ריצ'רד ניקסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ניקסון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ניקסון (פירושונים).
ריצ'רד ניקסון
Richard Nixon
Richard M. Nixon, ca. 1935 - 1982 - NARA - 530679.jpg
שם מלא ריצ'רד מילהאוז ניקסון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
תאריך לידה 9 בינואר 1913
מקום לידה יורבה לינדה, קליפורניה
תאריך פטירה 22 באפריל 1994 (בגיל 81)
מקום פטירה מנהטן, ניו יורק סיטי, מדינת ניו יורק
מקום קבורה הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון, יורבה לינדה
השכלה מכללת וויטייר, אוניברסיטת דיוק
עיסוק עורך דין, פוליטיקאי
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת קוויקרים
בת-זוג פט ניקסון (1940-1993)
נשיא ארצות הברית ה-37
תקופת כהונה 20 בינואר 19699 באוגוסט 1974 (5 שנים ו-28 שבועות)
סגן ספירו אגניו (1969-1973)
ללא (אוקטובר-דצמבר 1969)
ג'רלד פורד (1973-1974)
הקודם לינדון ג'ונסון
הבא ג'רלד פורד
סגן נשיא ארצות הברית ה-36
תקופת כהונה 20 בינואר 195320 בינואר 1961 (8 שנים)
הקודם אלבן ברקלי
הבא לינדון ג'ונסון
תחת הנשיא דוויט אייזנהאואר

ריצ'רד מילהאוז ניקסוןאנגלית: Richard Milhous Nixon‏; 9 בינואר 191322 באפריל 1994) היה נשיאה ה-37 של ארצות הברית בשנים 1974-1969. ב-1974 התפטר מתפקידו, והיה לנשיא האמריקאי הראשון והיחיד לעשות זאת. הוא כיהן כסגן נשיא ארצות הברית ה-36 של בשנים מ-1953 עד 1961 תחת הנשיא דווייט אייזנהאואר, ולפי כן היה חבר הקונגרס האמריקני.

ניקסון נולד ביורבה לינדה, קליפורניה. לאחר שסיים את לימודיו לתואר ראשון בוויטייר קולג', הוא סיים את חוק לימודיו האקדמיים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת דיוק בשנת 1937 וחזר לקליפורניה כדי לעסוק בחוק ומשפט. הוא ואשתו פט עברו לוושינגטון הבירה ב-1942 בשביל עבודתו של ניקסון עבור הממשלה הפדרלית של ארצות הברית. לאחר מכן הוא שירת שירות פעיל בכוחות המילואים של צי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. ניקסון נבחר לבית הנבחרים ב-1946 ולסנאט של ארצות הברית ב-1950. עיסוקו באלג'ר היס קבע את המוניטין שלו כאנטי-קומוניסט מוביל והעניק לו התבלטות לאומית. הוא היה עמיתו למרוץ של דווייט אייזנהאואר, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות 1952. ניקסון כיהן במשך שמונה שנים כסגן נשיא ונבחר לתפקיד זה בגיל 40, מה שהפך אותו לסגן הנשיא השני בצעירותו בהיסטוריה, אחרי ג'ון ברקינרידג'. הוא ניהל קמפיין נשיאותי לא מוצלח ב-1960, הפסיד בהפרש גדול לג'ון פיצג'רלד קנדי, וכן הפסיד במרוץ למושלות קליפורניה ב-1962. ב-1968 הוא שוב התמודד לנשיאות ונבחר, והביס את סגן הנשיא המכהן יוברט האמפרי.

ניקסון סיים את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם ב-1973 והשיב את שבויי המלחמה האמריקאים למולדתם. ביקורו של ניקסון ברפובליקה העממית של סין ב-1972 הוביל בסופו של דבר לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, והוא יזם את תהליך הדטאנט ואת הסכם הטילים האנטי-בליסטיים עם ברית המועצות באותה השנה. ממשלו העביר באופן כללי את השלטון מוושינגטון הבירה למדינות ארצות הברית. הוא הטיל פיקוח ממשלתי על השכר והמחירים במשך תשעים יום, אינטגרציה גזעית נאכפה בבתי הספר הדרומיים וכן הוקמה הסוכנות להגנת הסביבה. ניקסון גם ניהל את הנחיתה על הירח של אפולו 11, שסימנה את סופו של המרוץ לחלל. הוא נבחר מחדש וניצח, בפער מהגדולים בהיסטוריה, את המועמד הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן ב-1972.

בתקופת כהונתו השנייה הורה על שליחת רכבת אווירית של ציוד צבאי ותחמושת לשם סיוע לצה"ל במלחמת יום הכיפורים, וכתוצאה מכך החל את תהליך השלום במזרח התיכון ואת משבר האנרגיה העולמי. ממשל ניקסון תמך בהפיכה שהדיחה את ממשלת סלבדור איינדה והעלתה את אוגוסטו פינושה לשלטון בצ'ילה. בסוף 1973, פרשת ווטרגייט הסלימה, ועלתה לניקסון הרבה מתמיכתו הפוליטית. ב-9 באוגוסט 1974 הוא התפטר לנוכח הליך הדחה נגדו. לאחר התפטרותו, הוא קיבל חנינה נשיאותית בידי יורשו, ג'רלד פורד. ב-20 שנות גמלאותיו, כתב ניקסון תשעה ספרים וערך טיולי חוץ רבים, ועזר לשקם את תדמיתו לזו של מדינאי מבוגר. הוא סבל משבץ מוחי ב-18 באפריל 1994 ונפטר כעבור ארבעה ימים בגיל 81.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון (שלישי משמאל) בינקותו, 1916

ריצ'רד מילהאוז ניקסון נולד ב-9 בינואר 1913 ביורבה לינדה שבמחוז אורנג', קליפורניה, בבית מגורים שבנה אביו[1][2]. הוריו היו האנה (מילהאוס) ניקסון ופרנסיס אנתוני ניקסון. אמו היתה קווייקרית, ואביו המיר את דתו מתודיזם לאמונת הקווייקרים. ניקסון היה צאצא של המתיישב האמריקני הקדום, תומאס קורנל, שהיה גם האדם הראשון של עזרא קורנל, ממייסדי אוניברסיטת קורנל, וכן של ג'ימי קרטר וביל גייטס.

הוא חונך על ברכי הדת האוונגלית הקווייקרית, ואמו קיוותה כי יהפך למיסיונר. חינוכו היה דתי והדגיש את ההימנעות משתייה חריפה, ריקודים ולשון לא נקייה. אביו היה פחות דתי והתרכז בעסקיו, שילוב של חנות מכולת ותחנת דלק. לניקסון היו ארבעה אחים: הרולד (1909-1933), דונלד (1914-1987), ארתור (1918-1925) ואדוארד (נולד ב-1930)[3]. ארבעה מחמשת בני משפחת ניקסון נקראו על שמות מלכים אנגלים או בריטים. ריצ'רד, לדוגמה, נקרא על שמו של ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה[4][5].

ראשית חייו של ניקסון נקלעו לקשיים, ואת ילדותו תיאר: "היינו עניים, אבל הכבוד היה שלא ידענו זאת"[6]. החווה של משפחת ניקסון יצאה מכלל שימוש ב-1922, והמשפחה עברה לעיר וויטייר שבקליפורניה. באזור עם קווייקר רבים, אביו של ניקסון פתח חנות מכולת ותחנת דלק[7]. ארתור, אחיו הצעיר של ריצ'רד, נפטר בשנת 1925, בגיל שבע, כתוצאה ממחלה קצרה[8]. בגיל שתיים עשרה נמצא כתם על הריאה של ריצ'רד, ובהיסטוריה משפחתית של שחפת נאסר עליו לעסוק בספורט. בסופו של דבר, הנקודה נמצאה כרקמה צלקתית מתוך התקף מוקדם של דלקת ריאות[9][10].

השכלה ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון בעת לימודיו בתיכון, 1930

ריצ'רד הצעיר למד בבית הספר היסודי "איסט וויטייר", שם בכיתה ח' היה נשיא הכיתה[11]. הוריו האמינו כי הלמידה בתיכון וויטייר גרמה לאחיו הבכור של ריצ'רד לחיות את אורח החיים המופקר לפני שחלה במחלת השחפת (ושממנה נפטר ב-1933), ולכן שלחו את ריצ'רד לבית הספר התיכון של העיר פולרטון[12][13]. הוא היה צריך לנסוע באוטובוס במשך שעה לכל כיוון כד להגיע אל התיכון בשנתו הראשונה, ומבחינה לימודית קיבל ציונים גבוהים. מאוחר יותר, הוא חי עם דודתו בפולרטון במהלך השבוע[14]. הוא שיחק בנבחרת הפוטבול הצעירה, ורק לעתים נדירות החמיץ אימון[15].

הוריו התירו לריצ'רד לעבור לבית הספר התיכון בוויטייר בשנתו הראשונה, מספטמבר 1928. בתיכון וויטיר, ניקסון חווה את הפסדו הראשון בבחירות כלשהן, לנשיאות מועצת התלמידים. לעתים קרובות הוא קם בארבע לפנות בוקר להסיע את המשאית המשפחתית ללוס אנג'לס ולקנות ירקות בשוק. לאחר מכן הוא נסע לחנות המשפחתית לרחוץ ולהציג אותם למכירה, לפני שהלך לבית הספר. אחיו הרולד אובחן בשחפת שנה קודם לכן; כאשר אמם לקחה אותו לאריזונה בתקווה לשפר את בריאותו, הדרישות מריצ'רד גברו, וגרמו לו לוותר על הפוטבול. עם זאת, ריצ'רד סיים שלישי את לימודיו התיכוניים בכיתה של 207 תלמידים[16].

השכלה גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לניקסון הוצעה מלגת שכר לימוד ללימודים באוניברסיטת הרווארד, אבל מחלתו המתמשכת של הרולד והצורך של אמם לטפל בו הציב את ריצ'רד בחנות המשפחתית. הוא נשאר בעיר הולדתו ולמד ב"מכללת וויטייר" (המשויך לתנועה הקוויקרית) והוצאותיו שם כוסו על ידי עיזבון של סבו מצד אמו[17]. ניקסון שיחק בקבוצת הכדורסל; הוא גם נבחן לקבוצת הפוטבול אך נדחה. הוא נשאר בקבוצה כמחליף ובלט עקב נלהבותו[18]. ב-1933 התארס עם אולה פירנצה וולץ', בתו של מפקד משטרה בוויטייר. השניים נפרדו ב-1935[19].

לאחר סיום לימודיו בוויטייר בשנת 1934, זכה ניקסון במלגה לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת דיוק בדרהאם שבקרוליינה הצפונית[20]. בית הספר היה חדש וביקש למשוך סטודנטים מצטיינים על ידי מתן מלגות[21]. האוניברסיטה שילמה משכורות גבוהות לפרופסורים שלה, שרבים מהם היו בעלי שם לאומי או בינלאומי[22]. מספר המלגות צומצם מאוד לתלמידי השנה השנייה והשלישית, מה שהכניס את מקבלי המלגות לתחרות עזה. ניקסון לא רק שמר על מלגתו אלא גם נבחר לנשיא לשכת עורכי הדין של אוניברסיטת דיוק[23] וסיים שלישי בכיתתו ביוני 1937.

קריירה מוקדמת ונישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת דיוק, קיווה ניקסון תחילה להצטרף ללשכת החקירות הפדרלית. הוא לא קיבל תשובה למכתב בקשתו ושנים רבות לאחר מכן הבין כי הוא נשכר על ידי הלשכה, אך מינויו בוטל ברגע האחרון מסיבות תקציביות[24]. במקום זאת, הוא שב לקליפורניה והתקבל לבר משפטים ב-1937. הוא התחיל להתאמן בחוק ומשפט במשרד עורכי הדין "וינגרט ובוולי" בוויטייר, שעסק בדיני תאגידים לחברות נפט מקומיות ועניינים תאגידיים אחרים, וכן בצוואות[25]. שנים אחר כך, ניקסון יצהיר בגאווה כי הוא היה הנשיא המודרני היחיד שעבד בעבר כעורך דין בפועל. ניקסון לא רצה לעבוד על תיקי גירושים, ותיעב לדבר בגילוי לב על מיניות עם נשים[26]. ב-1938 הוא פתח סניף של "וינגרט ובוולי" בעיר לה הברה שבקליפורניה[27], והפך לשותף מלא בחברה בשנה שלאחר מכן[28].

בינואר 1938, ניקסון היה השתתף בהפקת המחזה "המגדל האפל". במחזה זה שיחק מול מורה בתיכון בשם תלמה "פט" ראיין. ניקסון תיאר זאת בזיכרונותיו כ"מקרה של אהבה ממבט ראשון"[29]. רייאן דחתה את עורך הדין הצעיר כמה פעמים לפני שהסכימה להיפגש אתו[30]. ברגע שהתחילו את הקשר ביניהם, ראיין לא רצתה להתחתן עם ניקסון; הם יצאו במשך שנתיים לפני שהסכימה להצעתו. הם נישאו בטקס צנוע ב-21 ביוני 1940. אחרי ירח דבש במקסיקו, הזוג ניקסון החל את חיי הנישואים שלו בוויטייר[31]. נולדו להם שתי בנות - טרישה (נולדה ב-1946) וג'ולי (נולדה ב-1948)[32].

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויטננט קומנדור ריצ'רד ניקסון עת מלחמת העולם השנייה, 1945

בינואר 1942 עברו בני הזוג לוושינגטון הבירה, שם ניקסון עבד במשרד מִנְהָל המחירים. בקמפיינים הפוליטיים שלו, ניקסון הציג שעבודו שם הייתה תגובתו למתקפה על פרל הארבור, אולם הוא חיפש לנצל את התפקיד מקצה לקצה ב-1941. גם ניקסון וגם אשתו פט האמינו שהוא מגביל את סיכוייו בכך שהוא נשאר בוויטייר[33]. הוא לא נהנה מתפקידיו הביורוקרטים, וארבעה חודשים לאחר מכן, ביקש להצטרף לצי ארצות הברית[34]. כקווייקר, הוא היה יכול לטעון לפטור מגיוס. ייתכן שגם הוא היה נדחה מאחר שעבד בשירות הממשלה. אבל במקום לנצל זאת, חיפש ניקסון תפקיד בצי. בקשתו נענתה והוא התמנה לדרגת לוטננט משנה (Lieutenant junior grade) ב-15 ביוני 1942[35][36].

באוקטובר 1942 הוא הועבר מתפקדו והחל לשמש כעוזר למפקד בסיס הטיסה הימי של אוטומווה באיווה, עד מאי 1943. ב-1 באוקטובר 1943 הועלה ניקסון לדרגת לוטננט. בחיפוש אחר ריגוש נוסף, ביקש ניקסון שירות ימי והוצב מחדש כקצין ב"פיקוד התחבורה האווירית בלחימה בדרום האוקיינוס השקט", שתמך בלוגיסטיקה של הפעולות במערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט[37][38]. עבור שירות זה, הוא קיבל מדליית שבח מן המפקד שלו על "ביצועים יעילים וראויים לשבח של קצין אחראי פיקוד התחבורה האווירית בלחימה בדרום האוקיינוס השקט". ב-3 באוקטובר 1945 הוא הועלה לדרגת לוטננט מפקד[39]. ב-10 במרץ 1946 הוא שוחרר משירות פעיל ומתפקידו התפטר ביום השנה החדשה של 1946[40]. ב-1 ביוני 1953 הועלה לדרגת קומנדר.

פוליטיקאי עולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונגרס האמריקני (1947-1953)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלון בחירות של ניקסון בעת התמודדותו לקונגרס האמריקני, 1946

בשנת 1945, הרפובליקנים במחוז הקונגרס ה-12 של קליפורניה, היו מתוסכלים מאי-יכולתם להביס את חבר הקונגרס האמריקני ג'רי וורהיס, וחיפשו מועמד מוסכם שינהל נגדו מסע בחירות חזק. הם הקימו את "ועדת 100" במטרה להחליט על מועמד ובתקווה למנוע עימותיים פנימיים שיובילו לניצחונותיו של וורהיס. לאחר שהוועדה לא הצליחה למשוך מועמדים בכירים, הציע הרמן פרי, מנהל סניף בנק אוף אמריקה של וויטייר, את ניקסון, חבר משפחה שעמו כיהן במועצת הנאמנות של מכללת וויטייר לפני המלחמה. פרי כתב לניקסון בבולטימור. אחרי לילה של שיחה נרגשת בין הזוג ניקסון, הגיב הקצין הימי לפרי בהתלהבות. ניקסון טס לקליפורניה ונבחר על ידי הוועדה. כאשר עזב את חיל הים בתחילת 1946, ניקסון ואשתו חזרו לוויטייר, שם ניקסון התחיל שנה של מסע בחירות אינטנסיבי[41][42]. הוא טען כי ג'רי וורהיס אינו יעיל כחבר קונגרס והציע כי תמיכתו של וורהיס בקבוצות הקשורות לקומוניסטים מצביעה על היותו קיצוני[43]. ניקסון זכה בבחירות, וקיבל 65,586 קולות לעומת וורהיס, שזכה ב-49,994 קולות[44].

בקונגרס, ניקסון תמך בחוק טאפט-הארטלי משנת 1947, חוק פדרלי המפקח על פעילותם וכוחם של איגודים מקצועיים והמטיל הגבלות על שביתות הנחשבות כמסכנות את ביטחון או בריאות הציבור, והיה חבר בועדת החינוך והעבודה. הוא היה חלק מועדת הרטר, שהגיעה לאירופה כדי לדווח על הצורך בסיוע החוץ של ארצות הברית. ניקסון היה החבר הצעיר ביותר בועדה וכן היחיד לבוא ממערב ארצות הברית[45]. תמיכתם של חברי ועדת הרטר, כולל ניקסון, הובילה להעברת תוכנית מרשל בקונגרס[46].

בזיכרונותיו מספר ניקסון כי הוא הצטרף לועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית בשלהי 1947. עם זאת, הוא כבר היה חבר בועדה בתחילת פברואר 1947, כאשר שמע ש"האויב מספר אחת" גרהרד אייזלר ואחותו רות פישר העידו בועדה. ב-18 בפברואר 1947, התייחס ניקסון לתוקפנותו של אייזלר כלפי הועדה, בנאום הבכורה שלו בבית הנבחרים של ארצות הברית. כמו כן, בתחילת פברואר 1947 הציג אותו חבר בית הנבחרים, צ'רלס קרסטן בפני האב ג'ון פרנסיס קרונין בבולטימור, ששיתף עמו את עיתונו הפרטי "הבעיה של הקומוניזם האמריקני ב-1945"[47] וחשף אותו לחומר של לשכת החקירות הפדרלית בנוגע לאלג'ר היס.

במאי 1948, ניקסון ניסה להעביר את "חוק מונדט-ניקסון" כדי ליישם "גישה חדשה לבעיה המורכבת של חתרנות קומוניסטית פנימית". בעיקרה, ההצעה נועדה לחייב רישום של כל חברי המפלגה הקומוניסטית אצל התובע הכללי של ארצות הברית. ב-19 במאי 1948, הצעת החוק עברה בבית הנבחרים ברוב של 319 מול 58, אך לא עברה בסנאט[48]. הספרייה הנשיאותית על שם ריצ'רד ניקסון מציינת את הצעת חוק זו כניצחון הראשון של ניקסון בקונגרס[49].

ניקסון זכה לתשומת לב לאומית לראשונה באוגוסט 1948, בעודו חבר ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. התעקשותו בעניין אלג'ר היס גרמה לפרשת הריגול להפציע. בעוד רבים הטילו ספק בטענותיו של עורך הטיים מגזין ויטאקר צ'יימברס, כי היס, לשעבר פקיד במחלקת המדינה של ארצות הברית, ריגל לטובת ברית המועצות, ניקסון האמין שההאשמות נכונות ולחץ על הועדה להמשיך בחקירה. בתביעה שהוגשה על ידי היס, הציג צ'יימברס מסמכים המאששים את טענותיו. אלה כללו העתק של מסמכים ממשלתיים שקיבל לכאורה מהיס בשנות השלושים[50]. היס הורשע בעדות שקר ב-1950[51].

בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון בעת מסע הבחירות לסנאט של ארצות הברית, 1950

ב-1949 החל ניקסון לשקול התמודדות לסנאט של ארצות הברית נגד שרידן דאוני, הסנאטור הדמוקרטי המכהן[52], ונכנס למרוץ בנובמבר[53]. דאוני, שניצב מול קרב עיקרי ומר עם חברת בית הנבחרים הלן גאהגן דאגלס הדמוקרטית, הודיע על פרישתו במרץ 1950[54]. ניקסון ודאגלס זכו בבחירות המקדימות במפלגתם[55] ועסקו במסע הכפשות שבו מלחמת קוריאה המתמשכת הייתה נושא מרכזי[56]. ניקסון ניסה למקד את תשומת הלב בדפוס ההצבעות הליברלי של דאגלס. כחלק ממאמץ זה, הופץ "הגיליון הורוד" על ידי מטה הבחירות של ניקסון, שטען כי, מאחר שדפוס ההצבעה של דאגלס דומה לזה של חבר הקונגרס מניו יורק ויטו מרקנטוניו (שתמך בקומוניזם), השקפותיהם הפוליטיות צריכות להיות כמעט זהות[57]. ניקסון זכה בבחירות בפער של עשרים אחוז[58]. במהלך מסע בחירות זה, ניקסון כונה לראשונה "טריקי דיק" בידי מתנגדיו על טקטיקות הקמפיין שלו[59])[60].

בסנאט, תפס ניקסון עמדה בולטת בהתנגדות לקומוניזם העולמי, וכן נסע לעתים תכופות והתבטא נגדו[61]. הוא שמר על יחסי ידידות עם חברו האנטי-קומוניסטי, הסנאטור השנוי במחלוקת של ויסקונסין, ג'וזף מקארתי, אך הקפיד לשמור על מרחק מסוים בינו ובין האשמותיו של מקארתי[62]. ניקסון גם מתח ביקורת על הטיפול של הנשיא הארי טרומן במלחמת קוריאה. הוא תמך בנתינת מעמד מדינה לאלסקה והוואי, הצביע בעד זכויות האזרח של המיעוטים, ותמך במתן סיוע להודו ויוגוסלביה. הוא הצביע נגד פיקוח מחירים ומגבלות כספיות אחרות והטבות למהגרים בלתי חוקיים[63].

סגן נשיא ארצות הברית (1953-1961)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל דווייט אייזנהאואר היה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-1952. לא הייתה לו העדפה ברורה לגבי מועמד לסגן הנשיא, ואנשי המפלגה נפגשו ב"חדר מלא עשן" ("Smoke-filled room") והמליצו על הסנאטור ניקסון לגנרל, שהסכים לקבל את הסנאטור. ציערותו של ניקסון (שהיה אז בן 39), עמדתו הברורה נגד הקומוניזם ובסיסו הפוליטי בקליפורניה - אחת המדינות הגדולות בארצות הברית - נראו כולם כסיבות לבחירתו של ניקסון לסגן הנשיא. בין המועמדים שנשקלו יחד עם ניקסון היו הסנאטור מאוהיו רוברט טאפט, מושל ניו ג'רזי אלפרד דריסקול והסנאטור מאילינוי אוורט דירקסן[64][65]. במסע הבחירות דיבר אייזנהאואר על תוכניותיו למען ארצות הברית, והותיר את הקמפיין השלילי לעמיתו למרוץ[66].

הבחירות לנשיאות 1952[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטור ריצ'רד ניקסון נואם לצד אשתו, פט באן ארבור, מישיגן, 15 באוקטובר 1952
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952

באמצע ספטמבר, הצמד הרפובליקני לנשיאות ניצב בפני משבר גדול[67]. כלי התקשורת דיווחו כי לניקסון הייתה קרן פוליטית, שהוחזקה בידי תומכיו, ושהחזירה לו הוצאות פוליטיות[68]. קרן כזו לא הייתה בלתי חוקית, אך היא חשפה את ניקסון לטענות בדבר ניגוד עניינים אפשרי. עם הגברת הלחץ על אייזנהאואר להסיר את מועמדותו של ניקסון, יצא הסנאטור בנאום טלוויזיוני בן חצי שעה שכונה "נאום צ'קרס" ב-23 בספטמבר 1952[69]. הנאום נשמע על ידי כ-60 מיליון אמריקאים - הקהל הטלוויזיוני הגדול ביותר עד אותה העת[70]. ניקסון הגן על עצמו, קבע שהקרן אינה סודית, וגם כי התורמים לא קיבלו טובות מיוחדות. הוא צייר את עצמו כאדם צנוע ופטריוט. הנאום ייזכר במתנה שקיבל ניקסון, שאותה לא יחזיר: "כלב קטן מסוג קוקר ספניאל ... שנשלח כל הדרך מטקסס, והילדה הקטנה שלנו - טרישה, בת השש קראה לו צ'קרס". הנאום עורר פרץ ציבורי עצום של תמיכה בניקסון[71]. אייזנהאואר החליט לא להסיר את מועמדותו של ניקסון[72], וניצח עמו בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר.

כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום של המועמד לנשיאות דוויט אייזנהאואר ועמיתו למרוץ, הסנאטור ניקסון (הנראה מחזיק את ילדתו), בנמל התעופה רונלד רייגן וושינגטון נשיונל, 10 בספטמבר 1952
סגן הנשיא ניקסון עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב בויכוח המטבח, 1959

אייזנהאואר נתן לניקסון אחריוּיוֹת רבות כסגן נשיא ארצות הברית - יותר מכל סגן נשיא קודם[73]. ניקסון השתתף בפגישות הקבינט והמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית וניהל אותם כאשר אייזנהאואר נעדר. סיורו של ניקסון במזרח הרחוק ב-1953 הצליח להגביר את המוניטין המקומי של ארצות הברית שם וגרם לו להעריך את הפוטנציאל של האזור כמרכז תעשייתי. הוא ביקר בסייגון ובהאנוי ששכנה אז בהודו-סין הצרפתית[74]. בשובו לארצות הברית בשלהי 1953, הגדיל ניקסון את כמות הזמן שהקדיש ליחסי חוץ[75].

הביוגרף ארווין גלמן, שתיעד את קריירת הקונגרס של ניקסון, אמר על תקופת כהונתו כסגן הנשיא:

אייזנהאואר שינה באופן קיצוני את תפקיד עמיתו למרוץ על ידי הנכחתו בעניינים מרכזים במישורי החוץ והפנים כאחד, לאחר שנכנס לתפקידו. סגן הנשיא בירך על יוזמות הנשיא ועבד במרץ כדי להשיג את מטרות הבית הלבן. לאור שיתוף הפעולה בין שני מנהיגים אלה, ניקסון ראוי לתואר 'סגן הנשיא המודרני הראשון'.

Gellman, Irwin. "The Richard Nixon vice presidency: Research without the Nixon manuscripts" in "A Companion to Richard M. Nixon", pp. 102-120

למרות מסע הבחירות האינטנסיבי של ניקסון, שהחזיר את התקפותיו העזות על הדמוקרטים, איבדו הרפובליקנים את השליטה בשני בתי הקונגרס בבחירות 1954. הפסדים אלו גרמו לניקסון להרהר על עזיבת הפוליטיקה לאחר שסיים את כהונתו[76]. ב-24 בספטמבר 1955 סבל הנשיא אייזנהאואר מהתקף לב ומצבו נחשב תחילה למסכן חיים. אייזנהאואר לא היה מסוגל למלא את תפקידיו במשך שישה שבועות. התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית טרם הוצע, ולסגן הנשיא לא הייתה סמכות פורמלית לפעול. על אף זאת, ניקסון מילא את מקומו של אייזנהאואר בתקופה זו, עמד בראש ישיבות הקבינט של ארצות הברית והבטיח כי עוזרים שונים ואנשי הקבינט אינם חיפשו סמכויות וכוח. לדברי הביוגרף של ניקסון, סטיבן אמברוז, ניקסון "זכה לשבחים הגבוהים שקיבל על התנהלותו במהלך המשבר ... הוא לא עשה שום ניסיון לתפוס את השלטון"[77].

ניקסון חשק בתקופת כהונה שנייה, אך כמה מעוזריו של אייזנהאואר התכוונו להעביר אותו מתפקידו. בפגישה שנערכה בדצמבר 1955 הציע אייזנהאואר שניקסון לא ירוץ לבחירה מחדש כדי לתת לו ניסיון מנהלי לפני שיתמודד לנשיאות ב-1960, ובמקום זאת יהפוך למזכיר בקבינט השני של אייזנהאואר (לפי היסטוריונים, הציע אייזנהאואר לניקסון להיות מזכיר ההגנה של ארצות הברית במקום סגן הנשיא). ניקסון האמין כי פעולה כזו תהרוס את הקריירה הפוליטית שלו. כאשר אייזנהאואר הודיע על התמודדותו מחדש בפברואר 1956, הוא גונן על בחירת עמיתו למרוץ ולא התייחס לשאלות הקשורות לסילוק ניקסון מתפקידו. בסוף אפריל הודיע הנשיא אייזנהאואר כי ניקסון יהיה שוב עמיתו למרוץ[78]. אייזנהאואר וניקסון נבחרו מחדש ברוב נוח בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956[79].

בתחילת 1957, ניקסון התחייב לעוד טיול חוץ גדול, הפעם לאפריקה. עם שובו, הוא עזר להוביל את חוק זכויות האזרח של 1957 בקונגרס. הצעת החוק נחלשה בסנאט, ומנהיגי זכויות האזרח התווכחו האם על אייזנהאואר לחתום עליו. ניקסון ייעץ לנשיא לחתום על הצעת החוק, וזה שמע בעצתו[80]. אייזנהאואר סבל משבץ מוחי קל בנובמבר 1957, וניקסון כינס מסיבת עיתונאים, והבטיח לאומה כי הממשל מתפקד היטב כצוות במהלך מחלתו הקצרה של אייזנהאואר[81].

ב-27 באפריל 1958 יצאו ריצ'רד ופט ניקסון לסיור רצון טוב באמריקה הדרומית. במונטווידאו, בירת אורוגוואי, ניקסון ערך ביקור מאולתר בקמפוס של מכללה, שם הוא ענה לשאלות של סטודנטים בנוגע למדיניות החוץ של ארצות הברית. המסע היה שגרתי עד שניקסון ומלוויו הגיעו ללימה, בירת פרו, שם הוא נפגש עם סטודנטים מפגינים. ניקסון ניגש לקמפוס, יצא ממכוניתו כדי להתעמת עם הסטודנטים, ונשאר שם עד שנאלץ לחזור למכונית לאחר מטח של חפצים שהושלכו לעברו. בבית המלון בו השתכן, ניקסון ניצב בפני אספסוף נוסף, ואחד מהמפגינים אף ירק עליו[82]. בקראקס, בירת ונצואלה, ניקסון ואשתו היו נקלעו למהומה עם מפגינים אנטי-אמריקאים והלימוזינה שלהם הותקפה על ידי אספסוף זועם[83]. לדברי הביוגרף אמברוז, התנהגותו האמיצה של ניקסון "גרמה אפילו לאויביו המרים ביותר לנטור לו כבוד"[84].

ביולי 1959 שלח הנשיא אייזנהאואר את ניקסון לברית המועצות לפתיחת התערוכה הלאומית האמריקנית במוסקבה. ב-24 ביולי, בעת סיור בתערוכות עם מזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, עצרו השניים בדגם של מטבח אמריקאי והחלו בחילופי דברים מאולתרים על יתרונות השיטה הקפיטליסטית וחסרונותיה מול השיטה הקומוניסטית, מה שנודע מאוחר יותר כ"ויכוח המטבח"[85].

בחירות 1960 ו-1962 ושקיעתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן הנשיא היוצא ניקסון עוזב את הבית הלבן בחברת סגן הנשיא הנבחר לינדון ג'ונסון בבוקר ה-20 בינואר 1961 להשבעת ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

בשנת 1960, ניקסון השיק את הקמפיין הראשון שלו לנשיאות ארצות הברית. הוא נתקל בהתנגדות מועטה בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית[86] ובחר בסנאטור לשעבר ממסצ'וסטס, הנרי קבוט לודג' הבן להיות עמיתו למרוץ[87]. יריבו הדמוקרטי היה ג'ון פיצג'רלד קנדי, והמרוץ נשאר צמוד רוב הזמן[88]. קנדי ​​קרא לרוח חדשה בבית הלבן וטען כי ממשל אייזנהאואר-ניקסון אפשר לברית המועצות להתעלות על ארצות הברית בתחום הטילים הבליסטיים ("פער הטילים"). בבחירות אלו היה שימוש רב באמצעי חדש: עימותי בחירות טלוויזיוניים. באחד מארבעת עימותים אלה הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית בשם "מחלת אדיסון", נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח,[89] בעוד שרוב האמריקנים - שבעים מיליון - צפו בהם בטלוויזיה וסברו שקנדי ניצח בעימות. ניקסון הפסיד בבחירות, כשהוא זוכה ב-34,108,157 קולות לעומת קנדי, שזכה ב-34,220,911.

רפובליקנים רבים האמינו שקנדי זכה בבחירות רק בזכות הונאת קולות, במיוחד בטקסס של ג'ונסון ובאילינוי[90]. ניקסון סירב לערער על תוצאות הבחירות, וחש שהמחלוקת הממושכת תפחית את ערכה של ארצות הברית בעיני העולם, וחוסר הוודאות יפגע באינטרסים של ארצות הברית[91]. בתום כהונתו בינואר 1961, ניקסון ומשפחתו חזרו לקליפורניה, שם עסק במשפטים וכתב ספר רב-מכר, בשם "שישה משברים", שסיקר את פרשת היס, התקף לבו של אייזנהאואר והאשמתו בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, מה שנפתר על ידי נאום צ'קרס[92].

מנהיגים רפובליקנים מקומיים וארציים עודדו את ניקסון לקרוא תיגר על מושל קליפורניה, פט בראון בבחירות למושלות המדינה ב-1962. למרות התנגדותו הראשונית, ניקסון נכנס למרוץ. הקמפיין היה מעומעם בעקבות חשד ציבורי כי ניקסון ראה במשרד קרש קפיצה למרוץ נשיאותי נוסף, התנגדות מהצד הימני-קיצוני של המפלגה, וחוסר העניין שלו להיות מושל קליפורניה. ניקסון קיווה שהתמודדות מוצלחת תקבע את מעמדו כפוליטיקאי רפובליקני פעיל במדינה, ותבטיח שהוא ישאר שחקן מרכזי בפוליטיקה של ארצות הברית[93]. במקום זאת, הוא הפסיד לבראון בהפרש של חמשה אחוזים, ונראה היה כי סוף הקריירה הפוליטית שלו קרב ובא. בבוקר שלמחרת, לאחר לילה מורט עצבים של מעקב אחר התוצאות, ערך ניקסון מסיבת עיתונאים כשהוא עייף ומתוסכל. הוא האשים את התקשורת בהפסד וטען שתמכה באופן מובהק ביריבו, והבטיח: "יותר לא יהיה לכם את ניקסון כשק חבטות, מאחר שזו מסיבת העיתונאים האחרונה שלי" תוך שהוא מכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים. תדמית המפסיד שלא בכבוד דבקה בו לאחר "מסיבת העיתונאים האחרונה", ונוצלה בשנים הבאות על ידי יריבים רפובליקנים כנלסון רוקפלר, שביקשו למנוע ממנו מועמדות נוספת לנשיאות. את תדמית המפסידן הזו הצליח לנער מעליו רק לאחר הניצחון ב-1968, וגם אז לא לגמרי. התבוסה בקליפורניה סוקרה ב-11 בנובמבר 1962, בפרק "ההפסד הפוליטי של ריצ'ארד מ. ניקסון" של התוכנית "הווארד ק. סמית: חדשות ותגובות" ששודרה ברשת ABC[94]. אלג'ר היס הופיע בתוכנית, ורבים בציבור התלוננו כי לא ראוי לאפשר זמן מסך לפושע מורשע לתקוף סגן נשיא לשעבר. הסערה הורידה את סמית ותוכניתו מהמסך, ואהדת הציבור כלפי ניקסון גדלה[95].

משפחת ניקסון נסעה לאירופה ב-1963, שם ניקסון ערך מסיבות עיתונאים ונפגש עם מנהיגי המדינות שבהן ביקר[96]. המשפחה עברה לניו יורק, שם ניקסו הפך לשותף בכיר במשרד עורכי הדין "ניקסון, מאדג', רוז, גתרי ואלכסנדר". ניקסון התחייב, בעת שהודיע על מסע בחירתו למושלות קליפורניה, כי לא יתמודד בבחירות לנשיאות 1964 - הוא האמין שיהיה קשה להביס את את הנשיא קנדי, או (אחרי ההתנקשות בחייו) את יורשו של קנדי, לינדון ג'ונסון. בשנת 1964 הוא תמך בסנאטור מאריזונה בארי גולדווטר בבחירות למועמד הרפובליקני לנשיאות; כאשר הצליח גולדווטר לזכות במועמדות, נבחר ניקסון להציג את המועמד לוועדה הרפובליקנית. על אף שחשב שגולדווטר לא ינצח, ניקסון ניהל את מסע הבחירות שלו בנאמנות. הבחירות היו אסון עבור הרפובליקנים; ההפסד המוחץ של גולדווטר לג'ונסון הביא לאובדן כבד של המפלגה בקונגרס ובין מושלי המדינות[97].

הבחירות לנשיאות 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון וג'ונסון בבית הלבן לפני מועמדותו של ניקסון, 26 ביולי 1968
כרזת בחירות של ניקסון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968

בשלהי 1967, ניקסון סיפר למשפחתו שהוא מתכנן להתמודד לנשיאות בפעם השנייה. אף על פי שפט ניקסון לא תמיד נהנתה מהחיים הציבוריים (למשל, היא הייתה נבוכה מהצורך לגלות כמה קטנה משפחתה בנאום צ'קרס)[98], היא תמכה בשאיפותיו של בעלה. ניקסון האמין כי מאחר שהדמוקרטים קרועים מעל מלחמת וייטנאם, לרפובליקני יהיה סיכוי טוב לנצח, אם כי הוא ציפה שהבחירות יהיו צמודות כמו ב-1960[99].

אחת מעונות הבחירות המקדימות הסואנות ביותר אי פעם, נפתחה עם מתקפת טט, ולאחר מכן עם נסיגתו של הנשיא ג'ונסון מהמועמדות הדמוקרטית לנשיאות בצעד לא צפוי בפריימריז בניו המפשייר; וסוכמה בהתנקשות בחייו של אחד המועמדים הדמוקרטיים, הסנאטור רוברט קנדי, דקות ספורות לאחר ניצחונו בקליפורניה. בצד הרפובליקני, היריב העיקרי של ניקסון היה מושל מישיגן, ג'ורג' רומני, אם כי מושל ניו יורק נלסון רוקפלר ומושל קליפורניה רונלד רייגן היוו גם הם תחרות לניקסון. ניקסון הבטיח מינויו בהצבעה הראשונה[100]. הוא בחר את מושל מרילנד, ספירו אגניו, כעימתו למרוץ, בחירה שניקסון האמין שתאחד את המפלגה, ותפנה הן למתונים בצפון והן לדרומיים שהתנכרו מהדמוקרטים[101].

יריבו הדמוקרטי של ניקסון בבחירות הכלליות היה סגן הנשיא המכהן יוברט האמפרי, שנבחר למועמדות בוועדה הדמוקרטית הלאומית, שלוותה במחאות אלימות[102]. במהלך מסע הבחירות, ניקסון הציג את עצמו כדמות של יציבות בתקופה של תסיסה לאומית ותהפוכות[102]. הוא השתמש במושג "הרוב הדומם" כלפי אמריקאים שמרנים-חברתיים, שלא אהבו את התרבות האנטי-היפית ואת המפגינים נגד מלחמת וייטנאם. אגניו הפך למבקר קולני יותר ויותר של קבוצות אלו, ובכך חיזק את עמדתו של ניקסון עם הימין[103].

ניקסון ניהל מסע פרסום בטלוויזיה ונפגש עם תומכים מול מצלמות[104]. הוא הדגיש כי שיעור הפשיעה גבוה מדי, ותקף את מה שהציג ככניעה על ידי הדמוקרטים לעליונותה הגרעינית של ארצות הברית[105]. ניקסון הבטיח "שלום בכבוד" במלחמת וייטנאם והכריז כי "מנהיגות חדשה תסיים את המלחמה ותביא שלום לאוקיינוס השקט"[106] אם כי לא פירט פרטים על האופן שבו קיווה לשים קץ למלחמה[107].

המשא ומתן של ג'ונסון קיווה להגיע להפסקת אש וייטנאם לפני הבחירות. ניקסון קיבל ניתוח מזורז על השיחות מהנרי קיסינג'ר, שהיה אז יועץ לאיש המשא ומתן אברל הרימן, והקמפיין שלו היה בקשר קבוע עם אנה שנו (בפגישה שהתקיימה ביולי 1968 בדירת ניקסון בניו יורק עם שגריר דרום וייטנאם בוי דיאם, נודע כי שנו ייצגה את ניקסון במהלך מסע הפרסום[108]). היא יעצה לנשיא דרום וייטנאם נויין ואן טיו (Nguyễn Văn Thiệu) לא לנסוע לפריז כדי להצטרף לשיחות השלום, ורמזה שניקסון ייתן לו עסקה טובה יותר אם ייבחר. ג'ונסון היה ערני לגבי מה שקרה, והוא היה זעם על מה שהוא ראה כניסיון של ניקסון לערער על מדיניות החוץ של ארצות הברית. ב-31 באוקטובר, ללא הסכמה, הודיע ​​ג'ונסון על הפסקה חד-צדדית של ההפצצות, וכי משא ומתן לשלום יתחיל בפריז ב-6 בנובמבר, למחרת יום הבחירות. ב-2 בנובמבר, לאחר שדיבר עם שנו שוב, אמר טיו שהוא לא ייסע לפריז. ג'ונסון התקשר לניקסון, ששלל כל מעורבות; הנשיא לא האמין לו. ג'ונסון הרגיש שהוא לא יכול להזכיר בפומבי את מעורבותה של שנו, שצוטטה בהאזנות סתר, אבל סיפר על כך לסגנו להאמפרי, שבחר לא להשתמש במידע.

בבחירות המשולשות בין ניקסון, האמפרי ומועמד המפלגה העצמאית האמריקאית, מושל אלבמה, ג'ורג' ואלאס, ניקסון ניצח את האמפרי בכמעט 500,000 קולות, עם 301 קולות מחבר האלקטורים לעומת 191 האלקטורים של האמפרי ו-46 האלקטורים של ואלאס. בנאום הניצחון שלו התחייב ניקסון שממשלו ינסה לאחד את האומה החצויה. ניקסון אמר: "קיבלתי את ההודעה הנעימה של סגן הנשיא, שבירך אותי על זכייתי בבחירות, ואני בירכתי אותו על מאבקו האמיץ והאמיץ נגד הסיכויים, ואמרתי לו שאני יודע בדיוק איך הוא מרגיש. איך זה מרגיש לאבד אחד קרוב"[109][110].

נשיא ארצות הברית (1969-1974)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבעה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא בית המשפט העליון, ארל וורן, משביע את ריצ'רד ניקסון לנשיא ארצות הברית ה-37 בגבעת הקפיטול, 20 בינואר 1969

ניקסון הושבע לנשיא ארצות הברית ב-20 בינואר 1969, על ידי יריבו הפוליטי, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן. פט ניקסון החזיקה את הביבליה המשפחתי שלהם פתוח על ספר ישעיהו פרק ב', פסוק ד': "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת". בנאום השבעתו, שקיבל ביקורות חיוביות כמעט אחידות, אמר ניקסון: "הכבוד הגדול ביותר שההיסטוריה יכולה להעניק הוא התואר 'משכין שלום'[111]." - ביטוי שייכתב מאוחר יותר על מצבתו[112]. הוא דיבר על הפיכת הפוליטיקה המפלגתית לתוך עידן חדש של אחדות:

"בשנים הקשות הללו סבלה אמריקה מקדחת של מילים; מרטוריקה מנופחת שמבטיחה יותר ממה שיכולה לספק; מרטוריקה זועמת, שמשיבה אי שביעות רצון לתוך שנאה; מרטוריקה בומבסטית שעושה הצגות במקום לשכנע. אנחנו לא יכולים ללמוד אחד מהשני עד שנפסיק לצעוק, עד שנדבר בשקט מספיק כדי לשמוע את המילים שלנו - כמו שאנו שומעים את הקולות שלנו[113]."

סגן נשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פרשת ווטרגייט התחממה באמצע 1973, נחקר סגן הנשיא ספירו אגניו בחשד של סחיטה, הונאת מס, שוחד וקשירה לביצוע פשע. הוא הואשם באשמת קבלת שוחד הכולל תשלומים של יותר מ-100,000 דולר בעת שכיהן כראש הממשל של מחוז בולטימור, כמושל מרילנד וכסגן נשיא ארצות הברית[114]. ב-10 באוקטובר 1973 התפטר אגניו מתפקיד ובכך היה לסגן הנשיא השני שהתפטר מתפקיד זה (אחרי ג'ון קלהון ב-1832). באותו יום הוא בחר שלא לערער על ההאשמות הפליליות נגדו שכללו על התחמקות ממס בסך 13,551.47 דולר ב-1967. הוא נקנס ב -10,000 דולר ונמנע מכליאה. ניקסון השתמש בסמכותו לפי התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ומינה את ג'רלד פורד לסגן הנשיא חדש. מינויו של פורד אושר על ידי הקונגרס האמריקני ונכנס לתפקידו ב-6 בדצמבר 1973[115]. יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, קרל אלברט מאוקלהומה, היה הבא בתור לנשיאות במשך 57 ימים.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סין העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון עם ראש הממשלה הסיני ג'ואו אנלאי בעת ביקורו בסין, 25 בפברואר 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביקור ניקסון בסין

ניקסון הכין את היסודות לביקורו בסין העממית לפני שהפך לנשיא, וכתב במגזין "Foreign Affairs" שנה לפני בחירתו: "אין מקום על הפלנטה הקטנה הזו למיליארד אנשים למחייה בבידוד זועם". מי שסייע לניקסון במיזם זה היה יועצו לביטחון לאומי ומזכיר המדינה של ארצות הברית לעתיד, הנרי קיסינג'ר, שעמו עבד הנשיא מקרוב, ושעקף את פקידי הממשלה. היחסים בין ברית המועצות לסין הגיעו לשפל המדרגה עם סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי ב-1969 במהלך שנתו הראשונה של ניקסון בתפקידו - ניקסון שלח דיבר בפרטיות עם הסינים, ואמר כי הוא מעוניין ביחסים קרובים יותר. פריצת דרך הגיעה בתחילת 1971, כאשר מאו דזה-דונג הזמין צוות של שחקני טניס שולחן אמריקאים לבקר בסין ולשחק נגד שחקנים סינים מובילים. ניקסון עקב אחרי קיסינג'ר, שנשלח לסין לפגישות חשאיות עם פקידים סיניים לתיאום ביקורו של ניקסון[116]. ב-15 ביולי 1971 הוכרז בו-בזמן על ידי בייג'ינג וניקסון (בטלוויזיה וברדיו) כי הנשיא יבקר בסין בחודש פברואר הבא. הכרזות אלו הדהימו את העולם. החשאיות אפשרה לשתי קבוצות המנהיגים להכין את האקלים הפוליטי בארצם למגע.

בפברואר 1972 נסעו ניקסון ורעייתו לסין. קיסינג'ר תדרך את ניקסון במשך יותר מ-40 שעות הכנה. עם נחיתתם, הנשיא והגברת הראשונה יצאו מהאייר פורס 1 והתקבלו על ידי ראש הממשלה ג'ואו אנלאי. ניקסון הקפיד ללחוץ את ידו של ג'ואו, מה שמזכיר המדינה לשעבר, ג'ון פוסטר דאלס, סירב לעשות ב 1954, כאשר השניים נפגשו בז'נבה. למעלה מ-100 עיתונאים מהטלוויזיה נלוו הנשיא. על פי הוראותיו של ניקסון, לטלוויזיה הייתה עדיפות על פני פרסומים מודפסים, מאחר שניקסון חש כי המדיה תסקר את הביקור הרבה יותר טוב מאשר הדפוס. הוא גם נתן ניצל את ההזדמנות להעליב את עיתונאי הדפוס שלהם בז.

ניקסון וקיסינג'ר נפגשו שעה עם מאו וג'ואו במעון הפרטי והרשמי של מאו, שם דנו במגוון נושאים{{הערה|בפגישה מפתיעה עם מאו נפתח ביקור ניקסון בסין, דבר, 22 בפברואר 1972}. מאוחר יותר סיפר מאו לרופאו, כי התרשם מניקסון, שאותו החשיב כאיש ישר וכן, בניגוד לשמאלנים ולסובייטים. הוא אמר שהוא חשדני כלפי קיסינג'ר, אך היועץ לביטחון לאומי התייחס לפגישתם כאל "המפגש עם ההיסטוריה". סעודה רשמית שהזמינה המפלגה הנשיאותית ניתנה באותו הערב באולם הגדול של העם. למחרת נפגש ניקסון עם ג'ואו; ההודעה המשותפת שלאחר פגישה זו הכירה בטייוואן כחלק מסין, וציפתה לפתרון של שלום לבעיית האיחוד מחדש[117]. כאשר לא היה בפגישות, ניקסון סייר בנפלאות אדריכליות, שכללו את העיר האסורה, קברי שושלת מינג והחומה הגדולה של סין. האמריקאים קיבלו הצצה ראשונה לחיי הסיניים דרך המצלמות אשר ליוו את פט ניקסון, שסיירה בעיר בייג'ינג ובקהילות, בתי ספר, מפעלים ובתי חולים.

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון מספק הסבר לאומה על הפלישה הקמבודית, 30 באפריל 1970
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

כשניקסון נכנס לתפקידו, כ-300 חיילים אמריקאים מתו כל שבוע בוייטנאם[118], והמלחמה הייתה לא פופולרית בארצות הברית, וכן הפגנות אלימות נגד המלחמה נערכו. ממשל ג'ונסון הסכים להשעות את הפיצוצים תמורת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, אך הסכם זה מעולם לא נכנס לתוקף במלואו. לדברי הסופר וולטר אייזקסון, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, ניקסון הגיע למסקנה כי לא ניתן לנצח במלחמת וייטנאם, והוא היה נחוש בדעתו לסיים את המלחמה במהירות. הוא חיפש הסדר שיאפשר לכוחות המזוינים של ארצות הברית לסגת, תוך השארת דרום וייטנאם מוגנת מפני התקפה.

ניקסון אישר מבצע סודי של B-52 להפצצות שטחים של צפון וייטנאם בקמבודיה במרץ 1969, ללא הסכמתו של נורודום סיהאנוק, מלך קמבודיה[119]. באמצע 1969 החל ניקסון לנהל משא ומתן לשלום עם הצפון-וייטנאמים, ושלח מכתב אישי למנהיגי צפון וייטנאם, ושיחות השלום החלו בפריז. אולם שיחות ראשוניות לא הביאו להסכם. במאי 1969 הוא הציע בפומבי להוציא את כל הכוחות האמריקאים מדרום וייטנאם, בתנאי שצפון וייטנאם תעשה זאת גם, ובדרום וייטנאם יתקיימו בחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי ובהשתתפות הוייטקונג[120].

ב-1971, קטעים מתוך "מסמכי הפנטגון", שהודלפו על ידי דניאל אלסברג, פורסמו בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. כאשר הופיעו לראשונה הידיעות על הדליפה, ניקסון לא עשה דבר. המסמכים, שכללו את היסטוריית המעורבות של ארצות הברית בוייטנאם, עסקו בעיקר בשקרים של ממשלים קודמים וכללו מעט גילויים אמיתיים. הוא השתכנע על ידי קיסינג'ר שהמסמכים היו מזיקים יותר מכפי שהם הופיעו, והנשיא ניסה למנוע את פרסומם. בסופו של דבר פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית לטובת העיתונים[121].

עם נסיגת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מוייטנאם, צומצם הגיוס וב-1973 הסתיים; הכוחות המזוינים הפכו למתנדבים. לאחר שנים של לחימה, נחתם הסכם פריז בתחילת 1973. ההסכם קבע הפסקת אש ואפשר נסיגה של הכוחות האמריקאים הנותרים מבלי לדרוש מהכוח הצבאי הצפון-וייטנאמי שנמצא בדרום לסגת. לאחר שהסתיימה תמיכתה הצבאית של ארצות הברית, הייתה הפסקת אש קצרה, לפני שפרצה שוב הלחימה. צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם ב-1975.

אמריקה הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא מקסיקו גוסטבו דיאס אורדס וניקסון בשיירה הנשיאותית בסן דייגו, קליפורניה, 4 בספטמבר 1970
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973)

ניקסון היה תומך נלהב של ג'ון פיצג'רלד קנדי ​​במהלך הפלישה למפרץ החזירים ומשבר הטילים בקובה ב-1952; עם כניסתו לתפקיד הוא הגביר את פעילותו החשאית נגד קובה ונשיאה, פידל קסטרו. הוא שמר על קשרים הדוקים עם קהילת הגולה הקובנית-אמריקנית באמצעות חברו, איש העסקים ביבה רבוזו, שלעתים קרובות הציע דרכים להרגיז ולהתגרות בקסטרו. פעילויות אלה עסקו בסובייטים ובקובנים, שחששו שניקסון יתקוף את קובה וישבור את ההבנה בין קנדי ​​לניקיטה חרושצ'וב, שסיימה את משבר הטילים. באוגוסט 1970 ביקשו הסובייטים מניקסון לאשר מחדש את ההבנה. למרות המדיניות הקשה כלפי קסטרו, ניקסון הסכים. התהליך טרם הושלם כאשר החלו הסובייטים להרחיב את בסיסם בנמל העיר סיינפואגוס באוקטובר 1970. אז התפתח עימות קל, שהסתיים בהבנה כי הסובייטים לא ישתמשו בסיינפואגוס לצוללות נושאות טילים בליסטיים. הסיבוב הדיפלומטי האחרון, אשר אישר מחדש את הסכם 1962, הוחלף בנובמבר[122].

בחירתו של המועמד המרקסיסטי סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה בספטמבר 1970 דחפה את ניקסון וקיסינג'ר לקיים מסע נמרץ של התנגדות סמויה לאיינדה. תחילה תכננו לשכנע את הקונגרס הצ'יליאני לאשר את חורחה אלסנדרי כזוכה הבחירות ושליחת הודעות לקציני צבא שתמכו בהפיכה. תמיכה נוספת כללה שביתות מאורגנות נגד איינדה ומימון מתנגדי איינדה. עוד נטען כי "ניקסון אישר אישית שימוש ב-700 אלף דולר בקרנות סמויות כדי להדפיס הודעות אנטי-איינדה בעיתון צ'יליאני בולט". בעקבות תקופה ממושכת של תסיסה חברתית, פוליטית וכלכלית, נטל הגנרל אוגוסטו פינושה את השלטון בהפיכה אלימה ב-11 בספטמבר 1973; בין המתים נמנה איינדה[123].

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאוניד ברז'נייב, המבקר בארצות הברית, בחברת ניקסון בחדר המזרחי בבית הלבן, 19 ביוני 1973

ניקסון השתמש בסביבה הבינלאומית המשתפרת כדי לעסוק בנושא השלום הגרעיני. לאחר ההודעה על ביקורו בסין, ניקסון ניהל משא ומתן לקראת ביקורו בברית המועצות. הנשיא והגברת הראשונה הגיעו למוסקבה ב-22 במאי 1972 ונפגשו עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם ראש המדינה ניקולאי פודגורני. בין שאר נועד ניקסון עם מנהיגים סובייטים אחרים[124].

ניקסון עסק במשא ומתן אינטנסיבי עם ברז'נייב[124]. מחוץ לפגישה הגיעו הסכמים להגדלת הסחר ושני הסכמי בקרת נשק משמעותיים: הסכם סאל"ט-1 שנחתם בין שתי המעצמות והסכם הטילים האנטי-בליסטיים, אשר אסר על פיתוח מערכות ליירוט טילים נכנסים. ניקסון וברז'נייב הכריזו על עידן חדש של "דו-קיום בשלום". באותו הערב התקיימה סעודת ערב בקרמלין[124]. מבקשות לטפח יחסים טובים יותר עם ארצות הברית, הן הרפובליקה העממית של סין והן ברית המועצות קיצצו את תמיכתן הדיפלומטית בצפון וייטנאם ויעצו להאנוי להגיע להסדר צבאי.

בעקבות התקדמות ניכרת בשנתיים הקודמות ביחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית וברית המועצות, ניקסון יצא למסע שני בברית המועצות ב-1974[125]. הוא הגיע למוסקבה ב-27 ביוני לטקס קבלת פנים, להמון מריע, ולארוחת ערב חגיגית בארמון הקרמלין הגדול באותו ערב. ניקסון וברז'נייב נפגשו ביאלטה, שם דנו בהצעה של הסכם הגנה הדדי, בנושאי הדטאנט וטילים מרובי ראשי נפץ. בעודו שוקל להציע אמנה למניעת ניסויים מקיפים, חש ניקסון שלא יהיה לו זמן כנשיא להשלמת תהליך זה. לא היו פריצות דרך משמעותיות במשא ומתן זה.

המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון ואנואר סאדאת במצרים, יוני 1974

כחלק מדוקטרינת ניקסון, שלפיה ארצות הברית תמנע סיוע קרבי ישיר לבעלות בריתה במידת האפשר, ובמקום לתת להם סיוע להגנה עצמית, ארצות הברית הגדילה מאד את מכירות הנשק למזרח התיכון - בעיקר לישראל, איראן וערב הסעודית - במהלך ימי ממשל ניקסון. ממשל ניקסון תמך בתוקף בישראל, בעלת ברית אמריקאית במזרח התיכון, אך התמיכה לא הייתה ללא תנאי. ניקסון האמין כי על ישראל לעשות שלום עם שכנותיה הערביות וכי על ארצות הברית לעודד זאת. הנשיא סבר - כי למעט מלחמת סיני - ארצות הברית לא התערבה בענייני ישראל, ושעליה לנצל את המינוף של הסיוע הצבאי האמריקני הגדול לישראל כדי לדחוק את הצדדים לשולחן המשא ומתן. הסכסוך הישראלי-ערבי לא היה מוקד עיקרי של תשומת הלב של ניקסון בתקופת כהונתו הראשונה - ראשית, הוא הרגיש שלא משנה מה יעשה, יתנגדו יהודי ארצות הברית לבחירתו מחדש.

ב-6 באוקטובר 1973, קואליציה ערבית בראשות מצרים וסוריה, בתמיכה צבאית ואפסנאית מצד ברית המועצות, תקפה את ישראל ומלחמת יום הכיפורים פרצה. ישראל ספגה הפסדים כבדים וניקסון ציווה על רכבת אווירית למזעור ההפסדים ישראליים, תוך קטיעת המריבות והביורוקרטיה הבין-משרדית ונטל אחריות אישית לכל תגובה של מדינות ערב. יותר משבוע לאחר מכן, כאשר ארצות הברית וברית המועצות החלו לנהל משא ומתן על הפסקת אש, ישראל חדרה עמוק לתוך שטח האויב. המשא ומתן על ההפוגה הפך במהירות למשבר של מעצמות-העל; כאשר ישראל שמה ידה על העליונה, ביקש נשיא מצרים אנואר סאדאת להצטרף למשימת שלום משותפת של ארצות הברית וברית המועצות, אך ארצות הברית סירבה. כאשר ראש הממשלה הסובייטי ברז'נייב איים באופן חד-צדדי על כל משימה לשמירת שלום, ניקסון ציווה על הצבא האמריקאי להעלות את הכוננות לרמת DEFCON‏3[126] ולהכין את כל אנשי הצבא ואת בסיסייה בכוננות למלחמה גרעינית. הייתה זו התקופה הקרובה ביותר שהגיע העולם למלחמה גרעינית מאז משבר הטילים בקובה. ברז'נייב נסוג כתוצאה ממעשיו של ניקסון.

מכיוון שהניצחון הישראלי במלחמה נבע בעיקר מתמיכת ארצות הברית, מדינות אופ"ק הערביות הגיבו לכך בסירוב למכור נפט גולמי לארצות הברית, וכתוצאה מכך החל משבר האנרגיה העולמי. אמברגו זה גרם למחסור בבנזין וקיצוב בארצות הברית בשלהי 1973, ובסופו של דבר הסתיים על ידי המדינות המייצרות נפט,עם תהליך השלום במזרח התיכון.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ניקסון עובר ברחובות העיר לוד בדרך מנמל התעופה בן-גוריון לירושלים
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מלחמת יום הכיפורים, תוכנית רוג'רס, מבצע ניקל גראס

ב-19 ביוני 1970 הציג מזכיר המדינה של ארצות הברית ויליאם פירס רוג'רס את תוכנית רוג'רס השנייה לראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר בנוכחות שר החוץ אבא אבן ופקידים אחרים[127]. התוכנית קראה להפסקת אש של 90 יום ולאזור קיפאון צבאי בכל צד של תעלת סואץ, כדי להרגיע את מלחמת ההתשה המתמשכת. היה זה מאמץ להגיע להסכמה ספציפית על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה לנסיגה ישראלית משטחים שנכבשו ב-1967 ולהכרה הדדית בריבונותה ובעצמאותה של כל מדינה[128]. המצרים קיבלו את תוכנית רוג'רס, אם כי ממשלת האחדות הלאומית בראשית מאיר החליטה להשיב בשלילה להצעה. מנחם בגין ואנשי גח"ל התנגדו בנחישות לסגת מן השטחים הפלסטיניים ואלה מהממשלה התפטרו ב-5 באוגוסט 1970. בסופו של דבר, התוכנית נכשלה גם בשל תמיכה מועטה מצד ניקסון לתוכניתו של מזכיר המדינה שלו, והעדיף במקום זאת את עמדת היועץ לביטחון לאומי שלו, הנרי קיסינג'ר, שלא להמשיך ביוזמה.

שום פריצת דרך לא התרחשה גם לאחר שנשיא מצרים אנואר סאדאת גירש במפתיע את היועצים הסובייטיים ממצרים ב-1972, ושוב סימל לוושינגטון הבירה את נכונותו לשאת ולתת.

ב-28 בפברואר 1973, בעת ביקורה בוושינגטון, הסכימה ראשת ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, להצעת השלום של היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר, המבוססת על "ביטחון מול ריבונות": ישראל תקבל את הריבונות המצרית על כל חצי האי סיני, ומצרים תקבל את נוכחותה של ישראל בכמה עמדות אסטרטגיות בסיני. ניקסון עשה את אחד מביקוריו הבינלאומיים הסופיים כנשיא במזרח התיכון ביוני 1974, והפך לנשיא ארצות הברית הראשון שביקר בישראל[129].

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן נשיאותי רשמי של הנשיא ניקסון, 8 ביולי 1971

מבחינת יחסי הפנים של ארצות הברית התיימר ניקסון לייצג את מה שהגדיר כ"רוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את תרבות הנגד של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות האדם. כמה מפעולותיו של ניקסון בענייני פנים:

יועציו הקרובים בתקופת נשיאותו היו בוב הולדמן וג'ון ארליכמן, שאף כונו "חומת ברלין" בשל נטייתם לשמור על דיסקרטיות ולהגן על הנשיא מאישים אחרים, אפילו כאלה מבתוך הבית הלבן.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה בה ניקסון נכנס לתפקידו ב-1969, האינפלציה עמדה על 4.7% - השיעור הגבוה ביותר מאז מלחמת קוריאה. תכניות "החברה הגדולה" נחקקו תחת ממשל הנשיא לינדון ג'ונסון, אשר יחד עם עלויות המלחמה בווייטנאם, גרמו לגירעונות תקציביים גדולים. שיעור האבטלה היה נמוך, אך שיעורי הריבית היו הגבוהים ביותר מזה מאה שנים. היעד הכלכלי העיקרי של ניקסון היה לצמצם את האינפלציה; האמצעי הברור ביותר לעשות זאת היה לשים קץ למלחמה. דבר כזה יכול היה להיעשות בן לילה, וכלכלת ארצות הברית המשיכה להיאבק עם המשברים הכלכליים ב-1970, ותרמה לביצועים ירודים וחסרי תקדים של הרפובליקנים בבחירות האמצע לקונגרס (הדמוקרטים שלטו על שני בתי הקונגרס במהלך נשיאותו של ניקסון). לדברי מחקר הרקורד הכלכלי על ניקסון שנערך בידי הכלכלן הפוליטי נייג'ל בולס ב-2011, הנשיא החדש עשה מעט כדי לשנות את המדיניות של ג'ונסון בשנה הראשונה לנשיאותו[130].

ניקסון גילה עניין רב יותר במדיניות חוץ מאשר במדיניות הפנים, אך סבר שהבוחרים נוטים להתמקד במצבם הכלכלי, וכי התנאים הכלכליים מהווים איום על בחירתו מחדש. במסגרת השקפותיו של "הפדרליזם החדש", הוא הציע מענקים למדינות ארצות הברית, אך הצעות אלו אבדו ברובן במסגרת העברת התקציב בקונגרס. עם זאת, ניקסון קיבל קרדיט פוליטי על תמיכה בהן. ב-1970 העניק הקונגרס לנשיא את הסמכות להקפיא משכורות ומחירים, אם כי הרוב הדמוקרטי, שידע כי ניקסון התנגד לשליטות כאלו באמצעות רשומת הקריירה שלו, לא ציפה שניקסון ישתמש בפועל בסמכות. כשמשבר האינפלציה לא נפתר עד אוגוסט 1971, בשנת בחירות, ניקסון כינס את יועציו הכלכליים בקמפ דיוויד.

מדינייותיו של ניקסון הפחיתו את האינפלציה עד 1972, אם כי השפעתם לאחר מכן תרמה לאינפלציה בתקופת כהונתו השנייה ולממשל הנשיא ג'רלד פורד. לאחר שזכה בבחירות 1972, ניקסון ראה כי האינפלציה חוזרת והטיל פיקוח על מחירים ביוני 1973. הפיקוח על המחירים הפך פופולרי בעיני הציבור ואנשי העסקים. בין היתר קיצץ ניקסון בהוצאות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית לתוכניות רווחה וקרא לערים ולמדינות כאחד להקים קרנות לחלוקת רווחים לצורך פיתוח עירוני, חינוך, תעסוקה ואכיפת החוק[131].

יוזמות וארגונים ממשלתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון דגל ב"פדרליזם חדש", שיגביר את סמכויותיהם של של נבחרי ציבור מקומיים וארציים, אף על פי שהקונגרס היה עוין לרעיונות אלה וחוקק מעט מהם. הוא חיסל את מחלקת הדואר של ארצות הברית, שהפכה בשנת 1971 לשירות הדואר של ארצות הברית.

ניקסון הצטרף מאוחר יותר לתנועת השימור, תנועה פוליטית, סביבתית וחברתית שמטרתה להגן על המשאבים הטבעיים, כולל מינים של בעלי חיים וצמחים וכן על בתי הגידול שלהם. מדיניות הסביבה לא הייתה נושא משמעותי בבחירות 1968; לעתים נדירות התבקשו המועמדים להביא את דעותיהם בנושא. הוא ראה כי יום כדור הארץ הראשון באפריל 1970 העלה בבוחרים גל של עניין בנושא, וביקש להשתמש בכך לטובתו - בחודש יוני הוא הודיע ​​על הקמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA). ניקסון עשה מעשה חלוצי כשדן במדיניות הסביבה בנאום מצב האומה שלו; יוזמות אחרות שנתמכו על ידי ניקסון כללו את חוק האוויר הנקי של 1970 והקמת "המנהל לבטיחות וגיהות בעבודה" (OSHA). ניקסון הטיל וטו על חוק המים הנקיים של 1972 - לא כי התנגד למדיניות החקיקה, אלא לסכום הכסף שיוצא עליהם, מה שנראה לו מופרז. לאחר שהקונגרס עקף על זכות הוטו שלו, ניקסון החרים את הכספים שהוא ראה כבלתי מוצדקים.

בהתייחסו לשכיחות השימוש בסמים הן מבית והן בקרב החיילים האמריקאים בוייטנאם, ניקסון קרא למלחמה בסמים, והתחייב לנתק מקורות אספקה ​​מחוץ לארצות הברית ולהגדיל את הכספים לחינוך ולמתקני שיקום[132].

ביוזמת מדיניות אחת, ניקסון קרא עוד להגדלת התקציב למחקר, טיפול וחינוך של אנמיה חרמשית בפברואר 1971 וחתם על החוק הלאומי לפיקוח על האנמיה החרמשית ב-16 במאי 1972[133]. בעוד ניקסון קרא להגדלת ההוצאות על עניינים בריאותיים כדגומת אנמיה חרמשית והמלחמה בסרטן, במקביל הוא ביקש לצמצם את ההוצאות הכוללות במכונים הלאומיים לבריאות.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – התיקון לשוויון זכויות

נשיאותו של ניקסון ידעה את האינטגרציה הגזעית הראשונה והגדולה של בתי הספר הציבוריים בדרום. ניקסון חיפש דרך אמצעית בין ג'ורג' ואלאס הבדלני לבין הדמוקרטים-ליברלים, שתמיכתם באינטגרציה גרמה לניכור של כמה לבנים דרומיים[134]. בתקווה לנצח בדרום ארצות הברית בשנת 1972, הוא ביקש להיפטר מההפרדה הגזעית כבעיה פוליטית לפני כן. זמן קצר לאחר השבעתו הוא מינה את סגן הנשיא ספירו אגניו להנהיג כוח משימה, שעבד עם מנהיגים מקומיים - לבנים ושחורים כאחד - כדי לקבוע כיצד לשלב גזעים בבתי ספר מקומיים. אגינו לא התעניין כלל בעבודות, ורובן נעשה על ידי מזכיר העבודה ג'ורג' שולץ. בספטמבר 1970, פחות מ-10% של ילדים שחורים למדו בבתי ספר נפרדים. אולם ב-1971 התעוררו מתחים על ההפרדה הגזעית בערים בצפון ארצות הברית, עם מחאות זועמות על הסעת ילדים לבתי ספר מחוץ לשכונה שלהם כדי להשיג איזון גזעני. ניקסון התנגד לאוטובוסים באופן אישי, אך אכף צווי בית משפט המחייבים שימוש בו.

נוסף על ההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים, ניקסון יישם את תכנית פילדלפיה ב-1970 - תוכנית העדפה מתקנת פדרלית ראשונה[135]. הוא גם אישר את התיקון לשוויון זכויות לאחר שעבר בשני בתי הקונגרס ב-1972 והגיע לאשרור במדינות ארצות הברית. ניקסון הצטייר כתומך בתיקון ב-1968, אם כי הפמיניסטיות מתחו עליו ביקורת על כך שעשה מעט כדי לעזור לתיקון או לענייניו לאחר בחירתו. עם זאת, הוא מינה יותר נשים לעמדות מנהל מאשר לינדון ג'ונסון.

מדיניות חלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון מבקר את האסטרונאוטים של אפולו 11, 24 ביולי 1969

לאחר מאבק לאומי של כמעט עשור, זכתה ארצות הברית במירוץ להנחתת אסטרונאוטים על הירח ב-20 ביולי 1969, עם שיגור אפולו 11. ניקסון שוחח עם ניל ארמסטרונג ועם באז אולדרין במהלך נחיתתם על הירח. הוא כינה את השיחה "שיחת הטלפון ההיסטורית ביותר שנעשתה אי פעם מהבית הלבן"[136].

ניקסון לא היה מוכן המשיך לממן את מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א) ברמה הגבוהה שנראתה בשנות השישים, כאשר נאס"א התכוננה לשלוח אנשים לירח. מנהל נאס"א, תומאס פיין, הגה תוכניות שאפתניות להקמת בסיס קבוע על הירח עד סוף שנות השבעים והשקת משלחת מאוישת למאדים כבר ב-1981. ניקסון דחה שתי הצעות אלו בשל ההוצאות[137]. ניקסון גם ביטל את תוכנית MOL‏ (Manned Orbital Laboratory - מעבדה מסלולית מאוישת) של חיל האוויר ב-1969, משום שלווייני ריגול לא מאוישים היו דרך יעילה יותר להשגת אותה מטרת איסוף מודיעיני.

ב-7 במרץ 1970, ניקסון הודיע ​​על סיום המאמצים המסיביים של תקופות קנדי-ג'ונסון במסגרת המרוץ לחלל. לאחר מכן הוא ביטל את שלושת משימות הירח המתוכננות של תוכנית אפולו שנועדו למקם את מסלול סקיילאב בצורה יעילה יותר וללא כלות עד לתכנון ובנייה של מעבורת החלל.

ב-24 במאי 1972 אישר ניקסון תוכנית שיתוף פעולה בת חמש שנים בין נאס"א לתוכנית החלל הסובייטית, שהגיעה לשיאה במשימתם המשותפת של אפולו אמריקאי וסויוז סובייטי בשנת 1975.

בחירה מחדש, פרשת ווטרגייט והתפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לנשיאות 1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון פוגש ציבור במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972

ניקסון האמין שעלייתו לשלטון הגיעה לשיאה ברגע של התכנסות פוליטית. "גוש הדרום" (אנ') הדמוקרטי היה מזה זמן רב מקור לתסכול לשאיפות הרפובליקניות. בארי גולדווטר זכה בכמה מדינות דרומיות על ידי התנגדות לחוק זכויות האזרח מ-1964, אך ניכר ממנו את הדרום המתון יותר. מאמציו של ניקסון להשגת תמיכה דרומית ב-1968 נחלשו בגלל מועמדותו של ג'ורג' ואלאס. בתקופת כהונתו הראשונה הוא ניהל אסטרטגיה דרומית במדיניותיו, כדוגמת תוכניותיו להפסקת האש, שתהיה מקובלת בקרב הלבנים הדרומיים, ותעודד אותם להתפייס עם הרפובליקנים תומכי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הוא מינה שני שופטים דרומיים, קלמנט הינסוורת' וג'ורג' הרולד קארסוול לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך אף אחד מהם לא אושר על ידי הסנאט.

ניקסון רשם את שמו בהצבעה בפריימריז בניו המפשייר ב-5 בינואר 1972, והודיע למעשה על מועמדותו לבחירה מחדש[138]. הוא היה בטוח וציפה בתחילה שהסנאטור טד קנדי ממסצ'וסטס (אחיו של הנשיא לשעבר המנוח) יהיה יריבו הדמוקרטי, אך הוא הודח מהמירוץ הדמוקרטי בעיקר עקב פרשת צ'פקווידיק ב-1969[139]. במקום זאת, הסנאטור אדמונד מאסקי ממיין הפך למתמודד שנמצא לפנים, כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית אחריו במקום השני.

ב-10 ביוני זכה מקגוורן בקליפורניה, וזכה במועמדות הדמוקרטית לנשיאות[140]. בחודש שלאחר מכן, ניקסון היה הועמד מחדש לנשיאות בוועדה הרפובליקנית הלאומית של 1972. הוא דחה את המצע הדמוקרטי כפחדני ומפלג. מקגוורן התכוון לצמצם בצורה חדה את הוצאות הביטחון ותמך בחנינה למשתמטים מגיוס, וכן בזכויות הפלה. כמה תומכיו תמכו בלגיטימציה לסמים, ומקגוורן נתפס כמצדד ב"חנינות, הפלות וחומצות". מקגוורן נפגע גם הוא מתמיכתו המתנדנדת בעמיתו למרוץ המקורי, הסנאטור תומאס איגלטון ממיזורי, שהודח מהמועמדות הרפובליקנית לסגנות הנשיאות בעקבות גילויים שקיבל טיפול בדיכאון קליני. ניקסון היה הוביל בסקרים במשך רוב הבחירות, והוא נבחר מחדש ב-7 בנובמבר 1972 באחד הניצחונות הגדולים בבחירות בהיסטוריה האמריקאית. הוא ניצח את מקגוורן כשלו יותר מ-60% מהקולות הכשרים, והפסיד רק במסצ'וסטס ובמחוז קולומביה.

פרשת ווטרגייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון מכריזה על שחרור התמלילים הערוכים של קלטות הבית הלבן, 29 באפריל 1974
מפגינים דורשים להדיח את ניקסון, 22 אוקטובר 1973
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת ווטרגייט

המונח פרשת ווטרגייט מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. אירועים כללו פעולות חשאיות ולעתים בלתי חוקיות שהתחילו חברי ממשל ניקסון. פעילויות אלו הובאו לידי ביטוי לאחר שחמישה גברים נתפסו פורצים למטה המפלגה הדמוקרטית שבמתחם ווטרגייט בוושינגטון הבירה ב-17 ביוני 1972. באותה עת החלו שני כתבים צעירים של העיתון "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטין, לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על מארק פלט, ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "גרון עמוק", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד[141]. פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון בן ברדלי, מנעה את ירידתה של הפרשה מעל סדר היום הציבורי. ניקסון הפחית בערכה של הפרשה כפוליטיקה גרידא, תוך שהוא קורא למאמרים חדשותיים מוטים ומטעים. סדרה של גילויים הראו כי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון, ולאחר מכן הבית הלבן, היו מעורבים בניסיונות לחבל במסע הבחירות של הדמוקרטים. כמה מעוזריו הבכירים של ניקסון, ביניהם ג'ון דין, עמדו בפני תביעה ובסך הכול 48 פקידים הורשעו בעבירות פליליות.

ביולי 1973 העיד אלכסנדר בטרפילד, עוזרו של הנשיא, בשבועה לקונגרס של ארצות הברית כי לניקסון הייתה מערכת הקלטה סודית שהקליטה את את שיחותיו של הנשיא ניקסון ואת כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. קלטות אלה הוזמנו לבית הדין על ידי התובע המיוחד בעניין ווטרגייט, ארצ'יבלד קוקס. ניקסון סיפק תמלילים של הקלטות, אך לא את כל הקלטות בפועל, תוך ניצול חסינותו. באוקטובר פתח הנשיא ב"טבח מוצאי שבת" והורה לפטר את קוקס. בנובמבר, עם מסירת הקלטות לתובע, עורכי הדין של ניקסון גילו כי ישנה קלטת שמע ובה חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן[142]. הדקות החסרות, שאמנם לא היוו הוכחה חותכת לעבירה שנעשתה בידי הנשיא, הטיל ספק בהצהרתו של ניקסון שלפיה הוא לא היה מודע לטיוח דקות אלו.

אף על פי שניקסון איבד תמיכה רבה, אפילו ממפלגתו, הוא דחה האשמות בדבר עבירות שנעשו לכאורה על ידו והקדיש את מאמציו להישאר בתפקידו. הוא עמד על כך שעשה טעויות, אבל לא ידע מראש על הפריצה, לא הפר חוקים, ולא ידע על טיוח הדקות מהקלטת שיחותיו מהחדר הסגלגל עד תחילת 1973. ב-10 באוקטובר 1973 התפטר סגן הנשיא ספירו אגניו - שאינו היה קשור לפרשת ווטרגייט - והורשע בעבירות שוחד, העלמת מס והלבנת כספים עת כיהן כמושל מרילנד. ניקסון בחר בג'רלד פורד, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים של ארצות הברית, להחליפו.

ב-17 בנובמבר 1973, במהלך מסיבת עיתונאים, אמר ניקסון, "זכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. ובכן, אינני נוכל! הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי[143]."

המאבק המשפטי על שחרור הקלטות נמשך עד תחילת 1974, ובאפריל אותה השנה ניקסון הודיע על שחרורם של 1,200 עמודים של תמלילי שיחות מהבית הלבן שנוהלו בינו לבין עוזריו. הוועדה המשפטית של בית הנבחרים פתחה בדיונים להליך הדחה נגד הנשיא ב-9 במאי 1974, אשר שודרו בטלוויזיה ברשתות הטלוויזיה הגדולות. דיונים אלה הגיעו לשיאם בהצבעה על פתיחת הליך ההדחה. ב-24 ביולי פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית פה אחד כי יש לשחרר את ההקלטות המלאות, לא רק את התמלילים הערוכים.

אפילו כשתמיכתו פחתה בשל סדרת מתמשכת גילויים בפרשה, קיווה ניקסון להילחם בהאשמות. עם זאת, אחת הקלטות החדשות, שהקולטה זמן קצר אחרי הפריצה, הוכיחה כי ניקסון סיפר על הקשר של הבית הלבן לפריצות למחתם ווטרגייט זמן קצר לאחר שהתרחשו, ואישר תוכניות לסיכול החקירה. בהצהרה שהתלוותה לשחרור של מה שכונה "האקדח המעשן" ב-5 באוגוסט 1974, קיבל ניקסון על עצמו את האשמה בדבר הטעיית האומה. מנהיג המיעוט בסנאט, יו סקוט, הסנאטור בארי גולדווטר, ומנהיג המיעוט בבית הנבחרים ג'ון רודס נועדו עם ניקסון זמן קצר לאחר מכן. רודס אמר לניקסון כי הוא עומד בפני הליך הדחה מסויים בבית הנבחרים. סקוט וגולדווטר אמרו לנשיא, כי לכל היותר עומדים לרשותו רק 15 קולות בסנאט - הרבה פחות מ-34 הקולות שנדרשו למניעת הדחתו.

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזינו לנאום ההתפטרות של ניקסון (באנגלית)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון

לנוכח אובדן התמיכה הפוליטית בו והוודאות הקרובה כי הוא יודח מתקפידו, התפטר ניקסון מנשיאות ארצות הברית ב-9 באוגוסט 1974, לאחר שפנה לאומה בטלוויזיה בערב קודם לכן. ניקסון בחר להתפטר לאחר שגילה שדעת הקהל הייתה נגד הישארותו כנשיא. נאום ההתפטרות נמסר מהחדר הסגלגל בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. ניקסון הצהיר כי הוא התפטר לטובת ארצות הברית וביקש מהעם לתמוך בנשיא החדש, ג'רלד פורד. ניקסון המשיך לסקור את הישגי נשיאותו, בעיקר במישור מדיניות החוץ. בנאום הגן על הרושם וההיסטוריה שהשאיר כנשיא.

נאום של ניקסון קיבל תגובות ראשוניות חיוביות במיוחד מפרשני רשתות הטלווזיה, כאשר רק רוג'ר מוד מהרשת CBS אמר כי ניקסון לא הודה בעבירה[144]. הנאום כונה נקרא "יצירת מופת" בידי קונרד בלאק, אחד מהביוגרפים של ניקסון. בלאק סבר כי "מה שהיה אמור להיות השפלה חסרת תקדים עבור כל נשיא אמריקני, ניקסון הפך להכרזה פרלמנטרית וירטואלית ללא תמיכה מכעט מוחלטת בו והוא עזב בעודו מקדיש חצי מנאומו לדקלום הישגיו"[145].

בערוב ימיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנינה ומחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ג'רלד פורד מודיע על החלטתו לחון את ניקסון, 8 בספטמבר 1974
הנשיא רונלד רייגן נפגש עם שלושת קודמיו, פורד, קרטר וניקסון בבית הלבן, אוקטובר 1981; שלושת הנשיאים לשעבר ייצגו את ארצות הברית בהלוויתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת

לאחר התפטרותו, טסו ניקסון ורעייתו פט לביתם שבסן קלמנטה, קליפורניה[146]. על פי הביוגרף שלו, ג'ונתן אייטקן, לאחר התפטרותו "ניקסון היה נפש מיוסרת"[147]. הקונגרס מימן את עלויות המעבר של ניקסון, כולל כמה הוצאות שכר, אם כי הפחית את קצבתו מ-850,000 דולר ל-200,000 דולר. יחד עם כמה מהצוותים שעדיין עבדו איתו, ניקסון היה יושב ליד שולחנו עד שבע בבוקר - עם מעט מאוד מה לעשות. מזכיר העיתונות לשעבר שלו, רון זיגלר, ישב אתו לבד במשך שעות בכל יום.

ההתפטרות המבישה של ניקסון לא שמה קץ לרצונם של רבים לראות אותו נענש. הבית הלבן של פורד שקל לחון את ניקסון, אם כי מהלך כזה לא יהיה פופולרי בארצות הברית. ניקסון, שפנו אליו שליחי פורד, נרתע בתחילה לקבל את החנינה הנשיאותית, אך הסכים לה בסופו של דבר. פורד התעקש על הצהרת חרטה, אולם ניקסון הרגיש שהוא לא ביצע שום פשעים ולכן אינו צריך להוציא מסמך כזה. בסופו של דבר פורד נעתר, וב-8 בספטמבר 1974 הוא העניק לניקסון "חנינה מלאה, חופשית ומוחלטת" בטרם החל המשפט נגדו, ובכך הסתיימו ההליכים המשפטיים כנגד ניקסון. ניקסון פרסם אז הצהרה:

טעיתי בכך שלא נהגתי יותר ויותר בנחישות בהתמודדות עם פרשת ווטרגייט, בייחוד כשהפרשה הגיעה לשלב ההליכים המשפטיים וגדלה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית. שום מילה לא יכולה לתאר את עומק החרטה והכאב שלי על טעויותיי ועל מה שהפרשה גרמה לאומה ולנשיאות, לאומה שאני כל כך אוהב, ולמוסד שאני מאוד מכבד.

Jonathan Aitken, Nixon: A Life, Washington, D.C.: Regnery Publishing, 1996, עמ' 532, ISBN 978-0-89526-720-7

באוקטובר 1974, ניקסון חלה בפלביטיס, דלקת של הוריד. הרופאים אמרו לו שאפשר לנתח אותו או שימות. ניקסון שלא התלהב מהאפשרות בחר בניתוח, והנשיא פורד ביקר אותו בבית החולים. ניקסון זומן לדיונים בבית המשפט שנערכו נגד שלושה מעוזריו לשעבר - דין, הלדמן וג'ון ארליכמן - וה"וושינגטון פוסט", שלא האמין למחלתו, פרסם קריקטורה שהציגה את ניקסון עם גבס על "הרגל הלא נכונה". השופט ג'ון סיריקה פטר את ניקסון מלנכוח בדיונים למרות התנגדות הנאשמים. הקונגרס הורה לפורד לשמר את המסמכים הנשיאותיים של ניקסון ובכך החל מאבק משפטי בן שלושה עשורים על מסמכים אלו והסתיים לטובת הנשיא. ניקסון היה בבית החולים כאשר נערכו בחירות אמצע השנה ב-1974, והחנינה ופרשת ווטרגייט תרמו לאובדן של 43 מושבים רפובליקנים בבית הנבחרים ושלושה בסנאט.

שיבה לחיים הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1974 החל ניקסון לתכנן את שובו לחייו הציבוריים, למרות הפגיעה הלאומית הרבה בתדמיתו. בתחילת 1975, בריאותו של ניקסון השתפרה. הוא שמר על משרדו בתחנת משמר החופים של ארצות הברית במרחק של 300 מטר מביתו. בתחילה לקח עגלת גולף ואחר כך הלך בדרך מדי יום. הוא עבד בעיקר על זיכרונותיו. באוגוסט אותה שנה הוא נפגש עם העיתונאי הבריטי דייוויד פרוסט, ששילם לו 600 אלף דולר (שווה ערך ל-2,670,000 דולר ב-2016) על השתתפותו בסדרת ראיונות ישיבה, שצולמו ושודרו ב-1977. הראיונות התחילו בנושא של מדיניות החוץ, וסיפרו על המנהיגים שהכיר ניקסון, אבל החלק הנזכר ביותר בראיונות היה על ווטרגייט. ניקסון הודה שהוא "אכזב את הארץ" ו"הפלתי את עצמי, נתתי להם חרב והם תקעו אותה פנימה וסובבו אותה בהנאה. ואני מניח, אם הייתי במקומם, הייתי עושה את אותו הדבר". על ווטרגייט הוסיף ואמר: "ובכן, אם הנשיא עושה את זה, זה לא בלתי חוקי"[148]. הראיונות נצפו על ידי 45-50 מיליון צופים - והפכו לתוכנית הנצפית ביותר מסוג זה בהיסטוריה של הטלוויזיה.

ניקסון משוחח עם סגן ראש ממשלת סין דנג שיאופינג ועם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר בבית הלבן, 29 בינואר 1979

הראיונות סייעו לשפר את מצבו הפיננסי של ניקסון - בנקודה אחת בתחילת 1975 היה לו רק 500 דולר בבנק - וכך גם מכירת ביתו בקי ביסקיין לידידיו העשירים. בפברואר 1976 ביקר ניקסון בסין העממית בהזמנה אישית של מאו דזה-דונג. ניקסון רצה לחזור לסין, אך בחר להמתין עד לאחר ביקורו של פורד ב-1975. ניקסון נשאר ניטרלי במאבק העיקש בין פורד לרייגן בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976. פורד ניצח בקרב על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, אך בבחירות עצמן הובס על ידי מושל ג'ורג'יה ג'ימי קרטר. ממשל קרטר לא היה הועיל לניקסון וחסם את נסיעתו המתוכננת לאוסטרליה וגרם לכך שממשלת מלקולם פרייזר עיכבה את הזמנתו הרשמית.

בשנת 1976, רשיון עורך הדין של ניקסון נשלל על ידי לשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק עקב פרשת ווטרגייט. ניקסון בחר שלא להציג שום הגנה. בתחילת 1978, ניקסון נסע לממלכה המאוחדת. הוא נדחה על ידי דיפלומטים אמריקאים ועל ידי רוב השרים של ממשלת ג'יימס קלהאן. הוא התקבל בברכה, עם זאת, על ידי מנהיגת האופוזיציה, מרגרט תאצ'ר, וכן על ידי ראשי ממשלת בריטניה לשעבר אלק דאגלס-יום והרולד וילסון. שני ראשי ממשלה לשעבר, הרולד מקמילן ואדוארד הית' סירבו להיפגש איתו.

סופר ומדינאי בוגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון, 3 בספטמבר 1992

ב-1978 פירסם ניקסון את זיכרונותיו בספר "ר"נ[149]: זיכרונותיו של ריצ'רד ניקסון", הראשון מבין עשרה ספרים שכתב במהלך פרישתו. הספר היה רב מכר ומשך תגובות ביקורתיות חיוביות. ניקסון ביקר בבית הלבן ב-1979, בהזמנתו של הנשיא ג'ימי קרטר לארוחת ערב חגיגית עם סגן ראש ממשלת סין, דנג שיאופינג. קרטר לא רצה להזמין את ניקסון, אך דנג הצהיר שהוא יבקר את ניקסון בקליפורניה במידה והנשיא לשעבר לא יוזמן. לניקסון הייתה פגישה פרטית עם דנג והוא ביקר שוב בבייג'ינג באמצע שנת 1979.

ב-10 באוגוסט 1979, רכשה משפחת ניקסון בית מגורים בעיר בשדרה החמישית מס' 817, בעיר ניו יורק. כאשר מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האיראני לשעבר, נפטר במצרים ביולי 1980, ניקסון התנגד להחלטת מחלקת המדינה של ארצות הברית, שבעקבותיה לא שלחה נציג אמריקאי להלוויה. אף על פי שלניקסון לא היו שום אישורים רשמיים, כנשיא לשעבר, הוא נחשב לנוכחות האמריקאית בהלוויתו של מי שהיה בן בריתה של ארצות הברית. ניקסון תמך ברונלד רייגן לנשיאות ב-1980 והופיע רבות בטלוויזיה, כדי לבסס עצמו - כפי שנאמר אמר בביוגרפיה של סטיבן אמברוז - כ"מדינאי הבכיר למעל המערכה"[150]. אחרי שמונה-עשר חודשים בעיר ניו יורק, ניקסון ואשתו עברו ב-1981 לסאדל ריבר שבניו ג'רזי.

במהלך שנות השמונים, ניקסון שמר על לוח זמנים של התבטאויות הציבור, וכן נסע ונפגש עם מנהיגים זרים רבים, במיוחד אלה של מדינות העולם השלישי. הוא הצטרף לנשיאים לשעבר פורד וקרטר כנציגי ארצות הברית בהלוויתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת. בנסיעה למזרח התיכון, ניקסון פרסם את השקפותיו בקשר לערב הסעודית ולוב, מה שמשך תשומת לב תקשורתית רבה בארצות הברית; הוושינגטון פוסט פרסם כתבות על ה"שיקום" ניקסון. ניקסון ביקר בברית המועצות ב-1986, ועם שובו שלח לנשיא רייגן תזכיר ארוך ובו הצעות למדיניות חוץ והתרשמויותיו האישיות ממיכאיל גורבצ'וב. לאחר טיול זה, ניקסון דורג בסקר חברת "גאלופ" כאחד מעשר הגברים הנערצים ביותר בעולם.

ב-19 ביולי 1990, הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון ובית הולדתו שביורבה לינדה, קליפורניה נפתחו כמוסד פרטי בנוכחות ניקסון ורעייתו פט. אליהם הצטרפו אישים רבים, ביניהם הנשיאים לשעבר ג'רלד פורד, רונלד רייגן וג'ורג' הרברט ווקר בוש, וכן נשותיהם, בטי, ננסי וברברה (בהתאמה). בינואר 1991 ייסד הנשיא לשעבר את מרכז ניקסון (כיום "המרכז לאינטרס הלאומי"), כנס וצוות חשיבה למדיניות וושינגטון.

פט ניקסון נפטרה ב-22 ביוני 1993,כתוצאה ממחלת ריאות חסימתית כרונית וסרטן ריאות. טקסי הלוויתה נערכו בשטח בשטח הספרייה הנשיאותית ומקום הולדתו. הנשיא לשעבר ניקסון היה נסער בעת קבורתה ונשא דברים להוקרתה בתוך בניין הספרייה.

מותו והלוויתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מותו והלוויתו של ריצ'רד ניקסון

ניקסון סבל משבץ מוחי ב-18 באפריל 1994, בעודו מתכונן לאכול ארוחת ערב בביתו שבפארק רידג', ניו ג'רזי[151]. קריש דם, שנוצר כתוצאה מפרפור עליות ממנו סבל במשך שנים רבות התגבש בלבו העליון הגיע אל מוחו[152]. הועבר לבית החולים הפרסביטרי בניו יורק[153], ותחילה היה ערני, אך לא היה מסוגל לדבר או להזיז את זרועו או רגלו הימנית[154]. נזק שנגרם למוח גרם לנפיחות (בצקת מוחית), וניקסון נכנס לתרדמת עמוקה. הוא מת בשעה 9:08 ב-22 באפריל 1994, כבנותיו ליד מיטתו. במותו היה בן 81.

ההלוויה של ניקסון התקיימה ב-27 באפריל, ביורבה לינדה, קליפורניה. הסופדים בטקס כללו את הנשיא ביל קלינטון, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, מנהיג המיעוט בסנאט בוב דול, מושל קליפורניה פיט וילסון, והכומר בילי גרהאם. כמו כן בטקס השתתפו הנשיאים לשעבר פורד, קרטר, רייגן, בוש האב, ונשותיהם. סגן הנשיא לשעבר ספירו אגניו, שכיהן תחת ניקסון, גם השתתף בטקס. משלחת הקונגרס האמריקני מנתה למעלה ממאה חברים, והסגל הדיפלומטי הזר כלל משלחת של יותר ממאתיים איש[155].

ריצ'רד ניקסון נקבר ליד אשתו פט, בשטח הספרייה הנשיאותית על שמו. הוא הותיר אחריו שתי בנותיו, טרישיה וג'ולי, וארבעה נכדים. בהתאם לרצונו, הלוויתו לא הייתה הלוויה ממלכתית מלאה, אם כי גופתו הונחה לראווה בלובי של ספרייה הנשיאותית מה-26 באפריל ועד למועד ההלוויה[156]. האבלים חיכו בתור עד שמונה שעות במזג אוויר קריר ורטוב כדי לחלוק כבוד אחרון לנשיא לשעבר. בשיאו, התור שעבר ליד ארון הקבורה של ניקסון היה באורך שלושה קילומטרים, עם 42 אלף איש ממתינים.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון והמדען הפוליטי ג'יימס מקגרגור ברנס אמר על ניקסון: "כיצד ניתן להעריך נשיא כה אִידְיוֹסִינְקְרָטִיי, כה מבריק וחסר מוסר?" הביוגרפים של ניקסון חולקים על האופן שבו ייתפס על ידי ההיסטוריה. לדברי סטיבן אמברוז, "ניקסון רצה להישפט על פי מה שהוא עשה. מה שייזכר ממנו הוא הסיוט שהוא העביר את המדינה בתקופת כהונתו השנייה והתפטרותו". ארווין גלמן, שתיעד את הקריירה של ניקסון בקונגרס של ארצות הברית, טוען כי "הוא היה יוצא דופן בקרב חברי הקונגרס שלו, סיפור הצלחה בעידן דאוג, שהוביל קורס אנטי-קומוניסטי הגיוני נגד ההגזמות של ג'וזף מקארתי". אייטקן סבור ש"ניקסון, הן כאדם והן כמדינאי, הושמץ יתר על המידה על מגרעותיו ולא זכה להכרה מספקת בסגולותיו, אך גם ברוח ההיסטורית הרוויזיוניסטיתת, לא ניתן לקבוע גזר דין פשוט".

האסטרטגיה הדרומית של ניקסון נזקפה לזכותו בידי כמה היסטוריונים הסוברים כי בזכותו דרום ארצות הברית הפך למעוז רפובליקני, אם כי אחרים רואים בגורמים כלכליים חשובים יותר כשינוי. במשך כל הקריירה שלו, הוא מילא תפקיד במעבר מפלגתו משליטתם של הבדלנים, וכחבר קונגרס היה תומך משכנע בהגבלת הקומוניזם הסובייטי. לדברי ביוגרף נוסף שלו, הרברט פארמט, "תפקידו של ניקסון היה להסיע את המפלגה הרפובליקנית לאורך מסלול ביניים, אי שם בין הדחפים התחרותיים של תומכי רוקפלר, גולדווטר ורייגן".

ניקסון מקבל קרדיט על עמדתו בענייני הפנים, אשר הביאה למעבר ואכיפה של חקיקה סביבתית. ההיסטוריון פול צ'רלס מילאצו (Paul Charles Milazzo), הצביע בעיתונו ב-2011 על מעורבותו של ניקסון בייסוד הסוכנות להגנת הסביבה ובאכיפת חוקים סביבתיים, כדוגמת חוק המינים בסכנת הכחדה מ-1973, שהצהיר כי "למרות שלא זכה להכרה, המורשת הסביבתית של ריצ'רד ניקסון בטוחה".

ניקסון ראה במדיניותו כלפי וייטנאם, סין העממית וברית המועצות כמפתח למקומו בהיסטוריה. ג'ורג' מקגוורן, מתנגדו של ניקסון, אמר ב-1983: "לנשיא ניקסון יש כנראה גישה מעשית יותר לשני המעצמות הגדולות, סין וברית המועצות, מכל נשיא אחר מאז מלחמת העולם השנייה ... מלבד המשך הבלתי נסלח של המלחמה בוייטנאם, ניקסון באמת ישאיר חותם גבוה בהיסטוריה". המדען הפוליטי ג'וסי חנימקי חולק על כך, ואמר כי הדיפלומטיה של ניקסון היא רק המשך למדיניות ההכללה של המלחמה הקרה, תוך שימוש באמצעים דיפלומטיים ולא צבאיים. ההיסטוריון כריסטופר אנדרו מסכם כי "ניקסון היה מדינאי גדול על הבמה העולמית, ומטפל עלוב בפוליטיקה האלקטורלית בזירה הפנימית, בעוד שהפארסה הפלילית של ווטרגייט הייתה בעיצומה, מדינאות ההשראה של ניקסון הקימה יחסי עבודה חדשים עם שתי המעצמות הקומוניסטיות סין העממית וברית המועצות".

ההיסטוריון קית' אולסון כתב כי ניקסון הותיר מורשת שלילית: חוסר אמון בסיסי בממשל ששורשיו בוייטנאם ובווטרגייט. במהלך הליך הדחתו של ביל קלינטון ב-1998 ניסו הן הדמוקרטים והן הרפובליקנים לנצל את ווטרגייט וניקסון לטובתם: הרפובליקנים רמזו כי התנהגותו של קלינטון הייתה דומה לזו של ניקסון, ואילו הדמוקרטים טענו כי מעשיו של ניקסון היו חמורים בהרבה מאלו של המכהן. מורשת נוספת, במשך זמן מה, הייתה צמצום בכוח הנשיא כשהקונגרס העביר חקיקה מגבילה בעקבות פרשת ווטרגייט. אולסון הראה כי מענקי כוח לג'ורג' ווקר בוש בעקבות פיגועי 11 בספטמבר שיקמו את כוחו של הנשיא.

אישיות ותדמית ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ניקסון עם אלביס פרסלי, 21 בדצמבר 1970

הקריירה של ניקסון נרדפה לעתים קרובות על ידי אישיותו ותפיסתו הציבור. קריקטוריסטים וקומיקאים מעריכים הפריזו לעתים קרובות את הופעותיו ובאמצעות מנייריזם, עד לנקודה שבה הקו בין האדם לקריקטורה נעשה מטושטש יותר ויותר. הוא הוצג לעתים קרובות עם סנטר לא מגולחת, כתפיים שמוטות, ועם מצח חרוץ ומיוזע.

ניקסון היה בעל אישיות מורכבת, הן חשאית והן מביכה, ועם זאת מרעננת להפליא. הוא נטה להתרחק מאנשים והיה רשמי בכל ההיבטים, לבוש במעיל ועניבה גם כשהיה לבדו. הביוגרף של ניקסון, קונרד בלאק, תיאר אותו כ"בעל מוטיבציה", אך גם "לא נוח עם עצמו בדרכים מסוימות". לדברי בלאק, ניקסון "סבר שגורלו נחרץ בידי הוצאת דיבה, נבגד פעמיים, הוטרד שלא בצדק, לא הובן והוערך ואף הועמד לדין כאיוב, אבל על ידי יישום רצונו, דבקותו במטרה וחריצותו האדירה, הוא ינצח בסופו של דבר[157]."

ניקסון האמין שהגדלת המרחק בינו לבין אנשים אחרים הייתה הכרחית עבורו ככל שהתקדם בקריירה הפוליטית שלו והפך לנשיא ארצות הברית. אפילו ביבה רבוזו, שהיה מידידיו הקרובים ביותר, לפי דיווחים אחדים, לא קרא לו בשמו הפרטי. ניקסון אמר על כך:

אפילו עם חברים קרובים, אני לא מאמין שצריך להתנהג בשחרור, לבטוח זה בזה. 'יו, לא יכולתי לישון' ... אני חושב שאתם צריכים לשמור את הצרות שלכם לעצמכם. זה בדיוק כמו שאני. יש אנשים שונים. יש אנשים שחושבים שזאת תרפיה טובה לשבת עם חבר קרוב, אתם יודעים, פשוט לשפוך את מה שיושב עליכם. לא אני. אין סיכוי.

בוב גרין, What Nixon's best friend couldn't buy, באתר ג'ואיש וורלד רוויו, 8 באפריל 2002

כאשר סיפרו לו כי רוב האמריקאים, אפילו בסוף הקריירה שלו, לא הרגישו שהם מכירים אותו, ענה ניקסון: "כן, זה נכון, וזה לא הכרחי שהם יידעו".

במרוצת השנים פורסמו מאות הקלטות מארכיונים שונים, בין היתר של הבית הלבן[158] ושל הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון[159], וכן מהארכיון הלאומי של ארצות הברית[160], שחשפו התבטאויות אנטישמיות של ניקסון ואיש סודו, הנרי קיסינג'ר[161].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד ניקסון בוויקישיתוף
ויקימילון ציטוטים בנושא ריצ'רד ניקסון בוויקיציטוט
חתימתו של ריצ'רד ניקסון

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Richard M. Nixon Birthplace, באתר שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
  2. ^ Ferris, p. 209
  3. ^ ילדות, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון (באנגלית)
  4. ^ Aitken, p. 11
  5. ^ גנאלוגיה של ריצ'רד ניקסון, באתר archives.com (באנגלית)
  6. ^ Aitken, p. 12
  7. ^ Aitken, p. 21
  8. ^ Ambrose 1987, p. 41
  9. ^ Aitken, p. 27
  10. ^ Ambrose 1987, pp. 56–57
  11. ^ Black, p. 16
  12. ^ Morris, p. 89
  13. ^ Black, pp. 17–19
  14. ^ Morris, p. 91
  15. ^ Morris, p. 92
  16. ^ Black, pp. 20–23
  17. ^ Black, pp. 23–24
  18. ^ Irwin Gellman, The Contender, New York: The Free Press, 1999, ISBN 978-1-4165-7255-8
  19. ^ Aitken, pp. 58–63
  20. ^ A Student & Sailor, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  21. ^ Ambrose 1987, pp. 33–34
  22. ^ Aitken, p. 67
  23. ^ Herbert S. Parmet, Richard Nixon and His America, Boston: Little, Brown & Co, 1990, ISBN 978-0-316-69232-8
  24. ^ Aitken, p. 76
  25. ^ Aitken, pp. 79–82
  26. ^ Roger Morris, Richard Milhous Nixon: The Rise of an American Politician, New York: Henry Holt & Co, 1990, ISBN 978-0-8050-1834-9
  27. ^ Black, p. 44
  28. ^ Black, p. 43
  29. ^ Richard Nixon, RN: The Memoirs of Richard Nixon, New York: Grosset & Dunlap, 1978, ISBN 978-0-448-14374-3
  30. ^ Ambrose 1987, pp. 93, 99
  31. ^ Ambrose 1987, pp. 100–101
  32. ^ The Nixon Family, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  33. ^ Morris, pp. 124–126
  34. ^ Kornitzer, pp. 143–144
  35. ^ Naval Profiles: Richard Milhous Nixon, באתר Naval History and Heritage Command
  36. ^ Aitken, pp. 96–97
  37. ^ Commander Richard M. Nixon, USNR
  38. ^ Black, pp. 58–60
  39. ^ Black, p. 62
  40. ^ Black, pp. 62–63
  41. ^ Parmet, pp. 91–96
  42. ^ Gellman, pp. 27–28
  43. ^ Parmet, pp. 111–113
  44. ^ Gellman, p. 82
  45. ^ Gellman, pp. 105–107, 125–126
  46. ^ Morris, p. 365
  47. ^ A Confidential Study for Private Circulation
  48. ^ House Passes Mundt-Nixon Bill 319—58, שיקגו טריביון, 20 במאי 1948
  49. ^ Timeline, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  50. ^ Black, pp. 129–135
  51. ^ Gellman, pp. 239–241
  52. ^ Gellman, p. 282
  53. ^ Morris, p. 535
  54. ^ Gellman, pp. 296–297
  55. ^ Gellman, p. 304
  56. ^ Gellman, p. 310
  57. ^ Morris, p. 581
  58. ^ Gellman, p. 335
  59. ^ באנגלית "Tricky Dick". הכינוי נטבע על ידי הלן גאהגן דאגלס, יריבתו בבחירות לסנאט ב-1950. גאהגן כינתה את ניקסון בשם זה בתגובה להצהרתו הפרובוקטיבית בדבר אהדתה לקומוניזם (מקור- [1])
  60. ^ Gellman, p. 303
  61. ^ The Senator, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  62. ^ Ambrose 1987, pp. 211, 311–312
  63. ^ Black, p. 178
  64. ^ Gellman, pp. 440–441
  65. ^ Aitken, pp. 205–206
  66. ^ Aitken, pp. 222–223
  67. ^ John W. Malsberger, "Dwight Eisenhower, Richard Nixon, and the Fund Crisis of 1952," Historian, 73 (Fall 2011), pp 526–47
  68. ^ Kornitzer, pp. 191
  69. ^ Aitken, pp. 210–217
  70. ^ John Thompson, Political Scandal: Power and Visibility in the Media Age, Cambridge: Polity Press, 2000, ISBN 978-0-7456-2550-8
  71. ^ Aitken, p. 218
  72. ^ Morris, p. 846
  73. ^ (John W. Malsberger, The General and the Politician: Dwight Eisenhower, Richard Nixon, and American Politics (2014
  74. ^ Aitken, pp. 225–227
  75. ^ Ambrose 1987, p. 342
  76. ^ Ambrose 1987, pp. 357–358
  77. ^ Ambrose 1987, pp. 375–376
  78. ^ Aitken, pp. 237–241
  79. ^ Parmet, p. 294
  80. ^ Black, pp. 349–352
  81. ^ Black, p. 355
  82. ^ Ambrose 1987, pp. 465–469
  83. ^ Ambrose 1987, pp. 469–479
  84. ^ Ambrose 1987, p. 463
  85. ^ Ambrose 1987, pp. 521–525
  86. ^ Kennedy Wins 1960 Presidential Election, באתר UPI‏, פורסם ב-1960
  87. ^ The Vice President, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  88. ^ THE KENNEDY-NIXON PRESIDENTIAL DEBATES, 1960
  89. ^ יפתח דיין, עימות חזיתי, בבלוג "על פילים וחמורים"
  90. ^ The fallacy of Nixon’s graceful exit, באתר SALON‏, 14 בנובמבר 2000
  91. ^ Another Race To the Finish, באתר וושינגטון פוסט, 17 בנובמבר 2000
  92. ^ Black, p. 431
  93. ^ Black, pp. 432–433
  94. ^ Ambrose 1987, p. 673
  95. ^ Ambrose 1987, p. 673
  96. ^ Black, p. 446
  97. ^ Aitken, pp. 321–322
  98. ^ Morris, pp. 410–411
  99. ^ Parmet, p. 502
  100. ^ Parmet, pp. 503–508
  101. ^ Parmet, p. 509
  102. ^ 102.0 102.1 The President, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  103. ^ לאנס מורו, NAYSAYER TO THE NATTERING NABOBS, באתר טיים מגזין, 30 בספטמבר 1996
  104. ^ Black, pp. 513–514
  105. ^ Black, p. 550
  106. ^ Nixonland: The Rise of a President and the Fracturing of America, עמ' 236, באתר גוגל ספרים
  107. ^ Schulzinger, p. 413
  108. ^ דייוויד טיילור, The Lyndon Johnson tapes: Richard Nixon's 'treason', באתר BBC‏, 22 במרץ 2013
  109. ^ בהתייחס להפסדו בבחירות 1960, שבהן גם הוא היה סגן נשיא שהפסיד את הנשיאות
  110. ^ 1968 Presidential Election, באתר UPI
  111. ^ Black, pp. 567–68
  112. ^ ריצ'רד ניקסון באתר Find a Grave (באנגלית)
  113. ^ 1969 YEAR IN REVIEW, באתר UPI
  114. ^ ריצ'רד סנדומיר, George Beall, Prosecutor Who Brought Down Agnew, Dies at 79, באתר ניו יורק טיימס, 18 בינואר 2017
  115. ^ ג'רלד פורד, באתר ערוץ ההיסטוריה (באנגלית)
  116. ^ קיסינג'ר יצא לפקין, דבר, 17 באוקטובר 1971
  117. ^ Ambrose 1989, p. 516
  118. ^ Vietnam War Deaths and Casualties By Month
  119. ^ Making More Enemies than We Kill? Calculating U.S. Bomb Tonnages Dropped on Laos and Cambodia, and Weighing Their Implications
  120. ^ Address to the Nation on Vietnam
  121. ^ Ambrose 1989, pp. 446–448
  122. ^ Ambrose 1989, pp. 379–383
  123. ^ Black, p. 921
  124. ^ 124.0 124.1 124.2 1972: President Nixon arrives in Moscow, באתר BBC‏, 11 ביוני 2004
  125. ^ Black, p. 963
  126. ^ DEFCON DEFense CONdition
  127. ^ חשיפה מיוחדת - "מפסיקים לירות ומתחילים לדבר" - 45 שנים לקבלת תכנית רוג'רס ולסיום מלחמת ההתשה - חלק א', באתר בלוג ארכיון המדינה
  128. ^ ההצעה להפסקת אש ולקיפאון כפי שנמסרה במכתבו של מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם פירס רוג'רס
  129. ^ דניאלה רגב, מהסיפתח של ניקסון ועד הפרידה של אובמה מפרס. נשיאי ארה"ב בישראל, באתר ynet, 21 במאי 2017
  130. ^ Bowles, Nigel. "Economic Policy" in "A Companion to Richard M. Nixon", pp. 235–251
  131. ^ nrg מעריב, סיפור נשיאותי - ריצ'רד מילהאוס ניקסון, באתר nrg
  132. ^ Ambrose 1989, p. 418
  133. ^ National Heart, Lung, and Blood Institute, עמ' 2
  134. ^ Why Richard Nixon Deserves to Be Remembered Along with Brown, באתר History News Network
  135. ^ Nixon Plan for Negro Jobs In Construction Is Lagging, באתר ניו יורק טיימס, 20 ביולי 1970
  136. ^ Parmet, p. 563
  137. ^ Just another Apollo? Part two, באתר The Space Review
  138. ^ Black, p. 766
  139. ^ Black, p. 617
  140. ^ Black, p. 816
  141. ^ כתבה באתר הוושינגטון פוסט
  142. ^ ראו כאן. המזכירה טענה לאחריות על חמש דקות בלבד מתוך המחיקה, וטענה שאינה יודעת מה אירע בשאר הזמן. הקלטת הדקות האבודות לא נמצאה מעולם.
  143. ^ סרטונים ניקסון מכריז במסיבת העיתונאים: "אינני נוכל!", סרטון, באתר YouTube
  144. ^ Ambrose 1991, p. 437
  145. ^ Black, p. 983
  146. ^ Post Presidency, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון
  147. ^ Aitken, p. 529
  148. ^ רועי סמיוני ושירי הדר, ניקסון: "אני לא נוכל". 40 שנה לפרשת "ווטרגייט", באתר ynet, 16 ביוני 2012
  149. ^ ר"נ - ראשי תיבות של השם ריצ'רד ניקסון
  150. ^ סטיבן אמברוז, ניקסון: החורבן וההבראה, סימון & שוסטר, 1991, עמ' 534, ISBN 978-0-671-69188-2. (באנגלית)
  151. ^ Richard M. Nixon, 37th President, Dies Funeral Scheduled for Wednesday in California for Only Chief Executive Forced From Office
  152. ^ לורנס ק. אלטמן, THE 37TH PRESIDENT: THE LAST DAYS; Disabled, Yet Retaining Control Over His Care, באתר ניו יורק טיימס, 24 באפריל 1994
  153. ^ ריצ'רד פרז-פנה, Nixon 'Stable' After Stroke At His Home, באתר ניו יורק טיימס, 19 באפריל 1994
  154. ^ Richard M. Nixon, 37th President, dies, באתר וושינגטון פוסט, 23 באפריל 1994
  155. ^ Funeral Services of President Nixon
  156. ^ Reagan funeral: Schedule of events, באתר BBC‏, 11 ביוני 2004
  157. ^ קונרד בלאק, ניקסון: חייו במלואם, 2007, עמ' 700
  158. ^ יצחק בן-חורין, הקלטות ארכיון: ניקסון כינה יהודים "מגעילים", באתר ynet, 12 בדצמבר 2010
  159. ^ Latest Nixon tapes yield more anti-Semitism, באתר The Times of Israel‏, 23 באוגוסט 2013
  160. ^ New Tapes Reveal Depth of Nixon's Anti-Semitism New Tapes Reveal Depth of Nixon's Anti-Semitism, באתר וושינגטון פוסט, 6 באוקטובר 1999
  161. ^ היהודים על פי ניקסון: מגעילים וחסרי ביטחון, באתר nrg‏, 12 בדצמבר 2010