love" הניב יותר רווחים מכל שיר אחר של דילן מאז שנות ה-60 וזכה לגרסאות כיסוי של גארת' ברוקס ובילי ג'ואל.

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2001 שירו של דילן "Things Have Changed", שנכתב עבור פסקול הסרט "Wonder Boys", זכה בפרסי גלובוס הזהב ופרס אוסקר בקטגוריית השיר הטוב של השנה[8]. ב-11 בספטמבר של אותה שנה הוציא דילן את האלבום "Love and Theft"[9]. האלבום כולל מגוון סגנונות ואף חזר לחלק מהמקורות המוזיקליים שלו. האלבום הופק על ידי דילן עצמו תחת שם העט "Jack Frost", זכה לשבחים רבים, היה מועמד למספר פרסי גראמי ואף נמכר היטב[10]. שערורייה זוטא התעוררה כאשר התגלה דמיון בין מילות השיר "Floater" למילים מתוך ספרו של הסופר היפני, גוניצ'י סגה, "ווידוים של יאקוזה". לא ברור האם דילן במתכוון לקח טקסט מתוך הספר או שזהו צירוף מקרים[11]. באותה שנה גם יצא לאור האלבום "Live 1961–2000", שכלל הקלטות מהופעות של דילן[12].

ב-2003 דילן כתב והפיק סרט יחד עם במאי הטלוויזיה לארי צ'ארלס בשם "מחופשים ואנונימיים" (Masked And Anonymous) (בו גם שיחק בתפקיד הראשי) תחת השמות הבדויים "Rene Fontaine" ו"Sergei Petrov"[13]. דילן שיחק בסרט את ג'ק פייט, אסיר-זמר היוצא מהכלא למופע אחרון[14]. פסקול הסרט שכלל בין השאר שירים של דילן, גרייטפול דד ולוס לובוס, יצא לאור כאלבום ביולי[15].

באוקטובר 2004 פרסם דילן את החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "Chronicles: Volume One"[16], אותה החל לכתוב ב-2001[17]. דילן הקדיש שלושה פרקים לשנתו הראשונה בניו יורק בשנים 1961–1962, והתעלם למעשה מאמצע שנות ה-60 כאשר תהילתו הייתה בשיאה[18]. הספר הגיע למקום השני ברשימת רבי המכר של ספרי עיון של "הניו יורק טיימס"[19]. הספר יצא לאור בעברית ב-2007 בשם "כרוניקות", בתרגום ירון פריד[20].

סרטו הביוגרפי של מרטין סקורסזה על דילן, "No Direction Home", הוצג לראשונה ב-26 ו-27 בספטמבר 2005 בערוצי הטלוויזיה BBC2 באנגליה ו-PBS בארצות הברית. DVD של הסרט יצא לחנויות ב-20 בספטמבר 2005 עם פסקול שיצא ב-20 באוגוסט של אותה שנה[21]. הסרט זכה בפרס פיבודי לסרט התיעודי הטוב של שנה באפריל 2006.

בוב דילן (משמאל) בהופעה בטורונטו מ-2006

דילן עצמו חזר לאולפן ההקלטות ב-2005. הוא הקליט לפחות שיר אחד בשם "Tell Ol' Bill" עבור הסרט "North Country". בפברואר 2006 הקליט בניו יורק מספר שירים עבור אלבום חדש שיצא בשם "Modern Times" באוגוסט 2006[22]. באפריל החל דילן בסיבוב ההופעות שלו ברינו, נבדה, שהגיע לאירופה בקיץ. במאי פצח בקריירה רדיופונית בתור מנחה של תוכנית רדיו שבועית בשם "Theme Time" המשודרת ברדיו הלוויני בערוץ XM[23].

ב-2007 יצא לאקרנים הסרט "אני לא שם" ("I'm Not There"). הסרט עושה שימוש ב-6 דמויות שונות כדי לבטא תקופות שונות בחייו של דילן. הסרט בוים על ידי טוד היינס ובכיכובם של קייט בלאנשט, הית' לדג'ר, כריסטיאן בייל וריצ'רד גיר. באותה שנה גם הוצגה תערוכה מציוריו, בגלריה בעיר קמניץ שבגרמניה[24]. דילן עסק גם בציור במשך עשרות שנים, ואף הוצאו כאיורים לספרים, אך זו הייתה הפעם הראשונה שציוריו הוצגו בתערוכה רשמית[25]. ב-2010–2011 הוצגה תערוכה נוספת שלו, בגלריה הלאומית של דנמרק, ובה אוסף ציורים שלו מנופי ברזיל[26].

בנובמבר 2007 יצאו שלושה אלבומים נוספים הקשורים אל דילן, אלבום אוסף בשם Dylan, לרגל 40 שנה ליציאת אלבום הבכורה שלו, פסקול הסרט "אני לא שם" בו מבצעים אמנים שונים קאברים לשיריו, ו-DVD המתעד את השנים הראשונות של הופעותיו[27].

ב-2008 זכה דילן בציון לשבח מטעם ועדת פרס פוליצר, "על תרומתו הגדולה למוזיקה הפופולרית ולתרבות האמריקאית על ידי המילים ליצירותיו וכישרונו הפואטי יוצא הדופן"[28].

אלבום האולפן ה-33 של דילן, "Together Through Life", יצא לאור באפריל 2009[29]. דילן סיפר בראיון כי העבודה על האלבום החלה בעקבות בקשה של הבמאי רוברט דאהן לשיר עבור סרטו החדש, וכתוצאה מכך האלבום "תפס כיוון משלו"[30]. את מרבית המילים לשירי האלבום כתב דילן ביחד עם רוברט האנטר. האלבום הגיע בשבוע הראשון לצאתו לראש טבלת המכירות של בילבורד 200, וכך הפך דילן, שהיה אז בן 68, לאמן המבוגר ביותר שהגיע למקום הראשון בדירוג זה[31]. לראשונה לאחר 39 שנה האלבום גם עמד בראש מצעד המכירות בבריטניה[32].

דילן הוציא שני ספרי ילדים: "Forever Young" ו"Man gave names to all the animals" ב-2010.

העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית לדילן, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

ב־4 בנובמבר 2013 הוציאה חברת קולומביה אוסף של כל תקליטי דילן (Bob Dylan Complete Album Collection: Vol. One) הכולל את 35 אלבומי האולפן של דילן, 6 אלבומים מהופעות חיות ואלבום של סינגלים ושירים אחרים שלא מצאו את מקומם באלבום עד הוצאה זאת. על מנת לקדם את הוצאת האלבום הזה הוציאה לאור חברת קולומביה קליפ חדשני לשיר "Like a Rolling Stone" אותו יצרו הבמאי הישראלי וניה הימן והמפיק יוני בלוך[33], הקליפ איפשר לצופים להחליף בין 16 ערוצי טלוויזיה שבכולם דמויות עושות ליפ סינק לשירו בן ה-48 של בוב דילן[34]. בדצמבר 2013 זכה הקליפ לתואר קליפ השנה של המגזין "טיים"[35].

בפברואר 2015 דילן הוציא לאור אלבום בשם "Shadows In The Night", שכלל גרסאות כיסוי לשיריו של פרנק סינטרה[36]. הרעיון המקורי עורר תמיהה בקרב המבקרים והמעריצים, שכן קולו המחוספס של דילן לא הולם את קולו העדין והמדויק של סינטרה, אך האלבום זכה לתשבחות על העדינות בה עיבד דילן את שיריו של סינטרה באמצעות להקה בת 5 נגנים שניגנה בהקלטה אחת את כל השירים. זאת בניגוד לסינטרה, שהיה מלווה באורקסטרות שלמות. דילן נימק את הבחירה בשיריו של סינטרה בשל היותם שירי הילדות שלו[37].

ב-13 באוקטובר 2016 הודיעה ועדת פרס נובל על זכייתו בפרס נובל לספרות, על מילותיהם של שיריו[1]. בוב דילן בחר לא להגיע לטקס חלוקת הפרס בסטוקהולם[38], שהתקיים ב-10 בדצמבר 2016[39], ובו ביצעה הזמרת פטי סמית את שירו "גשם כבד עומד ליפול"[40]. בטקס הוקרא מכתב התודה של דילן לוועדת הפרס על ידי שגרירת ארצות הברית בשוודיה[41]. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאמן מעולם המוזיקה מקבל הכרה על ידי פרס נובל.

במרץ 2017 הוציא את האלבום "Triplicate", הכלול גרסאות כיסוי ל–30 שירים. השיר הראשון, "I Could Have Told You" שביצע במקור פרנק סינטרה ב–1954 יצא כסינגל בפברואר[42].

העשור השלישי של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2020, לאחר 8 שנים שלא הוציא שיר חדש, הוציא דילן את השיר "Murder Most Foul", שיר בן 17 דקות אודות רצח הנשיא קנדי[43]. ב-19 ביוני הוציא דילן את אלבום האולפן ה-39 שלו, "Rough and Rowdy Ways"[44]. בדצמבר 2020 מכר את כל קטלוג השירים שלו, העולל 600 שירים, לחברת התקליטים "יוניברסל מיוזיק גרופ"[45]. היקפה הכספי של העסקה לא נחשף אך הוערך ביותר מ-300 מיליון. חלק גדול מההכנסות של הקטלוג הם תמלוגים משירותי הזרמת מוזיקה[46].

בשנת 2022 פרסם את ספרו "הפילוסופיה של השיר המודרני" (The Philosophy of Modern Song)[47].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת היחסים הרצינית הראשונה של דילן הייתה עם האמנית סוז רוטולו, בתם של פעילי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. לדברי דילן, "היא הייתה הדבר הכי אירוטי שראיתי אי פעם... האוויר התמלא לפתע בעלי בננה. התחלנו לדבר והראש שלי התחיל להסתחרר". רוטולו ודילן צולמו שלובי זרוע על עטיפת אלבומו "The Freewheelin'". המבקרים קישרו את רוטולו לכמה משירי האהבה המוקדמים של דילן, כולל "Don't Think Twice It's All Right". מערכת היחסים הסתיימה ב-1964. בשנת 2008, רוטולו פרסמה ספר זיכרונות על חייה בגריניץ' וילג' ועל מערכת היחסים עם דילן בשנות ה-60, "A Freewheelin' Time".

כשג'ואן באאז פגשה את דילן לראשונה באפריל 1961, היא כבר הוציאה את אלבומה הראשון וזכתה לשבחים כ"מלכת הפולק". לאחר ששמע את דילן מבצע את שירו "With God on Our Side", אמרה מאוחר יותר, "מעולם לא חשבתי שמשהו כל כך חזק יכול לצאת מהקרפדה הקטנה ההיא". ביולי 1963, באז הזמינה את דילן להצטרף אליה על הבמה בפסטיבל הפולק של ניופורט, והם ביצעו דואטים נוספים במהלך השנתיים הבאות. בזמן סיבוב ההופעות של דילן ב-1965 בבריטניה, הקשר הרומנטי שלהם החל להתערער. דילן ובאאז יצאו שוב לסיבוב הופעות ב-1984, יחד עם קרלוס סנטנה. באאז סיפרה על מערכת היחסים שלה עם דילן בסרט התיעודי של מרטין סקורסזה "No Direction Home". דילן כתב על מערכת היחסים שלהם בשתי אוטוביוגרפיות שלו. באאז תיארה את מערכת היחסים שלה עם דילן בשירה "Diamonds & Rust", שתואר כ"דיוקן חריף" של דילן.

דילן התחתן עם שרה לוונדס ב-22 בנובמבר 1965. ילדם הראשון, ג'סי ביירון דילן, נולד ב-6 בינואר 1966, ונולדו להם שלושה ילדים נוספים: אנה לאה (נולדה ב-11 ביולי 1967), סמואל אייזק אברם (נולד ב-30 ביולי 1968) וג'ייקוב לוק (נולד ב-9 בדצמבר 1969). דילן גם אימץ את בתה של שרה מנישואים קודמים, מריה לאונדס (לימים דילן, נולדה ב-21 באוקטובר 1961). שרה דילן שיחקה את התפקיד של קלרה בסרטו של דילן רנלדו וקלרה (1978). בוב ושרה דילן התגרשו ב-29 ביוני 1977. ג'ייקוב נודע כסולן להקת The Wallflowers בשנות ה-90[48]. ג'סי הוא במאי קולנוע ואיש עסקים.

לדילן ולזמרת הגיבוי שלו קרולין דניס (הידועה לרוב בשם קרול דניס) יש בת, דזירה גבריאל דניס-דילן, שנולדה ב-31 בינואר 1986. בני הזוג נישאו ב-4 ביוני 1986, והתגרשו באוקטובר 1992. נישואיהם וילדם נשארו סוד שמור היטב עד לפרסום הביוגרפיה שכתב הווארד סונס, "Down the Highway: The Life of Bob Dylan", ב-2001[49].

יהדות וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך חייו קיים בוב דילן יחסים מורכבים עם היהדות וישראל. הוא נע מהכחשה, להתנצרות, וחזרה ליהדות. בילדותו משפחתו הייתה חלק מהקהילה היהודית הקטנה והמלוכדת בעיירה היבינג שבמינסוטה[50]. לדילן נערך טקס בר מצווה במאי 1954, בבית הכנסת "אגודת אחים" שפעל אז בעיירה[51].

בתחילת השבעים החל דילן לחקור את יהדותו ונפוצו שמועות כי הוא תורם מרכזי לליגה להגנה יהודית שהקים מאיר כהנא, הוא הכחיש שתרם לה כספים אך אמר שהוא מעריך את כהנא[52]. ביום הולדתו ה-30 ערך ביקור פרטי בן שבועיים בישראל[53]. במהלך הביקור שמר על פרופיל נמוך והתחמק מהתקשורת[54]. הוא ביקר בקיבוץ עין דור, אצל דוד ילין (Bob Yellin), נגן בנג'ו אשר הכיר מתחילת שנות ה-60 בניו יורק[55]. ביום הולדתו הוא צולם מבקר בכותל[56], והשבועון "העולם הזה" דיווח שגם ביקר באותו יום בישיבת עץ חיים[57]. לאחר הביקור נפוצו שמועות שהוא בדק אפשרות לעבור לגור בקיבוץ עין דור (או לגור בירושלים)[58]. בזמן הביקור פגש את הזמר דני ליטני במסיבה בתל אביב[59]. בדצמבר 1971 נפגשו שוב בעת שדילן צפה במופע "איש חסיד היה" שעלה בניו יורק, בו השתתף ליטני[60]. אחרי המופע ליטני היה בקשרי ידידות עם דילן בחודשים ששהה בניו יורק[59].

ב-1978 התנצר דילן לנצרות אוונגליסטית לעיני התקשורת.

ב-1982 החלו שמועות שדילן "חזר" ליהדות והחל ללמוד אצל חסידי חב"ד מברוקלין. באלבום "Infidels" מ-1982 יצא דילן בעד ישראל בשירו "Neighborhood Bully" ("בריון השכונה")[61], אותו ביצע בגרסה עברית אריאל זילבר באלבומו "אנבל", ובעטיפה הפנימית של האלבום נראה דילן כורע בהר הזיתים. באותה שנה ביקר שנית בישראל לרגל בר המצווה של בנו והצטלם ליד הכותל המערבי[62].

בשנות ה-80 התקרב לחסידות חב"ד והשתתף באופן פרטי באירועים דתיים שלה בניו יורק[63]. ב-1989 השתתף באירוע "שירותרום" של חב״ד באחד מערוצי הכבלים של ניו־יורק[64].

ב-2009 הוציא לאור אלבום של שירי חג המולד, "Christmas in the Heart", ובכך הצטרף לשורה של אמנים יהודים שהקליטו שירי חג מולד בהם ניל דיימונד, ברברה סטרייסנד ובט מידלר[65]. דילן הסביר שלמרות שנולד וגדל יהודי, הוא מעולם לא הרגיש מחוץ לחגיגות חג המולד במהלך ילדותו במינסוטה. הוא נהג לשיר עם כולם שירי ומזמורי חג המולד. השירים באלבום חג המולד היו "חלק מחיי, בדיוק כמו שירי עם", אמר[66].

הופעות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דילן הופיע בישראל שלוש פעמים: ב-1987, ב-1993 וב-2011.

במרץ 1987 הוכרז שדילן יפתח את הסיבוב ההופעות העולמי החדש שלו בישראל עם שתי הופעות בפארק הירקון בתל אביב ובבריכת הסולטן בירושלים[67]. יחד עם דילן הגיעו טום פטי ולהקת "שוברי הלבבות" כמופע חימום[68]. באוגוסט הוכרז על הופעה נוספת בתל אביב, לאחר שכל הכרטיסים למופע הראשון אזלו[69] ההופעה בתל אביב נקטלה על ידי מרבית המבקרים[70], עם זאת יענקל'ה רוטבליט ומספר מוזיקאים ישראלים נתנו ביקורת חיובית למופע[71]. דילן עצמו, כשנשאל על כך, הצהיר שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן[דרוש מקור]. ההופעה בירושלים נקטעה בזמן ההדרן על ידי קצר חשמלי[72]. בזמן הביקור התחמק דילן מראיונות ואירועים בהם הבטיח להשתתף והסתגר רוב הזמן בבית המלון[73].

ביוני 1993 הופיע דילן בהיכל התרבות בתל אביב, באצטדיון הכדורגל בבאר שבע ובפסטיבל הבלוז בנמל חיפה[74]. הופעות אלה התקבלו הן אצל הקהל והן אצל מבקרי המוזיקה בחום רב. מבקר המוזיקה של העיתון "חדשות", אורי לוטן, כתב לאחר ההופעה בתל אביב: "הוא נתן את אחת מהופעות הרוק הטובות והמלהיבות ביותר שהיו בארץ. אף אחד לא יכול לשיר את השירים של דילן כמו דילן"[75]. עם זאת ההופעה בפסטיבל הבלוז בנמל חיפה, סבלה מחוסר ארגון, כסאות פלסטיק שהיו אומרים לשמש את הקהל פוזרו על ידי קבוצה של צעירים לפני תחילת ההופעה ומערכת ההגברה הייתה ברמה נמוכה[76].

ביוני 2011 הופיע דילן באצטדיון רמת גן מול קהל של 20,000 צופים בלבד, מתוך 30,000 כרטיסים שהוצעו למכירה[77]. חלק מן הקהל הגיב באכזבה מההופעה, בה דילן לא פנה כלל אל הקהל. חלקו האחר שיבח את ההופעה בה דילן ניגן קטעים ארוכים יחסית בגיטרה, במפוחית ובאורגן המונד[78].

השפעתו העצומה של דילן ניכרת גם במוזיקה הישראלית. אמנים רבים תרגמו וביצעו גרסאות כיסוי לשיריו, בהם מאיר אריאל, אביב גפן, אהוד בנאי, הדג נחש, משינה, רמי קלינשטיין, שלום חנוך, אריאל זילבר, דויד ברוזה, דני ליטני, יהודה עדר, שלומי שבן, ושי גבסו[79]. להקת "פרויקט הגומיה" אף הוציאה לאור ב-2001 אלבום ("רוחות של טמטום", על שם שירו של דילן Idiot Wind) שכולו גרסאות כיסוי בעברית לשיריו[79]. יהונתן גפן תרגם כמה משיריו של דילן לעברית. מבחינה מוזיקלית, דילן נתפס אצל אמנים ישראליים רבים כשילוב בין משורר מחאה לזמר פולק, ורבים ניסו לחקות את סגנונו. במיוחד התבלט בכך מאיר אריאל, שנחשב ל"דילן הישראלי" בעיני רבים. אריאל הכיר את דילן באופן אישי וטען לא אחת כי דילן היה מקור ההשראה העיקרי שלו[80]. בהופעותיו נהג לבצע גרסה מתורגמת לשיר "Knockin' on Heaven's Door" אשר נקראת "טוק טוק טוק על דלתי מרום".

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים

הופעות

  • Renaldo And Clara 1975
  • Before the Flood 1974 (במשותף עם הבנד)
  • Hard rain 1976
  • Bob Dylan at Budokan 1979
  • Real Live 1984
  • Dylan & The Dead 1989 (במשותף עם גרייטפול דד)
  • The 30th Anniversary Concert Celebration 1993
  • MTV Unplugged 1995
  • The Bootleg Series Vol. 5: Bob Dylan Live 1975, The Rolling Thunder Revue 2002
  • The Bootleg Series Vol. 6: Bob Dylan Live 1964, Concert at Philharmonic Hall 2004
  • Live at The Gaslight 1962 2005

אוספים

  • Bob Dylan's Greatest Hits 1967
  • Bob Dylan's Greatest Hits Vol. II 1971
  • Bob Dylan's Greatest Hits Volume 3 1994
  • The Bootleg Series Vol. 4: Bob Dylan Live 1966, The "Royal Albert Hall" Concert 1998
  • The Essential Bob Dylan 2000
  • The Bootleg Series Vol. 7: No Direction Home: The Soundtrack 2005
  • The Best of Bob Dylan 2005
  • Dylan 2007
  • The Bootleg Series Vol. 8: Tell Tale Signs 2008

מארזי תקליטורים

  • Biograph 1985
  • The Bootleg Series Volumes 1-3 (Rare & Unreleased) 1961-1991 1991

מארזי DVD

  • Hard To Handle 1986
  • The 30th Anniversary Concert Celebration 1993
  • MTV Unplugged 1995

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בוב דילן, כרוניקות חלק 1, מאנגלית: ירון פריד. עריכת תרגום: אורי משגב. הוצאת מודן, 2007.
  • Clinton Heylin, Bob Dylan: Behind the Shades Revisited. Perennial Currents, 2003
  • Bob Dylan, Chronicles: Volume 1. Simon and Schuster, October 5, 2004

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח וביקורת יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על דילן והדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקור ימי ההולדת 70 ו-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות זכייתו בפרס נובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משיריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 עמרי חורש, בוב דילן זכה בנובל לספרות ל-2016, באתר ynet, 13 באוקטובר 2016
    אתר למנויים בלבד גילי איזיקוביץ, בוב דילן זכה בפרס נובל לספרות, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2016
    הזמר והיוצר האמריקאי בוב דילן זכה בפרס נובל לספרות, באתר גלובס, 13 באוקטובר 2016
  2. ^ Rolling Stone, ‏Best Musicians, Artists of All Time According to Rolling Stone, באתר הרולינג סטון, 3 December 2010
  3. ^ 1 2 האתר הגניאלוגי geni
  4. ^ באתר הגניאלוגי geni
  5. ^ אלי שי, ‏תרבות / מי אתה בוב דילן, או שמא רוברט-אלן-שבתאי-זיסל בן אברהם צימרמן?, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 11 בדצמבר 2016
  6. ^ YouTube play button icon (2013–2017).svg Bob Dylan FULL 60 Minutes Ed Bradley 2004 Interview (upscaled to HD), סרטון באתר יוטיוב (אורך: 15:11)
  7. ^ David Browne, ‏Ramblin' Jack Elliott Interview: Woody Guthrie, Bob Dylan, באתר הרולינג סטון, 10 October 2019
  8. ^ אורי קליין, בדקה ה-91, באתר הארץ, 25 במרץ 2001
  9. ^ גידי אביבי, משבר התקליט השני של דילן, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2001
  10. ^ מיכל פלטי, דילן, ביורק ורדיו הד - הטובים בשנת 2001, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2001
  11. ^ הגרדיאן, האם דילן גנב ציטוטים מספר יפאני?, באתר הארץ, 10 ביולי 2003
  12. ^ גידי אביבי, דרישת שלום מהנעורים, באתר הארץ, 4 באפריל 2001
  13. ^ יוסי בבליקי, ‏איך אומרים בוב דילן בסלנג?, באתר גלובס, 14 באוגוסט 2003
  14. ^ עכבר העיר, סרט בכיכובו של דילן בפסטיבל סאנדנס, באתר הארץ, 23 בינואר 2003
  15. ^ גידי אביבי, רק הדואט עם קרמיט נשכח, באתר הארץ, 31 ביולי 2003
  16. ^ רויטרס, בוב דילן מוציא אוטוביוגרפיה, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2004
    שירות גלובס, ‏דילן כותב, באתר גלובס, 25 באוגוסט 2004
  17. ^ הארץ, בוב דילן יכתוב אוטוביוגרפיה בכמה כרכים, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2001
  18. ^ איי.פי, בוב דילן על כתיבת האוטוביוגרפיה שלו: "זיכרוני נפתח", באתר הארץ, 27 בספטמבר 2004
  19. ^ Tom Carson, 'Chronicles': Zimmerman Unbound, באתר The New York Times, ‏Oct. 24, 2004
  20. ^ ביקורות:
    שרון מולדאבי, ‏כרוניקה של כישרון ידוע מראש, באתר גלובס, 7 במאי 2007
    ארז שוייצר, המוסיקה היא לא רק אמנות גדולה, היא שער לגאולה, באתר הארץ, 4 ביוני 2007
    ארי קטורזה, התשובה עפה ברוח, באתר ynet, 30 באפריל 2007
    בוב דילן / כרוניקות חלק 1, דן לחמן, אימגו
  21. ^ רינת אבולעפיה, ‏אחד מי יודע, באתר גלובס, 25 בדצמבר 2005
  22. ^ בן שלו, בין לאות לתשוקה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2006
  23. ^ אוליוור ברקמן, דילן על הבוקר, באתר הארץ, 8 במאי 2006
    הגרדיאן, בוב דילן: מזמר מחאה לשדרן רדיו, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2005
  24. ^ סוכנויות הידיעות, בוב דילן יציג בגרמניה תערוכה ראשונה מציוריו, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2007
  25. ^ קייט קונולי, הגרדיאן, התערוכה הראשונה של דילן, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2007
  26. ^ דניאל ראוכוורגר, תערוכת ציורים של בוב דילן ועוד חדשות אמנות, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2010
  27. ^ נמרוד צוק, עכבר העיר, השנה של בוב דילן, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2007
  28. ^ עכבר העיר, בוב דילן זכה בפרס פוליצר, באתר הארץ, 8 באפריל 2008
  29. ^ חן חדד, עכבר העיר, חדשות מוזיקה: מהו האלבום הכי טוב של בוב דילן?, באתר הארץ, 12 במאי 2009
  30. ^ שירות גלובס, ‏בוב דילן מוציא אלבום המתייחס למשבר הכלכלי, באתר גלובס, 10 במרץ 2009
  31. ^ איתמר זהר, בוב דילן עשה זאת שוב: תקליטו החדש בראש מצעד המכירות האמריקאי, באתר הארץ, 10 במאי 2009
  32. ^ רויטרס, לראשונה זה 39 שנה: אלבום של בוב דילן בראש מצעד המכירות בבריטניה, באתר הארץ, 4 במאי 2009
  33. ^ אתר למנויים בלבד יוני בלוך ווניה היימן יצרו קליפ רשמי לבוב דילן, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2013
  34. ^ שחר סמוחה, ‏הישראלי שיצר עבור בוב דילן את הקליפ של השנה, באתר גלובס, 30 בנובמבר 2013
  35. ^ אתר למנויים בלבד משה קוטנר, הקליפ שיצר יוני בלוך לשיר של דילן במקום הראשון בדרוג של ה"טיים", באתר הארץ, 7 בדצמבר 2013
  36. ^ שרון מולדאבי, ‏ביקורת מוזיקה: "Shadows in the Night" - העדנה של בוב דילן, באתר גלובס, 1 בפברואר 2015
    אתר למנויים בלבד איתמר זהר, בוב דילן שלא הכרתם, באתר הארץ, 3 בפברואר 2015
  37. ^ אתר למנויים בלבד בן שלו, דילן? מאוהב?, באתר הארץ, 3 בפברואר 2015
  38. ^ אתר למנויים בלבד איתי שטרן, בוב דילן לא יגיע לטקס הענקת פרס נובל בשל "התחייבויות קודמות", באתר הארץ, 16 בנובמבר 2016
  39. ^ אתר למנויים בלבד אורי משגב, בלט בהיעדרו מטקס הנובל: בוב דילן אינו מסוגל להגיד תודה, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2016
  40. ^ אתר למנויים בלבד פרס נובל לספרות הוענק לבוב דילן בהיעדרו, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2016
  41. ^ הקראת מכתבו של דילן בטקס הנובל YouTube
    אתר למנויים בלבד אנושי אחרי הכל? המכתב המרגש של בוב דילן לטקס הנובל, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2016
  42. ^ אתר למנויים בלבד איתמר זהר, שיר ראשון של בוב דילן מתוך אלבום חדש נוסף של גרסאות כיסוי לקלאסיקות אמריקאיות, באתר הארץ, 1 בפברואר 2017
  43. ^ אתר למנויים בלבד בן שלו, בוב דילן שובר שתיקה, ומזכיר: הנשמה האמריקאית עוד לא נרצחה, באתר הארץ, 29 במרץ 2020
  44. ^ אתר למנויים בלבד דאגלס ברינקלי, הניו יורק טיימס, בוב דילן: "השירים כאילו נכתבים מעצמם וסומכים עלי", באתר הארץ, 17 ביוני 2020
  45. ^ אתר למנויים בלבד בן סיסאריו, הניו יורק טיימס, בוב דילן מכר את הזכויות לשיריו בעסקת ענק, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2020
  46. ^ שירות גלובס, ‏עסקת ענק בעולם המוזיקה: בוב דילן מכר ליוניברסל את כל קטלוג השירים שלו במאות מיליוני דולרים, באתר גלובס, 7 בדצמבר 2020
  47. ^ אתר למנויים בלבד יובל פלוטקין, ספר שמצדיע לשירים האמריקאיים הגדולים של המאה ה-20, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2022
  48. ^ יואב קוטנר, ‏ילד טוב, באתר גלובס, 4 באוגוסט 2005
  49. ^ לבוב דילן בת ורעיה לשעבר שהסתיר מן העולם, באתר הארץ, 31 במרץ 2001
  50. ^ David B. Green, 1954: Shabtai Zissel is bar mitzvahed, and turns out to be Bob Dylan - Jewish World, באתר Haaretz, ‏May 21, 2015
  51. ^ Christa Lawler, Synagogue with Dylan ties is on the market - Duluth News Tribune | News, weather, and sports from Duluth, Minnesota, באתר Duluth News Tribune, ‏6 October 2010
  52. ^ בוב דילן חוזר ליהדות, מעריב, 27 במאי 1971
  53. ^ הזמר מודע בוב דילן, בן 30, הגיע ביום ה׳ במטוס אל על יחד עם רעייתו לביקור פרטי, על המשמר, 23 במאי 1971
    בוב דילן לתורכיה, מעריב, 3 ביוני 1971
  54. ^ בוב דילן (צימרמן) בישראל, מעריב, 25 במאי 1971
  55. ^ אתר למנויים בלבד ישראל מושקוביץ, בלדה לעוזב קיבוץ, באתר "ידיעות אחרונות", 14 באוקטובר 2016
  56. ^ בוב דילן ליד הכותל, מעריב, 25 במאי 1971
  57. ^ אורחים - כוכב שביט וכוכב נסתר, "העולם הזה", גיליון 1760 מ-26 במאי 1971, עמוד 29
  58. ^ "תעודת עולה" לבוב דילן, חיפושית פיראטית בתל-אביב, מערב פרוע באילת, באתר Xnet‏, 15 ביולי 2011
  59. ^ 1 2 שרית ישי לוי, מכור לבואולינג, חדשות, 3 ביולי 1992
  60. ^ בוב דילן ב"איש חסיד", מעריב, 17 בדצמבר 1971
  61. ^ Gabe Friedman, Unearthing Bob Dylan’s forgotten pro-Israel song - Jewish World, באתר Haaretz, ‏May 24, 2016
  62. ^ הבר־מיצווה של בוב דילן, כותרת ראשית, 8 בפברואר 1984
  63. ^ בוב דילן נעשה חב"דניק, מעריב, 9 ביוני 1986
  64. ^ אמנון לוי, שירותרום של חב״ד באחד מערוצי הכבלים של ניו־יורק. בוב דילן היה שם ומרלון ברנדו תרם, חדשות, 28 בספטמבר 1989
  65. ^ רועי ברק, דיווח: בוב דילן יוציא אלבום שירי חג המולד לקראת סוף השנה, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2009
  66. ^ Angus MacSwan, Bob Dylan brings Christmas cheer to those without homes, באתר Reuters, ‏4 November 2009
  67. ^ יובל ניב, ישראל תפתח את הסיבוב של בוב דילן, חדשות, 30 במרץ 1987
  68. ^ יוני הראל, חספוס דרומי, חדשות, 25 באוגוסט 1987
  69. ^ יובל ניב, דילן הוסיף הופעה בתל אביב, ב־6.9, חדשות, 24 באוגוסט 1987
  70. ^ שרון מולדבי, קיבלנו את המיתוס בהתנפצותו, חדשות, 6 בספטמבר 1987
    אבי מורגנשטרן, כמו פועל דופק כרטיס והולך הביתה, מעריב, 11 בספטמבר 1987
    עפרה ישועה-ליית, קשה להיות בוב דילן, מעריב, 11 בספטמבר 1987
  71. ^ יענקל'ה רוטבליט, אותו דילן, חדשות, 7 בספטמבר 1987
  72. ^ אילנה באום, בוב דילן נעלם ־ אבל הופיע בזמן לקונצרט שלו בבריכת השולטן, מעריב, 8 בספטמבר 1987
  73. ^ יובל ניב, אורון מאירי, יוני רייך, איתן מזרחי, ברח מהסוויטה דרך יציאת פחי הזבל, חדשות, 7 בספטמבר 1987
  74. ^ עמית שהם, בגלל זה הם קוראים לזה בלוז, חדשות, 21 ביוני 1993
  75. ^ אורי לוטן, מופע רוק משובח: אף אחד לא שר את דילן כמו דילן, חדשות, 18 ביוני 1993
  76. ^ רון מיברג, פסטיבל הבוז - סידרו לדילן הגדול בנמל חיפה אירוע דוחה, מוצף בקיא ואלכוהול, חדשות, 22 ביוני 1993
  77. ^ עכבר העיר, בוב דילן לייב - כל הפרטים העדכונים מההופעה ברמת גן, באתר הארץ, 20 ביוני 2011
  78. ^ ביקורות:
    ערן טיפנברון, חבל, בוב, באתר ynet, 21 ביוני 2011.
    אור ברנע, המופע של בוב דילן - ללא מילים, ללא רגעי שיא, באתר ynet, 20 ביוני 2011
    עמית סלונים, ‏גורמה בפיתה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏21 ביוני 2011‏
    חמי אוזן‏, עיוות של גורל: בוב דילן נתן הופעה טובה - הארגון מסביב אכזב, באתר וואלה!‏, 21 ביוני 2011
    שרון מולדאבי, ‏העין שלא תיעצם, באתר גלובס, 21 ביוני 2011
    סער גמזו, עכבר העיר, בוב דילן בישראל: הופעה מעולה, למי שהצליח לשמוע, באתר הארץ, 21 ביוני 2011
    עמוס הראל, בוב דילן בישראל | אבוד באיצטדיון, באתר הארץ, 22 ביוני 2011
  79. ^ 1 2 גיל מטוס, עכבר העיר, לפרק את דילן: לתרגם את הקלאסיקות לעברית ולהשאר בחיים, באתר הארץ, 24 במאי 2011
  80. ^ אתר למנויים בלבד בן שלו, לא יכול להוריד את העיניים מהביוגרפיה על מאיר אריאל, באתר הארץ, 9 בפברואר 2017