ריצ'רד ניקסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ריצ'רד ניקסון
9 בינואר 1913; יורבה לינדה, קליפורניה, ארצות הברית - 22 באפריל 1994; ניו יורק (בגיל 81)
Richard M. Nixon, ca. 1935 - 1982 - NARA - 530679.tif
ריצ'רד ניקסון
שם בשפת המקור Richard Nixon
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-37
תקופת כהונה 20 בינואר 19699 באוגוסט 1974 (5 שנים ו-28 שבועות)
סגן ספירו אגניו
ג'רלד פורד
הקודם בתפקיד לינדון ג'ונסון
הבא בתפקיד ג'רלד פורד

ריצ'רד מילהאוז ניקסוןאנגלית: Richard Milhous Nixon‏; 9 בינואר 1913 - 22 באפריל 1994) היה נשיאה ה־37 של ארצות הברית והיחיד עד כה שהתפטר מהתפקיד, בשל סדרת שערוריות אשר זכו לכינוי "פרשת ווטרגייט". טרם נשיאותו היה סגן הנשיא בשנים 1953 - 1961, וכיהן כסנאטור מטעם קליפורניה וכחבר בית הנבחרים של ארצות הברית.

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון בעת לימודיו בתיכון, 1930

ניקסון נולד בעיירה יורבה לינדה שבמחוז אורנג' בקליפורניה, הבן השני מתוך משפחה בת חמישה ילדים של פרנסיס אנתוני ניקסון והאנה מילהאוס ניקסון. הוא חונך על ברכי הדת האוונגלית הקווייקרית, ואמו קיוותה כי יהפך למיסיונר. חינוכו היה דתי והדגיש את ההימנעות משתייה חריפה, ריקודים ולשון לא נקיה. אביו היה פחות דתי והתרכז בעסקיו, שילוב של חנות מכולת ותחנת דלק.

הוא למד לתואר ראשון בהיסטוריה ב"וויטייר קולג'" שבקליפורניה (המשויך לתנועה הקוויקרית), וסיים שני בכיתתו. לאחר מכן קיבל מלגה ללימודי משפטים באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, בה סיים שלישי בכיתתו. בתום לימודיו הצטרף ניקסון למשרד עורכי דין בויטייר, בו הכיר את אשתו לעתיד, תלמה "פאט" ראיין. השנים נפגשו בחוג לתיאטרון של האוניברסיטה, בו הם שיחקו באותו מחזה. הזוג נישא ביוני 1940, ועם השנים נולדו להם שתי בנות: פטרישה וג'ולי.

בעת מלחמת העולם השנייה שירת תחילה בתפקיד ביורוקרטי למשך זמן מועט, ולאחר מכן התנדב לשרת בתפקיד עורפי בצי ארצות הברית בדרגת רב-סרן. הוא הוצב לשמש כקצין ביחידה להובלה אווירית. עם סיום המלחמה החליט ניקסון על כניסה לחיים הפוליטיים, והחל להיות פעיל במפלגה הרפובליקנית.

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון בעת הקמפיין לסנאט, 1950

ניקסון נבחר לבית הנבחרים האמריקאי בנובמבר 1946, כנציג המחוז ה-12 של קליפורניה, שבאותה עת ייצג את האזור המזרחי במחוז לוס אנג'לס. מחזור זה כלל חיילים משוחררים טריים מהמלחמה, בדומה לנציג מדינת מסצ'וסטס, ג'ון פ. קנדי. ניקסון התבלט כאנטי קומוניסט בולט, בתקופה שבה בקרב הזרם הניצי במדינה היה חשש מהשתלטות קומוניסטית על ארצות הברית. הוא השתתף בפעולות ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. היה לו תפקיד משמעותי במשפטו של עובד משרד החוץ האמריקאי, והבכיר בממשל טרומן, אלג'ר היס, שנשפט על עדות שקר, כחלק מהאשמתו בהיותו מרגל סובייטי.

ב-1950 נבחר ניקסון לסנאט האמריקאי, לאחר שהביס את המתמודדת הלן גאהגן, שהייתה שחקנית וחברת קונגרס, והואשמה על ידי ניקסון במהלך מסע הבחירות בהיותה בעלת נטיות קומוניסטיות.

ב-1952 נבחר ניקסון לסגן נשיא, לצדו של הנשיא דווייט אייזנהאואר, והוא בן 39 בלבד. בכך סיים שליטה רצופה בת 20 שנה של הדמוקרטים בבית הלבן.

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון היה בין חלוצי השימוש בטלוויזיה לקידום מטרותיו האישיות. משהועלתה האשמה כנגדו, במהלך מסע הבחירות שלו לסגן הנשיא, כי מסעות הבחירות שלו מומנו על ידי חברות קש שהחזיקו בעלי עסקים גדולים, הגן ניקסון על עצמו, בהופעה טלוויזיונית ראשונה מסוגה. היה זה נאום רגשני בו אמר כי אשתו פט אינה לובשת מעיל פרווה אלא "מעיל בד רפובליקני הגון", והצהיר כי המתנה היחידה שקיבל אי פעם הוא כלב קוקר ספניאל בשם "צ'קרס", אך הוא לא יוותר עליו כי בנותיו אוהבות אותו. נאום זה שכונה "נאום צ'קרס" זכה לכמות עצומה של תגובות אוהדות, שגרמו לאייזנהאואר לדבוק בניקסון כמועמדו לסגן הנשיא.

בכהונתו כסגן נשיא נסע ניקסון לביקור בדרום אמריקה ושם התעמת באופן אמיץ עם מפגינים שמחו על מדיניות החוץ של ארצות הברית. במהלך כהונתו נדרש ניקסון פעמים מספר למלא את תפקידי הנשיא, שכן בריאותו של אייזנהאואר הייתה רופפת והוא סבל מהתקף לב ושבץ. ניקסון הוכיח כושר אלתור ראוי לציון, כאשר קיים עימות בלתי מתוכנן לגבי יתרונות הקפיטליזם בהשוואה לקומוניזם עם ניקיטה חרושצ'וב נשיא ברית המועצות, שכונה אחר כך "ויכוח המטבח" בעת ביקור בתערוכה האמריקנית הלאומית.

הבחירות לנשיאות ב-1960, והתקופה שלאחריהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

ב-1960 נבחר ניקסון למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. בבחירות עצמן הפסיד לידידו ג'ון פ. קנדי. במהלך המירוץ לנשיאות התקיים (ב-26 בספטמבר) עימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון אי פעם בין מועמדים לנשיאות. קנדי עבר את המסך טוב בהרבה. ניקסון סירב להתאפר על אף שניתן היה לראות את זיפי הגילוח על פניו, ולבש חליפה אפורה שנבלעה ברקע האפור של האולפן. בדרך לאולפן נפצע ברגלו וחש ברע. ניקסון ציפה לסחוף את הבוחרים באמצעות הישגיו במדיניות החוץ, אך שידר תדמית חלושה וחיוורת, לעומת קנדי שנראה צעיר ואנרגטי. למעשה היו לקנדי בעיות בריאות רבות יותר מלניקסון, לרבות מחלה כרונית בשם "מחלת אדיסון", וכאבי גב שנבעו מפציעה בשירותו הצבאי. שלושת העימותים הנוספים לא שינו את הרושם הראשוני וקנדי ניצח בבחירות ברוב דחוק של 120,000 קולות השווים ל-0.2% בלבד.

בשנת 1962 הפסיד במירוץ למושלות קליפורניה בפער זעום. בבוקר שלמחרת, לאחר לילה מורט עצבים של מעקב אחר התוצאות, ערך ניקסון מסיבת עיתונאים כשהוא עייף ומתוסכל. הוא האשים את התקשורת בהפסד וטען שתמכה באופן מובהק ביריבו, והבטיח: "יותר לא יהיה לכם את ניקסון כשק חבטות, מאחר שזו מסיבת העיתונאים האחרונה שלי" תוך שהוא מכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים. תדמית המפסיד שלא בכבוד דבקה בו לאחר "מסיבת העיתונאים האחרונה", ונוצלה בשנים הבאות על ידי יריבים רפובליקנים כנלסון רוקפלר, שביקשו למנוע ממנו מועמדות נוספת לנשיאות. את תדמית המפסידן הזו הצליח לנער מעליו רק לאחר הניצחון ב-1968, וגם אז לא לגמרי.

ניקסון נכנס כשותף במשרד עורכי דין בניו יורק ועבר להתגורר בה. אף שזנח את בסיסו הפוליטי הקליפורני, המשיך ניקסון להיות מעורב בפוליטיקה ולהתגייס למסעות הבחירות של מועמדים רפובליקנים ב-1964 וב-1966. על המועמדות לנשיאות ב-1964 לא התמודד, משום שהעריך כי לא ניתן יהיה להביס את הנשיא לינדון ג'ונסון, שנכנס לתפקיד לאחר רציחתו של ג'ון פיצג'רלד קנדי. ברם, לאחר שהוביל את המפלגה הרפובליקנית להישגים בבחירות לקונגרס של 1966, גמלה בליבו ההחלטה להתמודד שוב. הוא רץ לנשיאות בבחירות לנשיאות ב-1968, וניצח את סגן הנשיא המכהן יוברט המפרי ברוב דחוק של כ-500,000 קולות. בנאום ההשבעה הצהיר ש"הכבוד הגדול ביותר שההיסטוריה יכולה להעניק הוא התואר 'משכין שלום'".

נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון בחדר הסגלגל

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון הבטיח "שלום עם כבוד" וטען ל"תוכנית סודית" שתסיים את מלחמת וייטנאם. בפועל לא הייתה לו כל תוכנית כזו. בשנת 1969 ביקר ניקסון בדרום וייטנאם, נפגש עם הנשיא נגוין ון תיו ועם מפקדי צבא ארצות הברית. ניקסון, בעצה אחת עם היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר החליטו על מדיניות שכונתה 'וייטנאמיזציה'. עיקרי התוכנית היו הגברת המעורבות של צבא דרום וייטנאם בלחימה באמצעות אימונו וחימושו באופן מסיבי על-מנת לאפשר החזרת חיילים אמריקאים לביתם. השבת החיילים הביתה הייתה אמורה לספק לניקסון תמיכה ציבורית רחבה - אך הווייטנאמיזציה נכשלה כישלון חרוץ.

ניקסון החל לדלל את כוחות צבא ארצות הברית בוייטנאם, למרות התנגדות הצבא, וכדי לשמור על מראית עין של הישגים במלחמה הורה על הפצצות מסיביות בקנה מידה עצום של צפון וייטנאם וקמבודיה (צבא צפון וייטנאם העביר אספקה לדרום דרך קמבודיה). מערכת ההפצצות כנגד קמבודיה הורחבה גם ללאוס ב-1969, על מנת להשמיד בסיסים של "החזית הלאומית לשחרור וייטנאם" שפעלו מאדמותיהן. אף על פי שהיו בלתי יעילות מבחינה צבאית, ההפצצות הרגו מאות אלפי אזרחים בלאוס וקמבודיה. כאשר הורה על ההפצצות ניקסון הבין כי הוא מרחיב את המלחמה לשטחה של קמבודיה שהייתה עד אז נייטרלית. פרטים על ההפצצה נשמרו בסוד אף ממזכיר המדינה ויליאם רוג'רס ומראשי המטות המשולבים.

בפועל גרמה ההפצצה לתגובת שרשרת שהחלה את אחת הטרגדיות הגדולות בתולדות האנושות - עליית משטרו של פול פוט בקמבודיה, אשר השמיד מיליוני קמבודים חפים מפשע. ההפצצות גרמו להורדת המשטר המלוכני של הנסיך נורודום סיהאנוק, ועליית הדיקטטור הימני לון נול במקומו. החל אי סדר ברחבי המדינה, אשר גרם לרבים מאוכלוסיית האיכרים לפנות אל תנועת הקמר רוז', בראשות פול פוט. תנועה זו שהתיימרה להיות תנועה מאואיסטית לאומית ומהפכנית, הייתה למעשה תחת שליטתו של אינטלקטואל אשר ניסה בפועל בליל של תאוריות, שעיקרן העברת האינטליגנציה למחנות עבודה בכפר. התוצאה הייתה 1.7 מיליון קמבודים שנרצחו על ידי המשטר על לא עוול בכפם.

כאשר הבינו בממשל ניקסון כי לא ניתן יהיה לנצח במלחמה, הפחית ניקסון את מספר החיילים של ארצות הברית המשרתים בווייטנאם ופתח בשיחות שלום עם צפון וייטנאם. לאחר ארבע שנים נוספות של שפיכות דמים הושג הסכם שלום אשר היה בפועל כניעה אמריקאית. צבא ארצות הברית נטש את אדמת וייטנאם תוך השארת המערכה לצבא דרום וייטנאם, דבר שהתפרש ככניעה. שנתיים לאחר חתימת הסכם השלום כבש צבא צפון וייטנאם את דרום וייטנאם.

נרמול היחסים עם סין ויחסיו עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נירמול היחסים עם הרפובליקה העממית של סין תוך נטישת המדיניות האמריקנית המסורתית של תמיכה ברפובליקה הסינית טאיוואן כסין האמיתית. לטווח הקצר ניקסון ציפה לשחק את "הקלף הסיני" כנגד ברית המועצות וצפון וייטנאם. לטווח הארוך, ישנם הטוענים שצעד זה שילב את סין במשפחת העמים וסייע להשגת שלום. בתחילה נפתח המהלך במשחק פינג פונג בין הנבחרת הסינית ובין נבחרת ארצות הברית, כאשר בעקבות המשחק באה סדרת מגעים שהגיעה לשיא בביקור ניקסון בסין, שנערך בפברואר 1972 והדהים את העולם.

ניקסון חתם על הסכמי סאל"ט עם ברית המועצות לפירוק מנשק גרעיני. יש הרואים בהסכמים אלו צעד ראשוני לקראת תהליך שהגיע לשיאו כחמש עשרה שנה לאחר מכן עם מדיניות ה"גלסנוסט" של מיכאיל גורבצ'וב. אחרים טוענים שדווקא צעדיו ההפוכים של רונלד רייגן הם אשר הביאו להתמוטטות ברית המועצות (לעומת אלו הסבורים שלמדיניות החוץ האמריקאית לא הייתה השפעה משמעותית על התמוטטות ברית המועצות, שאירעה בעיקר עקב בעיותיה הפנימיות).

יחסו לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ניקסון עובר ברחובות העיר לוד בדרך משדה התעופה לירושלים

ניקסון תמך במדינת ישראל לאורך מלחמת יום כיפור, והורה על שליחת רכבת אווירית של ציוד צבאי ותחמושת לשם סיוע לצה"ל במלחמה. הוא היה נשיא ארצות הברית הראשון שביקר בישראל.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת יחסי הפנים של ארצות הברית התיימר ניקסון לייצג את מה שהגדיר כ"רוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את תרבות הנגד של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות האדם. כמה מפעולותיו של ניקסון בענייני פנים:

יועציו הקרובים בתקופת נשיאותו היו בוב הולדמן וג'ון ארליכמן, שאף כונו "חומת ברלין" בשל נטייתם לשמור על דיסקרטיות ולהגן על הנשיא מאישים אחרים, אפילו כאלה מבתוך הבית הלבן.

פרשת ווטרגייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום ההתפטרות של ניקסון
הנשיא ניקסון עוזב את הבית הלבן לאחר התפטרותו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת ווטרגייט

בשנות שלטונו של ניקסון בוצעו כמה וכמה הדלפות של מסמכים מסווגים לעיתונים הגדולים, כשהמפורסמת שבהן היא הדלפתם של מסמכי הפנטגון. הדלפות אלו שכנעו את ניקסון להקים יחידה מיוחדת שתפעל למניעת הדלפות ולחקר הדלפות שכבר בוצעו. יחידה זו כונתה "השרברבים".

ב-1972 זכה ניקסון בכהונה שנייה לאחר ניצחון נוסף בבחירות לנשיאות, כאשר הביס את מועמד המפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקגוורן, ברוב של 60.7% מכלל המצביעים. הוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות, כאשר מסצ'וסטס הייתה למדינה היחידה שלא הצביעה עבורו.

באותה שנה, לקראת הבחירות, פרצו מספר אנשים למטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט בוושינגטון. הם נתפסו בניסיון להשתיל מכשירי ציתות. הפורצים נעצרו, והועלה החשד כי יש קשר בינם לבין הנשיא. למעשה, היו אלה אנשי יחידת השרברבים. ניקסון ומקורביו החלו לפעול במטרה לטשטש את הראיות ולמעשה פגעו בהליך המשפטי באופן לא חוקי. תחילה הם מסרו עדויות שקר, ולאחר שנודע על קיומה של מערכת הקלטה בבית הלבן, סירבו בתוקף למסור את הקלטות.

בסופו של דבר העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין שהסתייעו בהדלפות של סגן המנהל של ה־FBI, מארק פלט, שכונה "גרון עמוק" חשפו את הפרשה. ניקסון ניסה לשמור על נשיאותו בכל אמצעי, ונאבק מאבק אבוד ונואש כנגד אלו שקמו להדיחו. הוא האמין ביכולתו לתמרונים פוליטיים, וסבר כי יצליח לשמור על נשיאותו בכל מצב. אך על אף יכולתו המוכחת למניפולציה פוליטית (שבגינה כונה "טריקי דיק"[1]), הלך מצבו והחמיר.

לאחר שחבר מושבעים גדול קבע כי הוא היה "קושר שותף" לפריצה לווטרגייט, נקט בצעדים קיצוניים והורה על פיטורי התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס, וחלק מעוזריו האישיים שהתנגדו לצעדיו. בנאום טלוויזיוני הצהיר: "הציבור חייב לדעת אם הנשיא שלו נוכל. ובכן, אינני נוכל. הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי". אולם כל צעדיו כשלו. לבסוף חויב למסור את הקלטות לחוקרים, והן הפכו לראיות החותכות בפרשה ושפכו אור על ניסיון הטיוח.

בעקבות כך, פתח בית הנבחרים בהליכי הדחה רשמיים. ניקסון לא רצה להיות הנשיא הראשון המודח על ידי הסנאט, ולכן ב-8 באוגוסט הודיע בנאום לאומה על התפטרותו למחרת, 9 באוגוסט 1974, אך למרבה האירוניה בכך הפך לנשיא הראשון שהתפטר.

ממשיכו בתפקיד, ג'רלד פורד, העניק לו חנינה נשיאותית בטרם החל המשפט נגדו, ובכך הסתיימו ההליכים המשפטיים כנגד ניקסון והוא פרש מן החיים הציבוריים.

שנותיו האחרונות ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של ניקסון ואשתו פט בקליפורניה

בשנותיו האחרונות ניסה ניקסון (בהצלחה מסוימת) לשקם את תדמיתו, וכובד כמדינאי בכיר בתחום היחסים הבינלאומיים. ידוע כי נשיאים משתי המפלגות התייעצו בו לעתים. לאחר פרישתו כתב מספר ספרים, לרבות היסטוריה של מלחמת וייטנאם, וזכרונותיו האישיים.

ניקסון הלך לעולמו באפריל 1994 בגיל 81 כתוצאה מסיבוך של שבץ שבו לקה. הוא נקבר לצד אשתו, פט, בתחומי הספרייה הנשיאותית על שם ריצ'רד ניקסון בעיר הולדתו יורבה לינדה בקליפורניה.

אישיותו של ניקסון מוסיפה להיות מושא לחקירה של היסטוריונים, סופרים וקולנוענים. ניקסון הוא דמות מורכבת ומלאת סתירות, אשר מצד אחד הוכיח יכולת ביצוע, ולפי חלק מההיסטוריונים מדיניות מרחיקת ראות ואף גדולה היסטורית, ומצד שני נכנע לתכונות כחשדנות, קטנוניות ותככנות אשר הובילו לנפילתו.

פרשת ווטרגייט היוותה נושא לסרט הקולנוע "כל אנשי הנשיא" מ-1976 בהשתתפות רוברט רדפורד ודסטין הופמן, אשר שיחקו את העיתונאים וודוורד וברנשטיין שחשפו את הפרשה.

בשנת 1995 הוקרן הסרט "ניקסון" של הבמאי אוליבר סטון בכיכובו של אנטוני הופקינס בתפקיד ניקסון. הסרט מציג פורטרט לא מחמיא של ניקסון, כעושה דברם של אנשי הממון הגדולים, אשר גררו אותו להמשיך את המלחמה בווייטנאם.

נטען כי ניקסון החזיק בדעות אנטישמיות – בהקלטות שבוצעו בבית הלבן נשמע הנשיא בהתבטאויות בוטות כלפי היהודים.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמי
אחר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באנגלית "Tricky Dick". הכינוי נטבע על ידי הלן גאהגן, יריבתו בבחירות לסנאט ב-1950. גאהגן כינתה את ניקסון בשם זה בתגובה להצהרתו הפרובוקטיבית בדבר אהדתה לקומוניזם (מקור- [1])
  2. ^ היהודים על פי ניקסון: מגעילים וחסרי ביטחון, באתר nrg‏, 12 בדצמבר 2010