NGC 3384

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
NGC 3384
M105, NGC 3384 & NGC 3389.jpg
NGC 3384 (מרכז) עם M105 (ימין) ו-NGC 3389 (למטה) בתמונה של סקר השמיים הדיגיטלי של סלואן
נתוני תצפית
קבוצת כוכבים אריה
שמות נוספים NGC 3371
מגלה ויליאם הרשל
תאריך גילוי 11 במרץ 1784
סוג גלקסיית עדשה
בהירות 10.85[1]
סיווג מורפולוגי SB(s)0[1]/SAB0[2]
עלייה ישרה 10ʰ 48ᵐ 16.9ˢ
נטייה ‏45.5″ ‏37′ ‏12°‏+
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 19.3-
מרחק[1] 36,600,000 שנות אור
11,221,486.39 פארסק
קוטר 58,510 שנות אור
מסה ‎7×1010‎‏[3] M
הסחה לאדום 704[1] ק"מ/שנייה
0.0023

NGC 3384 היא גלקסיית עדשה בקבוצת הכוכבים אריה, הנמצאת במרחק של כ-36.6 מיליון שנות אור ממערכת השמש ושייכת לקבוצת אריה I. הגלקסיה נמצאת כ-10 מעלות ממזרח לכוכב הבהיר רגולוס וכ-7 מעלות ממערב-דרום-מערב לכוכב θ באריה. כ-7 דקות קשת מדרום מערב לה נמצאת M105 ובמרחק דומה מדרום-דרום-מזרח לה נמצאת NGC 3389, שבניגוד ל-NGC 3384 ול-M105, אינה שייכת לקבוצת אריה I, אלא נמצאת במרחק של כ-70 מיליון שנות אור ממערכת השמש, כפול ממרחקה של NGC 3384.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגלקסיה בהירות מדרגה 10.85 והיא התגלתה ב-11 במרץ 1784 על ידי האסטרונום ויליאם הרשל, וקיבלה את הציון I.18 בקטלוג הערפיליות שפרסם בשנת 1786. הרשל זיהה גם את M105 הסמוכה (התגלתה שלוש שנים קודם על ידי פייר מאשן) שקיבלה את הציון I.17 ושתיהן תוארו יחד כשתי ערפיליות מתוך שלוש, שתיהן בהירות מאוד, גדולות למדי ועם מרכז בהיר בהרבה מהשוליים.[5] הערפילית השלישית שהוזכרה היא NGC 3389 שהתגלתה על ידיו גם כן באותו לילה וקיבלה את הציון II.48 כשהיא מתוארת כעמומה ומאורכת.[6] בנו, ג'ון הרשל, צפה בה גם כן מספר פעמים ורשם אותה כערפילית מספר 758 בקטלוג הערפיליות שפרסם בשנת 1833,[7] וככל הנראה, באחת מהתצפיות הוא זיהה אותה בטעות כערפילית חדשה ונתן לה גם את המספר 751. הוא הכניס אותה לקטלוג הכללי של ערפיליות וצבירי כוכבים תחת הציון GC 2207 (וככל הנראה גם כ-GC 2196) ובשנת 1888 ג'ון דרייר הכניס אותה לקטלוג הכללי החדש תחת הציון NGC 3384, כשהיא מתוארת כבהירה, גדולה, עגולה ומתבהרת באופן חד לכיוון מרכזה,[8] ובנוסף הוא הכניס את הערפילית שג'ון הרשל זיהה כ-GC 2196, כ-NGC 3371.[9][10]

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבעת מימן (כחול) סביב NGC 3384 (שמאל למעלה) ו-M105 (ימין) בצילום של טלסקופ החלל גלקס.
מתחת ל-NGC 3384 נראית NGC 3389 ובתחתית התמונה מימין M96

גודלה הזוויתי של NGC 3384 הוא כ-5.5 דקות קשת, שממרחקה שקול לקוטר של כ-58,500 שנות אור, כ-60% מקוטרו של שביל החלב. מסתה מוערכת בכ-‎7×1010מסות שמש, כשמינית ממסת שביל החלב, כאשר כמחצית ממנה היא מסת הכוכבים שבה,[11] והמחצית השנייה היא של חומר אפל שטיבו אינו ידוע. נראה שמרכז הגלקסיה צפוף מאוד, וברדיוס של כ-2,400 שנות אור בלבד, מרוכזת מסה של כ-‎1010‎ מסות שמש, שכ-‎1.1×107‎ מסות שמש ממנה היא של חור שחור על-מסיבי.[12] את הגלקסיה מקיפה מערכת גדולה של כ-100 צבירים כדוריים.[13]

NGC 3384 ו-M105 מוקפות בטבעת ענקית של מימן נייטרלי (אזור H I) שקוטרה כ-650,000 שנות אור.[14] הטבעת התגלתה בשנות ה-80 של המאה ה-20 בתצפיות בגלי רדיו ונחשבה לשריד של ענן הגז שממנו נוצר צביר הגלקסיות אריה I. בשנת 2010 התברר שהטבעת מופיעה גם בתצפיות בתחום העל-סגול של טלסקופ החלל גלקס ונמשכת ממנה שלוחה שמגיעה עד ל-M96. כיום משערים שהטבעת נוצרה מהתנגשות של M96 עם NGC 3384 שארעה לפני כ-1.2 מיליארד שנים ושפזרה את הגז הנייטרלי שהיה בגלקסיות. הקרינה העל-סגולה מראה שבתוך טבעת הגז מתרחשת יצירת כוכבים חדשים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא NGC 3384 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 NED: NGC 3384
  2. ^ SIMBAD: NGC 3384
  3. ^ B. Tremblay, D. Merritt & T. B. Williams: Planetary nebulae as probes of dark matter in NGC 3384, Astrophysical Journal, Part 2 - Letters, vol. 443, no. 1, p. L8 (1995)
  4. ^ Richard Powell: The Leo II Groups, Atlas of the Universe
  5. ^ W. Herschel: Catalogue of one thousand new nebulæ and clusters of stars, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, Vol. 76, p. 471 (1786)
  6. ^ W. Herschel: Catalogue of one thousand new nebulæ and clusters of stars, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, Vol. 76, p. 474 (1786)
  7. ^ J. Herschel: Observations of nebulæ and clusters of stars, made at Slough, with a twenty-feet reflector, between the years 1825 and 1833, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, Vol. 123, p. 398 (1833)
  8. ^ J. L. E. Dreyer: A New General Catalogue of Nebulæ and Clusters of Stars, being the Catalogue of the late Sir John F. W. Herschel, Bart, revised, corrected, and enlarged, Memoirs of the Royal Astronomical Society, Vol. 49, p. 99 (1888)
  9. ^ SIMBAD: NGC 3371
  10. ^ J. L. E. Dreyer: A New General Catalogue of Nebulæ and Clusters of Stars, being the Catalogue of the late Sir John F. W. Herschel, Bart, revised, corrected, and enlarged, Memoirs of the Royal Astronomical Society, Vol. 49, p. 98 (1888)
  11. ^ L. Coccato, O. Gerhard, M. Arnaboldi, P. Das, N. G. Douglas, K. Kuijken, M. R. Merrifield, N. R. Napolitano, E. Noordermeer, A. J. Romanowsky, M. Capaccioli, A. Cortesi, F. De Lorenzi & K. C. Freeman: Kinematic properties of early-type galaxy haloes using planetary nebulae, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, Vol. 394, Iss. 3, p. 23 (2009)
  12. ^ G. L. H. Harris, G. B. Poole & W. E. Harris: Globular clusters and supermassive black holes in galaxies: further analysis and a larger sample, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, Vol. 438, Iss. 3, p. 4 (2014)
  13. ^ M. D. Young, J. L. Dowell & K, L. Rhode: Globular Cluster Systems of Spiral and S0 Galaxies: Results from WIYN Imaging of NGC 1023, NGC 1055, NGC 7332, and NGC 7339, The Astronomical Journal, Vol. 144, Iss. 4, article id. 103, p. 15 (2012)
  14. ^ L. Michel-Dansac, P.A. Duc, F. Bournaud, J.C. Cuillandre, E. Emsellem, T. Oosterloo, R. Morganti, P. Serra & R. Ibata : A collisional origin for the Leo ring