The Feminist Art Journal

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Internet-news-reader.svg The Feminist Art Journal
תדירות רבעוני
סוגה אמנות, פמיניזם
מייסד סינדי נמסר, פטרישיה מינרדי, איירין מוס
עורכת ראשית סינדי נמסר
תאריכי הופעה 1972–1977 (כ־5 שנים)
שפה אנגלית
מדינה ארצות הברית
ISSN 0300-7014
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

The Feminist Art Journal (בתרגום לעברית: כתב העת לאמנות פמיניסטית) היה כתב עת אמריקאי, שיצא לאור בין השנים 1972–1977 והיה בין כתבי העת הראשונים בתפוצה רחבה שהתמקדו באמנות פמיניסטית[1].

רקע לפרסום כתב העת[עריכת קוד מקור | עריכה]

את כתב העת ייסדו סינדי נמסר (Nemser), פטרישיה מינרדי ואיירין מוס, שלושתן שימשו עורכות בכתב עת בשם "נשים ואמנות" (Women and Art) שמומן על ידי ארגון רדסטוקינגס, קבוצה פמיניסטית רדיקלית שנוסדה בשנת 1969[2].

נמסר הייתה בעלת ניסיון בביקורת אמנות וכתיבה, היא שימשה כותבת במספר מגזינים ועיתונים בתחום האמנות ובהם "אמנות באמריקה" ו- "ארטפורום". לפעילות התנועה הפמיניסטית נחשפה במהלך תחקיר לכתבה על קבוצת האמנים AWC (Art Workers’ Coalition) שפעלה למען זכויות אמנים ורפורמות חברתיות. היא לקחה חלק גם באירועים שונים של "קואליציית ניו יורק של נשים אמניות במהפכה" (New York coalition Women Artists in Revolution), קבוצה שמטרתה הייתה להתמודד עם הדרת הנשים מזירת האמנות[3]. נמסר טענה כי פעילות הקבוצה והרעיונות שהעלו חברותיה לרמה לפיתוח המודעות הפמיניסטית שלה ולרצונה לפעול נגד סקסיזם כלפי נשים באמנות[2].

באותה תקופה גם נפגשה לראשונה עם פטרישיה מינרדי, אמנית פיגורטיבית ופעילה בקבוצת הפמיניזם הרדיקלי "Redstockings". נמסר, מינרדי, מרג'ורי קרמר, איירין פסליקיס ולוסיה ורנרלי הקימו את כתב העת "נשים באמנות", אולם כתב העת הפסיק את פעילותו תוך זמן קצר בעקבות סכסוכים פנימיים בין העורכות. עם פירוק כתב עת זה, החליטו נמסר, מינרדי ואיירין מוס לייסד כתב עת חדש, והעניקו לו את השם "Feminist Art Journal".

מטרות ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמסר, מינרדי ומוס ייסדו את כתב העת בשנת 1972. הוא התפרסם אחת לרבעון במשך תקופה של כחמש שנים, עד לשנת 1977. בשנת 1973 הפכה נמסר לעורכת המרכזית של כתב העת, בעלה הצטרף אליה כעורך בשנת 1975[1].

לאורך שנות פעילותו הגיע כתב העת לתפוצה של כ-8,000 עותקים של כתב העת, והגיליון האחרון הודפס ב-10,000 עותקים. קהל כתב העת כלל קוראים בארצות הברית ובמדינות נוספות בעולם[4].

בכתב העת התפרסמו כתבות מסוגים שונים, בהן ביקורות אמנות, ראיונות עם יוצרות בנות התקופה, וכן תיעוד של מקרי אפליה כלפי אמניות.

המטרות המרכזיות בהפעלת כתב העת היו לתת במה לנשים אמניות לבטא את קולן, לשפר את מעמדן של הנשים היוצרות וכן לחשוף ניצול, הדרה, אפליה וסקסיזם שעמן התמודדו האמניות[1].

עורכות כתב העת שאפו לחשוף את המיזוגיניה ששלטה בזירת האמנות באותה תקופה, וכן לתמוך בנשים יוצרות בעבר ובהווה ולהציע להן מרחב לביטוי עצמי ולפעילות פמיניסטית[4].

במסגרת המאמרים בכתב העת התייחסו הכותבות להדרתן של הנשים מזירת האמנות, במהלך של ניכוס מחודש של מקומן בתולדות האמנות. אחת הכתבות התמקדה באמנות טלאים (קווילט) וטפטין ותיארה כיצד מלאכת היד, כמדיום המשויך באופן מסורתי לנשים, זכה לאורך השנים ליחס מזלזל מצד הממסד האמנותי הגברי, הגברים התייחסו אל מלאכת היד כקישוט ותו לא וחסמו בפני הנשים את הגישה לאמנויות שהחשיבו "גבוהות"[5].

עורכות כתב העת שאפו גם לסייע בשילוב נושאים פוליטיים אקטואליים בשיח האמנותי של אותה עת דרך התייחסות ליחס המפלה שלו זכו אמניות מצד אמנים גברים[2]. בתחילת דרכו כלל כתב העת טור בשם "חשיפת הגבר השוביניסט" (Male Chauvinist Exposé) שבו נקבו הכותבות בשמות אמנים ומבקרי אמנות שהתייחסו לעמיתיהן הנשים ביחס מזלזל או מפלה[2].

אמניות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך שנות פעילותו של כתב העת, התפרסמו בו ראיונות עם אמניות מוכרות שונות מאותה תקופה[3].

בגיליון השני של כתב העת התפרסם ראיון עם האמנית ברברה הפוורת'[6].

בחורף 1974 התפרסם ראיון עם הצלמת גרטרוד קסביר.

ראיון עם הכוריאוגרפית והקולנוענית איבון ריינר התפרסם בגיליון הרביעי של כתב העת משנת 1975 ותמונתה של היוצרת הופיע על שער כתב העת[7].

בכתב העת התפרסמו גם כתבות פרופיל היסטוריות על אמניות ופטרוניות אמנות כגון המלכה ופטרונית האמנות מארי דה מדיצ'י, הפסלת הארייט הוסמר, אמנית האוונגרד נטליה גונצ'רובה ועוד[1]. נוסף על כך, חלק מן הכתבות נכתבו על ידי אמניות או בשיתוף עמן, כגון כתבות מאת פיית רינגגולד ומרשה טאקר (מייסדת המוזיאון החדש לאמנות עכשווית בניו יורק)[3].

סיום פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב העת נסגר לבסוף בשנת 1977 עקב קשיים כלכליים במימונו. סיבה אפשרית נוספת לסגירתו הייתה העלייה בעניין ובשיח הציבורי בתחום האמנות הפמיניסטית, שהתרחשה לאור הצלחתו של The Feminist Art Journal שהיווה אחד החלוצים בכתיבה הפמיניסטית בתחום האמנות. אם עד אותה תקופה היה נדיר למצוא מאמרים אודות אמנות נשים בכתבי עת, בעקבות שינויים אלה כתבי עת מן המיינסטרים העניקו תשומת לב רבה יותר לעבודותיהן של נשים יוצרות, מה שצמצם את הצורך בכתב העת Feminist Art Journal ודומיו שפעלו לשלב את הנשים בשיח[1].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 Joan M. Marter, The Grove Encyclopedia of American Art, Volume 1, Oxford University Press, 2011, עמ' 209-210
  2. ^ 1 2 3 4 Olivia Gauthier, Criticism: A Feminist Reckoning, באתר Art in America, ‏2019
  3. ^ 1 2 3 Cindy Nemser's Immense Legacy in Feminist Art, באתר Widewalls, ‏2021
  4. ^ 1 2 Feminist Art Journal, באתר Cindy Nemser
  5. ^ Melissa Watterworth Batt, A Tale Of Two Art Journals, באתר The University of Connecticut Library
  6. ^ The Feminist Art Journal: Spring 1973, באתר Abe Books
  7. ^ Siona Wilson, Structures of Feeling: Yvonne Rainer circa 1974, October 152