U2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מידע טפל.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
U2
2005-11-21 U2 @ MSG by ZG.JPG
מידע כללי
מוקד פעילות דבלין, אירלנד
שנות פעילות 1976—היום
סוגה רוק
רוק אלטרנטיבי
פוסט-פאנק
חברת תקליטים אינטרסקופ רקורדס
(לשעבר איילנד רקורדס)
Allmusic mn0000219203
http://www.u2.com/
חברים
בונו (פול דיוויד יוסון) - שירה;
דה אדג' (דייב הוול אוונס) - גיטרה, גיטרה בס, פסנתר, קולות רקע;
אדם קלייטון - גיטרה וגיטרה בס;
לארי מולן ג'וניור (תופים)

U2 היא להקת רוק אירית מדבלין, אשר נוסדה ב-1976. חברי הלהקה הם בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולארי מולן ג'וניור. היא נחשבת לאחת מלהקות הרוק המצליחות בעולם מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, ופעילה פוליטית במיוחד בהקשר של זכויות אדם.

היסטוריה, יצירה, אלבומים והופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1976 - 1980: היווסדות הלהקה והשנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה נוסדה בדבלין ב-25 בספטמבר 1976.[1] היא החלה את דרכה כאשר לארי מולן ג'וניור, שהיה אז בן 14, פרסם בלוח המודעות של התיכון בו למד מודעה בחיפוש אחר מוזיקאים עבור להקה חדשה. שישה אנשים ענו למודעה. החזרה הראשונה של הלהקה התרחש במטבח של מולן ג'וניור. מולן ג'וניור ניגן על תופים, פול יוסון (בונו) שר, דיוויד אוונס (דה אדג') ואחיו הגדול, דיק אוונס, נגנו על גיטרות ואדם קלייטון, שהיה חבר של האחים אוונס, ניגן בגיטרה בס. בחזרה הראשונה היום גם איוון מקורמיק ופיטר מרטין, שני חברים של מולן ג'וניור.[2] מרטין, אשר הביא את הגיטרה והמגבר שלו לחזרה הראשונה אך לא ידע לנגן, לא נשאר בלהקה.[3] מקורמיק לאחר כמה שבועות.[4] מולן ג'וניור תיאר לאחר מכן את הסיטואציה ואמר שזו הייתה ""The Larry Mullen Band" ("הלהקה של לארי מולן") במשך בערך עשר דקות, ואז בונו נכנס והרס כל סיכוי שאני אהיה האחראי.[5] הלהקה בחרה בשם "Feedback" ("פידבאק") מכיוון שזה היה אחד המונחים הטכניים היחידים שחברי הלהקה הכירו.[5] מרבית החומר הראשוני של הלהקה היה גרסאות כיסוי.[6] כמה מההשפעות המוקדמות על הלהקה היו להקות פאנק רוק שעלו והופיעו בסצנת המוזיקה, כמו הג'אם, הקלאש, הבאזקוקס והסקס פיסטולס. הפופולריות של סצנת הפאנק רוק שכנע את חברי הלקה שלא היה צורך במיומנויות מוזיקלית גבוהות כדי להיות להקה מצליחה.[7]

באפריל 1977, הלהקה הופיעה לראשונה בתשלום מול קהל בבית ספר תיכון באירלנד. זמן קצר לאחר מכן, שינתה הלהקה את שמה ל-"The Hype" ("ההייפ").[8] במרץ 1978 הלהקה שינתה את שמה ל-"U2". סטיבן אבריל, מוזיקאי וחבר משפחה של אדם קלייטון, הציע שש שמות וזה היה השם שנבחר. השם נבחר מכיוון שחברי הלהקה חשבו שהוא יכול להיות פתוח לפרשנות, ומכיוון שהוא היה השם שהם הכי פחות שנוא עליהם מההצעות של אבריל.[9] הלהקה הופיעה בשמה החדש בתכנית לגילוי כישרונות בלימריק ב-17 במרץ 1978, בה זכתה. הפרסים היו 500 ליש"ט וזמן אולפן על מנת להקליט דמו אשר יישמע על ידי חברת התקליטים CBS.[10] לאחר כמה ימים, דיק אוונס עזב את הלהקה. הוא המשיך לאחר מכן ללהקה חדשה בשם "Virgin Prunes". הלהקה השתמשה בחלק מהכסף שזכתה בו כדי להקליט קלטת דמו ראשונה באפריל 1978 בדבלין, אך התוצאה לא הייתה טובה במיוחד.[11]

באותה שנה, פול מקגינס (Paul McGuinness) הפך למנהל הלהקה. באוגוסט, U2 הקליטה דמו של שלושה שירים עם המפיק צ'אס דה וויילי (Chas de Whalley) באולפני Windmill Lane.[12] השירים היו Out of Control, Stories for Boys ו-Boy-Girl. חודש לאחר מכן, השירים יצאו במיני-אלבום הראשון של הלהקה דרך חברת CBS,. המיני אלבום נקרא "Three" ויצא באירלנד בלבד. 1000 העותקים שיצאו למכירה נמכרו כמעט מיד.[13] בדצמבר 1979, הלהקה הופיעה בפעם הראשונה מחוץ לאירלנד, בלונדון, אך לא הצליחה להשיג את תשומת לב הקהל והמבקרים.[14]

1980 – 1981: "Boy" ו-"October"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Boy (אלבום)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – October (אלבום)

ב-26 בפברואר 1980, U2 הוציאה את הסינגל הראשון שלה, "Another Day", דרך חברת CBS. הסינגל יצא באירלנד בלבד.[15] באותו היום הלהקה הופיעה באצטדיון הלאומי בדבלין. ביל סטיוארט, נציג של חברת התקליטים איילנד רקורדס, היה בקהל, מה שתרם לכך שהלהקה הוחתמה על ידי איילנד רקורדס. ב-16 במאי 1980, U2 הוציאה את הסינגל "11 O'Clock Tick Tock".[16] מרטין האנט, אשר הפיק את הסינגל, היה אמור להפיק גם את האלבום הראשון של הלהקה אך בסופו של דבר הוחלף על ידי סטיב ליליוויט.[17]

מיולי ועד ספטמבר 1980, U2 הקליטה את האלבום "Boy" באולפני Windmill Lane שבדבלין.[18] ב-18 באוגוסט 1980 יצא הסינגל הראשון מהאלבום, "A Day Without Me". ב-20 באוקטובר 1980, יצא האלבום "Boy", וזכה ביקורות טובות.[19] הוא לווה בסיבוב הופעות ראשון של הלהקה מחוץ לאיים הבריטים.[20]

הסינגל הראשון מהאלבום השני של הלהקה, "October", נקרא "Fire" ויצא ביולי 1981. הוא היה הסינגל הראשון של U2 שנכנס למצעדים בבריטניה.[21] "Octber" יצא באוקטובר 1981.ה"Gloria" היה הסינגל הראשון של U2 שהקליפ שלו שודר ב-MTV. במהלך סיבוב ההופעות הבא, חברי U2 פגשו את אנטון קןרביין, אשר הפך להיות הצלם העיקרי שלהם.

מעריצי הלהקה, כמו גם מבקרי המוזיקה, שמו לב לליריקה הרוחנית, ויש שיאמרו כמעט דתית, של הלהקה[דרוש מקור]. בונו, דה אדג' ולארי מולן ג'וניור היו נוצרים מאמינים ולא הסתירו את זיקתם לדת. שלושתם הצטרפו לקבוצה דתית הנקראת "שלום", אשר הובילה אותם לחקור את היחסים בין האמונה הנוצרית לבין סגנון החיים של הרוקנרול. המאבק בין שני כוחות אלו, הנתפשים כמנוגדים, כמעט הוביל לפירוקה של הלהקה, אך לבסוף הם הסכימו על כך שהם יכולים ליצור מוזיקה מבלי להתפשר על אמונותיהם האישיות.

1983: "War" ו-"Under a Blood Sky"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – War (אלבום)
הכתובת המפורסמת "NO SURRENDER" על קיר בית מחוץ לחומות דרי

ב-1983 חזרה להקת U2 עם אלבום חדש, "War". האלבום כלל את אחד משיריה הידועים של הלהקה "Sunday Bloody Sunday". שיר זה עוסק במצב ששרר בצפון אירלנד באותם ימים. למרות זאת, לא ברור לחלוטין האם השיר עוסק באירועי יום ראשון העקוב מדם (Bloody Sunday) ב-1972, שבמהלכם נורו 13 אנשים לא חמושים על ידי צנחנים בריטים לאחר מצעד לזכויות אדם בעיר דרי שבצפון אירלנד. יום ראשון העקוב מדם נחשב כאירוע מכונן אשר תרם לשלושים שנות אלימות מצד ה-IRA (צבא הרפובליקה האירית) נגד בריטניה. באחת הגרסאות החיות של השיר, בונו הצהיר לפני השיר כי "This is not a rebel song" (זהו אינו שיר מרדני),"Rebel songs" הוא כינוי נפוץ לשירים איריים שעוסקים במאבק הלאומי נגד הבריטים. השיר זכה למספר גרסאות כיסוי ידועות, אחת מהן של להקת פרל ג'אם, שהייתה להקת החימום של U2 בתחילת דרכה. הסינגל הראשון מתוך האלבום, "New Year's Day" ("יום השנה החדשה"), הפך ללהיט הבינלאומי הראשון של U2. הוא הגיע למקום העשירי במצעד הבריטי ולמיקומים טובים במצעדים בארצות הברית, בין היתר בשל כך שרשת הטלוויזיה MTV שידרה רבות את הקליפ של השיר וחשפה את הלהקה לקהל האמריקני. בתקופה זו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בשם Under a Blood Red Sky והחלה למלא אולמות באירופה ובארצות הברית.[דרוש מקור] אחת ההופעות המפורסמות ביותר בסיבוב זה נערכה באמפי Red Rocks שבדנוור, קולוראדו, ואף הוקלטה ויצאה על גבי תקליט ויניל בשם Under a Blood Red Sky ועל גבי קלטת וידאו בשם U2 Live at Red Rocks: Under a Blood Red Sky.

1984 – 1986: "The Unforgettable Fire" ו-Live Aid[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – The Unforgettable Fire

הלהקה החלה את העבודה על אלבומה הרביעי בהפקתם של בריאן אינו ודניאל לנואה. שמו של האלבום לקוח מסדרת ציורים שנעשתה על ידי ניצולי פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי.[22][23] האלבום כלל את השיר "(Pride (In the Name of Love" ("גאווה, בשם האהבה"), שהוא מחווה למרטין לותר קינג[דרוש מקור]. השיר הפך לסינגל הראשון מהאלבום, והגיע למקומות גבוהים במצעדים בבריטניה ובארצות הברית. האלבום היווה נקודת מפנה מבחינת הקריירה של הלהקה. הליריקה הפכה מורכבת ושנונה יותר, ולוותה במוזיקה וקצב משוחררים יותר. עם זאת, הנושאים הפוליטים נשארו כשהיו (למשל השיר "MLK", אשר גם הוא מדבר כל מרטין לותר קינג). לאחר יציאת האלבום, יצאה U2 לסיבוב הופעות נוסף. מגזין המוזיקה האמריקאי, רולינג סטון, הכתיר את הלהקה כ"להקה של שנות השמונים", וטען שייתכן ומדובר בלהקה היחידה החשובה באמת למעריצי הרוקנרול של אותם הימים.[24]

הקונצרט "Live Aid" ("עזרה חיה"), אשר הופק במטרה לעזור לנפגעי הרעב באתיופיה, התקיים ביולי 1985 ונצפה על ידי יותר ממיליארד אנשים ברחבי העולם.[25] להקת קווין הייתה הלהקה המרכזית במופע, אך בניגוד לציפיות, U2 העניקה מופע מרשים שהפך לאחד ממוקדי האירוע וכלל גרסה בת 13 דקות לשיר "Bad" מהאלבום The Unforgettable fire. במהלך השיר ירד בונו מהבמה של אצטדיון ומבלי אל הקהל וחיבק ורקד עם מעריצה. הלהקה גם השתתפה בלייב 8, מופע ההמשך ללייב אייד שנועד לעורר מודעות למצוקת העולם השלישי, ב-2 ביולי 2005. U2 פתחה את המופע בשיר יחד עם פול מקרטני, והמשיכה לאחר מכן בגפה, כך שהייתה למעשה המבצעת הפותחת של האירוע. אירוע נוסף בו השתתפה הלהקה היה "Conspiracy of Hope" ("מזימת תקווה"), סיבוב הופעות של אמנסטי אינטרנשיונל. הסיבוב כלל שש הופעות ברחבי ארצות הברית וכל הכרטיסים אליו נמכרו מראש. הסיבוב לא רק תרם להכנסות הארגון אלא גם שילש את מספר חבריו[דרוש מקור].

1987 – 1988: “The Joshua Tree" ו-“Rattle and Hum"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – The Joshua Tree

ב-1987, הלהקה הוציאה את "The Joshua Tree", אלבום שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ובמצעד בארצות הברית. הסינגלים – "With or Without" ("עם או בלי") ו-"I Still Haven't Found What I'm Looking For" (עדיין לא מצאתי את מבוקשי") העפילו במהירות למקום הראשון במצעדים בארצות הברית. שיר מצליח נוסף היה "Where The Street Have No Name" (מקום בו לרחובות אין שם"). בזכות זאת הצליחה U2 להיות להקת הרוק הרביעית שכיכבה על שער הטיים מגזין (הלהקות הקודמות היו הביטלס, הבנד, והמי), והטיימס הכריז על כריכת השער כי U2 היא "הכרטיס החם ביותר ברוק". הסיור שליווה את האלבום, היה הסיור הגדול ביותר שערכה הלהקה, הכרטיסים ברחבי העולם נמכרו מראש לעתים תוך שעה בלבד (למשל, בהולנד)[דרוש מקור].

הלהקה החלה לצלם מבחר מהופעותיה אשר נערכו בסיור עבור סרט דוקומנטרי ואלבום שנקרא "Rattle and Hum", שיצאו ב-1988 ובווידאו ב-1989. האלבום הוקלט באולפני Sun בממפיס, טנסי, בהם נהג אלביס פרסלי להקליט את שיריו, ומורגשת בו השפעה של מוזיקה אמריקנית. U2 שיתפה פעולה עם בוב דילן ובי בי קינג, שרה אודות בילי הולידיי "המלאך של הארלם" ואף בצעה גרסת כיסוי לביטלס. למרות התגובות האוהדות של מעריצי הלהקה ל-"Rattle and Hum", התגובות ממבקרי המוזיקה היו פושרות, עקב טענות המבקרים ליומרנות מצד הלהקה ולניסיונות להעמידה בשורה אחת עם גדולי המוזיקה[דרוש מקור].

1991 – 1994: "Zoo TV", "Achtung Baby" ו-"Zooropa"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Achtung Baby

לאחר שנות עבודה מאומצות, לקחה הלהקה פסק זמן של מספר שנים. חבריה נפגשו שוב בברלין לעבודה משותפת על אלבום חדש בסוף 1990. שוב, המפיקים היו בריאן אינו ודניאל לנואה. בנובמבר 1991, הוציאה U2 את אלבומה האקספרימנטלי "Achtung Baby" ("זהירות (בגרמנית) בייבי"). האלבום התקבל בהתלהבות על ידי מעריצי הלהקה ומבקרי המוזיקה כאחד[דרוש מקור]. המגזין רולינג סטון כתב על הלהקה כי היא:

"מוכיחה שאותה משיכה למחזמרים אפים ומחוות מילוליות שהובילו אמנים רבים לפרודיה עצמית, יכולה, בידיים בעלות השראה רבה יותר, לתדלק את האש הבלתי נשכחת ("The Unforgettable Fire") המגדירה רוקנרול נהדר."

האלבום היה רצוף להיטים ואחד מהבולטים בהם הוא "One" ("אחד"). קיימות מספר ספקולציות לגבי השיר[דרוש מקור], האחת טוענת שמדובר בשיר על הלהקה, שעמדה בפני פירוק אך החליטה להמשיך. פרשנות שנייה טוענת כי מאחר שהאלבום הוקלט בגרמניה, מדובר על האיחוד עם מזרח גרמניה ועל כך ששני חלקי המדינה הם אחד כיום. פרשנות מקובלת אחרת טוענת כי בונו הקדיש את השיר במספר הזדמנויות למאבק נגד האיידס, וכי השיר נכתב כשיר בו בן מתוודה בפני אביו על היותו נשא איידס. השיר זכה לביצוע של להקת אר.אי.אם. בחגיגות ההשבעה של ביל קלינטון לנשיאות.

בתחילת 1992, החלה U2 את סיבוב ההופעות הראשון שלה מזה ארבע שנים בארצות הברית. בסיור אשר נקרא "Zoo TV" ("טלוויזיה (של) גן חיות"), השתמשה הלהקה במולטימדיה עשירה, אשר השרתה על הקהל בלבול באמצעות מאות מסכי וידאו, מכוניות טראבנט הפוכות שעופפו על הבמה, מגדלי תמסורת מזויפים, חיבורי טלוויזיה לוויינית והודעות טקסט תת-הכרתיות. מעל חלקה העליון של הבמה הופיעו דמויות כמו "הזבוב", "איש כדור המראות" ו"מקפיסטו" (MacPhisto). סיבוב הופעות זה, כמו גם אלבום עצמו, הושפע מאירועים רבים אשר התרחשו בעיקר בזמן העבודה על האלבום, כמו למשל נפילת חומת ברלין, התפרקות ברית המועצות, מלחמת המפרץ הראשונה, ממנה נטל בונו את רעיון הופעות המולטימדיה[דרוש מקור] ועוד. אך בעוד שהשימוש במולטימדיה ובשיטות אחרות היו אמורים, לפי U2, לשמש סמל להפרזה שברוקנרול, המובילה לרדיפת בצע ולהתנוונות, היו שטענו כי לדעתם החמיצו המופעים את המטרה. לטענתם, בונו הפך לאדם בעל תסביך אגו, והלהקה איבדה את הקסם שלה[דרוש מקור]. במהלך 1992 עברה הלהקה מאודיטוריום גדולים וארנות ספורט אירופאיות לאצטדיוני הפוטבול האמריקאיים במהלך הקיץ, אז החלו להרוויח פי 4-3 לכל הופעה והקהל גדל בצורה משמעותית, מה שתרם למכירות האלבום: עד פברואר 1992, מכר האלבום 3 מיליון עותקים ברחבי העולם, ועד סוף 1992 הוא מכר עוד 7 מיליון, מהם בערך 3-4 מיליון בארצות הברית.

במהלך הפסקה מסיבוב ההופעות של "Zoo TV", חזרה הלהקה לאולפן ההקלטות. בעוד שהכוונה המקורית הייתה להוסיף לאלבומם הקודם "Achtung Baby" וליצור מיני אלבום של שישה שירים[דרוש מקור]; במהרה נוצר אלבום חדש ומלא, הנקרא "Zooropa" (שילוב של גן חיות ואירופה) שהופץ החל מיולי 1993. בעוד ש-"Achtung Baby" נחשב אקספרימנטלי, "Zooropa" הרחיק את סגנון הלהקה מצלילה הייחודי באלבומיהם הראשונים אף יותר. האלבום כלל סגנון של טכנו, ואפקטים אלקטרוניים נוספים, הכוללים סימפולים ולופים. המבקרים שיבחו מאוד את "Zooropa" ועסקו בעיקר ב"רוח ההתלהבות" הנושבת מאלבום זה[דרוש מקור]. הלהקה החלה להופיע שוב במאי 1993, והופיעה בעיקר באצטדיוני כדורגל אירופאיים ואוסטרליים עד סוף נובמבר 1993, אז נגמר סיבוב ההופעות.

הלהקה לקחה שוב פסק זמן ועבדה על מספר פרויקטים צדדים כמו פסקולי הסרטים "באטמן לנצח" ו"משימה בלתי אפשרית". היא חזרה שוב לפעילות מוזיקלית עם בריאן אינו ב-1995 בכינוי אחר - "Passengers" (נוסעים) - והוציאה אלבום אקספירמנטלי בשם "Original Soundtracks 1" ("פסקולים מקוריים 1"). האלבום כלל שיתוף פעולה עם לוצ'אנו פבארוטי, אך לא זכה לפופולריות הרגילה מן הקהל והמבקרים. להיט מאלבום זה, "מיס סארייבו", זכה לביצוע מחודש בסיבוב ההופעות "Vertigo 2005" ("סחרחורת גבהים 2005"), כאשר בונו שר את השיר כולו, כולל הקטע שבוצע באלבום על ידי פבארוטי, והדהים את הקהל והמבקרים בביצועיו הווקאליים[דרוש מקור].

1996 – 1998: "Pop" ו-"Popmart"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1996 החלה U2 לעבוד על אלבומה הבא, "Pop" (פופ"), אשר יצא לאור בחודש מרץ 1997. האלבום הופק על ידי Flood, שהפיק את הסמאשינג פאמפקינס, דפש מוד ופי-ג'יי הארווי ואף שימש כטכנאי וכמפיק שותף ב-Achtung Baby וב-Zooropa בהתאמה, האווי בי, מפיק ודי-ג'יי יהודי-סקוטי שעבד עם ביורק, סטיב אוסבורן ועוד. האלבום הגיע למקום הראשון ב-28 מדינות[דרוש מקור], אף על פי שהוא גרר דעות חלוקות באשר לאיכותו. נראה היה כי הקהל ומעריצי הלהקה חשו כי קידום האלבום חרג מן הרגיל, מה שגרם לאכזבה של רבים[דרוש מקור]. בדומה לעבר, הלהקה יצאה שוב לסיבוב הופעות "Popmart Tour", שהחל באפריל 1997 בלאס וגאס, במהלכו הופיעה לראשונה בישראל. ההופעה שהתקיימה בפארק הירקון בתל אביב ב-30 בספטמבר 1997, נחשבת לאחת הטובות בסיבוב ההופעות.[26] במהלך סיבוב ההופעות הופיעה הלהקה באצטדיונים גדולים בכל רחבי אמריקה ואירופה בשנה הראשונה, ואף הופיעה מול 150,000 אנשים בקונצרט בשדה תעופה נטוש מחוץ לרומא, איטליה רק שבוע וחצי לפני שהופיעו בארץ. בתחילת 1998 עברה הלהקה להופיע בחלקים אחרים של העולם, והגיעה לדרום אמריקה, שם הופיעה מול 70-80 אלף אנשים בכל הופיעה, לאסיה, אוסטרליה ודרום אפריקה, שם נגמר סיבוב ההופעות ב-21 במרץ.

הסיבוב כלל תפאורה בדמות קשת צהובה-זהובה בגובה של כ-30 רגל, כדור מראות בצורת לימון בגובה של כ-11 רגל ומסך וידאו רחב (לראשונה בטכנולוגיית LED) אשר נמתח לכל אורך הבמה - כ-23 מטרים (שיא גינס לגודל של מסך וידאו). על המסך הוקרנו יצירות פופ-ארט, רמז לזרם האומנות שייסד אנדי וורהול בשנות ה-70. סיבוב ההופעות היה הסיבוב השני מבחינת הכנסותיו בשנת 1997[דרוש מקור], ורווחיו הגיעו ל-80 מיליון דולר, אך הפקתו, שעלותה עמדה על כ-100 מיליון דולר, גרמה לכך שלמעשה הלהקה הפסידה כספים. למרות זאת, סיבוב ההופעות זכה להצלחה חובקת עולם ולפופולריות רבה בקרב המעריצים. להקת U2 הגיעה בסיבוב זה למקומות שטרם הופיעה בהם קודם לכן, אחד מהם היה יוהנסבורג שבדרום אפריקה, שאירחה את מופע הסיום. בנוסף, הגיעה הלהקה להופעה אחת בישראל, בפארק הירקון בספטמבר 1997.

הלהקה הופיעה בקונצרט קצר בבלפסט בחודש מאי 1998, שלושה ימים לפני הסכם יום שישי הטוב. באותה שנה, U2 הופיעה בטלוויזיה האירית באירוע התרמה לקורבנות אומה (Omagh), עיר בה גבה פיגוע טרור שהתרחש ב-15 באוגוסט 1998 את חייהם של 29 בני אדם וגרם לפציעת רבים. לקראת סוף 1998, הוציאה U2 את אוסף הלהיטים הראשון שלה, "The Best of 1980-1990" ("המיטב של 1980-1990").

1999 : "מלון מיליון הדולר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1999 חזרה U2 אל אולפן ההקלטות, שוב עם בריאן אינו ודניאל לנואה כמפיקים. לאחר סבב "Popmart", שאופיין בפזרנות חסרת תקדים מבחינת הלהקה, טענו מבקרים ואחרים בתעשיית המוזיקה, כי הלהקה מנסה לחזור לימי "The Joshua Tree", במטרה לשמור על הגרעין הנאמן של מעריציה[דרוש מקור]. במהלך תקופה זו שיתפה הלהקה פעולה עם הסופר הידוע, סאלמן רושדי. רושדי כתב את המילים לשיר "The Ground Beneath Her Feet" ("האדמה שמתחת לרגליה") המבוסס על ספר שלו בעל שם זהה. שיר זה, יחד עם אחרים, הופיע בפסקול סרט הקולנוע "מלון מיליון הדולר", המבוסס על סיפור שכתב בונו. הסרט בוים על ידי הבמאי הגרמני וים ונדרס.

2000 – 2001: "All That You Can't Leave Behind" ו-"Elevation"[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 2000 הוציאה U2 את האלבום "All That You Can't Leave Behind" ("כל שלא תוכל להותיר מאחור"). אף על פי שהאלבום זכה לביקורות טובות, הוא דורג על ידי מגזין "רולינג סטון" רק כ"יצירת המופת השלישית" של הלהקה, לאחר "Achtung Baby" ו-"The Joshua Tree"[דרוש מקור]. האלבום היה מועמד לשלוש מועמדויות לפרס גראמי, וזכה לבסוף בשני פרסים[דרוש מקור]. כמו בעבר, במהלך אביב 2001 ליוותה U2 את יציאת האלבום בסיבוב הופעות בשם "Elevation" ("רום"). פיגועי 11 בספטמבר כמעט הובילו את חברי הלהקה להכריז על ביטולו[דרוש מקור]. הסיבוב היה הרווחי ביותר בצפון אמריקה, שם ב-80 ההופעות (מתוך 113 ברחבי העולם בסך הכל) גרפה הלהקה רווח ברוטו בסך של 110 מיליון דולר[דרוש מקור]. הביקורות הטובות על האלבום, יחד עם סיבוב הופעות רווחי ומצליח, גרמו למעריצים לחוש כי U2 הצליחה לבסס מחדש את מעמדה כ"להקה הגדולה בעולם", ומספר סקרים שנערכו בקרב מגזיני מוזיקה, הראו כי רבים ברחבי העולם רואים בלהקה כלהקת ההופעות הטובה ביותר[דרוש מקור]. בשנת 2001 דורגה U2 בידי המגזין טיים בין עשר הלהקות הטובות בעולם, יחד עם רדיוהד, פורטיסהד ופאטו פו.[27]

לאחר סיום סיבוב "Elevation" בסוף 2001, הלהקה העניקה מופע מרשים של שלושה שירים בניו אורלינס לואיזיאנה, במהלך הפסקת המחצית של משחק סופרבול XXXVI. במהלך אחד השירים, "Where the Streets Have No Name" ("היכן שלרחובות אין שמות") הוקרנו שמותיהם של קורבנות פיגועי 11 בספטמבר, ובסוף המופע פתח בונו את הז'קט שלבש, וחשף את דגל ארצות הברית המודפס על ביטנתו. תמונה זו הופיעה במספר רחב של עיתונים ומגזינים. מספר חודשים לאחר מכן, האלבום "All That You Can't Leave Behind" הועמד לארבעה פרסי גראמי. במהלך 2002 המשיך בונו בקמפיין התומך במחיקת חובותיהן של מדינות מתפתחות ובמאבק נגד האיידס. בסוף השנה, U2 הוציאה את החלק השני של אוסף להיטיה הגדולים – "The best of 1990 – 2000" ("המיטב של 1990-2000"). ב-2002 זכתה הלהקה בפרס גלובוס הזהב על כתיבת וביצוע השיר "The Hands That Built America" ("הידיים שבנו את אמריקה") עבור סרטו של מרטין סקורסזה "כנופיות ניו יורק".

2004 – 2005: How to Dismantle an Atomic Bomb ו–Vertigo[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – How To Dismantle An Atomic Bomb
הופעה במקסיקו סיטי

הגרסה הגולמית של האלבום הבא של U2 נגנבה בניס שבצרפת, ביולי 2004.[28] לאחר גניבת הגרסה הלא מוכנה של האלבום, היה חשש כי היא תופץ ברשת, וזמן קצר לאחר מכן, הצהיר בונו בתקשורת שאם האלבום יופץ דרך רשתות לשיתוף קבצים ברשת (P2P), הוא יופץ גם בחנות המוזיקה המקוונת iTunes, ובחנויות אירות חודש לאחר מכן. אך למרות החשש האלבום לא הופץ בסופו של דבר באופן פירטי, וב-24 בספטמבר 2004, יצא הסינגל הראשון מתוכו, "Vertigo". הסינגל זכה לזמן שידור נרחב ברשתות השונות, ונכנס למקומות גבוהים במצעדים ברחבי העולם. האלבום המלא, אשר נקרא "How to Dismantle an Atomic Bomb" ("איך לנטרל פצצת אטום"), יצא לחנויות ב-22 בנובמבר באותה שנה. "How to Dismantle an Atomic Bomb" נכנס למקום הראשון ב-32 מדינות, ביניהן ארצות הברית, בריטניה, קנדה ואירלנד. כבר בשבוע הראשון להפצת האלבום, נמכרו 840,000 עותקים ממנו רק בארצות הברית[דרוש מקור], וההישג נחשב לשיא אישי של הלהקה, שכן המכירות בארצות הברית היו כפולות מאלה של האלבום "All That You Can't Leave Behind".

"How to Dismantle an Atomic Bomb" קודם בעזרת מסע יחצנות נרחב מאד. הלהקה אף ערכה הופעות אורח בתוכניות טלוויזיה כמו "CD:UK" ו-"The Jonathan Ross Show" בבריטניה, ובתוכנית הידועה "Saturday Night Live" בארצות הברית. הלהקה אף נתנה לראשונה את הסכמתה לכך שהסינגל "Vertigo" יופיע בפרסומת טלוויזיונית ל-iTunes. אף על פי שהלהקה לא קיבלה תמלוגים עבור השימוש בשיר, בזכות הפרסומת הוא הפך לידוע ומוכר, הרבה לפני צאת האלבום. דבר זה גרר שותפות נוספת בין U2 ואפל, לה שייכת חנות המוזיקה המקוונת iTunes. הלהקה הרשתה לאפל להוציא גרסה מיוחדת של נגן המוזיקה iPod בעיצוב חברי הלהקה, בצבע שחור וגלגל אדום (בדמיון רב לעטיפת אלבומם), וחתימות חברי הלהקה חרוטות על צידו האחורי. רוכשיו של iPod זה אף זכו להנחה של 50 דולר ברכישת קטלוג השירים של U2. כאשר הלהקה הופיעה בסיאטל, קרוב למקום מושבה של מיקרוסופט, התארח בונו בביתו של ביל גייטס, אך כאשר נשאל גייטס האם ירצה לקנות את ה-iPod של U2, תשובתו הייתה "בהחלט לא".[29]

בנוסף, צילמה U2 קליפ לסינגל השני שיצא בצפון אמריקה, "All Because Of You" ("הכול בגללך"), בו הלהקה נראתה על משאית נטולת דפנות הנוסעת ברחובות מנהטן. U2 הופיעה בקונצרט פתוח לקהל הרחב בפארק ברוקלין, שפורסם רק באתרי מעריצים של הלהקה. הקונצרט משך כ-3,000 איש[דרוש מקור].

באפריל 2004 כלל המגזין רולינג סטון את U2 בין חמישים אמני הרוקנרול החשובים בכל הזמנים[דרוש מקור]. הוכחה נוספת למעמדה של הלהקה התקבלה ב-14 במרץ 2005, כאשר U2 נכנסה להיכל התהילה של הרוקנרול[דרוש מקור].

הסינגל הבא שיצא באירופה מתוך האלבום היה, "Sometimes You Can't Make It On Your Own" ("לפעמים אינך יכול להצליח בעצמך"). הסינגל שוב כלל שיתוף פעולה עם זמר האופרה פברוטי בצד ב' (B-side) שלו, ובו רמיקס לשיר "אווה מריה" (Ave Maria) של ג'קנייף לי (Jacknife Lee), שהושר יחד עם בונו. בצד ב' של הסינגל היה גם רמיקס לשיר "Vertigo" ורמיקס נוסף לשיר של ג'קנייף לי בשם "Fast Cars" (מכוניות מהירות").

במרץ 2005, כ-4 חודשים לאחר צאת האלבום, פתחה להקת U2 במסע הופעות חדש בשם "Vertigo". ההופעה הראשונה בסיבוב התקיימה בסן דייגו שבקליפורניה. המסע כלל שני סיבובי הופעות בצפון אמריקה (למעלה מ-100 הופעות באולמות) וסיבוב הופעות באירופה במהלך קיץ 2005 (כ-34 הופעות באצטדיונים גדולים). הכרטיסים להופעות נמכרו בתוך דקות ספורות[דרוש מקור]. התפאורה כללה מסך וידאו רחב ובמה בצורה עגולה, רמז לוורטיגו – סחרור גבהים המאופיין בצורת ספירלה. סיבוב ההופעות המשיך גם ב-2006 בדרום אמריקה ומשם היה אמור להמשיך לאוסטרליה, ניו זילנד, יפן ולהוואי, אך בשל מחלה במשפחה של אחד מחברי הלהקה ההופעות נדחו לנובמבר 2006[דרוש מקור].

לאורך השנים הצליחה U2 לסגור קופות במהירות מסחררת. להופעה של הלהקה בדבלין נמכרו יותר מ-150,000 כרטיסים בתוך 50 דקות. בבלגיה ובאוסטריה נמכרו הכרטיסים להופעות הלהקה תוך שעה, ואילו בוונקובר שבקנדה, כל הכרטיסים להופעה המתוכננת נמכרו תוך דקות, והלהקה קיימה הופעה נוספת בעיר. במהלך 2005-2006, מכרה הלהקה 4.61 מיליון כרטיסים והרוויחה 189 מיליון דולרים.

2006 – 2011: No Line On The Horizon[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת U2 במסגרת סיבוב ההופעות 360° בברצלונה

הלהקה התחילה את העבודה על האלבום ה-12 במספר בשנת 2006. האלבום שנקרא "No Line On The Horizon" ("אין קו באופק") הופץ לחנויות באירופה ב-2 במרץ 2009, ולמחרת בארצות הברית. האלבום כלל את הסינגל "Get On Your Boots" שיצא תקופה קצרה לפני האלבום. מגזין רולינג סטון העניק לאלבום חמישה כוכבים בביקורת שכתב עליו[דרוש מקור]. האלבום הגיע למקום הראשון במצעדים בכ-40 מדינות[דרוש מקור]. מיד לאחר יציאת האלבום הודיעה הלהקה על סיבוב הופעות מתוכנן שנקרא U2‏360° ואשר ימשך כשנתיים ויכלול מופעים בכמאה מדינות. בשנת 2011 הפך לסיבוב ההופעות הרווחי ביותר ושבר את השיא שקבעו הרולינג סטונז עם סיבוב ההופעות The Bigger Bang Tour בשנת 2007. שמו של הסיבוב מבהיר את החדשות שבתפאורה, העשוייה מבמה עגולה מסתובבת הנצבת במרכז האצטדיון, ומוקפת על ידי הקהל מכל עבריה. ב-25 באוקטובר 2009 שדרה U2 מופע מלא בשידור חי ב-YouTube, ולפי החישובים שנאספו לאחר מכן, הסתבר שצפו בו כ-7 מיליון איש[דרוש מקור]. המופע היה אחד האחרונים בסיבוב ההופעות 360o.[30]

2011 - 2015: Songs of Innocence ו- Innocence + Experience[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר צאת האלבום No Line on the Horizon, הלהקה הודיעה על תוכניות טנטטיביות לאלבום שיכלול שירים מההקלטות של No Line on the Horizon ויקרא "Songs of Ascent". בונו תיאר את הפרויקט כ-"יצירה מדיטטיבית ומהורהרת" שעוסקת בעלייה לרגל.[31][32] עם זאת, חברי הלהקה לא הצליחו לייצר משהו שיספק אותם ובסופו של דבר האלבום לא יצא לפועל.[33] הלהקה המשיכה לעבוד על פרויקטים אחרים, כולל אלבום רוק בהפקת דיינג'ר מאוס ואלבום עם רד וואן ו-will.i.am.[34][35] בסוף 2013 U2 הוציאו שיר חדש בשם "Ordinary Love" לסרט מנדלה - הדרך הארוכה אל החופש.[36] השיר זכה בפרס גלובוס הזהב לשיר המקורי הטוב ביותר.[37][38] בנובמבר 2013, פול מקגינס, מנהל הלהקה, עזב את תפקידו כחלק מהסכם עם לייב ניישן לרכישת חברת הניהול שלו. מקגיניס, אשר ניהל את U2 במשך 30 שנה, הוחלף על ידי גיא עוזרי, אשר נולד בישראל.[39] בפברואר 2014, U2 הוציא שיר נוסף בשם "Invisible", אשר הושמע לראשונה בהפסקת הפרסומות של הסופרבול והיה זמין להורדה בחינם מחנות iTunes עם השקת שיתוף פעולה בין Producet Red ובנק אוף אמריקה למען המלחמה באיידס.[40]

ב-9 בספטמבר 2014, U2 הכריזה על אלבום האולפן ה-13 שלה, "Songs of Innocence", בעת אירוע השקה של אפל, ושחררה את האלבום בצורה דגיטלית בחינם באותו היום לכל לקוחות iTunes.[41] האלבום היה זמין ליותר מ-500 מיליון לקוחות iTunes במהלך שמנכ"ל אפל, טים קוק, כינה "השקת האלבום הגדולה בהיסטוריה". על פי דיווחים, אפל שילמה ליוניברסל מיוזיק גרופ ול-U2 100 מיליון דולר על כך שיהיה ניתן להוריד את האלבום בצורה בלעדית מ-iTunes במשך 5 שבועות. האלבום הופק על ידי דיינג'ר מאוס, פול אפוורת', ראיין טדר, דקלן גפני ופלוד. האלבום עוסק בשנות הילדות של חברי הלהקה באירלנד, נוגע בחוויות ילדות, אהבות ואבדות ומשלב מחוות להשראות המוזיקליות של חברי הלהקה. בונו תיאר את האלבום כ-"אלבום האישי ביותר שאי פעם כתבנו".[42] האלבום קיבל ביקורות מעורבות ומשך ביקורות על אסטרטגיית הפרסום שלו. הוא הוסף באופן אוטומטי לכל חשבון iTunes, דבר אשר הכעיס אנשים רבים. מסע השיווק של האלבום הופרע כאשר בונו נפצע בתאונת אופניים בסנטרל פארק ב-16 בנובמבר 2014.[43] הוא סבל משברים בעצם השכם, עצם הזרוע, בעין ובזרת, מה שגרם לחוסר וודאות בקשר לאם הוא יוכל לנגן שוב  בגיטרה.[44]

לאחר שיקומו של בונו, U2 יצאה לסיבוב הופעות בשם Innocence + Experience ב-16 במאי 2015. הסיבוב כלל 76 הופעות ובמהלכו U2 הופיעו בצפון אמריקה ובאירופה ממאי ועד דצמבר.[45] הלהקה בנתה את סיבוב ההופעות על פי נרטיב אוטוביוגרפי של תמימות ההופכת לניסיון, עם רשימת שירים קבועה בחלק הראשון של ההופעה ורשימת שירים משתנה בחלקה השני. החצאים הופרדו על ידי הפסקה - בפעם ראשונה בהופעה של U2. הבמה הייתה באורך האולם והייתה מחולקת לשלושה חלקים: במה ראשית מלבנית, במה עגולה קטנה יותר, ומסלול מחבר דרך שתיהן. במרכז האולם עמד מסך ענק בגובה 29 מטר שהקרין דברים על שני הצדדים. מתחת למסך היה מסלול, אשר אפשר לחברי הלהקה להופיע מבין הקרנות הסרטונים.[46]

הרווח מסיבוב ההופעות היה 152.2 מיליון דולר ממכירת 1.29 מיליון כרטיסים.[47] ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות הייתה אחת משתי ההופעות שהיו אמורות להתקיים בפריז אבל נדחו בגלל הפיגועים בעיר ב-13 בנובמבר 2015. ההופעה הוקלטה והוקרנה ברשת HBO בארצות הברית, ובנוסף שוחררה ב-DVD.[48][49]

2016 - היום: Songs of Experience ו-2017 The Joshua Tree Tour[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2016, U2 עבדה על אלבום האולפן הבא שהתכוונה להוציא, Songs of Experience, המשכו של Songs of Innocence. למרות שהאלבום כבר כמעט הושלם, הלהקה החליטה, על פי דה אדג', לדחות את הוצאתו כדי לתת להם זמן להרהר על תוצאות בחירות 2016 לנשיאות ארצות הברית ולבדוק מחדש אם האלבום עדיין מעביר את מה שהם רוצים שהוא יעביר[50].

ב-2017, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות לכבוד 30 שנה לאלבום "The Joshua Tree", בו הם מנגנים את כל שרי האלבום, בתוספת שירים אחרים. הסיבוב החל ב-12 במאי בוונקוברקנדה. הסיבוב כלל גם הופעה בפסטיבל Bonnaroo.

פעילות נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד העבודה במסגרת הלהקה, שתפו חברי הלהקה פעולה עם מוזיקאים אחרים וכן יצרו בנפרד. בונו הקליט את השיר "In A Lifetime" ("במשך תקופת חיים") עם הלהקה האירית קלאנאד (Clannad). דה אדג' ובונו כתבו יחד את השיר "גולדן איי" ("GoldenEye") שבוצע על ידי טינה טרנר והיה שיר הנושא בסרט גולדן איי מסדרת סרטי ג'יימס בונד. הם אף כתבו את השיר "She's A Mystery To Me" (היא תעלומה עבורי") עבור רוי אורביסון. השיר מופיע באלבומו "Mystery Girl" ("ילדת תעלומה"). אדם קלייטון ולארי מולן ג'וניור יצרו רמיקס לשיר הנושא של הסרט משימה בלתי אפשרית ב-1996.

U2 אף שיתפה פעולה עם אמנים אחרים, כדוגמת הסופר האמריקני ויליאם בורוז, אשר הופיע זמן קצר לפני שנפטר כאורח בווידאו "Last Night on Earth" ("לילה אחרון בכדור הארץ"). הפואמה שלו "A Thanksgiving Prayer" ("תפילת הודייה") הופיעה על גבי מסכי הווידאו בסיבוב ההופעות "Zoo-TV" בתחילת שנות ה-90.

כפי שכבר הוזכר, חברי הלהקה פעלו גם בשם "Passengers", והעניקו למפיק בריאן אינו חופש יצירתי רב מבעבר. ה-Passengers הוציאו אלבום אחד שנקרא "Original Soundtracks 1" ("פסקולים מקוריים 1").

השפעתה של U2 על עולם המוזיקה באה לידי ביטוי גם ביצירתם של אמנים אחרים. להקות כמו אר.אי.אם., פרל ג'אם, פט שופ בויז, The Chimes, Mica Paris וג'וני קאש יצרו כולם גרסאות כיסוי לשירי הלהקה. השפעה נוספת של הלהקה נכרת גם אצל אמנים פלסטיים כמו הצייר האוסטרי קאווה אטפי (Kave Atefie) שהקדיש ללהקה שתי סדרות אמנותיות.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

U2 מוכרת לא רק בגלל המוזיקה שלה, אלא גם בגלל פעילותה במישור ההומניטרי. בונו הפך מזוהה עם המאבק באיידס ומחיקת חובות למדינות באפריקה. ב-2003 הוא הוזכר כאחד המועמדים לקבלת פרס נובל לשלום[דרוש מקור], וב-2005 הוא נבחר יחד עם מלינדה וביל גייטס לאיש השנה של המגזין טיים עקב פעילותו ההומניטרית. הלהקה תמכה, בין היתר, בפעילויות אמנסטי אינטרנשיונל, גרינפיס, "African Well Fund", אונג סן סו צ'י ממיאנמר, "DATA - Debt, AIDS, Trade in Africa", ‏"Chernobyl Children's Project" ו-"Jubilee Debt Campaign".

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי הופעה חיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

EP[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספים ושיתופי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעות חיות ווידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: U2
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ McCormick, U2 by U2, לונדון: HarperCollins, 2006, עמ' 30. (באנגלית)
  2. ^ Mark Chatterton, U2: The Complete Encyclopedia, Firefly Publishing, 2001, עמ' 130. (באנגלית)
  3. ^ THE UNBELIEVABLE BOOK | Music | News | Hot Press, Hot Press - Music News, Reviews, Interviews plus Pop Culture and Politics (בen)
  4. ^ #U240 U2: It was 40 Years Ago Today | Music | Interview | Hot Press, Hot Press - Music News, Reviews, Interviews plus Pop Culture and Politics (בen)
  5. ^ 5.0 5.1 McCormick, U2 by U2, לונדון: HarperCollins, 2006, עמ' 30. (באנגלית)
  6. ^ McCormick, U2 by U2, לונדון: HarperCollins, 2006, עמ' 35, 40. (באנגלית)
  7. ^ McCormick, U2 by U2, לונדון: HarperCollins, 2006, עמ' 37. (באנגלית)
  8. ^ Matt McGee, U2: A Diary, Omnibus Press, 2008, עמ' 11-12. (באנגלית)
  9. ^ McCormick, U2 by U2, לונדון: HarperCollins, 2006, עמ' 44. (באנגלית)
  10. ^ Matt McGee, U2: A Diary, Omnibus Press, 2008, עמ' 16-18. (באנגלית)
  11. ^ STORIES OF BOYS | Music | Interview | Hot Press, Hot Press - Music News, Reviews, Interviews plus Pop Culture and Politics (בen)
  12. ^ Matt McGee, U2: A Diary, Omnibus Press, 2008, עמ' 23, 29. (באנגלית)
  13. ^ Matt McGee, U2: A Diary, Omnibus Press, 2008, עמ' 21-24. (באנגלית)
  14. ^ Pimm Jal de la Parra, U2 Live: A Concert Documentary, Omnibus Press, 2003, עמ' 10. (באנגלית)
  15. ^ "Blessed Are the Peacemakers, U2". Rolling Stone. בדיקה אחרונה ב-3 ביולי 2017. 
  16. ^ Matt McGee, U2: A Diary, Omnibus Press, 2008, עמ' 29-31. (באנגלית)
  17. ^ McCormick, U2 by U2, לונדון: HarperCollins, 2006, עמ' 96-100. (באנגלית)
  18. ^ McGee (2008), p. 32
  19. ^ Jobling (2014), p. 69
  20. ^ Matt McGee, U2: A Diary, Omnibus Press, 2008, עמ' 46-47. (באנגלית)
  21. ^ Matt McGee, U2: A Diary, Omnibus Press, 2008, עמ' 32. (באנגלית)
  22. ^ Neil McCormick, U2 by U2, לונדון: HarperCollins, 2005, עמ' 151, ISBN 0-00-719668-7. (באנגלית)
  23. ^ Niall Stokes, Into the Heart: The Stories behind Every U2 Song, HarperCollins, 1996, עמ' 54, ISBN 0732260361. (באנגלית)
  24. ^ "The Story Of U2". ThoughtCo. בדיקה אחרונה ב-19 ביולי 2017. 
  25. ^ "Live Aid: A Look Back At A Concert That Actually Changed The World". MTV News (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-19 ביולי 2017. 
  26. ^ Tel Aviv, Israel - Hayarkon Park
  27. ^ מגזין טיים
  28. ^ [1] BBC
  29. ^ רויטרס, גייטס מסתחבק עם בונו, באתר ynet, 27 באפריל 2005
  30. ^ אילנה ברודו, המופע של U2 ב-YouTube: מיליון צופים וחצי, באתר ynet, 26 באוקטובר 2009
  31. ^ "U2 Talk "Horizon" Follow Up, Spider-Man Musical in Rolling Stone Cover Story". Rolling Stone. בדיקה אחרונה ב-6 ביוני 2017. 
  32. ^ O'Hagan, Sean (14 בפברואר 2009). "The wanderers". The Guardian (באנגלית)‎. ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-6 ביוני 2017. 
  33. ^ MacDonald (2014), pp. 232–235
  34. ^ "David Guetta: Bono delay". Dailystar.co.uk (באנגלית)‎. 9 ביוני 2011. בדיקה אחרונה ב-6 ביוני 2017. 
  35. ^ Michaels, Sean (13 ביוני 2011). "New U2 album delayed until 2012". The Guardian (באנגלית)‎. ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-6 ביוני 2017. 
  36. ^ "U2 Interview: Oscar Hopes, That Unfinished Album, Anxiety About Staying Relevant". The Hollywood Reporter (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-6 ביוני 2017. 
  37. ^ Hal Espen, U2 Interview: Oscar Hopes, That Unfinished Album, Anxiety About Staying Relevant, הוליווד ריפורטר, ‏12 בפברואר 2014
  38. ^ Ordinary Love, איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד, ‏23 במרץ 2016
  39. ^ Lewis, Randy (15 בנובמבר 2013). "U2 manager Paul McGuinness turning reins over to Guy Oseary". Los Angeles Times (באנגלית)‎. ISSN 0458-3035. בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017. 
  40. ^ Kory Grow, U2 Offer Free Downloads of New Track 'Invisible' to Help Fight AIDS, רולינג סטון, ‏2 בפברואר 2014
  41. ^ Nathan Ingraham, U2 releases its new album for free today exclusively on iTunes, The Verge, ‏9 בספטמבר 2014
  42. ^ "New U2 album given away for free to iTunes users". BBC News (באנגלית)‎. 9 בספטמבר 2014. בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017. 
  43. ^ "Bono's Doctor Details Horrific Injuries After Bike Accident". Rolling Stone. בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017. 
  44. ^ Jonze, Tim (2 בינואר 2015). "Bono says he may never play guitar again after cycling accident". The Guardian (באנגלית)‎. ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017. 
  45. ^ "U2 Announces 'Innocence + Experience' Tour". Billboard. בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017. 
  46. ^ "U2 Reinvent the Arena Show at Triumphant Tour Opener". Rolling Stone. בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017. 
  47. ^ 2015 Pollstar Year End Top 20 Worldwide Tours, Pollstar
  48. ^ Butler, Bethonie; Butler, Bethonie (13 בנובמבר 2015). "U2 postpones its Paris concert that was to air live on HBO Saturday night". The Washington Post (באנגלית)‎. ISSN 0190-8286. בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017. 
  49. ^ reports, Tribune wire. "U2 reschedules Paris concerts, HBO will air Dec. 7 show". chicagotribune.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017. 
  50. ^ "The Edge Breaks Down U2's Upcoming 'Joshua Tree' Tour". Rolling Stone. בדיקה אחרונה ב-16 ביוני 2017.