אמנות פמיניסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אמנות פמיניסטית היא מונח כולל לתנועות ומבעים אמנותיים רבים ושונים שהמשותף להם הוא השאיפה לאתגר את השיח האנדרוצנטרי במרחב האמנות ובחברה בכלל, ולפעול למען שוויון והכרה בזכויות נשים דרך מדיומים שונים. לעתים קרובות, אמנות פמיניסטית מעוניינת לאתגר את התפישות וההגדרות הרווחות לגבי מגדר, נשיות, מיניות ועוד. נהוג לייחס את נקודת ההתחלה של האמנות הפמיניסטית לקבוצת אמניות שפעלו בארה"ב בשנות ה-60 של המאה ה-20, למרות שניתן למצוא מוטיבציות פמיניסטיות כבר אצל אמניות שפעלו בתחילת המאה ה-20.[1] לא ניתן להפריד בין אמנות פמיניסטית למחקר וביקורת פמיניסטיים של האמנות ותולדות האמנות, שכן הפרקטיקה והתאוריה הופיעו כשזורות זו בזו למן ההתחלה. ב-1971 פרסמה חוקרת האמנות לינדה נוכלין את מאמרה למה לא היו אמניות גדולות? - בו היא חושפת את האופן בו ההיסטוריה של האמנות מדירה בצורה שיטתית אמניות נשים מדפיה, מקטינה את הישגיהן ומייצרת תמונה מוטה ומטעה. מאמרה של נוכלין הכה הדים ולאחריו החלו להתפרסם מאמרים וספרים רבים של חוקרות והיסטוריוניות שכוננו את הביקורת הפמיניסטית על האמנות כתחום עצמאי.[2] נהוג לתאר את ההתפחות ההיסטורית של האמנות הפמיניסטית כתהליך בעל אופי דורי, בו דור שני מתנגד ומחדש את רעיונות ופעולות הדור הראשון. עם זאת, ישנן גישות שונות, בעיקר עכשוויות, המתנגדות לאופן החלוקה ההיסטורי הזה.[3]

אמנות פמיניסטית במוזיאון ברוקלין

"הדור הראשון" של אמנות פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לזהות את נקודת ההתחלה של האמנות הפמיניסטית בשנות ה-60 המאוחרות, בייחוד בצפון אמריקה ובריטניה, כחלק מהתנופה הכללית של פעילות חברתית ופמיניסטית באותה התקופה. מן ההתחלה, הדגש והשאיפות המרכזיות של מוקדי התנועות הפמיניסטיות של האמנות בחוף המערבי לעומת החוף המזרחי של ארצות הברית היו שונות. אמניות בניו יורק התמקדו בחוסר שוויון כלכלי וייצוגי בתערוכות ומוסדות אמנות, וביקורת הנוגעת לאפליה מגדרית מוסדית. לעומתן, אמניות ופעילות פמיניסטיות בחוף המערבי עסקו בשאלות הנוגעות לאסתטיקה ייחודית של ההוויה הנשית.[3]

בחוף המזרחי הפעילות הייתה מחאתית באופן מובהק, ולרוב נעשתה באיגודים. ארגון האמנות הפמיניסטית הראשון (Woman Artists in Revolution" (WAR" החל לפעול בניו יורק ב-1969 כקואליציית פועלות בעולם האמנות. שנה לאחר מכן הוקמה ועדה אד הוק של אמניות שאורגנה על ידי לוסי ליפארד בכדי למחות על ההדרה הכמעט מוחלטת של אמניות מגלריות ותערוכות מוזיאליות בניו יורק באותה השנה. הקבוצה מחתה באופן ספציפי נגד מוזיאון הוויטני, שבו נערכת כל שנה תערוכה שנתית של אמנות עכשווית אמריקאית – Whitney Annual. לאחר המחאות של 1970 העלה המוזיאון את אחוז הנשים המוצגות בתערוכה השנתית מכ-5% ל22% - מספר שעדין איננו עומד בדרישת המוחאות לשוויון ייצוגי. ב-1971 הוקם ארגון חדש (Women In the Arts" (WIA", שהקים, כשנתיים לאחר מכן, תערוכה גדולה בה הוצגו יצירות של 109 אמניות עכשוויות ב-New York Cultural Center. זו הייתה הראשונה מבין תערוכות רבות בסגנון שנערכו בשנים שלאחר מכן. פחות או יותר באותה התקופה, קבוצה של אמניות ונשות אמנות החלו במחאת שטח בה חסמו את הכניסה למבנה המוזיאון לאמנות עכשווית בניו יורק (MoMa) במטרה להעלות מודעות לגבי חוסר השוויון המגדרי ביצירות הנבחרות להיות מוצגות במוסד. בנתיים, ארגונים אחרים החלו להתגבש במטרה להמשיג ולהבין את האתגרים הייחודים העומדים בפני אמניות נשים ונשים בעולם האמנות באופן כללי. באותה התקופה נפתחו מספר גלריות קואופרטיביות בניהול כל-נשי, וביניהן הגלריה A.I.R וגלריה Soho 20 בניו יורק, וגלריה Artemisia וגלריה Arc ב- בשיקגו. האמנית האפרו-אמריקאית פיית' ריננגולד ובתה מישל וואלאס רתמו פעילות ופעילים בקבוצות אקטיביסטיות לשחרור וקידום אמנות שחורה להצטרף למחאות של ארגוני האמנות פמיניסטית, וב-1971 קמה תנועה נפרדת של אמניות שחורות בשם "Where We At".[4]

בחוף המערבי, הקימה האמנית ג'ודי שיקגו את התכנית הראשונה לאמנות פמיניסטית שנחנכה בקולג' פרזנו לאמנות ב-1970. שנה לאחר מכן הקימה שיקגו יחד עם מרים שפירו את התכנית לאמנות פמיניסטית באקדמיה לאמנות הנחשבת בלוס אנג'לס - California Institute of the Arts. אחד התוצרים המפורסמים של שיתוף הפעולה בין השתיים היה התערוכה Womanhouse, בה השתלטו חברות הקבוצה על ביתן שלם הבנוי בצורה של בית, וזאת על מנת לייצר חוויה טוטאלית ומקיפה של חיים בחברה נשית המושתת על תודעה פמיניסטית. בכל חדר בבית הוצגו יצירות, מיצבים ועבודות פרפורמנס של חברות התכנית, כאשר נעשה שימוש רב בדימויים המזוהים עם נשים מבחינה פיזיולוגית - מינית כגון וסת, ואגינה, הריון וכו'. כמו כן, נעשה שימוש בפרקטיקות ומדיומים שזוהו באופן מסורתי כ'עבודת נשים' כגון רקמה, תפירה, ציור על חרסינה ועוד. הדגש של שיקגו ושפירו, כמנהיגות הבולטות של קבוצות האמנות הפמיניסטית בחוף המערבי, הושם על חינוך פמיניסטי, תיקון היסטורי באמצעות מחקר ונתינת קול לנשים היסטוריות ולפרקטיקות המוגדרות באופן היסטורי כנשיות, והמשגה של איקונוגרפיה נשית (ויש שיטענו אף ווגינלית).[5] יצירתה של שיקגו מסיבת ארוחת הערב (1973 - 1979) מהווה דוגמה מובהקת לאופי הייחודי של האמנות הפמיניסטית כפי שהתפתחה בחוף המערבי של ארה"ב. היצירה הנה מיצב גדול דמוי שולחן אוכל משולש, שעל כל אחת מצלעותיו שמורים מקומות ישיבה יעודיים לדמויות נשיות חזקות ובעלות השפעה מן המיתולוגיה וההיסטוריה. כל מקום ישיבה מסומן על ידי מפה רקומה ומעוטרת, וצלחת חרסינה מצוירת עם סידור מפיות בדימוי ווגינלי.[6] לאורך העבודה על היצירה השתתפו בהכנתה נשים וגברים רבים שהתבקשו על ידי שיקגו לחקור על הדמות הנשית שאת מקומה עיטרו. כמו כן, גם בחוף המערבי, ובייחוד בקליפורניה, הוקמו גלריות קואופרטיביות פמיניסטיות.[4]

אמניות ויצירות פמיניסטיות 1960-1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שארגוני האמניות והתכניות הרשמיות ללימודי אמנות פמיניסטיים החלו לפעול רק בסוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, ניכר שדור זה של אמניות הושפע רבות מאמניות שפעלו בתחומי הפרפורמנס ואמנות הגוף לאורך שנות ה-60. בין אמניות אלו, שרבות מיצירותיהן נחשבות כיום לפמיניסטיות באופן מובהק, ניתן לראות את שיגקו קובוטה שהופיעה כחלק מקבוצת הפלוקסוס ב-1965 עם יצירתה Vagina Painting,[7] ויוקו אונו, שהעלתה ב-1964 את יצירת הפרפורמנס המפרוסמת Cut Piece[8], כמו גם אמניות רב-תחומיות אחרות כגון לואיז בורז'ואה ועוד.

דוגמאות לאמניות ויצירות נוספות שפעלו בתקופה זו ונחשבו למייצגות מובהקות של תנועת האמנות הפמיניסטית הן מרי קלי שפעלה בלונדון, ויצירתה Post-partum Ducument בה הציגה חיתול משומש של בנה, יציקת גבס של תביעות ידיו ותיעוד שיחות שערכה עמו כעולל ועוד על מנת לאתגר את אופן החשיבה המקובל על הריון וקשר אם-ילד;[9] מרגרט האריסון ביצירתה Homework בה היא מבקרת את האופן בו נשים הוסללו חברתית לביצוע עבודות בית בחינם ובלא ארגון מקצועי ומאירה את עבודת משק באופן המתכתב עם ניתוחי פמיניזם מרקסיסטי של עבודת נשים;[10] ואלי אקספורט ביצירתה Action Pants: Genital Panic בה מחתה על הפער בין דימוי האישה הרווח בתרבות לבין המציאות באמצעות עימות הקהל עם איבר מינה החשוף דרך מכנס ייעודי שנחתך בו חור;[11] מרי בת' אדלסון ביצירתה Some Living American Women Artists;[12] לינדר סטרלינג ביצירות פוטו-מונטאג' המתארות כליאה והגבלה של נשים תחת תפקידן החברתי והנורמות הקיימות ועוד.[13]

ביקורת ומחקר אמנות פמיניסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לקבוע כי הביקורת הפמיניסטית של האמנות החלה עם פרסום מאמרה של לינדה נוכלין, למה לא היו אמניות גדולות? ב-1971 בכתב עת מרכזי לתאוריה עכשווית באמנות. במאמרה דנה נוכלין בשאלה המרכזית - מדוע איננו מכירים אמניות 'גאונות', אלא רק אמנים גאונים? נוכלין טוענת שהאמנות איננה ספרה טהורה וחפה מסקסיזם, אלא פעילות אנושית המושפעת מכוחות חברתיים ככל פעילות אחרת. נוכלין טוענת שעולם האמנות, וכן המחקר ההיסטורי של האמנות הם אנדרוצנטריים ואף שובינסטים באופן מובהק, מה שמתבטא במערכות המסחר באמנות, בשיטות הפטרונות המסורתיות, באגדות על אודות ההשראה האלוהית של האמן הגאון (הגבר) ועוד. עוד טוענת נוכלין כי האמניות שכן פעלו לאורך ההיסטוריה נשכחו והישיגיהם צומצמו, וכן שבכדי להצליח, היו צריכות לוותר פעמים רבות על ייחודן האמנותי ולסגל לעצמן איכויות 'גבריות'.[14]

טענותיה של נוכלין לא יכלו להיות מאומתות עד שלא תשוחזר עבודתן וחשיבותן של אמניות שהודרו מדפי ההיסטוריה, וחוקרות וחוקרי אמנות רבים החלו במחקרים על אודות אמניות שנשכחו. בין המחקרים המשמעותיים מזן זה ניתן לראות את סדרת מחקריהן הביוגרפיים של אלינור טאפטס הוגו מונסטרברג, וקרן פטרסון. ב-1976 נוכלין ואן סאט'רלנד האריס פרסמו את אמניות 1550-1950, הקטלוג המקיף של תערוכה גדולה שנערכה באותה השנה בלוס אנג'לס ולאחר מכן נדדה לאוסטין, פיטסבורג וברוקלין. תערוכות ומחקרים מעין אלו העלו את המודעות לגבי פועלן והשיגיהן של אמניות רבות.[4]

התיעוד והמחקר על אודות פועלן של נשים אמניות המשיך אל תוך שנות ה-70 וה-80, כפי שניתן לראות במאמריהן וספריהן של אלזה הוניג פיין, גו'זפין וויט'רס ו-וונדי סלאטקין ששאפו לנקב את הנרטיב השולט של תולדות האמנות, שמכליל מעט מאוד נשים בקורפוס המרכזי. הספרים והטקסטים הללו ניסו, בדרכים שונות, להוכיח שלאורך ההיסטוריה, אמניות היו לא פחות "פעילות" מאמנים, גם אם פחות "גאונות". בשנים מאוחרות יותר, כותבות פמיניסטיות כגון טליה גומה-פטרסון ופטרישיה מת'יוס הביעו ביקורת לגבי אופן הפעולה של הקודמות, בטענה שאלו לא מגיבות לבעיה מן השורש, אלא משמרות את מבני הכוח הקיימים ו"מכניסות" אל תוך הנרטיב הכללי והגברי מספר מצומצם של נשים, שהן ברובן ציירות (מדיום שנחשב באופן מסורתי ל'אמנות גבוהה' המועדפת על פני מדיומים אחרים) ולבנות.[4]

ביקורת "הדור השני" על "הדור הראשון" של המחקר הפמיניסטי של תולדות האמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-80 של המאה ה-20, החלו להופיע מאמרים המבקרים את פועלן של חוקרות האמנות, המבקרות, הכותבות וההיסטוריוניות שפעלו בעשור שחלף מאז פרסמה נוכלין את מאמרה. אחד המושגים המרכזיים המדגישים את סלע המחלוקת בין שני ה"דורות" של ההוגות הוא מושג הגאונות. חוקרות בנות "הדור השני" כגון גריזלדה פולוק, רוז'יקה פרקר, נורמה ברוד ועוד טענו כי נוכלין הצליחה לנקב את המיתולוגיה של האמן הדגול כמי שעטוף בהילה מיסתורית של "גאוניות", אולם, היא לא אתגרה את תוקפם של המושגים וההגדרות הגבריות לגאונות אמנותית ובכך לא חשפה את שורש הבעיה.[15] יתרה מזאת, לדעתן של חלק מן החוקרות המאוחרות יותר, בין התגובות למאמרה של נוכלין, היו כאלה שכפו מחדש את המבנה הפטריארכלי על אמניות באמצעות אישוש של המנגנונים הישנים להערכה אמנותית. דוגמא לתגובה כזו היא כתב העת לאמנות פמיניסטית The Feminist Art Journal שהקימה סינדי נמסר ב-1972 ובו נהגה לראיין אמניות נשים ולפרסם מאמרים ביוגרפיים. לפי אותן חוקרות, נמסר שימרה שיח בעל נימה הרואית גברית המייצר דרישה מאמניות נשים להתיישר לפי אמת המידה הקיימת ולמצב עצמן כ'גאונות' בתוכה. מבקרותיה של נמסר טוענות שהיא הסיתה אמניות אחת נגד השנייה תוך שימור הקונספציה התחרותית והאלימה של עולם האמנות האנדוצנטרי.[4] ביקורת נוספת על סינדי נמסר נוגעת לכך שחוקרות אלו שהתמקדו במחקר ביוגרפי של נשים 'גאונות' לא השקיעו את מאמציהן בכיוון הנכון, שהוא לדידן של המבקרות, הבנה מעמיקה של הפרקטיקות בהן ההדרה של נשים מן הנרטיב המרכזי באמנות התרחשה, ואת מורכבות התהליך, על מנת שיהיה ניתן לשנותו מן היסוד. בהתעקשותה של נמסר שהאמנות והגאוניות הנם מושגים נצחיים היא משמרת שיח מהותני שמונע כל אפשרות לאמנות של נשים לצמוח מתוך מודעות וחוויה אישיות ולא טיפוסיות או מובהקות.[16]

"הדור השני" של אמנות פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-20 חלה תמורה באופי האמנות הפמיניסטית, שהושפעה רבות מעליית הגל השלישי של הפמיניזם, מתאוריות פוסט-סטורטוקרליסטיות, קוויריות וביקורת הייצוג הפוסטמודרנית. כבר בשנות ה-80 המאוחרות ניתן לראות שינוי באופי המחקר והתאוריה הפמיניסטית וביקורת המופנית כלפי פעילות "הדור הראשון" של האמנות הפמיניסטית בפרקטיקה ובתאוריה. ביקורות אלו התייחסו לאופי המהותני של המבעים הקודמים וטענו לכשלונם בשחרור עולם האמנות מן הנורמות הגבריות. דוגמא לפעילות מחאתית המבשרת את הדור השני של האמנות הפמיניסטית הנה פעולתן של קבוצת בנות הגרילה (Guerrilla Girls) - קבוצה אנונימית שפעלה באופן מחתרתי במוזיאונים וגלריות על מנת להעלות מודעות לאופי הסקסיסטי של רבות מן היצירות המוצגות, לחוסר השוויון הייצוגי בחללי תצוגה ומכירת אמנות ועוד.[17] פעילותן של פמיניסטיות בנות "הדור השני" התעסקה לעתים קרובות במגדר כפרפורמנס, קוויריות ודימויים מגדריים במדיה הדיגיטלית. דוגמאות ליצירות המשויכות לדור השני של האמנות הפמיניסטית: ברברה קרוגר שביקרה ביצירתה האיקונית Your Gaze Hits The Side of My Face את "המבט הגברי" על האשה בהקשר לאמנות ובכלל, אוליה ליליאנה היוצרת באמצעות מדיה דיגיטלית, הייפרטקסט ואינטרקטיב,[18] פרמה מורטי ששילבה בחלק מיצירותיה המוקדמות תכנים הקשורים לשאלות מגדריות ופמיניסטיות ביחס לקולוניאליזם ופוסט-קולוניאליזם, קולקטיב הסייבר VNS Matrix ועוד רבות אחרות.

בחלוף המאה נרשמה התעניינות מרובה בהיסטוריה של האמנות הפמיניסטית; ב-2001 נערך כנס באוניברסיטת פרינסטון ובו דנו הוגות/ים ויוצרות/ים שונות/ים בהשפעת התנועות הפמיניסטיות באמנות ברבע המאה שעברה, תוך ניסיון לנסח את אתגרי האקטיביזם הפמיניסטי האמנותי במילניום החדש. ב-2007 נחנך מרכז אליזבת' א. סאקלר לאמנות פמיניסטית במוזיאון ברוקלין – שהפך למשכן הקבע למיצב 'מסיבת ארוחת הערב' (1974-9) של האמנית ג'ודי שיקגו. בערב הפתיחה של המרכז, הוצגה תערוכה שנאצרה על ידי מאורה ריילי ולינדה נוכלין, ונקראה Global Feminisms, בה הוצגו יצירות של כ-80 אמניות מכ-50 מדינות שונות. התערוכה הדגישה את האופי השונה שבו מתפתחות התנועות הפמיניסטיות ברחבי העולם, והאופנים השונים בהם האמנות הפמיניסטית מגיבה להתפתחויות הללו. באותה שנה, נערך במוזיאון לאמנות עכשווית בניו יורק (MoMa) כנס חשוב וגדול בשם 'העתיד הפמיניסטי' שסבב סביב האופנים השונים בהם יוצרות/ים, כותבות/ים ונשות ואנשי אקדמיה מתייחסים בפועלן/ם למגדר. באותה השנה נערכה התערוכה WACK! Art and the Feminist Revolution שמטרתה המוצהרת הייתה לטעון כי ההשפעה של הפמיניזם על התפתחות האמנות החל משנות ה-70 הייתה מכרעת, והאמנות הפמיניסטית היוותה את התנועה האמנותית המשמעותית ביותר לאחר מלחמת העולם השנייה. בתערוכה הוצגו יצירות מוכרות יותר ופחות של אמניות פמיניסטיות מארצות שונות ורבות, שנוצרו בתווך השנים שמ-1968-1980. בשלל התופעות הללו ניתן לראות את החתירה של התנועות הפמיניסטיות באמנות בתחילת האלף לשבור את הגבולות הגיאוגרפיים ולכונן סוג של 'דה-קולונליזציה' רעיונית. אוצרת התערוכה – קורנליה באטלר, הציגה את היצירות השונות בקונטקסטים חדשים באופן המייצר ביזור שמערער על מערכות הכוח הקיימות גם בתוך העולם הפמיניסטי עצמו.[3]

אמנות פמיניסטית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שרעיונות השוויון המגדרי בהשפעת הגל הראשון של הפמיניזם רווחו בתקופת הציונות המוקדמת, התנופה לא נמשכה גם בהשפעת הגל השני של הפמיניזם בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. בעת שתנועת האמנות בפמיניסטית בארה"ב, בריטניה, אירופה ועוד פרחה, בשנות ה-70, היצירה הנשית בישראל נותרה עלומה מאג'נדה פמיניסטית מובהקת. עם זאת, החל מתחילת שנות ה-90, חל שינוי בדפוס זה, ואמניות רבות פעלו באופן המגיב לגל השלישי של הפמיניזם ומתכתב עם תנועות אמנות פמיניסטיות ברחבי העולם. בעשורים האחרונים, אמניות ותיאורטיקניות ישראליות רבות פועלות מתוך אג'נדה ורעיונות פמיניסטיים וקוויריים.[19] בין האמניות הפמיניסטיות הישראליות ניתן לראות את מיכל היימן, רונית פורת, מיטל כץ-מינרבו, פסי גירש, חנאן אבו-חוסיין ועוד רבות.

בשנת 2015, הקימה ד"ר רות מרקוס את העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, שמטרתה לעודד מחקר בנושאי אמנות ומגדר בשדה האמנות הישראלי, החזרת נשים שנשכחו מן ההיסטוריה האמנותית לשיח, והטמעת השיח הפמיניסטי והמגדרי במוסדות הלימוד לאמנות בארץ.[20]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טל דקל, ממוגדרות, קו אדום אמנות, הקיבוץ המאוחד, 2011.
  • טל דקל, נשים והגירה, תל אביב: רסלינג, 2013.
  • נירה טסלר, פרחים תלושים משיח, תל אביב: רסלינג, 2012.
  • רות מרקוס, נשים יוצרות בישראל 1970-1920, תל אביב: סדרת מגדרים הקיבוץ המאוחד, 2008.
  • טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם, תל אביב: זמורה ביתן, 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Feminist art | MoMA, The Museum of Modern Art (באנגלית)
  2. ^ Tate, Feminist art – Art Term, Tate (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 Michelle Meagher, Telling stories about feminist art:, Feminist Theory, 2011-12-21 doi: 10.1177/1464700111417669
  4. ^ 1 2 3 4 5 Thalia Gouma-Peterson, Patricia Mathews, The Feminist Critique of Art History, The Art Bulletin 69, 1987-09-01, עמ' 326–357 doi: 10.1080/00043079.1987.10788437
  5. ^ Battista, Kathy., Renegotiating the body : feminist art in 1970s London, ISBN 978-0-85773-591-1
  6. ^ Judy Chicago, Laura Meyer, Judy Chicago, Feminist Artist and Educator, Women & Therapy 17, 1995-12-28, עמ' 125–140 doi: 10.1300/J015v17n01_13
  7. ^ 126th annual report of the New York State Museum and Science Service, July 1, 1963 - June 30, 1964., Albany :: University of the State of New York State Education Department,, 1965
  8. ^ MoMA | Yoko Ono. Cut Piece. 1964, www.moma.org
  9. ^ Tate, Mary Kelly born 1941, Tate (באנגלית)
  10. ^ Tate, ‘Homeworkers’, Margaret Harrison, 1977, Tate (באנגלית)
  11. ^ VALIE EXPORT, Peter Hassmann. Action Pants: Genital Panic. 1969 | MoMA, The Museum of Modern Art (באנגלית)
  12. ^ Mary Beth Edelson. Some Living American Women Artists. 1972 | MoMA, The Museum of Modern Art (באנגלית)
  13. ^ Tate, Linder born 1954, Tate (באנגלית)
  14. ^ Linda Nochlin, Women, Art, and Power and Other Essays, Routledge, 2018-02-12, עמ' 86–108, ISBN 978-0-429-50299-6
  15. ^ Norma Broude, Feminism and Art History: Questioning the Litany, Routledge, 1, 2018-02-23, ISBN 978-0-429-50053-4. (באנגלית)
  16. ^ Cristine C. Rom, One View: "The Feminist Art Journal", Woman's Art Journal 2, 23/1981, עמ' 19 doi: 10.2307/1357977
  17. ^ PROJECTS/RESISTANCE, Guerrilla Girls (באנגלית)
  18. ^ Olia Lialina discusses visibility and network portraiture on the World Wide Web, www.artforum.com (באנגלית)
  19. ^ Tal Dekel, From First-Wave to Third-Wave Feminist Art in Israel: A Quantum Leap, Israel Studies 16, 2011, עמ' 149–178 doi: 10.2979/isr.2011.16.1.149
  20. ^ העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל | אודות, women-art-and-gender (בעברית)


פמיניזם
ערכי ליבה
זרמים ופילוסופיות פמיניזם רדיקליפמיניזם ליברליפמיניזם שחורפמיניזם מזרחיפמיניזם פוסטמודרניפמיניזם סוציאליסטיפמיניזם מרקסיסטיפמיניזם תרבותיפמיניזם פוסט-קולוניאליאנרכה-פמיניזםאקופמיניזםפמיניזם לסביפמיניזם דתי (יהדות)פמיניזם אסלאמיפמיניזם הצטלבותיסייברפמיניזםטרנס-פמיניזםקוויר-פמיניזםפמיניזם סקס-פוזיטיבפמיניזם בדלניפמיניזם צ'יקנהפמיניזם נוצריפרוטו-פמיניזםסופרג'יזםפמיניזם אפריקאילסביות פוליטיתפמיניזם אנליטיפמיניזם שמן
תאוריה מגדרהטמעת חשיבה מגדריתלימודי מגדרלימודי נשיםלימודי גבריותפדגוגיה פמיניסטיתהגישה הפמיניסטית למשפטאתנוגרפיה פמיניסטיתהעסקה הפטריארכאליתמדע ומגדר
מושגים קורטיזנהמטריארכיהפטריארכיהקיריארכיהמיזוגיניהתרבות אונסתקרת הזכוכיתהסגברהManspreadingאפקט מטילדהג'נדרסיידהאשמת הקורבןצווארון ורודהיא-סטוריההכחדה סימבוליתמדיניות הרבעיםלו"ז אונסהטרוסקסואליות כפויה
סמלים סמלה של ונוסרוזי המסמררתיונישילה נה גיגמשולש שחור
Womanpower logo.jpg
ארגונים ומוסדות
בעולם איום הלוונדרגרילה גירלזפמןליגת נשים בינלאומית לשלום וחירותמוחרס ליברסצבא נשות השלוםתא 16גולאבי גאנגW.I.T.C.Hמפלגת הנשים הלאומיתהכצעקתההארגון הבינלאומי לנשים בטכנולוגיהקולקטיב נהר קומבהיקומן נה מאןאיניניה נה הריןWomen2Drive
בישראל א-סיוואראחותי - למען נשים בישראלאיתך - משפטניות למען צדק חברתיאל"ף (ארגון לסבי פמיניסטי)אשה לאשה - מרכז פמיניסטי חיפהבת שלוםעמותת כ"ןכייאןמרכז צדק לנשיםנשים לגופןקואליציית נשים לשלוםקולךקל"ףרוח נשיתשדולת הנשים בישראלתנד"י
היסטוריה
כללי הגל הראשון של הפמיניזםהגל השני של הפמיניזםהגל השלישי של הפמיניזם
אירועים ומחאות ועידת סנקה פולסשביתת הנשים באיסלנד 1975מלחמות המין הפמיניסטיותשביתת הנשים למען השלוםצעדת השרמוטותמרד הנשים באבאוקוטהמצעד הדייקיותהמצעד למען חיי נשיםהכנס הפמיניסטי העשירי בגבעת חביבה, 1994מצעד הנשים 2017מצעד הנשים 2018
שונות יום האישה הבינלאומיעידוד רדיקליחופש הפטמהמניפסט ה-343Me Too
חברה
סוגיות חברתיות ומעמד זכויות האישההפרדת עיסוקים מגדריתהדרה חברתיתרצח תינוקות בנותג'נדרסיידאונס בנישואיםהטרדה מיניתמעמד האישה בישראלמעמד האישה ביהדותמעמד האישה באסלאםמעמד האישה בחברה הערביתנישואים בכפייה
חוק ומשפט החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"םועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדריחוק שיווי זכויות האישההגישה הפמיניסטית למשפטפמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקהמעמד האישה - משפט ושיפוט, מסורת ותמורה
שונות אות האומץ הנשי הבינלאומי
תרבות
ספרי עיון המין השניהמסתורין הנשילאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחיתמיתוס היופימשגלנשים לגופןפוליטיקה מיניתפמיניזם זה לכולםפמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקהשעבוד האישהשבע אימהותגברים מסבירים לי דבריםילוד אישהמניפסט החלאהכוס: הצהרת עצמאותהאישי הוא הפוליטיתחת עיניים מערביות
סיפורת פמיניסטית חדר משלךבית הרוחותג'יין איירהגבר הנקביהנשים שהגברים אינם רואיםהסיפור של זהרההצבע ארגמןמעשה השפחהערפילי אבלוןהטפט הצהוב
כתבי עת Ms.‎Off our backsהסולםנגה
טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה מבחן בקדלתקרת הצלולואידתלמה ולואיזסופרג'יסטיותליגה משלהןהפנסים האדומיםלהרוג את בילהכל אודות אמאריוט גירלפוסי ריוט
אמנות אמנות פמיניסטיתגרילה גירלזמונולוגים מהווגינהמסיבת ארוחת הערבברברה קרוגרמרים שפירוג'ודי שיקגו
לקטגוריהלפורטל
Pink Venus symbol.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פמיניזם. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.