גבריאלה ד'אנונציו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גבריאלה ד'אנונציו
Gabriele D’Annunzio
Gabriele D'Annunzio Air Force uniform.jpg
גבריאלה ד'אנונציו במדי חיל האוויר האיטלקי
לידה 12 במרץ 1863
ממלכת איטליהממלכת איטליה פסקארה, ממלכת איטליה
פטירה 1 במרץ 1938 (בגיל 74)
ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ויטוראלה דלי איטליאני עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הצבא המלכותי האיטלקיהצבא המלכותי האיטלקי  הצבא המלכותי האיטלקי
Lesser coat of arms of the Kingdom of Italy (1929-1943).svgחיל האוויר המלכותי האיטלקי
תקופת שירות 1915-1918
דרגה IT-Airforce-OF-3.pngמייג'ור
תפקידים צבאיים
מפקד טייסת הקרב ה-87
מנהיג הממלכה האיטלקית של קרנארו
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
Croce di guerra al valor militare (recto).svg צלב מלחמה על גבורה צבאית
תפקידים אזרחיים
משורר, סופר, מדינאי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גבריאלֶה ד'אנונציואיטלקית: Gabriele d'Annunzio;‏ 12 במרץ 1863 - 1 במרץ 1938), סופר, משורר, מחזאי, טייס וגיבור מלחמה איטלקי, מבשרה של התנועה הפשיסטית באיטליה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריאלה ד'אנונציו נולד בפסקרה כבנו של בעל אחוזות עשיר. כבר בגיל צעיר ניכר כשרונו יוצא הדופן, ובגיל 16 פרסם את יצירותיו הראשונות. בשנת 1881 התקבל לאוניברסיטה ברומא. ספרו הראשון בפרוזה, "ילד התענוגות", פורסם ב-1889, והייתה זו אך התחלה של קריירה ספרותית פורייה במיוחד.

בשנת 1883 נישא למריה הרדואין די גאלזה, ולזוג היו שלושה בנים. הנישואים הסתיימו ב-1891. ב-1894 החל בפרשיית אהבים עם השחקנית המפורסמת אלאונורה דוסה, שהפכה אותו למפורסם בחוגים נרחבים. הוא כתב עבורה מחזות כ"עיר המתים" ו"פרנצ'סקה די רימיני" בהם שיחקה בתפקיד הראשי. אפיים הסוער של בני הזוג הביא לסיום הנישואין ב-1910.

ב-1897 נבחר ד'אנונציו לפרלמנט לתקופה בת שלוש שנים, כנציג עצמאי. בשנת 1910 הביא אורח חייו החריג לפשיטת רגל, והוא נמלט לצרפת מפני נושיו. שם שיתף פעולה עם המלחין קלוד דביסי במחזה מוזיקלי "מות הקדושים של סן סבסטיאן" (1911).

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה שב ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומים בהם תמך בכניסת איטליה למלחמה לצד מעצמות ההסכמה. הוא התנדב לצבא, בגיל למעלה מ-50, וזכה לתהילה כטייס קרב. הוא איבד את עינו בתאונת טיס. ב-9 באוגוסט 1918 הוביל כמפקד טייסת הקרב ה-87 תשעה מטוסים לטיסה בת 1,000 ק"מ להטלת כרוזים על וינה.

המלחמה חידדה את השקפותיו הלאומיות והוא החל לקדם את הדעה כי לאיטליה צריך להינתן תפקיד לצד המעצמות המנצחות ככוח אירופי מן המעלה הראשונה.

לאחר שנמסרה העיר פיומה (כיום רייקה בקרואטיה) ליוגוסלביה בוועידת פריז ב-12 בספטמבר 1919, הוביל חבורת לאומנים אשר כבשו את העיר וגירשו ממנה כוח רב לאומי (של חיילי ארצות הברית, בריטניה וצרפת). הם תכננו להביא לסיפוח העיר על ידי איטליה, אך הממשל האיטלקי סירב לשתף פעולה עם התוכנית, מחשש לתסבוכת בינלאומית.

איטליה הטילה מצור על הלאומנים המתבצרים בעיר, ודרשה את כניעתם. ד'אנונציו הכריז כי העיר היא מדינה עצמאית ("הממלכה האיטלקית של קרנארו") ולה חוקה, אשר היוותה את הקווים הבסיסיים לחוקה הפשיסטית שתאמץ איטליה עצמה כעבור שנים מספר. הוא הכריז על עצמו כדוצ'ה. הוא ניסה לייצר אלטרנטיבה לחבר הלאומים ממספר מדינות אחרות בעולם, וליצור קשר עם קבוצות לאומניות מורדות בבלקנים (איטלקים וסלבים), אך ללא הצלחה. למשך חמשה עשר חודשים הפכה פיומה אבן שואבת למהפכנים, לאומנים, אנרכיסטים, אמנים, נוודים ושאר הרפתקנים. לפי אחת השמועות, לנין שלח לד'אנונציו חבילת קוויאר ואמר שהוא המהפכן האמיתי היחיד באירופה. ד'אנונציו התעלם מחוזה רפאלו והכריז לבסוף מלחמה על איטליה עצמה. לאחר שהופגזה פיומה מן הים על ידי הצי האיטלקי, נכנע ד'אנונציו בדצמבר 1920.

לאחר פרשת פיומה פרש ד'אנונציו לביתו על חוף אגם גרדה ובילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה פוליטית. על אף שהיה בעל השפעה חזקה על בניטו מוסוליני לא היה מעולם בעל תפקיד במדינה הפשיסטית. הוא זלזל במוסוליני ובהיטלר וראה בהם חקיינים שלו, אך בסופו של דבר ראה באור חיובי את השלטון הפשיסטי בארצו.

בשנת 1922, זמן קצר לפני המצעד על רומא, הושלך מהחלון על ידי אלמוני שניסה להתנקש בחייו והפך לנכה.

בשנת 1924 קיבל את התואר "נסיך מונטה נבוסו" ובשנת 1937 הוכרז כנשיא האקדמיה האיטלקית המלכותית. הוא מת משבץ ב-1 במרץ 1938, וזכה להלוויה ממלכתית בה השתתף אף מוסוליני.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גבריאלה ד'אנונציו בוויקישיתוף