Virgin Prunes

**Virgin Prunes**
מקום הקמה	דבלין
תקופת הפעילות	1977–1987 (כ־10 שנים)
זרם	רוק
סוגה	פוסט פאנק
סוג קול	אלטרנטיב
חברת תקליטים	Mute
	www.virginprunes.com

The Virgin Prunes הייתה להקת פוסט-פאנק אירית שפעלה מ-1977 עד 1987.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-70 נוסדה בדבלין חבורה סגורה בשם Lypton Village.^[1] בין המייסדים היו פול היוסון (המכונה בונו, כיום סולן U2), פיונאן מרטין הנווי (המכונה גאווין פריידי) ודרק רואן (המכונה "גוגי"). החבורה יצרה לעצמה עולם פנימי עם מוסכמות משלה וניסתה להתנער מהחברה הבורגנית. תנועת הפאנק והגישה שלה ש"הכל הולך", כולל הקמת להקה בלי שאף אחד מחבריה לא יודע לנגן, הולידו מהחבורה שתי להקות: U2 וה-Virgin Prunes (בז'רגון אירי: "אאוטסיידרים", "פריקים").

את השירה של Virgin Prunes, שלכל חבר בה היה שם במה,^[2] ביצעו גאווין פריידיי, גוגי ודייב-איד בוסאראס סקוט (דייוויד סקוט ווטסון). הבסיסט היה סטרונגמן (טרבור רואן), נגן הגיטרה היה דיק אוונס (שמו האמיתי: ריצ'רד אוונס והוא אחיו של דייוויד אוונס, גיטריסט U2 הידוע בכינוי The Edge), המתופף היה פוד (אנטוני מרפי), שהוחלף מאוחר יותר במרי ד'נלון (דייוויד קלי) הקלידן היה דניאל פיגיס.

ההופעות המוקדמות של Virgin Prunes היוו יותר מיצג אמנותי שלעיתים קרובות עבר את גבולות הטעם הטוב של הקהל. הסיבה לכך נבעה פחות מניסויים מוזיקליים שונים בהופעותיהם עם פאנק/פוסט-פאנק, רוק תעשייתי, גותי, קברט אפל ומוזיקה אוונגרדית, אלא דווקא מהמשחק החופשי עם תפקידי מיניות ומגדר. הלהקה פיתחה אסתטיקה אידיוסינקרטית, שבעיקר ביטאה גאווה על היות חבריה אאוטסיידרים בכל מובן. עד סוף ה-70 הצליחה הלהקה לבנות מעמד קאלט בקרב מעריציה.

הסינגל הראשון של הלהקה, Twenty Tens, יצא ב-1981. בשנת 1982 יצא האלבום... ^[3]If I Die, I Die. שהיה פחות ניסיוני ומכוון יותר לסאונד של הפוסט-פאנק, האלבום הופק על ידי קולין ניומן (מהלהקת Wire). באותה שנה יצא סינגל מתוכו Pagan Love song.

באלבום הבאים הלכה הלהקה לכיוון חדש בעיקר עם ההופעות החיות לקטעים מלודיים יותר ובלדות, שעם זאת עדיין שיקפו את האווירה האפלה של הלהקה. גאווין פריידי הושפע במיוחד מזמרי שאנסון קלאסיים. המילים נשארו אפילות, תיאטרליות ודרמטיות באופן עקבי.

הלחץ הפסיכולוגי והפיזי בזמן סיבובי ההופעות והתסכול שנגרם על ידי תעשיית המוזיקה הובילו לחילוקי דעות בתוך הלהקה. גוגי היה הראשון שעזב (ולאחר מכן הפך לצייר מצליח), דיק הלך אחריו מהר מאוד. כשגאווין פריידיי עזב את הלהקה ב-1987,מה שהוביל להתפרוקותה הסופית.