דרום וייטנאם
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
| |||
 | |||
| המנון לאומי |
March of the Students  | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| שפה נפוצה | וייטנאמית | ||
| עיר בירה |
סייגון (והעיר הגדולה ביותר) | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | 23 באוקטובר 1955 | ||
| פירוק | כיבוש | ||
| תאריך | 30 באפריל 1975 | ||
| ישות קודמת |
 הודו-סין הצרפתית.svg){kind=small} הקיסרות הווייטנאמית | ||
| ישות יורשת |
 וייטנאם | ||
| שטח בעבר | 173,809 קמ"ר (נכון ל־1955) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 19,370,000 (נכון ל־1973) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | דונג | ||
  | |||
.svg)
דרום וייטנאם הייתה מדינה אשר שלטה בחלקה הדרומי של וייטנאם עד לשנת 1975. בשנים 1949–1955 היא זכתה להכרה בינלאומית כ'מדינת וייטנאם' בכל שטח וייטנאם של היום. בשנת 1955 נוסדה 'הרפובליקה של וייטנאם', היא דרום וייטנאם, ובירתה סייגון. השימוש בשמות המדינות צפון וייטנאם ודרום וייטנאם החל בוועידת ז'נבה אשר קבעה גבול בקו רוחב 17 מעלות צפון בקטע שבשטחה של וייטנאם, למדינה קומוניסטית בצפון, ומדינה שאינה קומוניסטית בדרום.
בין 1959 ל-1975 נלחמה דרום וייטנאם במלחמת וייטנאם נגד כוחות קומוניסטיים בתחומה, שנעזרו בצפון וייטנאם. המלחמה הסתיימה בתבוסתו המוחלטת של הדרום וכיבושו על ידי הצפון, זמן קצר לאחר שבעלי בריתו האמריקניים הפסיקו את התערבותם במלחמה. ב-1976 אוחדו רשמית שתי המדינות ליצירת מדינה קומוניסטית אחת, הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1955-1963
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחודש יולי 1955 הכריז נו דין דיים בשידור לאומה כי דרום וייטנאם לא תשתתף בבחירות שנקבעו בוועידת ז'נבה. לטענת דיים, המשלחת מסייגון לא חתמה על הסכמי ז'נבה ולכן אינה כבולה להם. הוא אף טען כי הממשלה הקומוניסטית בהאנוי יצרה תנאים שאינם מאפשרים קיום בחירות הוגנות בדרום המדינה.
לפי הוראת דיים התנהל ב-23 באוקטובר 1955 בדרום וייטנאם משאל עם בו התבקשו הבוחרים לאשר הקמת רפובליקה ובכך לסיים את שלטונו של באו די (Bảo Đại) בדרום המדינה. משאל עם זה נוהל והוטה על ידי אחיו הצעיר של דיים ובהתאם לתוצאותיו, הצעת דיים זכתה לאמון של 98% מקולות המצביעים. בחלק ממחוזות ההצבעה נמנו יותר קולות לסיום שלטונו של באו די מאשר בעלי זכות בחירה. בעיר סייגון 133% מבעלי זכות הבחירה תמכו לסיום שלטונו של באו די. ב-26 באוקטובר 1955 הכריז על עצמו דיים כנשיא המדינה החדשה, הרפובליקה של וייטנאם. צרפת, אשר זקוקה לגיוס מלוא כוחה הצבאי למלחמה באלג'יריה, הסיגה את מלוא צבאה מווייטנאם עד לחודש אפריל 1956.
לצורך חיזוק כוחו השלטוני במדינה, ניהל דיים מאבק בקבוצות שלטון יריבות. הוא פתח במסע תעמולה נגד הגורמים הקומוניסטים במדינה ואף ניהל פעולות צבאיות נגד גורמים המתנגדים לשלטון, תוך שארצות הברית מגבירה בהדרגה את השפעתה המדינית והצבאית במדינה. בשנת 1959 פרצה מלחמת וייטנאם לאחר שהמחתרת הקומוניסטית, "חזית השחרור הלאומית", החלה בפעולות גרילה בדרום וייטנאם במטרה לכונן משטר קומוניסטי בדרום. פעולות הגרילה התבצעו בסיוע מסיבי מממשלת הצפון, דרך נתיב הו צ'י מין - מסלול שעבר דרך לאוס וקמבודיה. ממשלת דיים נעזרה ביועצים צבאיים אמריקנים, בפיקודו של הגנרל פול הרקינס, כדי להילחם במחתרת, אך איבדה שליטה על אזורים רבים. בשנת 1963 החלה מתקפה מוצלחת של המחתרת נגד צבא הדרום, שפרצה בקרב אפ בק בחודש ינואר. צבא הדרום הובס בקרבות, וממשלתו של דיים עמדה בפני פירוק.
ב-2 בנובמבר 1963 בא הקץ לשלטון נו דין דיים בדרום וייטנאם כאשר בהפיכה צבאית, נעצר יחד עם אחיו בידי כוחות הצבא והוצא להורג זמן קצר אחר כך. הפיכה צבאית זו, שהתרחשה בתמיכת ה-CIA, סימנה את אחת מנקודות התפנית במלחמת וייטנאם ואת העמקת מעורבותה של ארצות הברית במלחמה. התקופה הבאה לוותה בחוסר יציבות גדול עוד יותר כאשר בין ינואר 1964 ליולי 1965 שלטו במדינה לא פחות מ-8 ממשלות.
1963-1973
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת וייטנאם
1973-1975
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתאם להסכמי פריז משנת 1973, אשר נועדו להביא שלום לווייטנאם, ואשר נחתמו ב-27 בינואר 1973, היה על כוחות צבא ארצות הברית לסגת מדרום וייטנאם. לצפון וייטנאם הותר להמשיך ולהעביר אספקה לכוחות הקומוניסטים בדרום, אולם רק לצורך קיומם ולא לחיזוקם. אולם כבר בחודש מרץ 1973 החלה צפון וייטנאם בשורת הכנות אשר נועדו להכין את הלוגיסטיקה הנדרשת לפתיחת בפלישה לדרום, אותה תכננו לשנת 1976. ב-15 במרץ 1973 רמז ניקסון על שינוי זה במדיניות צפון וייטנאם כאשר אמר כי ארצות הברית תתערב צבאית בנעשה במדינה אם תפר צפון וייטנאם את הסכמי שביתת הנשק. על רקע תגובה ציבורית עזה בארצות הברית, ב-4 ביוני 1973 החליט הסנט האמריקאי לאסור על התערבות צבאית כזו. משבר האנרגיה העולמי בשנת 1973 פגע קשות בכלכלת דרום וייטנאם. בחודש ינואר 1974 חידש הווייטקונג את התקפותיו בדרום ותפס שטחים שמהם נסוג מוקדם יותר. ב-4 בינואר 1974, לאחר שתי התקפות בהן נהרגו 55 דרום וייטנאמים, הכריז הנשיא נויין ואן טיו (Nguyễn Văn Thiệu) כי הסכמי פריז אינם עוד בתוקף.
בחודש אוגוסט 1974 התפטר נשיא ארצות הברית ניקסון מכהונתו, על רקע פרשת ווטרגייט, והקונגרס האמריקאי החליט על הפחתת הסיוע לדרום וייטנאם מסכום של מיליארד דולר לשנה, לסכום של 700 מיליון דולר. בשלב זה שיפרה כבר צפון וייטנאם את נתיב הו צ'י מין לכביש רב-נתיבי ולאורכו תחנות דלק.
בשנת 1975 פתחו הקומוניסטים במתקפה בדרום אשר נודעה בשם מערכת הו צ'י מין. צבא דרום וייטנאם ניסה ללא הצלחה לפתוח במתקפת-נגד. צבא הדרום סבל בשלב זה ממחסור בציוד, תחמושת וחלקי חילוף ובהוראת הנשיא נסוג הצבא מעמדות שולטות באזורי ההר המרכזי, החלטה שהחמירה עוד יותר את מצבו ופגעה בביטחונם העצמי של החיילים וקציניהם. נסיגה זו הפכה למפלה וערים במרכז המדינה החלו ליפול זו אחר זו לידי כוחות הצפון. ככל שהתדרדר מצבו של הצבא החלו עריקות בקנה מידה גדול בקרב החיילים. פנייתו של נשיא דרום וייטנאם לעזרת הנשיא ג'רלד פורד לא הועילה לאחר שהסנט סירב לאשר מתן סיוע נוסף לדרום וייטנאם ואף קבע בחוק איסור על מעורבות צבאית נוספת במדינה.
נפילת סייגון, אפריל 1975
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-21 באפריל 1975 התפטר נויין ואן טיו מכהונתו ונמלט לטאיוואן. הוא הציע את סגנו, טרן ון הונג, כמחליפו. צבא הדרום ניסה במאמץ אחרון לעצור את פלישת הצפון, אולם ללא הצלחה. לאחר שבוע התפטר טרן ון הונג ממשרתו והעביר את כס הנשיאות לגנרל דונג ון מין, דמות פייסנית יותר כלפי הצפון, בתקווה שהלה יצליח לקיים משא ומתן לסיום המלחמה. אולם הצפון לא היה מעוניין במשא ומתן ובשעות הבוקר של ה-30 באפריל נכנסו טנקים של צבא צפון וייטנאם למרכז העיר סייגון. באותו היום הודיע הגנרל מין על כניעה ללא תנאי של דרום וייטנאם לכוחות הצפון, בקשתו לחתום על הסכם כניעה בטקס רשמי לא נענתה והוא נעצר על ידי כוחות הצפון לאחר שכיהן כנשיא דרום וייטנאם שלושה ימים בלבד.
בשעות שקדמו לכניעת דרום וייטנאם קיים צבא ארצות הברית מבצע רחב היקף של פינוי שגרירות ארצות הברית בסייגון, מבצע רוח תכופה (Operation Frequent Wind). במהלך המבצע פונו סגל השגרירות, עובדי מדינה אחרים של ארצות הברית, קצינים בכירים של צבא דרום וייטנאם וסייענים דרום וייטנאמים אשר היה חשש אמיתי לגורלם תחת שלטון צפון וייטנאם. רוב המפונים הוטסו במסוקים לנושאות מטוסים אמריקאיות אשר עגנו בסמוך לחוף. חלק מן המסוקים הוטלו מן הספינות לים, כדי לפנות מקום על הסיפון למפונים. המבצע הופסק בהוראת הצי האמריקאי. כל חיילי צבא ארצות הברית ועובדי השגרירות פונו, אולם אלפי אזרחים דרום וייטנאמים שחששו לגורלם נותרו מחכים לשווא בשטח השגרירות למסוקים נוספים שלא הגיעו.
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדרום וייטנאם הייתה כלכלת שוק חופשי אשר קיימה קשר חזק עם מדינות המערב. במדינה פעלה חברת תעופה, אשר נוסדה עוד על ידי באו די, בשם אייר וייטנאם. כלכלת המדינה נתמכה במידה משמעותית בסיוע האמריקאי ובנוכחות אמריקאית משמעותית בין השנים 1961–1973. בין שנת 1954 לשנת 1973 הוכפלה תפוקת החשמל במדינה פי 14 והגידול השנתי הממוצע בתוצר התעשייתי היה בשיעור 6.9%. באותה תקופה עלתה תפוקת האורז השנתית ב-203% ומספר התלמידים באוניברסיטאות עלה מ-2,000 ל-90,000. בשיאו, בשנת 1973, הגיע הסיוע האמריקאי השנתי למדינה ל-2.3 מיליארד דולר, אולם בשנת 1974 צנח ל-1.1 מיליארד. ההפחתה החדה בשיעור הסיוע, לצד משבר האנרגיה העולמי, גרמו לאינפלציה דוהרת במדינה שהגיע ל-200% בשנת 1974. איחוד צפון וייטנאם עם דרום וייטנאם הביא להשלטת כלכלה מתוכננת בדרום. בעשרים השנים שלאחר הכיבוש לא ידעה כלכלת אזור דרום וייטנאם התפתחות משמעותית. עם התפרקות ברית המועצות הכירה אף וייטנאם בצורך בשינוי ובאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 נוצרה מחדש כלכלת שוק בווייטנאם, זאת אף שהשלטון המרכזי במדינה נשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית.
