ארדיטי (צבא איטליה)

ארדיטי
פרטים
מדינה	ממלכת איטליה
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	יולי 1917 – ינואר 1920 (כשנתיים)
מלחמות	מלחמת העולם הראשונה

הארדיטי (באיטלקית Arditi, "המעיזים") היו יחידות של חיילי סער בצבא איטליה במלחמת העולם הראשונה.

היסטוריה

יחידות הקודמות לארדיטי

יחידות שונות של חיילי סער הוקמו במהלך מלחמת העולם הראשונה על ידי הצבאות. אותן יחידות התבססו בדרך כלל על מתנדבים, וכפיצוי לסכנה אשר בפניה העמידו את עצמם, נהנו מהילה ומיוקרה של יחידות עילית, ולעיתים מתנאי שירות ומזכויות משופרים. ביחידות אלה נהוג היו לטפח את רוח היחידה ואת תחושת הייחוד של חייליהן.

כבר ב-1914, לאחר פרוץ המלחמה, אך עוד בטרם איטליה הצטרפה, ניתנו למפקדי הרגימנטים השונים בצבא איטליה הוראות להקים קבוצות של סיירים המאומנים לפעולה מעבר לקווי האויב. הראשונה בין אותן יחידות הוקמה במנצאנו (Manzano) שבנפת אודינה ב-29 ביולי (אירוע הנחגג במקום מדי שנה עד ימינו), מעט לאחר שאיטליה הצטרפה למדינות ההסכמה כצד פעיל במלחמה. בהמשך לכך, הוקמו 'פלוגות המוות' (compagnie della morte), שאף אותן ניתן לראות כמבשרות הארדיטי. חיילי פלוגות אלה נבחרו מבין המתנדבים בשל אומץ ליבם. אימוניהם כללו, נוסף לאימון הבסיסי, קרב פנים אל פנים ופרקים בהנדסה צבאית. תפקידם היה לפלס דרך בעת שהצבא האיטלקי תקף, באמצעות חיתוך או פיצוץ מכשולי התיל שלפני ביצורי האויב, והתגברות על עמדות עקשניות בנתיב ההתקפה. בשל תפקידם, אשר הצריך זריזות תנועה, נשאו משא קל משל חיילים אחרים, ולעיתים ויתרו על הרובים, פן יפריעו להם במרחב הפעולה המוגבל, אשר אפיין את לוחמת החפירות.

הקמת הארדיטי

ב-1917, קצינים צעירים בצבא איטליה, אשר מאסו בקיפאון אשר שרר בחזית בצפון איטליה מול אוסטרו-הונגריה, לחצו להקים פלוגות הסתערות אשר יסייעו בפריצת קו ביצורי האויב. כיוון שכך, נתקבלה החלטה על הקמת יחידות כאלה בצבא איטליה. עם זאת, מחלוקות לגבי הציוד והאימונים של אותן יחידות עיכבו את הקמתן עד שזו אושרה רשמית ב-29 ביולי. כל יחידה כזו הייתה בגודל של גדוד מוקטן (במושגי אותה מלחמה), ובו כ-600 חיילים, 150 בכל אחת משלוש פלוגות, ובנוסף שש חוליות המצוידות בתת מקלעים, ושש חוליות של מפעילי להביור. מחנה האימונים של אלה הוקם במנצאנו, ולאחר נפילת מחנה האימונים בקרב קפורטו, נערכו באופן מבוזר, כאשר כל אחת מאותן יחידות מאמנת את חיילי הסער בנפרד. אימונים אלה היו מאתגרים, וכללו פיתוח כושר גופני, קרב מגע, הסתערות על יעד מבוצר, הטלת רימון ועוד. חיילי היחידות היו תחילה, וגם בהמשך, ברובם מתנדבים, אך היו גם חיילים אשר בלטו בכושרם הגופני ובכושר העמידה, והופנו לארדיטי מיחידות אחרות. בין המצטרפים לארדיטי בלטו במספרם היחסי הברסליארי והאלפיני, ומדיהם של ארדיטי שמוצאם מיחידות אלה המשיכו לשאת סימני היכר של צור מחצבתם. החימוש האופייני לחיילי הארדיטי היה רובה קל, פגיון (שהפך ל'סימלם המסחרי') ו-25 רימוני יד. יחידות הארדיטי צוידו בשפע יחסי של נשק מסייע אוטומטי.

תנאי השירות של הארדיטי היו טובים משל יתר החיילים. פרט ליוקרה הנילווית לשירותם ביחידה מובחרת, ולכך שלא שירתו בחפירות, הם נהנו משכר גבוה יותר, ממזון טוב יותר, ממגורים טובים יותר וממנות מוגדלות של היין שחולק לחיילים. כן נהנו הארדיטי ממשמעת מחמירה פחות ומחופשות רבות יותר מהמקובל. כן טופחו גאוות היחידה (שבדגלה בלטו הפגיון והצבע השחור) והרעות בין הלוחמים.

ביוני 1918 הוקמה אוגדה של ארדיטי, ובה תשע יחידות של חיילי סער. אחריה הוקמה אוגדה נוספת, ומשתיהן הוקם גיס (קורפוס). בנוסף, הוקמה יחידה של חיילי סער בכל ארמייה בצבא איטליה. כך, עד סוף המלחמה הוקמו בסך הכל 42 יחידות כאלה.

כיוון שהמאזן של יחידות הארדיטי בלחימה (ר' להלן) נחשב כמוצלח, קמו לו מחקים בשורות הצבא האיטלקי. למשל, בכל רגימנט (גדוד מוגבר) הוקמה מחלקת סער כדוגמת הארדיטי.

טקטיקה

לחימת הארדיטי התאפיינה בהתקפות אשר נערכו בהפתעה, בנחישות, ובתכנון ותיאום מדוקדקים. הסתערותם נערכה לרוב לאחר הפגזה פתאומית קצרה ועזה, ובמהלכה הם נהגו להתקרב עד כדי סכנה לקו אליו כוונו הפגזים. עם הגיעם לקו הראשון של האויב, הם נהגו להסתער תוך יידוי רימוני יד, בהנחה שהאויב עדיין תופס מחסה מההפגזה, ואחר כך עוברים לקרב פנים אל פנים. באותה העת, ההפגזה החלה להתמקד בקו השני, שאם ההתקפה הראשונית הייתה עולה יפה, הארדיטי היו תוקפים אותו בשיטות דומות, וכן הלאה.

החיסרון בטקטיקה המתוארת, היה פגיעותם של הארדיטי להתקפות נגד, במידה שהתקדמות הצבא האיטלקי לכיוון קווי האויב אותם הארדיטי תפסו הייתה מתעכבת. זאת כיוון שאימוניהם וכלי נשקם הותאמו יותר להסתערות ופחות להגנה. ואכן, אירע שעמדות שהארדיטי כבשו, אבדו בהתקפות נגד, במידה והכוחות שנועדו לחבור אליהם בוששו.

השתתפות בלחימה

המבצע הראשון בו נטלו הארדיטי חלק, נערך בליל 19/18 באוגוסט 1917. יחידה של הארדיטי תקפה בהצלחה וכבשה את מונטה פרטה (Monte Fratta, כ-35 ק"מ מצפון לאודינה), במסגרת קרבות נהר איזונצו, תוך שלכדה כ-500 חיילים אוסטרו-הונגרים ושמונה מכונות ירייה, וספגה מספר אבדות מועט.

לא הרחק משם, ב-4 בספטמבר 1917, תקפה אותה יחידה את סן גבריאלה (San Gabriele), גם כן בהצלחה ניכרת. נתפסו כ-3,100 שבויים, 26 כלים ארטילריים ו-55 מכונות ירייה.

בקרב קפורטו, שהסתיים בתבוסה ובנסיגה איטלקית, שימשו בהצלחה ארדיטי כמשמר עורפי, ובכך סייעו במניעת התמוטטות, ובייצוב קו הגנה חדש. ביצועיהן של יחידות הארדיטי עד שלב זה היוו עבור הפיקוד זרז לטיפוחן ולהגדלת מספרן.

בין ה-28 וה-29 בינואר 1918, ארבע יחידות של ארדיטי נטלו חלק ב"קרב שלושת ההרים", באזור אסיאגו (Asiago), כ-55 ק"מ צפונה לויצ'נצה, וכ-60 ק"מ מזרחה לטרנטו. למרות קשיים בתיאום עם יחידות איטלקיות אחרות שנטלו חלק באותו קרב, וחרף התנגדות עזה של האויב האוסטרו-הונגרי, המשימה עלתה יפה בסופו של דבר.

בחודשי האביב נטלו הארדיטי חלק בפשיטות ובסיורים בגזרת נהר הפיאווה. בהמשך, הארדיטי נטלו חלק בקרב נהר פיאווה, שבו התהפך הגלגל בחזית האיטלקית, ומשלב זה ידה של איטליה הייתה על העליונה. במסגרת קרב זה הארדיטי ביצעו מספר התקפות נגד עזות, ואגב כך, ספגו אבדות קשות. מבחינת רישומן ההיסטורי, בהתקפות נגד אלה זכו הארדיטי בעיקר תהילתם. בחודשים שלאחר הקרב, הארדיטי המשיכו בהתקפות לסירוגין, על מנת לתפוס עמדות מפתח להמשך הלחימה.

בשלב הסופי של המלחמה, אשר נערך בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר, הארדיטי ביצעו התקפות עזות, מרובות אבדות, תוך התקדמות מעטה במונטה גראפה (Monte Grappa), כ-10 ק"מ ממערב לנהר הפיאווה, וכ-50 ק"מ מצפון מזרח לוויצ'נזה. בשלב מאוחר יותר, הצליח הצבא האיטלקי, הכולל מספר יחידות ארדיטי, להתקדם משמעותית בגזרה זו. עם זאת, לארדיטי נודעה חשיבות רבה בהבקעה הסופית של האיטלקים בחזית פיאווה בקרב ויטוריו ונטו, אשר סימנה מבחינתם את הניצחון הסופי על האוסטרו-הונגרים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה

יחידות הארדיטי פורקו בדצמבר 1919 ובינואר 1920. רבים מחבריהן, או חבריהן לשעבר, הצטרפו ב-1919 אל גבריאלה ד'אנונציו במסעו לכיבוש פיומה. בהמשך, רבים מחברי הארדיטי הצטרפו אל מוסוליני ואל המפלגה הפשיסטית. זו, מצידה, אימצה חלק מן הסמלים והערכים של הארדיטי, כמו הצבע השחור, חלק ממורשת הגבורה ואחוות הלוחמים שיוחסו לארדיטי, וכן גם את הג'ובינצה, המנון המפלגה, אשר היה פופולרי בזמנו (אם כי במילים אחרות) בקרב הארדיטי.

למרות שנטייה לכיוון הפשיסטי הייתה נפוצה בקרב יוצאי הארדיטי, היו אחרים, ה'ארדיטי דל פופולו' (Arditi del Popolo, בתרגום חופשי: המעיזים העממיים), אשר נטו לכיוון הנגדי, ואף אלה גייסו אלמנטים ממורשת הארדיטי למאבקם. ה'ארדיטי דל פופולו' דוכאו, ולבסוף פסקו להתקיים, עם התבססות המפלגה הפשיסטית בשלטון באיטליה.

מספר יחידות איטלקיות במלחמת העולם השנייה, בייחוד יחידות פשיטה, נקראו בשמות הנושאים את שם הארדיטי או את מורשתם, ומסורת זו נמשכת עד לימינו.

לקריאה נוספת

באנגלית:

Behan, Tom (2003). The Resistible Rise of Benito Mussolini. London: Bookmarks. ISBN 978-1-898876-90-8.

באיטלקית:

Balsamini, Luigi (2002). Gli Arditi del Popolo. Dalla guerra alla difesa del popolo contro le violenze fasciste (in Italian). Casalvelino Scalo: Galzerano.

Cordova, Ferdinando (1969). Arditi e legionari dannunziani (in Italian). Padova: Marsilio.

Francescangeli, Eros (2000). Arditi del Popolo. Argo Secondari e la prima organizzazione antifascista (1917–1922) (in Italian). Roma: Odradek.

Fuschini, Ivan (1994). Gli Arditi del Popolo (in Italian). Preface by Arrigo Boldrini. Ravenna: Longo.

Rossi, Marco (1997). Arditi, non gendarmi! Dall'arditismo di guerra agli arditi del popolo 1917-1922 (in Italian). Pisa: BFS.