ג'רלד פורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'רלד פורד
Gerald Rudolph Ford
Gerald Ford - NARA - 530680.tif
תמונתו הרשמית של הנשיא פורד, 27 באוגוסט 1974 Gerald R. Ford signature.png
לידה 14 ביולי 1913
אומהה שבנברסקה
פטירה 26 בדצמבר 2006 (בגיל 93)
רנצ'ו מיראז' שבקליפורניה
שם מלא ג'רלד רודולף "ג'רי" פורד הבן
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה המוזיאון הנשיאותי על שם ג'רלד פורד, גרנד רפידס, מישיגן
השכלה אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת ייל, בית הספר למשפט של ייל, בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, מדינאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת הכנסייה האפיסקופלית
בת-זוג בטי פורד (1948-2006)
נשיא ארצות הברית ה-38
תקופת כהונה 9 באוגוסט 197420 בינואר 1977 (שנתיים ו-23 שבועות)
סגן נלסון רוקפלר
הקודם ריצ'רד ניקסון
הבא ג'ימי קרטר
סגן נשיא ארצות הברית ה-40
תקופת כהונה 6 בדצמבר 19739 באוגוסט 1974 (35 שבועות ויומיים)
הקודם ספירו אגניו
הבא נלסון רוקפלר
מנהיג המיעוט בבית הנבחרים
תקופת כהונה 3 בינואר 19656 בדצמבר 1973 (9 שנים)
נציג המחוז החמישי של מישיגן בבית הנבחרים
תקופת כהונה 3 בינואר 19496 בדצמבר 1973 (25 שנים)
ראש ועידת הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים ה-25
תקופת כהונה 3 בינואר 19633 בינואר 1965 (שנתיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'רלד רודולף "ג'רי" פורד הבןאנגלית: Gerald Rudolph Ford Jr; נולד בשם לזלי לינץ' קינג הבן (Leslie Lynch King Jr) ‏ 14 ביולי 1913 - 26 בדצמבר 2006) היה פוליטיקאי אמריקאי מהמפלגה הרפובליקנית שכיהן כנשיאה ה-38 של ארצות הברית בין אוגוסט 1974 לינואר 1977. לפני כן כיהן כסגן נשיא ארצות הברית במשך שמונה חודשים, תפקיד שאליו מונה על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון לאחר שקודמו, ספירו אגניו, התפטר עקב פרשת שחיתות. פורד נתמנה לתפקיד נשיא ארצות הברית אחרי שהנשיא ריצ'רד ניקסון התפטר עקב פרשת ווטרגייט. פורד הוא סגן הנשיא היחיד שמונה לתפקידו מכוח התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית, והוא האדם היחיד שכיהן כסגן נשיא וכנשיא ללא שנבחר לתפקידים הללו. לפני מינויו לסגן הנשיא, כיהן פורד במשך עשרים וחמש שנים כנציג המחוז החמישי של מישיגן בבית הנבחרים של ארצות הברית. במשך תשע השנים האחרונות לכהונתו היה פורד מנהיג המיעוט בבית הנבחרים.

כנשיא, חתם פורד על הסכמי הלסינקי, שהמשיכו את מדיניות הדטאנט במהלך המלחמה הקרה. עם כיבוש דרום וייטנאם בידי צפון וייטנאם תשעה חודשים לאחר נשיאותו, הוא נאלץ לסיים את מעורבותה של ארצות הברית בווייטנאם. מבחינה פנימית, המצב הכלכלי במהלך כהונתו היה הגרוע ביותר מאז סוף השפל הגדול, כשכהונתו מאופיינת באינפלציה ובמיתון.[1] אחת מפעולותיו השנויות במחלוקת של פורד הייתה הענקת חנינה נשיאותית לנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון על כל פעולותיו במהלך פרשת ווטרגייט. במהלך כהונתו, לא עסק רבות במדיניות חוץ, והקונגרס הכתיב לו את המדיניות.[2] בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית ב-1976, ניצח פורד את מושל קליפורניה לשעבר, רונלד רייגן. פורד היה המועמד הרפובליקני בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1976, אולם הפסיד למועמד הדמוקרטי, מושל ג'ורג'יה לשעבר, ג'ימי קרטר.

בשנת 1999 עוטר פורד על ידי הנשיא ביל קלינטון בעיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית - מדליית החירות הנשיאותית. לאחר כהונתו, נותר פורד פעיל במפלגתו. הוא מת ב-26 בדצמבר 2006. הוא הנשיא שמת בגיל המבוגר ביותר, בגיל תשעים ושלוש שנים ומאה שישים וחמישה ימים. כהונתו, שנמשכה 895 ימים בלבד, היא הכהונה הקצרה ביותר של נשיא שלא מת במהלך כהונתו. הוא סגן הנשיא האחרון שמונה לנשיאות.

תוכן עניינים

ילדות ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'רלד פורד נולד באומהה שבנברסקה בשם לזלי לינץ' קינג הבן (Leslie Lynch King Jr), על שם אביו הביולוגי, ב-14 ביולי 1913. אמו הייתה דורותי אייר גרדנר ואביו היה לסלי לינץ' קינג האב. אביו היה סוחר צמר ובנם של צ'ארלס הנרי קינג, בנקאי ואיש עסקים מוכר באומהה ומרתה אלישיה קינג (לבית פורטר). אמו, דורותי נפרדה מבעלה שישה עשר יום אחרי הולדת בנה בדצמבר 1913. היא לקחה איתה את בנה אל העיירה אוק פארק שבאילינוי, והתגוררה עם ג'רלד בבית אחותה טניסה וגיסה, קלרנס האסקינס ג'יימס. משם, היא עברה לבית הוריה, לוי אדיסון גרדנר ואדל אוגוסטה אייר שהתגוררה בגרנד ראפידס שבמישיגן. דורותי וקינג התגרשו בדצמבר 1913 והיא קיבלה משמורת מלאה על בנה. סבו מצד אביו של פורד, צ'ארלס הנרי קינג, שילם תשלום מזונות עד זמן קצר לפני מותו ב-1930.[3]

A young boy circa 1916
פורד בילדותו

פורד הודה מאוחר יותר כי אביו הביולוגי נהג להכות את אמו.[4] ג'יימס מ. קאנון, מקורבו וחברו של פורד, כתב בביוגרפיה של פורד, כי ניתוקם והגירושין של הזוג קינג לאחר לידתו של פורד הציתו מספר ויכוחים וריבים בין בני הזוג עד כדי כך שאביו הביולוגי של פורד לקח סכין קצבים ואיים לרצוח את אשתו, בנו התינוק, והאומנת של פורד. הוא שינה את שמו לשם בעלה של אמו עוד בנעוריו לאחר שאמו התחתנה בשנית.[5]

אחרי שהתגורר שנתיים וחצי עם סבו וסבתו, ב-1 בפברואר 1916, נישאה דורותי לג'רלד רודולף פורד, סוכן מכירות בחברה שהייתה בבעלות משפחתית המוכרת צבע. לאחר מכן הזוג הטרי קרא לפורד בשם של האב, ג'רלד רודולף פורד הבן. פורד מעולם לא אומץ רשמית, ולא שינה את שמו באופן חוקי עד 3 בדצמבר 1935.[6] הוא גדל בגרנד ראפידס עם שלושת אחיו למחצה מהנישואים השניים של אמו: תומאס גרדנר "טום" פורד (1918–1995), ריצ'רד אדיסון "דיק" פורד (1924–2015), וג'יימס פרנסיס "ג'ים" פורד ( 1927-2001).[7]

לפורד היו עוד שלושה אחים למחצה מנישואיו השניים של אביו הביולוגי: מרג'רי קינג (1921–1993), לזלי הנרי קינג (1923–1976) ופטרישיה ג'יין קינג (1925–1980). הוא לא הכיר אותם ולא הכיר את אביו הביולוגי עד לגיל שבע עשרה. הוא שמר על קשר מסוים עם אביו עד למותו ב-1941.[4][8]

Two men in suits and another man in a Boy Scout uniform stand beside 10 seated teenaged boys in Boy Scout uniforms. Ford is indicated by a red circle.
פורד (מוקף באדום)כנער צופים ב-1929. משמאל נמצא מושל מישיגן, מחזיק בכובעו
פורד כשחקן פוטובול באוניברסיטת מישיגן, 1933

פורד היה חבר בתנועת הצופים.[9] הוא הצופה היחיד שהגיע לדרגה גבוהה והפך לנשיא.[9]

פורד למד בתיכון גראנד ראפידס, והצטיין בספורט ובפוטבול.[10] ב-1930 נבחר לנבחרת העירונית.[11]

לימודים גבוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד למד באוניברסיטת מישיגן ושיחק בקבוצת הפוטבול שלה.[12] הוא היה שותף לשתי עונות בהן ניצחה קבוצתו בכל המשחקים וזכתה בתואר האליפות.[13]

במהלך שנתו האחרונה של פורד, התפתחה מחלוקת כשנבחרת ג'ורג'יה סירבה לשחק מול שחקן שחור ממינסוטה. המחאות הובילו להרחקת השחקן מהמשחק. פורד איים לפרוש מהנבחרת כתוצאה מכך, אולם השחקן הצליח לשכנע אותו לשחק בכל זאת.[14]

ב-1934, נבחר פורד להשתתף במשחק כוכבי נבחרות המכללות, משחק שכל הכנסותיו קודשו למען ילדים עם מוגבלויות. הוא שיחק מול השיקגו ברס.[15] לכבוד פורד, הפרישה האוניברסיטה את חולצתו, מספר 48, ב-1994. ב-2012 חזרה החולצה לשימוש.[16]

פורד המשיך להתעניין בפוטבול כל חייו ונכח במשחקים רבים. הוא גם ביקר נבחרות רבות במהלך אימוניהן.[17] פורד הרבה לבקש מהתזמורת הממלכתית לנגן את שיר הפוטבול של אוניברסיטת מישיגן במקום שירו של נשיא ארצות הברית..[18]

בסיימו את הלימודים עם תואר ראשון בכלכלה ויתר על הצעות להצטרף לקבוצות פוטבול מקצועניות כמו הדטרויט ליונס והגרין ביי פקרס. מאוחר יותר זיכתה אותה תקופה זו של משחק פוטבול בלגלוג מצידו הנשיא לינדון ג'ונסון שאמר "הוא שיחק יותר מדי זמן פוטבול ללא קסדה"[19]. לאחר לימודיו במישיגן עבר לאוניברסיטת ייל, תחילה כמאמן ואחר כך החל ללמוד בבית הספר למשפטים של ייל.[20][21]

פורד קיווה להתחיל את לימודי המשפטים שלו ב-1935, אך מכיוון שהיה מאמן, לא התקבל תחילה. בקיץ 1937 למד בבית הספר למשפטים במישיגן[22] וב-1938 התקבל לבית הספר למשפטים בייל.[23] הוא קיבל תואר ב-1941.

במהלך לימודיו, תמך פורד במדיניות בדלנית וחתם על עצומה שדרשה את אכיפת חוקי הנייטרליות האמריקנית. העצומה דרשה מארצות הברית לא להיכנס למלחמת העולם השנייה.[24] בקיץ 1940 עבד למען ונדל וילקי במהלך הבחירות לנשיאות.

ב-1941 הוסמך פורד לעריכת דין. במאי פתח משרד במישיגן עם חבר, פיליפ באקן,[20] שלאחר מכן שירת כיועצו בבית הלבן.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Twenty-eight Sailors in the uniform of the United States Navy pose on the deck of a World War II-era Aircraft Carrier.
פורד (שני מימין בשורה הראשונה) על נושאת מטוסים (USS Monterey (CVL-26.

בדצמבר 1941, לאחר המתקפה על פרל הארבור וכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, התגייס פורד לצי ארצות הברית ב-13 באפריל 1942.[25] לאחר מכן הדריך באקדמיה הימית של ארצות הברית השוכנת באנאפוליס שבמרילנד. הוא הוצב בבית הספר לטיסה של הצי וקודם לדרגת לוטננט במרץ 1943.

שירות ימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים בצי משחקים כדורסל. פורד הוא זה שקופץ משמאל. אמצע 1944

לאחר זמן קצר, הוצב פורד במאי 1943 על גבי נושאת מטוסים (USS Monterey (CVL-26 בדרום האוקיינוס השקט. פורד היה סגן הנווט בין 17 ביוני 1943 לסוף דצמבר 1944. הוא השתתף בפעולות רבות.[26] בין ספטמבר לנובמבר 1944, השתתף בהתקפות על הפיליפינים.[26]

פורד במדי צי ארצות הברית, 1945

ב-1944 פורד כמעט נספה כאשר ספינתו נקלעה לסופה טרופית..[27] הסופה השביתה את הספינה, וב-24 בדצמבר נשלח פורד לבית הספר לטיסה בקליפורניה כמאמן פוטבול. הוא קודם לדרגת לוטננט קומנדר (מקבילה לדרגת רב סרן בצבא הגנה לישראל) ב-3 באוקטובר 1945.

פורד עוטר בכמה עיטורים צבאיים, בהם אותות מערכה ומדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה..[25]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1946, נשלח פורד למרכז השחרור. הוא השתחרר ב-23 בפברואר 1946. ב-28 ביוני, התפטר באופן רשמי משירות המילואים. הוא נשאר במסגרת המילואים הלא פעילים עד ל-1963.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

A man in a suit leads a flower-carrying woman by the hand, walking out of a chapel.
הזוג פורד ביום חתונתו, 15 באוקטובר 1948

לאחר שהשתחרר סופית מהצבא, שב פורד לביתו במישיגן. ב-15 באוקטובר 1948 נישא פורד לבטי בלומר (1918-2011), דוגמנית ורקדנית לשעבר שרקדה אצל מרתה גרהם. היא הייתה גרושתו של ויליאם ג. "ביל" וורן. בעת אירוסיו, ניהל פורד מסע בחירות והתמודד לבית הנבחרים של ארצות הברית כנציג המחוז החמישי של מישיגן לראשונה. החתונה התעכבה עד לזמן קצר לפני הבחירות, לאחר דיווח של העיתון ניו יורק טיימס שבו נכתב כי "ג'רי פורד חושש מתגובתם של הבוחרים מהעובדה שהוא מתחתן עם רקדנית גרושה".[28]

לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים: מייקל ג'רלד פורד (יליד 1949), ג'ון גרדנר פורד (יליד 1951), סטיבן מייגס פורד (יליד 1956) וסוזן פורד (ילידת 1957).

בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעמולת בחירות של פורד במהלך התמודדותו לבית הנבחרים, 1948
חבר בית הנבחרים ג'רלד פורד, 1959

לאחר שחזר לגרנד רפידס אחרי שירותו הצבאי בשנת 1946, החל פורד להיות פעיל בפוליטיקה המקומית כחבר במפלגה הרפובליקנית. בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1948 החליט להתמודד בבחירות המקדימות מול ברטל ג'ונקמן, נציג המחוז החמישי של מישיגן בבית הנבחרים. השירות הצבאי הוביל את פורד לשנות את עמדותיו ולתמוך באינטרנציונליזם, זאת בניגוד לג'ונקמן הבדלן. רבים לא לקחו את פורד ברצינות במהלך התמודדותו, אולם הוא ניצח וזכה בשני שלישים מהקולות.[11]

במערכת הבחירות הראשונה שלו, ביקר פורד בבתי המצביעים ובמפעלים בהן עבדו.[29] פורד גם ביקר בחוות של מצביעים.[30]

פורד היה חבר בית הנבחרים במשך 25 שנים והיה נציג המחוז החמישי של מישיגן (גרנד רפידס) מ-1949 עד 1973. הוא נחשב לחבר קונגרס אנונימי במיוחד: הוא לא כתב אף חוק במהלך הקריירה שלו.[31] הוא מונה לוועדת התקציב של בית הנבחרים ולתת הוועדה לנושא התקציב הצבאי. פורד טען שהיה מתון בנושאי פנים, אינטרנציונילסט בנושאי חוץ ושמרן בנושאים כלכליים.[32][33] בזמן כהונתו בבית הנבחרים, התנגד פורד נמרצות לחקיקה סוציאליסטית. הוא התנגד להרחבת הסיוע הפדרלי בתחומי החינוך והדיור הציבורי, העלאת שכר המינימום ולביטוח רפואי ציבורי. לעומת זאת, תמך פורד בהגדלת התקציב לכוחות המזוינים של ארצות הברית וכן בחקיקה לחיזוק זכויות האזרח. 

בתחילת שנות החמישים, דחה פורד הצעות לרוץ לסנאט של ארצות הברית מטעם מישיגן ולהתמודד למשרת מושל מישיגן. במקום זאת, שאיפתו הייתה להיות יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית.[34]

חבר בוועדת וורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת וורן מגישה את המלצותיה לנשיא ג'ונסון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת וורן

ב-19 בנובמבר 1963 מינה הנשיא לינדון ג'ונסון את פורד להיות חבר בוועדת וורן, ועדת חקירה פדרלית מיוחדת שהוקמה במטרה לחקור את ההתנקשות בחייו של הנשיא ג'ון קנדי.[35] על פורד הוטל להכין ביוגרפיה של לי הארווי אוסוואלד, האיש שנחשד ברצח אך נרצח בעצמו זמן קצר לאחר מעצרו. על פי תזכיר FBI משנת 1963 שפורסם בשנת 2008, היה פורד בקשר עם ה-FBI לאורך כל תקופת עבודתו בוועדת וורן והעביר מידע לסגן ראש ה-FBI, קרת'ה דלאוץ' (Cartha DeLoach) על פעילויות הוועדה[36]. פורד הגן על עבודת הוועדה וחזר על תמיכתו במסקנותיה[37].

מנהיג המיעוט פורד בפגישה עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון

מנהיג המיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Four men in suits are outdoors, speaking to each other in front of a large white automobile.
פורד מבקר במרכז טיסות החלל מרשל ומקבל תדריך ב-1964.

לינדון ג'ונסון ניצח ניצחון מוחץ בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1964, והבטיח לעצמו כהונה נוספת כנשיא. המפלגה הדמוקרטית הגבירה את כוחה בשלושים ושישה מושבים בבית הנבחרים. בעקבות הבחירות, ערכו חברי המפלגה הרפובליקנית בחירות למנהיג מיעוט חדש. פורד התמודד ונבחר להחליף את צא'רלס האלק מאינדיאנה כמנהיג המיעוט[38].

בינואר 1965 היו לרפובליקנים 140 מושבים בבית הנבחרים לעומת 295 מושבים של הדמוקרטים. עם רוב גדול זה לדמוקרטים וכן רוב בסנאט של ארצות הברית, העביר ממשלו של ג'ונסון שורה של רפורמות בשם "החברה הגדולה", תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ועניים כמדיקר ומדיקייד, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון לשחורים. במפגש הראשון של הקונגרס ה-89 לבדו הגיש הממשל של ג'ונסון כ-87 הצעות חוק לקונגרס, וזה חתם על 84 (96% מכלל הצעות החוק) חוקים. תקופת חקיקה זו הייתה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של הקונגרס[39].

ב-1966, גברה הביקורת על התנהלותו של ג'ונסון במלחמת וייטנאם, ופורד והרפובליקנים בקונגרס הביעו דאגה כי ארצות הברית לא עושה את מה שצריך כדי לנצח במלחמה. התחושה הציבורית החלה גם היא לגבור נגד ג'ונסון, ובחירות האמצע לקונגרס ב-1966 הביאו תנופה לרפובליקנים והם זכו בארבעים ושבעה מושבים שהיו שייכים לדמוקרטים. אמנם זה לא היה מספיק כדי לתת רפובליקנים רוב בבית הנבחרים, אולם הניצחון נתן לפורד את ההזדמנות למנוע העברה נוספת של חוקים כחלק מתוכנית "החברה הגדולה" של ממשל ג'ונסון.[38]

ביקורתו האישית של פורד על מלחמת וייטנאם התפרסמה לאחר שנשא נאום בבית הנבחרים, שבו הוא שאל האם יש לבית הלבן תוכנית ברורה להביא את המלחמה לסיום מוצלח.[38] הנאום הכעיס את הנשיא ג'ונסון, שלגלג עליו ואמר שפורד "שיחק יותר מדי זמן פוטבול ללא קסדה".[38][40]

כמנהיג המיעוטים בבית הנבחרים, הופיע פורד בסדרה פופולרית של מסיבות עיתונאים בטלוויזיה עם הסנאטור אוורט דירקסן מאילינוי (שהיה אז מנהיג המיעוט בסנאט), בהן הציעו השניים חלופות שמרניות למדיניות של ג'ונסון. רבים בתקשורת כינו זאת בהומור "The Ev and Jerry Show"[41]. ג'ונסון אמר אז, "ג'רי פורד הוא כל כך טיפש. הוא לא יכול להפליץ וללעוס מסטיק באותו הזמן"[42]. העיתונות, שרצתה לעדן את הלשון הגסה של הנשיא ג'ונסון, דיווחה כי "ג'רלד פורד לא יכול ללכת וללעוס מסטיק באותו הזמן"[43].

לאחר בחירתו של ריצ'רד ניקסון לנשיאות ארצות הברית, היה פורד לתומך מובהק בסדר היום החדש שהנהיג הבית הלבן. הקונגרס העביר כמה הצעות חוק של ניקסון, כולל חוק מדיניות הסביבה הלאומית ואת חוק הרפורמה במס של 1969. עוד ניצחון נרשם לטובת המיעוט הרפובליקני היה כאשר ממשל ניקסון ביטל כמה מהרפורמות של ממשל ג'ונסון. בשנת 1972, הקים הממשל תוכנית חלוקת הכנסות לממשלות המקומיות (הממשלות של מדינות ארצות הברית).[44] ההנהגה של פורד סייעה להעברת החוק בקונגרס של ארצות הברית, והביאה להקמת לקואליציה דו-מפלגתית שתמכה בהצעת החוק עם 223 קולות בעד (לעומת 185 נגד).[38][45]

כמנהיג המיעוט, ביסס פורד באותן שנים את המוניטין שיצא לו כפוליטיקאי הגון ורכש תומכים מבין חברי הקונגרס.[38]

סגן נשיא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד (בעת שניקסון הודיע כי פורד מועמדו לתפקיד סגן הנשיא) ורעייתו בטי עם הנשיא ריצ'רד ניקסון ורעייתו פט

פורד רצה להיות יושב ראש בית הנבחרים, ופעל למען רפובליקנים רבים ברחבי המדינה כדי להשיג רוב בקונגרס ויחסים טובים עם הרפובליקנים. לאחר עשור של ניסיון, הבטיח לאשתו שינסה שוב ב-1974 ויפרוש ב-1976. ב-10 באוקטובר 1973, התפטר סגן הנשיא ספירו אגניו לאחר שהסכים לעסקת טיעון שמסגרתה הודה בהעלמת מסהלבנת הון וקבלת שוחד ונדרש לשלם קנס של 10,000 דולרים בזמן כהונתו כמושל מרילנד. בהפצרתם של חברי הקונגרס, הודיע ניקסון כי פורד הוא מועמדו להחליף את אגניו ב-12 באוקטובר.[31] פורד הסכים וטען שהתפקיד יהיה נקודת הסיום בקריירה שלו.

הסנאט של ארצות הברית אישר את מינויו של פורד ב-27 בנובמבר, כאשר תשעים ושניים הצביעו בעד, שלושה נגד וחמישה נמנעו. רק שלושה סנאטורים, כולם דמוקרטים, הצביעו נגד מינויו של פורד: גיילורד נלסון מויסקונסין, תומאס איגלטון ממיזורי וויליאם האת'וואי ממיין. ב-6 בדצמבר 1973 אישר בית הנבחרים של ארצות הברית את מינויו של פורד בהצבעה שתוצאותיה היו 387 בעד ושלושים וחמישה נגד. שעה לאחר שאושר מינויו בבית הנבחרים, נשבע פורד אמונים לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית.

פורד נהיה לסגן-הנשיא ומאוחר יותר לנשיא, בפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית, מבלי שנבחר בבחירות כלליות. חוקת ארצות הברית קבעה כי בהתפנות משרת הנשיא, יעבור התפקיד לסגן הנשיא. אבל נוסח החוקה המקורי לא קבעה אפשרות למנות מחליף לסגן הנשיא עצמו, אם תתפנה משרתו-שלו. התוצאה הייתה, שכל סגן נשיא שנכנס לנשיאות, עקב מות קודמו, נאלץ להשלים את כהונתו באין סגן נשיא לצדו. לאחר רצח הנשיא ג'ון קנדי הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, לנשיא, וכיהן ללא סגן. בעקבות זאת תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי בהתפנות משרת סגן הנשיא, יכול הנשיא, בהסכמת שני בתי הקונגרס, למנות אדם (הכשיר לכהן כנשיא) לתפקיד סגן נשיא.

פורד מונה לתפקידו לאחר שבעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972 החלה חקירה כנגד נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון שידועה כפרשת ווטרגייט. ביום חמישי, ה-1 באוגוסט 1974, התקשר ראש הסגל של הבית הלבן, אלכסנדר הייג, לפורד כדי להודיע לו על מציאת ראיה שחשפה את הקשר של ניקסון לטיוח פרשת ווטרגייט. פורד ואשתו גרו בווירג'יניה בציפייה שמעון סגן הנשיא בוושינגטון ישופץ בקרוב ויעבור לידיהם, אולם הייג הסביר לפורד שעליו להתכונן לאפשרות שיהיה נשיא. פורד התבדח וטען בפני אשתו שלעולם לא יגורו במעון סגן הנשיא.[11]

דיוקנו השני של פורד, 25 בפברואר 1974

נשיא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד החל לכהן כנשיא ב-9 באוגוסט 1974, לאחר שניקסון התפטר מתפקידו. כהונתו הסתיימה ב-20 בינואר 1977, לאחר 895 ימים. הוא הנשיא היחיד שלא נבחר לנשיאות או לסגנות. פורד הפסיד בבחירות של שנת 1976 למועמד הדמוקרטי, ג'ימי קרטר. הוא נחשב לנשיא פחות טוב מהממוצע.

השבעתו לתפקיד לאחר התפטרות ניקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד נשבע אמונים לנשיאות ארצות הברית על ידי וורן ברגר, 9 באוגוסט 1974
פורד נואם בשידור חי לאומה מהחדר הסגלגל, בנוגע לחנינתו של הנשיא ניקסון, 8 בספטמבר 1974
פורד עם ליברטי, כלבתו מסוג גולדן רטריבר בחדר הסגלגל

פורד היה תומך מובהק של הנשיא ריצ'רד ניקסון במהלך כהונתו כסגנו, גם לאחר שהראיות חשפו שניקסון ציווה על הפריצה לווטרגייט ושהוא ניסה לטייח אותה. ביולי 1974, לאחר שציווה בית המשפט העליון על ניקסון למסור הקלטות של פגישות שערך, החל בית הנבחרים בהליך הדחה נגדו. לאחר שההקלטות חשפו שניקסון היה מעורב בפרשה, הוא זימן את פורד לבית הלבן והודיע שיתפטר. כאשר התפטר ניקסון ב-9 באוגוסט 1974 בעקבות מעורבותו בפרשת ווטרגייט, הושבע פורד מידית לנשיאות ארצות הברית, זאת לפי סדר הירושה של נשיא ארצות הברית. וכך קרה מאורע ללא תקדים, שבמשך תקופה של כשנתיים וחצי היו לארצות הברית נשיא וסגן נשיא, שאיש מהם לא נבחר בבחירות כלליות.[46]

מיד לאחר שנשבע לתפקידו בחדר המזרחי על ידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית וורן ברגר נשא פורד נאום בשידור חי לאומה[47]. בנאום הוא אמר כי "אחיי האמריקנים, הסיוט הלאומי שלנו הגיע אל קיצו." פורד ציין את הייחוד של כניסתו לתפקיד, ובנאום אמר לאזרחי ארצות הברית:

"אני מאוד מודע לכך שלא בחרתם בי כנשיא שלכם בפתקי ההצבעה שלכם, אז אני שואל אתכם אם אתם יכולים לבחור בי כנשיא שלכם באמצעות תפילותיכם."[48]

ממשלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבה של הקבינט בראשותו של פורד, 1974
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הקבינט של ארצות הברית, טבח ליל כל הקדושים

עם כניסתו לתפקיד, ירש פורד את הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון, ורוב חברי הקבינט נשארו בתפקידם. עם זאת, החליף פורד את אלכסנדר הייג, ראש הסגל של ניקסון, בדונלד רמספלד, שהיה השגריר בנאט"ו בתקופת ניקסון. רמספלד וסגנו, דיק צ'ייני, הפכו לאנשים המשפיעים בממשל פורד.[49] בנוסף מינה פורד את אדוארד לוי לתפקיד התובע הכללי, וציווה עליו לנקות את מחלקת המשפטים מהמינויים הפוליטיים של תקופת ניקסון.[50]

רוב חברי הקבינט נשארו בתפקידם עד שפורד החליט לשנות את הרכב הקבינט באופן דרסטי בסתיו 1975, פעולה שנקראה על ידי פרשנים פוליטיים כ"טבח ליל כל הקדושים". כל חברי הקבינט, למעט שלושה, הודחו מתפקידם. היוצאים מן הכלל היו מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר (שהיה היועץ לביטחון לאומי), מזכיר האוצר ויליאם סיימון ומזכיר מחלקת החקלאות ארל בוץ.[51] פורד מינה את ג'ורג' הרברט ווקר בוש להיות ראש ה-CIA,[52] בעוד שרמספלד מונה לתפקיד מזכיר ההגנה של ארצות הברית וצ'ייני החליף את רמספלד כראש סגל הבית הלבן, האדם הצעיר ביותר בתפקיד זה.[51] מהלכים אלו נועדו בין היתר לחזק את האגף הימני במפלגתו של פורד במטרה להחליש את הפופולריות של מושל קליפורניה רונלד רייגן שהתמודד מולו על מועמדות המפלגה הרפובליקנית בבחירות אלה.[51] פורד גם ביקש להפסיק את העימות בין קיסינג'ר לבין מזכיר ההגנה ג'יימס ר' שלזינגר. קיסינג'ר נותר בתפקידו כמזכיר המדינה אולם ברנט סקוקרופט החליף אותו כיועץ לביטחון לאומי.[53] אחד מחברי הקבינט של פורד, מזכיר התחבורה ויליאם קולמן, היה האיש האפרו-אמריקאי השני שכיהן אי פעם בקבינט (אחרי רוברט ויבר) והשחור הראשון בממשל רפובליקני.

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנכנס לתפקידו, בחר פורד ב-20 באוגוסט במושל ניו יורק נלסון רוקפלר, מנהיג האגף הליברלי במפלגה, להיות סגנו.[54] עד היום (2017) פורד ורוקפלר הם סגני הנשיא היחידים שמונו מכוח התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית. רוקפלר עבר כמה שימועים בפני הקונגרס, ובמהלכם נחשף ששלח מתנות רבות ליועצים בכירים של הנשיא, כולל לקיסינג'ר. הרפובליקנים השמרנים כעסו על מינויו של רוקפלר אולם רובם תמכו בו, והוא אושר בבית הנבחרים ובסנאט. חלקם, כולל בארי גולדווטר, התנגדו לו.[55] ב-19 בדצמבר 1974, הושבע רוקפלר לסגנות.

הייתה זאת הפעם השנייה מאז מיסוד תפקיד סגן הנשיא שבמהלכה מונה סגן נשיא במקום זה שהחל את הכהונה. יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, קרל אלברט מאוקלהומה, היה הבא בתור לרשת את פורד במהלך 132 הימים עד למינויו של רוקפלר.

מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד מינה אדם אחד לבית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו:

  • ג'ון פול סטיבנס (כדי להחליף את ויליאם אורוויל דאגלס), מונה ב-28 בנובמבר 1975 ואושר בידי הסנאט ב-17 בדצמבר 1975.[56]
    בתחילת כהונתו, היה סטיבנס מתון. לאחר מכן אכזב שמרנים רבים כשתמך בליברלים בכמה מקרים.[57] לפני שסטיבנס מונה על ידי פורד לבית המשפט העליון, הוא היה שופט בבית המשפט לערעורים שמונה על ידי הנשיא ניקסון. במהלך כהונתו כמנהיג המפלגה הרפובליקנית, הוביל פורד מאמצים להדיח את דאגלס. לאחר שמינויו של סטיבנס אושר, סטיבנס הביע אכזבה מהתקופה בה כיהן, תקופה שבה רוב השופטים היו שמרנים למדי, היה סטיבנס מהבולטים בשופטי האגף הליברלי, לפעמים אפילו כותב דעות יחיד. הוא התנגד לכל הגבלה על הפלה מלאכותית וחיזק את הפרדת הדת מהמדינה. ב-2005 טען פורד שיהיה מוכן שההיסטוריה תשפוט את כהונתו לפי הצלחתו של סטיבנס בבית המשפט העליון. "הוא שירת את עמו היטב", אמר פורד על סטיבנס, "בכבוד, באינטלקטואליות וללא חששות פוליטיים מפלגתיים".[58]

פורד מינה גם אחד עשר שופטים לבתי המשפט לערעורים, וחמישים שופטים לבתי המשפט המחוזיים.

חנינה נשיאותית לניקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודש אחרי כניסתו לתפקיד, ב-8 בספטמבר, נתן פורד חנינה נשיאותית בלתי מוגבלת לניקסון על כל העבירות שביצע בזמן נשיאותו.[59][60][61] בנאום לאומה, הסביר פורד שהחנינה חשובה למדינה, ושיש לסיים את הפרשה כדי לעבור לעסוק בעניינים חשובים למדינה.[62]

חנינה זו, שהצילה את ניקסון ממשפט, עוררה זעם ציבורי רב, שאולי אף תרם למפלתו של פורד בבחירות 1976. לפני החנינה, זכה פורד לשיעור תמיכה של 71%, אולם אחריה זכה לתמיכה של 50% בלבד.[63] המבקרים טענו שפורד חתם על עסקה מושחתת עם ניקסון.[11] הם טענו שפורד הסכים לחון את ניקסון בתנאי שזה יתפטר ויהפוך את פורד לנשיא. דובר הבית הלבן התפטר במחאה על החנינה. אלכסנדר הייג, לפי מקורות רבים, היה זה שהציע לפורד לחון את ניקסון, בעיקר בגלל ידידותו עם הנשיא לשעבר..[64] פורד עצמו טען שהחנינה גרמה להפסדו בבחירות.[64] העיתונות טענה שהחנינה השמידה את כל האמינות של פורד.[31] באוקטובר 1974 העיד פורד בוועדה מיוחדת של הקונגרס שבדקה את החנינה. פורד הכחיש את קיומה של עסקה בינו לבין הנשיא לשעבר ניקסון: "לא הייתה שום עסקה נקודה". הייתה הזו הפעם הראשונה מאז ימי הנשיא אברהם לינקולן שבה נשיא ארצות הברית בחר להגיע לקונגרס מרצונו ולהעיד בעצמו, אך גם צעד מיוחד זה לא הביא לצינון הביקורות נגדו[65].


לאחר עזיבתו את התפקיד בינואר 1977, הצדיק פורד את החנינה בטענה שבקבלת החנינה הודה ניקסון באשמה.[66] ב-2001, קיבל פורד פרס מקרן ג'ון קנדי על החנינה ועל האומץ שהפגין בנתינתה.[67] הסנאטור טד קנדי טען שהתנגד לחנינת ניקסון, אולם שההיסטוריה הוכיחה שפורד ביצע את ההחלטה הנכונה.[68]

נושאי פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנינה מותנית למשתמטי מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בספטמבר 1974, שמונה ימים לאחר שהודיע ​​על מתן חנינה לנשיא ניקסון, הציג פורד תוכנית חנינה מותנית עבור חיילים שהשתמטו ממלחמת וייטנאם וברחו למדינות כמו קנדה, ועבור עריקים צבאיים, במנשר הנשיאותי 4313. תנאי החנינה דרשו מהעריקים והמשתמטים לאשר מחדש את נאמנותם לארצות הברית ולהתחייב לשרת שנתיים בשירות עבודה ציבורית או סך של שנתיים שירות למי ששירת פחות משנתיים של בצבא ארצות הברית[69]. תוכנית זו, שנועדה לחון עריקים צבאיים שהשתמטו כדי לא ללחום במלחמת וייטנאם הובילה להקמת "מועצת חנינות" לבחון את המקרים השונים. יורשו של פורד ג'ימי קרטר החליט להעניק להם חנינה גורפת.[70]

אינפלציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת ארצות הברית הייתה נושא לדאגה במהלך כהונת פורד. המשק נכנס לתקופה של סטגפלציה, כלכלנים ייחסו את הכניסה לתקופה זו לגורמים שונים, כולל משבר האנרגיה העולמי ב-1973 והגברת התחרות מצד מדינות כמו יפן.[71] כהונתו התאפיינה בשיעורי אינפלציה גבוהים יחסית, שהגיעו ל-12% בשיאם, ובמאבקים עם שני בתי הקונגרס שנשלטו בידי הדמוקרטים. סוף הצמיחה הכלכלית שהתרחשה באופן רצוף לאחר מלחמת העולם השנייה גרמה לפגיעה במעמד הכלכלה הקיינסיאנית, ותומכי כלכלת לסה פר כאלן גרינספן השיגו השפעה בממשל פורד.[71] אחת הפעולות הראשונות שנקט פורד כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הבעייתי הייתה להוציא צו נשיאותי פדרלי ב-30 בספטמבר 1974 שהורה להקים את המועצה למדיניות כלכלית (Economic Policy Board).[72]

באוקטובר 1974, בתגובה לאינפלציה הגואה, פורד קרא לציבור האמריקאי וביקש מהם "להצליף באינפלציה עכשיו". ("Whip Inflation Now") ועסק במיתוג תוכניתו נגד האינפלציה.[73] האינפלציה נתפסה אז כאיום העיקרי על המשק, יותר מאשר האבטלה ההולכת והגוברת; הייתה אמונה כי שליטה באינפלציה תסייע בהפחתת האבטלה.[72] לצורך טיפול באינפלציה, היה נחוץ לשלוט בהוצאות הציבור. פורד דרש מהציבור לרסן את הצריכה, בעיקר בנושאי דלק. הוא קיווה שהציבור יגיב אליו כפי שהגיב לפרנקלין דלאנו רוזוולט, אולם הציבור לא הקשיב לו יותר מדי. פורד גם הציע תוכנית כלכלית בת עשר נקודות, שכללה העלאת מס על חברות והשכבות החזקות, מה שפורד קיווה שיעזור להקטנת הגירעון.[74] עם ההחמרה במצב הכלכלי, ויתר פורד על העלאת המס.[75]

תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיקוד של פורד בענייני כלכלה השתנה כשנאלץ להתמודד עם המיתון הכלכלי החריף ביותר מאז השפל הגדול.[76] פורד החליט לעבור מניסיון להתמודד מול האינפלציה לניסיון לעצור את העלייה באבטלה, שהגיעה לשיא של תשעה אחוזים במאי 1975.[77] בינואר 1975, הציע פורד הפחתת מס לשנה של שישה עשר מיליארד דולר כדי לאפשר צמיחה, וגם קיצוצים בתקציב כדי למנוע אינפלציה.[78] פורד ספג ביקורת חריפה על כך שעבר מתמיכה בהעלאת מסים לתמיכה בהורדת מסים. הקונגרס העלה את הקיצוץ במסים ל-22.8 מיליארד וביטל את הקיצוצים בתקציב.[72] במרץ 1975, חתם פורד על חוק הורדת המסים של 1975. הגירעון ב-1975 הגיע ל-53 מיליארד דולרים וב-1976 ל-73.7 מיליארד.[79]

כהונתו של פורד התאפיינה בגירעון תקציבי.[80] על אף שחשש מהיכולת לממן תוכניות חברתיות במהלך תקופה של הקטנת ההוצאות, חתם פורד על חוק החינוך לילדים עם מוגבלויות ב-1975, שמיסד את מערכת החינוך המיוחד בארצות הברית. פורד טען שלכל הילדים בעלי המוגבלויות מגיע חינוך מלא.[81]

כשהעיר ניו יורק עמדה בפני פשיטת רגל ב-1975, לא הצליח אברהם בים, ראש עיריית ניו יורק, להשיג תמיכה מצד פורד לתוכנית חילוץ ממשלתית. עיתון הניו יורק דיילי ניוז פרסם את הכותרת הראשית הבוטה "FORD TO CITY: DROP DEAD" ("פורד לעיר: תתפגרו") לאחר שהתנגד לכל סיוע ממשלתי לעיר.[82][83] בנובמבר 1975, שינה פורד את דעתו והסכים להלוות כסף ממשלתי לניו יורק בתנאי שזאת תקטין את תקציבה. בדצמבר 1975, חתם פורד על חוק שהעניק לעיר ניו יורק 2.3 מיליארד דולרים.[84]

ועדת רוקפלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני כהונתו של פורד, אסף ה-CIA באופן בלתי חוקי תיקים על מתנגדי מלחמה.[85] בתגובה ללחץ לחקור את הפעילות, הקים פורד ועדה בראשות רוקפלר.[86] אמנם גם הקונגרס הקים ועדה משלו, אולם הייתה זאת הפעם הראשונה שבה חקרה ועדה נשיאותית נושאי ביטחון לאומי.[86] לפי מסמכים שפורסמו בפברואר 2016,[87] שינה הבית הלבן את הדו"ח והוציא ממנו ביקורת על מדיניות ההתנקשויות של ה-CIA.[88]

נושאי פנים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד תמך בחקיקת התיקון לשוויון זכויות, והצהיר שבארצות הברית, כל איש ואישה שווים בפני החוק. הוא טען שראוי לאשרר את נושא זה בפני החוקה כדי להבטיח שוויון בפני החוק לכל אדם. הוא הכריז על ה-26 באוגוסט 1975 כיום השוויון לנשים.[89]

כנשיא, עמדתו של פורד בנושאי הפלות הייתה שתמך בתיקון חוקתי שיאפשר למדינות להחליט בנושא.[90] זאת הייתה גם עמדתו ב-1973, כשהתנגד לפסק דין רו נגד וייד בהיותו מנהיג המיעוט בסנאט.[91] פורד ספג ביקורת על ריאיון שנתנה אשתו בטי לתוכנית 60 דקות ב-1975, בו טענה שפסק הדין היה החלטה גדולה.[92] בסוף ימיו טען פורד שתמך בזכות להפלות.[93]

פורד נאלץ להתמודד עם התפרצות שפעת החזירים. בתחילת שנות השבעים, עבר זן השפעת לתקוף בני אדם. ב-5 בפברואר 1976, מת חייל וחבריו אושפזו. רשויות הבריאות הכריזו שמדובר בשפעת חזירים, והמליצו לפורד על חיסון.[94] למרות דחיות ועיכובים, כרבע מהאוכלוסייה חוסנה עד לביטול התוכנית בדצמבר 1976. מקרי מוות של עשרים וחמישה אנשים יוחסו לחיסון, והוא היה קטלני יותר משפעת החזירים.[95]

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד נואם בארוחת ערב ממלכתית בבייג'ינג ב-4 בדצמבר 1975.

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד המשיך במדיניותו של ניקסון לדטאנט עם ברית המועצות ועם הרפובליקה העממית של סין, ודאג להקל על המתחים שהביאה איתה המלחמה הקרה. בממשל ניקסון נחתמו הסכמי סאל"ט בניסיון להרגיע את המתיחות ולעצור את ההתחמשות הבלתי פוסקת של ארצות הברית וברית המועצות.[96] בנובמבר 1974 נפגש פורד עם ליאוניד ברז'נייב, מנהיג ברית המועצות, והשניים הסכימו להסכם מסגרת להגבלת הנשק.[97] ביולי 1975 שוב נפגשו השניים בוועידה בנושאי שיתוף פעולה ביטחוני. בוועידה, ארצות הברית, קנדה וכמעט כל מדינות אירופה חתמו על הסכמי הלסינקי שעיקרם כיבוד עיקרון הריבונות ושמירה על זכויות אדם וחירויות יסוד.[98] פורד קיווה להאיץ את השיחות, אולם לא הצליח להגיע להסכם עם ברז'נייב, והדיונים נמשכו גם בממשך קרטר. פורד ספג ביקורת על כך שהכיר בשליטה הסובייטית במזרח אירופה, אולם הדגש על זכויות האדם הוביל להיחלשות הגוש המזרחי בשנות השמונים.[99] יחסי ארצות הברית-סין שהביאו לביקור ניקסון בסין התחזקו עוד יותר בביקורו של פורד בדצמבר 1975 במדינה הקומוניסטית[100].

בשנת 1975 אימץ פורד את המדיניות של מזכר הביטחון הלאומי המחקרי 200 בנוגע לגידול אוכלוסיית מדינות בעולם המתפתח.

נפילת דרום וייטנאם וקמבודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד ובתו סוזן צופים בהנרי קיסינג'ר לוחץ ידיים עם מאו דזה דונג ב-2 בדצמבר 1975

ארצות הברית הייתה מעורבת במלחמת וייטנאם תקופה ארוכה. עם השנים, התגברה התנגדות העם האמריקאי למלחמה. הפגנות וסרבנות גיוס נעשו נפוצות יותר ויותר. בשל גל המחאה ההולך וגובר, הוכרזה הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרץ 1968. אך ההסלמה במלחמה לא אחרה לבוא כאשר הורה ריצ'רד ניקסון, נשיאה החדש של ארצות הברית, על הפצצות בלאוס ופלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין בשנת 1970.

פורד נאלץ להתמודד עם המלחמה בווייטנאם. המעורבות האמריקנית הסתיימה לאחר שהסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם ודרש הפסקת אש בין הצפון והדרום, נוסף לשחרור שבויי מלחמה אמריקנים. ההסכם גם הבטיח את שלמותה הטריטוריאלית של וייטנאם וכמו שהוחלט בוועידת ז'נבה ב-1954, הוכרזו בחירות בצפון ובדרום. ההסכמים קבעו מסגרת של שישים ימים לנסיגת ארצות הברית מווייטנאם.[101] מאוחר יותר באותה השנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. בשלב זה החליף פורד את ניקסון.

להסכמים הגיעו היועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר וחבר הפוליטביורו הצפון-וייטנאמי. נשיא דרום וייטנאם לא היה מעורב בכך, והתנגד להסכם. עם זאת, הלחץ בתוך ארצות הברית לסיים את המלחמה הוביל את ניקסון וקיסינג'ר ללחוץ על דרום וייטנאם לחתום על ההסכם, ולאפשר את נסיגת הכוחות. ניקסון הבטיח שארצות הברית תגן על דרום וייטנאם במקרה של הפרת ההסכמים.[102]

בדצמבר 1974, כמה חודשים לאחר היכנסו של פורד לתפקיד, פלשו כוחות הצפון אל הדרום.[103] עם התקדמות כוחות הצפון, ביקש פורד מהקונגרס לאשר חבילת סיוע של 722 מיליון דולרים לדרום וייטנאם, כפי שהבטיח ממשל ניקסון. הקונגרס דחה את ההצעה ברוב גדול.[96] הסנאטור ג'ייקוב יעבץ הציע הקצבות נדיבות לנסיגה צבאית, אולם סירב בכל תוקף לסיוע צבאי.[96] נשיא דרום וייטנאם התפטר ב-21 באפריל 1975, והאשים את ארצות הברית בחוסר תמיכה.[104] ב-23 באפריל, נאם פורד וטען שהמלחמה נגמרה מבחינת ארצות הברית.[102] פורד זכה לתמיכה עצומה בהצהרתו.[102]

Twelve refugees of varying ages, carrying bundles of possessions, arrive on the deck of a United States naval vessel. Three US airmen, as well as a helicopter, are visible in the background.
פליטים מדרום וייטנאם מגיעים על נושאת מטוסים אמריקנית

עם התקרבות כוחות הצפון, ציווה פורד על פינוי אזרחים אמריקנים, ואישר סיוע לאזרחים שביקשו להימלט מהשלטון הקומוניסטי. ארבעים אלף אזרחים אמריקנים ודרום וייטנאמיים פונו במטוס עד שההתקפות התגברו.[105] בשלב האחרון של הפינוי, הובילו מסוקים את המתפנים אל הספינות בין ה-29 באפריל ל-30 באפריל. ב-30 באפריל 1975 נכנסו כוחות צבא צפון וייטנאם לסייגון, בירת דרום וייטנאם. במהלך הפינוי, התרסקו מסוקים רבים עקב עומס של מתפנים.[106]

איחוד דרום וצפון וייטנאם הוכרז באופן רשמי ביולי 1976, ומלחמת וייטנאם, שנמשכה מאז שנות החמישים, נגמרה. רוב המפונים מדרום וייטנאם נכנסו לארצות הברית. חוק מ-1975 הקציב 455 מיליון דולרים לסיוע לפליטים.[107] בסך הכול, באו 130,000 פליטים לארצות הברית ב-1975, ועוד אלפים ברחו בשנים לאחר מכן.[108]

המזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקמבודיה השכנה אירע תהליך דומה. ניצחונה של צפון וייטנאם הוביל לתסיסה של הרוחות באסיה, וממשל פורד חשש לגבי אובדן השפעה אמריקנית. הממשל היה מוכן להגיב בכוח בשני מקרים: בפעם הראשונה לאחר שכוחות הקמר רוז' חטפו אונייה אמריקאית ממים בינלאומיים, ושוב כשחיילים נהרגו באזור המפורז בין צפון ודרום קוריאה.[109]

המשבר הראשון החל בקמבודיה. בתחילת 1975 החלו הקומוניסטים (הקמר רוז') במתקפה, אשר תוך מאה ושבעה עשר ימים הביאה לסופה של הרפובליקה הקמרית. כאשר סירב הקונגרס האמריקני להקציב עזרה נוספת, לאחר שרכבת אווירית של אספקה ומזון החלה כבר לפעול, היה ברור כי ימי שלטונו של נשיא קמבודיה לון נול ספורים. פנום פן וערים נוספות החלו להיות מופגזות בארטילריה. ב-17 באפריל 1975 נכנעה ממשלתו של לון נול, והוא נמלט לארצות הברית. בקמבודיה חולל שלטון של הקמר רוז' ומנהיגם פול פוט רצח עם.

במאי 1975, זמן קצר לאחר נפילת סייגון והשתלטות הקמר רוז', חטפו אנשי הקמר רוז' אוניית סוחר אמריקאית ממים בינלאומיים.[110] פורד החליט להגיב בכוח ושלח את אנשי חיל הנחתים לשחרר את האונייה, אולם הנחתים נחתו על האי הלא נכון ונתקלו בהתנגדות. למעשה המלחים האמריקאים שוחררו עוד לפני המבצע, ללא ידיעת ממשלת ארצות הברית. סדרה של תקלות מבצעיות חמורות הביאה לסיום כושל של המשימה ולשמונה עשר הרוגים אמריקניים (שלושה מהם נעדרים) והרוגים נוספים בתאונת מסוק.[111] עם זאת, המבצע נחשב למוצלח מבחינת פגיעה בכוחות הקמר רוז', ופורד זכה לעלייה של 11% באהדה שלו אחריו.[112]

היסטוריונים חשו שפורד הרגיש שעליו להגיב בכוח לתקרית כיוון שחשש שהסובייטים כיוונו אותה.[113] אנשי הממשל חשו שעליהם להגיב בכוח כדי לדכא ניסיונות התנגדות נוספים באסיה.[114]

במשבר השני היה מעורב כפר באזור המפורז בין שתי הקוריאות. היה זה המקום היחיד בו כוחות הצפון והדרום היו בקשר. קוריאה הצפוניצ, שעודדה מהקושי של ארצות הברית בווייטנאם, החלה להפעיל לחץ דיפלומטי ואמצעים צבאיים כדי לשכנע את ארצות הברית לסגת מקוריאה הדרומית.[115] באוגוסט 1976, הרגו חיילים צפון קוריאנים שני קצינים אמריקנים ופצעו שומרים מהדרום באזור המפורז. ההתקפה התרחשה במהלך פגישה של המדינות הבלתי מזדהות בסרי לנקה. קים ג'ונג איל, בנו של המנהיג קים איל סונג, הציג את התקרית כדוגמה לתוקפנות אמריקנית, ודרש את נסיגת ארצות הברית מהדרום מצד המדינות הבלתי מזדהות.[116]

בפגישות של הקבינט, טען קיסינג'ר שהצפון רואה את ארצות הברית כחלשה מאז נפילת סייגון, ושעל המדינה להגיב. פורד הסכים. לאחר ששקל כמה אפשרויות, החליט פורד להפגין עוצמה. מספר גדול של כוחות קרקע ואת חיל האוויר לטוס מעל האזור. ממשלת צפון קוריאה ויתרה על הנושא וגם התנצלה.[117]

המזרח התיכון והסכסוך הישראלי-ערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, הוא שהוביל את עיקר הפעילות באזור המזרח התיכון. 

שני סכסוכים במזרח התיכון הפכו למשבר. הסכסוך בקפריסין הידרדר לאחר פלישת טורקיה לקפריסין, מה שהוביל למתיחות בתוך נאט"ו. טורקיה פלשה לקפריסין לאחר ההפיכה ב-1974 שאותה עודדה יוון. הסכסוך היה קשה במיוחד כיוון שגם טורקיה וגם יוון היו חברות בנאט"ו. באמצע אוגוסט, פרשה ממשלת יוון מנאט"ו. באמצע 1974, תמכו בית הנבחרים ובסנאט בעצירת הסיוע הצבאי לטורקיה. פורד, שחשש ליחסי ארצות הברית-טורקיה ולהיחלשות נאט"ו במזרח אירופה, הטיל על כך וטו. הקונגרס העביר חוק שני בנושא, שגם עליו הטיל פורד וטו, על אף שהגיע לפשרה להמשיך בסיוע עד לסוף השנה.[2] כפי שפורד צפה, יחסי ארצות הברית-טורקיה נפגעו ולא התאוששו עד 1978.

בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, היה צריך פורד להתמודד עם תוצאות מלחמת יום הכיפורים. למרות הפסקת האש שסיימה את המלחמה, לא הצליח קיסינג'ר להתקדם באזור. ב-1973 תקפו מצרים וסוריה את ישראל, בניסיון לקחת את השטחים אותם הפסידו במלחמת ששת הימים. אולם ההצלחה הראשונית לא ארכה זמן רב לפני שישראל הצליחה לנצח במלחמה, ופורד חפץ להגיע לשלום בין הצדדים. פורד לא אהב את מה שראה כ"עיכוב" ישראלי בנושאי השלום, וטען שכעס על ישראל בשל כך.[118] בין ישראל למצרים נחתם בינואר 1974 הסכם הפרדת כוחות שהביא לסיום המלחמה עצמה ומצרים עברה מחוג ההשפעה הסובייטי לזה של ארצות הברית. כדי להביא להסכם יציב יותר החל קיסינג'ר במסע דילוגים בחודש מרץ 1975.[119] ישראל הסכימה לנסיגה רחבה בסיני, עד לקו אל עריש-ראס מוחמד, אך דרשה בתמורה הכרזה על ביטול מצב הלוחמה בין ישראל למצרים. המצרים סירבו ודרשו בתמורה לאי לוחמה נסיגה ישראלית לקו הגבול הבינלאומי, וכן שההסכם יהיה בתוקף לשנה אחת.

מסע זה נכשל, וקיסינג'ר הטיל את האשמה בישראל במה שכינה "עמדותיה הנוקשות" (למעשה סירובה לסגת מעבר למעברי המיתלה והגידי ופינוי תחנת ההתראה באום חשיבה ללא הצהרה על אי לוחמה). פורד שלח מברק לראש ממשלת ישראל יצחק רבין ובו הביע את אכזבתו ממדיניותה של ישראל. בעקבות הכישלון הכריז פורד ב-24 במרץ על מדיניות של "הערכה מחדש" של יחסי ארצות הברית וישראל. התוצאה בפועל של מדיניות זו התבטאה בהקפאת החתימה על עסקאות נשק חדשות (כולל נשק שהובטח בשיחות בעל פה), פגישות לא רשמיות של שליחים של הממשל האמריקאי עם אנשי אש"ף, והפסקת תיאום העמדות לקראת כינוסה של ועידת ז'נבה (שלא התכנסה בסופו של דבר). רבין ציין ש"הערכה זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר ביחסים בין ארצות הברית וישראל".[120] היא נמשכה במשך חצי שנה. החלטות הממשל בנושאי ישראל הרגיזו את תומכי ישראל בקונגרס ואת הקהילה היהודית. ב-21 במאי, פורד "חווה זעזוע אמיתי", כששבעים ושישה סנאטורים אמריקנים כתבו לו מכתב שבו הוא נדרש "להיענות" לבקשה של ישראל המבקשת סיוע צבאי וכלכלי בסך 2.56 מיליארד דולר. פורד התרגז באמת וחשב שהסיכוי לשלום נתון בסכנה. הייתה זאת, מאז האיסור בספטמבר 1974 על ייבוא וייצוא נשק לטורקיה, הפלישה השנייה של הקונגרס לניהול מדיניות החוץ של הנשיא של הנשיא.[121] חודשי הקיץ הבאים תוארו על ידי פורד כ"מלחמת עצבים "אמריקאית-ישראלית".[122] לאחר מיקוח ממושך, נחתם רשמית הסכם ביניים בין ישראל למצרים והסיוע חודש.

הפלישה האינדונזית למזרח טימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד נפגש עם סוהארטו, נשיא אינדונזיה, בקמפ דייוויד.

לאחר מהפכת הציפורנים, נסוגה פורטוגל ממזרח טימור. אינדונזיה השכנה פלשה למזרח טימור ב-1975 לאחר שזאת הכריזה על עצמאותה מפורטוגל. כדי לשמור על יחסים טובים עם מנהיג אינדונזיה סוהארטו, לא התנגד פורד כשנודע לו על הפלישה. מזרח טימור נותרה בשליטה אינדונזית עד ל-1999.[123]

פורד החל למכור נשק לממשל סוהארטו ב-1975, לפני הפלישה. כמעט תשעים אחוזים מהנשק האינדונזי בזמן הפלישה היה אמריקני.[124] לאחר הפלישה, העניק פורד בערך שלושים מיליון דולרים בכל שנה לאינדונזיה, ומכירות הנשק המשיכו לעלות גם בממשל קרטר. המדיניות נותרה על כנה עד ל-1999.[125]

ביקורים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד נסע לשבעה ביקורים בינלאומיים במהלך נשיאותו.[126]

A map of the world. The United States is indicated in Red, while countries visit by President Ford during his presidency are indicated in Orange. Other countries are indicated in grey.
המדינות בהן ביקר פורד במהלך כהונתו.
תאריכים מדינה מיקום פרטים
1 21 באוקטובר 1974 מקסיקומקסיקו נוגלס,
מגדלנה דה קינו
נפגש עם הנשיא לואיס אצ'ווריה אלווארס והניח זר על קברו של אאוסביו קינו.
2 19-22 בנובמבר 1974 יפןיפן טוקיו
קיוטו
ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה קקואיי טנאקה.
22-23 בנובמבר 1974 קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית סיאול נפגש עם הנשיא פאק צ'ונג-הי.
23-24 בנובמבר 1974 ברית המועצותברית המועצות ולדיווסטוק נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב ושוחח על הגבלת חימוש.
3 14-16 במרץ 1974 צרפתצרפת מרטיניק פור-דה-פראנס נפגש עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן.
4 28-31 במאי 1975 בלגיהבלגיה בריסל נכח בוועידת נאט"ו. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית ונפגש עם מנהיגי מדינות נאט"ו.
31 במאי-
1 ביוני 1975
ספרדספרד מדריד נפגש עם גנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. קיבל את מפתח העיר מדריד.
1-3 ביוני 1975 אוסטריהאוסטריה זלצבורג נפגש עם הקאנצלר ברונו קרייסקי ועם נשיא מצרים אנואר סאדאת.
3 ביוני 1975 איטליהאיטליה רומא נפגש עם הנשיא ג'ובאני לאון ועם ראש הממשלה אלדו מורו.
3 ביוני 1975 ותיקןותיקן ארמון האפיפיור ביקר את האפיפיור פאולוס השישי.
5 26-28 ביולי 1975 גרמניהגרמניה בון
לינז אם ריין
נפגש עם הנשיא ולטר של ועם הקאנצלר הלמוט שמידט.
28-29 ביולי 1975 פוליןפולין ורשה, קרקוב ביקור ממלכתי. נפגש עם מנהיג פולין אדוורד גרק.
29 ביולי-
2 באוגוסט 1975
פינלנדפינלנד הלסינקי נכח בפגישה הראשונה של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה. נפגש עם מנהיגי פינלנד, בריטניה, טורקיה, גרמניה המערבית, צרפת, איטליה וספרד. בנוסף נפגש עם המזכיר הכללי הסובייטי ברז'נייב. חתם על מזכר הוועידה האחרון.
2-3 באוגוסט 1975 רומניהרומניה בוקרשט
סינאיה
ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא ניקולאה צ'אושסקו.
3-4 באוגוסט 1975 יוגוסלביהיוגוסלביה בלגרד ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יוסיפ ברוז טיטו ועם ראש הממשלה.
6 15-17 בנובמבר 1975 צרפתצרפת רמבולה נכח בוועידת ה-G6 הראשונה.
7 1-5 בדצמבר 1975 סיןסין פקינג ביקור ממלכתי. נפגש עם מאו דזה דונג ועם דנג שיאופינג.
5-6 בדצמבר 1975 אינדונזיהאינדונזיה ג'קרטה ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא סוהארטו.
6-7 בדצמבר 1975 הפיליפיניםהפיליפינים מנילה ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס.

ניסיונות ההתנקשות בחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבטחי השירות החשאי מרחיקים את הנשיא פורד (נראה במרכז התמונה) ממקום ניסיון ההתנקשות הראשון בעיר סקרמנטו, 5 בספטמבר 1975
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסיונות ההתנקשות בנשיא ארצות הברית ג'רלד פורד

בתוך שלושה שבועות בספטמבר 1975 חווה פורד שני ניסיונות להתנקש בו. את שני הניסיונות הכושלים ביצעו נשים ושניהם אירעו במדינת קליפורניה.

המקרה הראשון אירע בסקרמנטו, בירת קליפורניה. בבוקר ה-5 בספטמבר 1975 יצא פורד ממלונו כדי לצעוד ברגל בשביל שמוביל אל בניין הקפיטול לפגישתו עם המושל בראון. אנשים רבים נקהלו בפארק והוא נעצר כדי ללחוץ את ידיהם. בקהל נמצאה גם לינט פרום, לבושה שמלה אדומה ונושאת את האקדח בנרתיק רגל. פורד העיד אחר כך שראה את פרום הלבושה אדום כאשר התקרבה ועמדה מאחורי שורת האנשים הסמוכה אליו והוא סבר שגם היא מבקשת ללחוץ את ידו. פרום שלפה את האקדח מנרתיקו וניסתה לירות ללא הצלחה, ובמזל הנשיא פורד ניצל מהתנקשות.[127][128] היא נשפטה למאסר עולם, אולם שוחררה על תנאי ב-14 באוגוסט 2009.[129]

בתגובה להתנקשות, החל השירות החשאי לאבטח את פורד בצורה יעילה יותר. המקרה השני אירע בסן פרנסיסקו. המתנקשת הייתה שרה ג'יין מור. ב-1975 הושפעה מסיפורה של פטי הרסט, החלה לעבוד כמנהלת חשבונות בארגון צדקה שהקים אביה של הרסט בעקבות חטיפתה ואימצה עמדות שמאליות קיצוניות. בעת ניסיון ההתנקשות שימשה גם כמודיעה של ה-FBI. היא ניסתה להתנקש בחיי הנשיא פורד שבעה יום לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון בו וארבעה ימים לאחר שפטי הרסט וחוטפיה נעצרו. פורד יצא ממלון סנט פרנסיס בכיכר יוניון שבעיר סן פרנסיסקו שבו התאכסן כדי להיכנס למכונית הנשיאותית כאשר מור ירתה לכיוונו באקדח מעבר לכביש, ממרחק של 12 מטרים.[130] היה זה אקדח בקוטר של 0.38 אינץ', שאותו קנתה בחפזה באותו בוקר. כוונות האקדח לא היו מאופסות ולכן החטיאה הירייה את הנשיא במעט. היא עמדה לירות שוב כאשר אוליבר סיפל, נחת-לשעבר שעמד לידה בקהל, תפס את זרועה והפיל אותה, ועל ידי כך אפשר שהציל את חיי הנשיא. מור הצליחה לירות את הירייה השנייה, אך הקליע ניתז מקיר בית ופצע קל עובר אורח. מאבטחיו של פורד מיהרו להכניס אותו למכוניתו ולהסיע אותו מהמקום. היא נשפטה למאסר עולם, עולם שוחררה על תנאי ב-31 בדצמבר 2007.[131]

בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות אמצע הכהונה של 1974[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד בחדר הסגלגל ב-1974

הבחירות לקונגרס ב-1974 התרחשו פחות משלושה חודשים לאחר שפורד נכנס לתפקידו ובמהלך פרשת ווטרגייט. המפלגה הדמוקרטית הצליחה להשתמש בזעם הציבורי ולהשיג עוד ארבעים ותשעה מושבים בבית הנבחרים, כשהם שולטים ב-291 מתוך 435 מושבים. גם המושב שהיה של פורד נלקח בידי הדמוקרטים. בבחירות לסנאט, השיגו הדמוקרטים שישים ואחד מושבים מתוך מאה.[132] הקונגרס החדש העביר את האחוז הגבוה ביותר של חוקים עליהם הטיל הנשיא וטו מאז נשיאותו של אנדרו ג'ונסון.[133]

הפסדו בבחירות 1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושל רונלד רייגן מברך את פורד לאחר שזה נבחר להיות מועמד, כשבוב דול, ננסי רייגן ונלסון רוקפלר מסתכלים.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

פורד ניסה להיבחר לכהונה מלאה ב-1976, אולם קודם היה צריך להתמודד בתוך המפלגה הרפובליקנית. חנינת ניקסון וההפסד בבחירות אמצע הכהונה החלישו את כוחו של פורד, והוא זכה להתנגדות האגף השמרני במפלגה.[134] הרפובליקנים השמרנים התאכזבו מבחירתו של רוקפלר בתור סגנו של פורד, והאשימו את פורד בנפילת סייגון, בחנינה למשתמטים ובהמשך הדטאנט, ספציפית בחתימה על הסכמי הלסינקי.[135] רונלד רייגן, מנהיג השמרנים, החל במסע הבחירות שלו בסתיו 1975. על פי עצתם של רמספלד וצ'ייני, פנה פורד לרוקפלר ודחק בו שיוותר על התמודדותו מחדש למשרתו בבחירות 1976. מהלכים אלו נועדו בין היתר לחזק את האגף הימני במפלגתו של פורד במטרה להחליש את הפופולריות של רייגן. רוקפלר הסכים לכך.[136] פורד ניצח את רייגן בכמה ממערכות הבחירות המקדימות, אולם רייגן הצליח להשיג תנופה לאחר שניצח במרץ 1976 בקרוליינה הצפונית.[137] המירוץ בין פורד ורונלד רייגן היה קשה ואף שווה. בתחילת הוועידה הרפובליקנית הלאומית באוגוסט 1976 עדיין אי אפשר היה לדעת מי יהיה המועמד, שכן אף אחד מהם לא השיג רוב. פורד ניצח את רייגן בהפרש זעום בסיבוב הראשון לאחר תמיכה מצד הצירים הלא מחויבים, ואז בחר בסנאטור בוב דול מקנזס כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. זאת הייתה הוועידה האחרונה שבה המועמד לתפקיד הנשיא  עדיין לא נקבע בזמן ההתכנסות.[138]

לאחר מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, נאלץ פורד להתמודד בחוסר אמון בסיסי בממשלה.[139] פורד החליט לאמץ אסטרטגיה במהלכה יישאר בוושינגטון כדי להיראות נשיא.[139] הוא הרוויח מכך שהיה זה יום העצמאות המאתיים של ארצות הברית, ומהאירועים שנלוו אליו. הוא ניהל את טקס הזיקוקים בארבעה ביולי בוושינגטון, טקס ששודר בטלוויזיה.[140] ב-7 ביולי 1976, אירח לארוחת ערב בבית הלבן את אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת ואת בעלה הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו, ביקור שגם שודר בטלוויזיה. בנאום לכבוד מאתיים שנים לקרבות מלחמת העצמאות, ביקש פורד להשיג פיוס בין העם.[141] בנוסף לכך נאם והביע את התנגדותו לממשלה גדולה ומסורבלת.[142]

קרטר ופורד בעימות

המועמד הדמוקרטי, מושל ג'ורג'יה ג'ימי קרטר, מיצב את עצמו כאאוטסיידר ותומך ברפורמה, וקיבל את תמיכת הבוחרים שהתנגדו לפוליטיקה המסורתית. לאחר הוועידה הדמוקרטית הלאומית, הוא הוביל על פורד ב-33%. אולם ככל שמסע הבחירות התמשך, הדביק פורד את הפער, וביום הבחירות טענו הסקרים לשוויון. היו שלושה אירועים חשובים במסע הבחירות. ראשית כל, הבטיח קרטר "חנינה גורפת" לפליטים נוצריים ודתיים, ולכל משתמטי מלחמת וייטנאם (פורד נתן להם רק חנינה מותנית) בתגובה לשאלה שנשאל בעימותי הבחירות, מה שפגע בפורד באוהיו, ויסקונסין, הוואי ומיסיסיפי (פורד היה צריך רק עוד 11,000 קולות באוהיו ועוד מדינה אחת מהשלוש האחרות כדי לנצח.) הייתה זאת פעולתו הראשונה של קרטר כנשיא, עליה חתם ב-20 בינואר 1977. מוקדם יותר, פרסם מגזין פלייבוי ריאיון שנוי במחלוקת עם קרטר, בו הודה ש"חשק בליבו" באישה שאינה אשתו, מה שפגע בתמיכה בו בקרב נשים ונוצרים. בנוסף, הצליח פורד בעימות הבחירות הראשון מאז 1960. הסקרים לאחר העימות חשפו שרוב הבוחרים חשו שפורד ניצח. קרטר נפגע מטענתו של פורד שהוא חסר את הניסיון להיות מנהיג לאומי מוצלח, ובנוסף לכך נפגע מעמדותיו המעורפלות בנושאים רבים.

פורד היה הנשיא הראשון שהשתתף בעימותים (ניקסון וקנדי לא היו נשיאים כשהשתתפו). קרטר טען שניצח בזכות העימותים, שכן הם הראו לבוחרים שיש לו מה להציע. נקודת המפנה הגיעה בעימות השני, בה טען פורד "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה ולא תהיה אחת תחת ממשל פורד". בנוסף טען שהוא "לא מאמין שהפולנים מרגישים נשלטים בידי ברית המועצות[143][144]. פורד טען שהתייחס לכך שהסובייטים לא יצליחו לעולם לרסק את רוחם של עמי מזרח אירופה שרוצים עצמאות. אולם הניסוח שלו היה מוזר כל כך עד שגם המראיין הופתע מכך.[145] כתוצאה מכך, איבד פורד מהאהדה כלפיו וקרטר הצליח לשמור על רוב קטן בסקרים.

תוצאות הבחירות של 1976.

פורד לא הצליח לגרום לקונגרס לבטל את חוקי הגבלת מחירי הגז הטבעי משנות ה-50, שגרמו להידלדלות מאגר הגז הטבעי של ארצות הברית במהלך משבר האנרגיה העולמי. קרטר הודיע שהוא מתנגד לביטול החוקים ואמר שמהלך כזה יחולל אסון. בסופו של דבר, ניצח קרטר בבחירות כשהשיג 50.1% לעומת 48% לפורד. במספר האלקטורים, הבחירות עצמן היו הצמודות ביותר מאז 1916: קרטר זכה בעשרים ושלוש מדינות עם 297 אלקטורים, ופורד זכה בעשרים ושבע מדינות ו-240 אלקטורים (אלקטור אחד מוושינגטון, שהיה מחויב לפורד, הצביע לרייגן). ניצחונו של קרטר הגיע במיוחד בגלל ניצחונו הגדול בדרום (שבו הפסיד רק בווירג'יניה) וניצחונותיו הקטנים במדינות צפוניות גדולות כגון ניו יורקאוהיו ופנסילבניה. פורד הצליח במערב, וזכה בכל מדינה מלבד הוואי. המירוץ היה צמוד במיוחד באורגון, בה פורד ניצח בהפרש קטן מאוד. אם פחות מ-25,000 קולות היו מחליפים צד באוהיו בוויסקונסין, היה משיג פורד 276 אלקטורים לעומת 261 לקרטר ומנצח.[146] למרות זאת, הצליח פורד לצמצם את הפער הגדול שהיה לקרטר בתחילת המירוץ.[147]

אם פורד היה מנצח בבחירות, התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית היה מונע ממנו לרוץ שוב ב-1980, כיוון שכיהן יותר משנתיים לאחר התפטרות ניקסון.

לאחר נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלוקת בנושא החנינה שהעניק פורד לניקסון נחלשה לבסוף. יורשו של פורד, ג'ימי קרטר, פתח את נאום ההשבעה שלו ב-1977 כאשר שיבח את הנשיא היוצא ואמר: "עבורי ועבור האומה שלנו, אני רוצה להודות לקודמי על כל מה שעשה כדי לרפא את ארצנו"[148].

פורד נשאר פעיל בשנים שלאחר נשיאותו. הוא המשיך להופיע באירועים בעלי משמעות היסטורית ובאירועים טקסיים ורשמיים, כגון השבעת נשיאים והנצחה. בינואר 1977 הוא עוטר במדליית הכבוד של ארגון אייזנהאואר, ולאחר מכן כיהן כיו"ר חבר הנאמנים שלה בשנים 1980–1986.[149] מאוחר יותר ב-1977, הוא הסכים בלית בריריה להתראיין לג'יימס נאוגטון, עיתונאי מניו יורק טיימס אשר הוטלה עליו המשימה לכתוב את מודעת האבל של הנשיא פורד לכשימות[150]. ב-1979 פרסם פורד את האוטוביוגרפיה שלו, A Time To Heal.[151]

במהלך כהונתו של קרטר, קיבל פורד תדרוכים חודשיים מממשל קרטר בנושאי פנים וחוץ, וכשביקר בוושינגטון תמיד הוזמן לסעוד עם הנשיא. מערכת היחסים ביניהם התפתחה לאחר שעזב את תפקידו, בעיקר לאחר ששניהם ביקרו בלווייתו של אנואר סאדאת ב-1981.[152] עד למותו של פורד, קרטר ואשתו, רוזלין, ביקרו אצל משפחת פורד לעיתים תכופות.[153] פורד וקרטר כיהנו שניהם בוועדה לרפורמה בתהליך הבחירות שהוקמה ב-2001.

כמו הנשיאים קרטר, ג'ורג' הרברט ווקר בוש וביל קלינטון, היה פורד חבר במועצה למצוינות ממשלתית שסיפקה הכשרה לעובדים ממשלתיים.

במהלך פרישתו הקדיש פורד גם זמן רב לתחביבו הספורטיבי, גולף. לעיתים תכופות הוא היה משחק הן באופן פרטי והן באירועים ציבוריים עם הקומיקאי בוב הופ, חבר ותיק של פורד. בשנת 1977, הוא השתתף במועדון הגולף עם דני תומאס השוכן בממפיס שבטנסי.

פורד שקל לרוץ מול קרטר בבחירות 1980, וסירב לכמה הצעות עבודה מחברות גדולות. הוא טען שקרטר הרס את השיחות בנושאי סאל"ט ותקף את מדיניות החוץ שלו במזרח התיכון ובאפריקה. רבים טענו שפורד רצה למחוק את תדמיתו כ"נשיא בתאונה" ולזכות בכהונה משלו. בנוסף, האמין פורד שרונלד רייגן השמרן לא יצליח לנצח את קרטר. פורד זכה לתמיכתו של הנרי קיסינג'ר, אולם ב-15 במרץ 1980, הודיע שלא ירוץ.

פורד מתייעץ עם בוב דול, הווארד בייקר וביל ברוק ב-16 ביולי 1980, לפני שהחליט לא לרוץ לצד רייגן

לאחר שנבחר רייגן להיות המועמד הרפובליקני, הוא שקל לבחור בפורד כמועמד לסגן נשיא, אולם הם לא הצליחו להגיע להסכמות.[154] פורד רצה השפעה על מינוי אישים (קיסינג'ר לתפקיד מזכיר המדינה ואלן גרינשפן כמזכיר האוצר), אך בסופו של דבר בחר רייגן בג'ורג' הרברט ווקר בוש, ראש ה-CIA לשעבר.[155] פורד הופיע בתשדיר למען רייגן, והכריז שעדיף שהמדינה תקבל את רייגן על פני נשיאותו החלשה של קרטר.[156] ב-8 באוקטובר 1980, אמר פורד שמעורבות של ניקסון במסע הבחירות תפגע ברייגן.[157]

ב-3 באוקטובר 1980, האשים פורד את קרטר בטענותיו שמועצת הפדרל ריזרב אינה אפקטיבית, בעיקר מכיוון שקרטר מינה את רוב חברי המועצה, וטען שקרטר יעשה הכול כדי להציל את עורו.[158]

לאחר ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן, אמר פורד לכתבים שיש להטיל עונש מוות על פושעים שמשתמשים בנשק חם אם הם פוצעים אדם.[159]

לאחר כהונתו, הצטרף פורד למכון היזמות האמריקני. הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד[160] ב-23 במרץ 1988.

לאחר שעזב את תפקידו, עבר פורד עם אשתו לדנוור. הוא השקיע במציאת נפט, וזכה לרווחים נאים עבור משפחתו.[161]

בספטמבר 1981, ייעץ פורד לרייגן לא להיכנע לוול סטריט בנושאים כלכליים.[162] ב-20 באוקטובר 1981, טען שמניעת חבילת סיוע לערב הסעודית יפגע ביחסים האמריקניים במזרח התיכון.[163] ב-24 במרץ 1982, הציע פורד תמיכה במדיניות הכלכלית של הנשיא רייגן אולם טען שאם רייגן לא יתפשר עם הקונגרס התוכנית תיתקע.[164]

במהלך ערב איסוף תרומות באוגוסט 1982, הודיע פורד על התנגדותו לתיקון חוקתי שיחייב את ארצות הברית להתנהל בתקציב מאוזן. הוא טען שיש לבחור בחברי קונגרס אחראיים יותר מבחינה פיסקלית.[165] פורד סייע למתמודדים הרפובליקנים בטנסי במהלך בחירות אמצע הכהונה באוקטובר 1982.[166]

בינואר 1984, חתמו פורד וקרטר על מכתב בו טענו שעל מנהיגי העולם לפעול לצמצום הרעב העולמי ושלחו אותו אל מזכ"ל האו"ם, חוויאר פרז דה קוויאר.[167]

ב-20 בינואר 1985 ביקר פורד בישראל. במהלך הביקור הוא צפה במשחק פוטבול (סופרבול)) בבניין רשות השידור שברוממה, כך מספר העיתונאי אורן נהרי[168].

ב-1987, העיד פורד בוועדה המשפטית של הסנאט והביע את תמיכתו ברוברט בורק, שעמד להתמנות לתפקיד שופט בבית המשפט העליון.[169] הסנאט דחה את המועמדות ברוב של חמישים ושמונה סנאטורים לעומת ארבעים ושניים.[170]

ב-1987 פרסם פורד ספר שכלל אנקדוטות פוליטיות הומוריסטיות.

ב-1988, כיהן פורד במספר מועצות של חברות.[171] בנוסף לכך מונה לנאמן כבוד של חברת סיטיגרופ עד למותו.[172]

ב-1977, הקים פורד מכון למדיניות ציבורית. באפריל 1981 פתח את הספרייה הנשיאותית שלו באוניברסיטת מישיגן,[173] ולאחר מכן, בספטמבר, מוזיאון על שמו בגרנד רפידס.[174][175]

באוקטובר 1990, הופיע פורד עם בוב הופ בקליפורניה כדי לחגוג את יום הולדתו המאה של הנשיא לשעבר דוייט אייזנהאואר, והשניים חשפו לוחית עם חתימותיהם של כל הנשיאים לשעבר שעוד היו בין החיים.[176]

באפריל 1991 הצטרף פורד לנשיאים לשעבר ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן וג'ימי קרטר, שקראו לתמוך ב"חוק בריידי", חוק שקבע תקופת המתנה בזמן רכישת נשק[177]. שלוש שנים מאוחר יותר, הוא כתב לבית הנבחרים האמריקני, יחד עם קרטר ורייגן, מכתב תמיכה בחקיקת הגבלות על מכירת סוגי נשק מסוימים (כגון עוזי ו-AK-74). תקנה זו שכונתה "איסור מכירת רובי סער" ("Assault Weapons Ban") הייתה חלק מחוק כולל למניעת פשע, ונקבע כי היא תפקע לאחר 10 שנים[178]. פורד הותיר את חותמו על בית המשפט העליון של ארצות הברית דווקא בכיוון ליברלי. השופט שמינה, ג'ון פול סטיבנס, היה הסמן השמאלי של הערכאה הפדרלית העליונה.

בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1992, טען פורד שהמצב זהה להפסדו ב-1976, ודרש תשומת לב לבחירות לקונגרס. הוא טען שהרוב הדמוקרטי בקונגרס ממשיך בשיטות של הטלת מסים ובזבוז, וכך הוא נבחר.[179]

Two men in suits are flanked by two women in formal dresses, standing beside a large birthday cake with lit candles and flowers. The cake is decorated with the text "Happy 90th Birthday President Ford".
פורד ביום הולדתו התשעים, עם לורה בוש והנשיא ג'ורג' ווקר בוש, ובטי פורד בחדר האוכל של הבית הלבן ב-2003

באפריל 1997, הצטרף פורד לנשיא קלינטון, לנשיא לשעבר בוש ולננסי רייגן בחתימה על עצומה שדרשה מהאזרחים לפתור את העימותים הפנימיים בתוך המדינה.[180]

ב-20 בינואר 1998, התראיין פורד מביתו ואמר שהמועמד הרפובליקני לנשיאות בשנת אלפיים יפסיד אם יהיה שמרני. הוא טען שמועמד ימני מדי לא יצליח למשוך את הבוחרים, כשם שמועמד דמוקרטי ליברל מדי לא ינצח.[181]

ב-1998 הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס וב-1999 העניק לו הנשיא ביל קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית, שני עיטורי הכבוד האזרחי הגבוהים ביותר בארצות הברית.

במהלך ניסיון ההדחה של קלינטון, הסכימו פורד וקרטר לא לדון בנושא, אולם קרטר נאלץ לענות לשאלה בנושא במהלך דיון באוניברסיטה..[182]

באוקטובר 2001, התעמת פורד מול השמרנים במפלגה הרפובליקנית וטען שיש להתייחס לזוגות חד-מיניים בצורה שווה לחלוטין. הוא הפך לרפובליקני הבכיר ביותר שתמך בשוויון זכויות לחד-מיניים, וטען שיש לבצע תיקון לחוקה שימנע כל אפליה כלפיהם.[183] פורד היה חבר בקואליציה לאחדות רפובליקנית, שמטרתה הייתה למנוע מהמפלגה הרפובליקנית לעסוק בנושאי העדפה מינית.[184]

ב-22 בנובמבר 2004, הכריז מושל ניו יורק ג'ורג' פטאקי על פורד ועל הנשיאים החיים לשעבר (קרטר, בוש האב וקלינטון) כחברי כבוד במועצה לצורך בניית מרכז הסחר העולמי החדש.

בריאיון מוקלט ביולי 2004, טען פורד שהיו לו חילוקי דעות בכך שממשל בוש השתמש בכך שהיה לעיראק, לכאורה, נשק להשמדה המונית, כאמצעי להצדקת מלחמת עיראק, וקרא למלחמה טעות שלא קשורה לנושאי הביטחון הלאומי. הוא ביקש לא לשחרר את הריאיון לציבור עד למותו.[185][186]

בעיות בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד סבל פעמיים משבץ מוחי קל בוועידה הרפובליקנית הלאומי בשנת 2000 לקראת הבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה, אך הוא התאושש במהירות לאחר שאושפז בבית החולים האוניברסיטאי של האנמן שבפילדלפיה[187]. במהלך 2006 אושפז מספר פעמים. הוא בילה 11 ימים בבית החולים אייזנהאואר השוכן ליד ביתו שבעיר רנצ'ו מיראז' שבקליפורניה, שם קיבל טיפול בדלקת ריאות[188][189]. ב-23 באפריל 2006 ביקר הנשיא דאז ג'ורג' ווקר בוש בביתו של פורד ברנצ'ו מיראז' במשך קצת יותר משעה. זו הייתה ההופעה הפומבית האחרונה של פורד.

במהלך חופשה בקולורדו, אושפז פורד במשך יומיים ביולי 2006 בגלל קוצר נשימה.[190] הוא עבר ניתוח להשתלת קוצב לב באוגוסט 2006. ב-28 באוגוסט, שוחרר מבית החולים וחזר לקליפורניה. ב-13 באוקטובר נאלץ לבטל את השתתפותו בחנוכת בית הספר ג'רלד פורד למדיניות ציבורית באוניברסיטת מישיגן. יום קודם לכן נבדק בבית החולים אייזנהאואר ושוחרר ב-16 באוקטובר.[191] בנובמבר 2006, כבר היה מרותק למיטת חוליו.[192]


מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארון הקבורה של פורד נח בקפיטול כשאשתו, בטי, כורעת ברך בתפילה.

פורד מת ב-26 בדצמבר 2006 בביתו שברנצ'ו מיראז' ממחלת כלי הדם הסטרוסקלרוטית ומטרשת עורקים בגיל תשעים ושלוש[193]. פורד מת שלושים וארבע שנים לאחר מותו של הנשיא הארי טרומן. הוא היה האחרון מבין חברי ועדת וורן שעוד חי.[194]

ב-2 בינואר 2007 התקיימה הלוויתו הלאומית בוושינגטון הבירה וב-17 בפברואר 2007 נקבר פורד במוזיאון הנשיאותי על שמו בעיר גרנד רפידס שבמישיגן.[195]

אלפים מחכים בתור לחלוק כבוד אחרון לנשיא פורד לאחר מותו, ב-27 בדצמבר 2006

משפחת פורד ביקשה מחברי תנועת הצופים להשתתף בהלווייתו. הצופים יצרו משמר כבוד לארון הקבורה.[196]

פורד בחר בשיר שינוגן במהלך הלווייתו.[197] לאחר מותו, ניגנה להקת אוניברסיטת מישיגן את המנון בית הספר בפעם האחרונה עבורו.[198]

מדינת מישיגן הכינה פסל מיוחד בדמותו של פורד לגלריה הלאומית והוא נחשף ב-3 במאי 2011. על הפסל הופיע ציטוט של דובר הבית הלבן במהלך כהונתו, בטענה שפורד היה האיש הנכון לאיחוד המדינה. בנוסף, הופיע ציטוט של פורד מנאום השבעתו, בו טען שהחוקה טובה ושהעם הוא הריבון.

אשתו של פורד, בטי, מתה ב-8 ביולי 2011, גם היא בגיל תשעים ושלוש, ונקברה לצידו.[199]

אריכות ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בנובמבר 2006, לאחר שעקף את תוחלת החיים של רונלד רייגן, הודה פורד על אריכות ימיו.[200] במותו היה בגיל 93 שנים ו-165 ימים, וכך האריך ימים יותר מכל נשיא אחר של ארצות הברית (עד שג'ורג' הרברט ווקר בוש עקף אותו ב-2017[201][202]), כשהוא מבוגר בארבעים וחמישה ימים מרונלד רייגן במותו.[201][203] מבחינת סגני נשיאים, הוא הגיע למקום השלישי בלבד, אחרי ג'ון גארנר (שהיה בן 98) ולוי פ. מורטון (שהיה בן 96). בנוסף, הייתה לו תקופת הגמלאות השלישית בגודלה לאחר נשיאותו, לאחר הרברט הובר (31 שנים ושבעה חודשים) וג'ימי קרטר, שחי שלושים ושש שנה לאחר נשיאותו (נכון ל-2017).

תדמיתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

A man in a suit is standing next to an older man and woman in casual attire. The trio stands in front of a yellow house.
הנשיא ג'ורג' בוש עם פורד ואשתו בטי ב-23 באפריל 2006. זאת התמונה הפומבית האחרונה של פורד.

פורד הוא האדם היחיד שמונה לנשיאות ללא שנבחר לתפקיד הנשיא או לסגנות. הבחירה בפורד להחליף את ספירו אגניו התבססה על היושר שלו,[204] שכן הוא נודע כאדם ישר.[205]

האמון שנתן בו העם האמריקני נפגע קשות לאחר החנינה לניקסון.[205] עם זאת, היסטוריונים רבים טענו שלקח אחריות שלא ביקש להשיג.[205] ההפסד שלו לקרטר ב-1976 נחשב לקרבן שהקריב עבור המדינה.[204]

על אף שהיה ספורטאי בעברו, בכהונתו נחשב פורד לנשיא שלומיאל ופשוט. ב-1975 מעד ביציאה מהמטוס, והקומיקאי צ'בי צ'ייס נהג לחקות את פורד וליצור לו תדמית של "קלוץ" מגושם וכושל.[205][206][207] פורד נחשב לאדם עממי במיוחד.[204]

חברות בארגונים ובאחוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד היה חבר בכמה ארגונים, כולל באיגוד למנהיגות צעירה, בלגיון האמריקני, איגוד יוצאי מלחמת העולם השנייה, האיגוד להגנת צבי הבר, בני המהפכה האמריקנית,[208] ואיגוד ותיקי המלחמות.

בנייה חופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד הצטרף אל הבונים החופשיים ב-30 בספטמבר 1949.[209] ב-1975 טען שלא ידע במהלך הצטרפותו שעוד שנים עשר נשיאים אחרים צורפו לשם.[210] Ford was made a 33° Scottish Rite Mason on September 26, 1962.[211] באפריל 1975, נבחר פורד לשמש כראש לשכה גדולה לשם כבוד, וכיהן בתפקיד עד לינואר 1977.[212] ב-11 בינואר 1977, קיבל תארים לבנייה חופשית מטעם ניו יורק במהלך כהונתו.[213]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו של פורד מספר מוסדות בהם נמל התעופה בגרנד רפידס ונושאות המטוסים מסדרת ג'רלד פורד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York City: Basic Books. עמ' xxiii, 301. ISBN 0-465-04195-7. 
  2. ^ 2.0 2.1 George Lenczowski (1990). American Presidents, and the Middle East. Duke University Press. עמ' 142–143. ISBN 0-8223-0972-6. 
  3. ^ Young, Jeff C. (1997). The Fathers of American Presidents. Jefferson, NC: McFarland & Co.. ISBN 0-7864-0182-6. 
  4. ^ 4.0 4.1 Funk, Josh (27 בדצמבר 2006). "Nebraska-born Ford Left State as Infant". Fox News. Associated Press. אורכב מ-המקור ב-April 29, 2011. בדיקה אחרונה ב-2 בספטמבר 2009. 
  5. ^ Cannon, James. "Gerald R. Ford". Character Above All. Public Broadcasting System. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2006. 
  6. ^ "Gerald R. Ford Genealogical Information". Gerald R. Ford Presidential Library & Museum. University of Texas. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2006. 
  7. ^ "Richard Ford remembered as active steward of President Gerald Ford's legacy". MLive. 20 במרץ 2015. בדיקה אחרונה ב-21 בדצמבר 2015. 
  8. ^ "A Common Man on an Uncommon Climb" (PDF). The New York Times. 19 באוגוסט 1976. עמ' 28. בדיקה אחרונה ב-26 באפריל 2009. 
  9. ^ 9.0 9.1 Townley, Alvin (2007) [December 26, 2006]. Legacy of Honor: The Values and Influence of America's Eagle Scouts. New York: St. Martin's Press. עמ' 12–13 and 87. ISBN 0-312-36653-1. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2006. 
  10. ^ "Investigatory Records on Gerald Ford, Applicant for a Commission". Gerald R. Ford Presidential Library. 30 בדצמבר 1941. בדיקה אחרונה ב-18 בנובמבר 2010. 
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 Kunhardt Jr., Phillip (1999). Gerald R. Ford "Healing the Nation". New York: Riverhead Books. עמ' 79–85. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2006. 
  12. ^ Wertheimer, Linda (27 בדצמבר 2006). "Special Report: Former President Gerald Ford Dies; Sought to Heal Nation Disillusioned by Watergate Scandal". National Public Radio. בדיקה אחרונה ב-26 באפריל 2009. 
  13. ^ Perry, Will (1974). "No Cheers From the Alumni". The Wolverines: A Story of Michigan Football (PDF). Huntsville, Alabama: The Strode Publishers. עמ' 150–152. ISBN 0-87397-055-1. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2006. 
  14. ^ Kruger, Brian; Moorehouse, Buddy (9 באוגוסט 2012). "Willis Ward, Gerald Ford and Michigan Football's darkest day". The Detroit News. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2012. 
  15. ^ Greene, J.R. (1995). The Presidency of Gerald R. Ford (American Presidency Series). University Press of Kansas. עמ' 2. ISBN 978-0-7006-0638-2. 
  16. ^ "Ford Named Michigan Football Legend; Morgan to Wear No. 48 Jersey". 
  17. ^ "Clumsy image aside, Ford was Accomplished Athlete". Los Angeles Times. 28 בדצמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-2 בספטמבר 2009. 
  18. ^ Rozell, Mark J. (15 באוקטובר 1992). The Press and the Ford Presidency. University of Michigan Press. עמ' 38. ISBN 0-472-10350-4. 
  19. ^ Gerald R Ford 38th president - 1974-1977
  20. ^ 20.0 20.1 "Timeline of President Ford's Life and Career". Gerald R. Ford Presidential Library & Museum. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2006. 
  21. ^ Wendy Wolff (1997). Vice Presidents of the United States 1789–1993. United States Government Printing Office. 
  22. ^ "The U-M Remembers Gerald R. Ford". The University of Michigan. בדיקה אחרונה ב-2 בינואר 2007. 
  23. ^ "Gerald R. Ford Biography". Gerald R. Ford Presidential Library & Museum. בדיקה אחרונה ב-2 בינואר 2007. 
  24. ^ Doenecke, Justus D. (1990). "In Danger Undaunted: The Anti-Interventionist Movement of 1940–1941 As Revealed in the Papers of the America First Committee (Hoover Archival Documentaries)". Hoover Institution Press. בדיקה אחרונה ב-28 בדצמבר 2006.  p. 7
  25. ^ 25.0 25.1 Naughton, James M.; Adam Clymer (26 בדצמבר 2006). "Gerald Ford, 38th President, Dies at 93 years and 165 day". The New York Times (Naval Historical Center). בדיקה אחרונה ב-19 באוקטובר 2007. 
  26. ^ 26.0 26.1 Hove, Duane (2003). American Warriors: Five Presidents in the Pacific Theater of World War II. Burd Street Press. ISBN 1-57249-307-0. 
  27. ^ "Lieutenant Gerald Ford and Typhoon Cobra". Naval Historical Foundation. 7 בפברואר 2013. בדיקה אחרונה ב-8 בפברואר 2013. 
  28. ^ Howard, Jane (8 בדצמבר 1974). "The 38th First Lady: Not a Robot At All". The New York Times. 
  29. ^ Winget, Mary Mueller (2007). Gerald R. Ford. Twenty-First Century Books. ISBN 978-0-8225-1509-8. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2009. 
  30. ^ Kruse, Melissa (3 בינואר 2003). "The Patterson Barn, Grand Rapids, Michigan—Barn razing erases vintage landmark". The Grand Rapids Press. עמ' D1. אורכב מ-המקור ב-April 29, 2011. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2009. 
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 "Gerald R. Ford". The New York Times. 28 בדצמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2006. 
  32. ^ "Gerald R. Ford". The White House. בדיקה אחרונה ב-25 באוקטובר 2009. 
  33. ^ Celebrating the life of President Gerald R. Ford on what would have been his 96th birthday, H.R. 409, 111th Congress, 1st Session (2009).
  34. ^ "Gerald R. Ford Presidential Library and Museum". Ford.utexas.edu. בדיקה אחרונה ב-9 באוגוסט 2009. 
  35. ^ "LBJ Appoints Gerald Ford to the Warren Commission". Miller Center of Public Affairs. אורכב מ-המקור ב-September 25, 2015. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2015. 
  36. ^ Ford told FBI about panel's doubts on JFK murder
  37. ^ A Presidential Legacy and the Warren Commission, באתר Google Books
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 38.4 38.5 Roger H. Davidson; Susan Webb Hammond; Raymond Smock (1988). Masters of the House: Congressional leadership over two centuries. Westview Press. עמ' 267–275. 
  39. ^ Unger, Irwin, 1996: 'The Best of Intentions: the triumphs and failures of the Great Society under Kennedy, Johnson, and Nixon': Doubleday, p. 104.
  40. ^ Gray, Paul (27 בדצמבר 2006). "Gerald Ford: Steady Hand for a Nation in Crisis". Time. בדיקה אחרונה ב-16 בספטמבר 2009. 
  41. ^ Address by President Gerald R. Ford, May 23, 2001
  42. ^ Gerald Ford, באתר הגרדיאן
  43. ^ .Reeves, Richard (1975). A Ford, not a Lincoln
  44. ^ James Midgley; Michelle Livermore (2008). The Handbook of Social Policy. SAGE. עמ' 162. ISBN 1-4129-5076-7. 
  45. ^ Hoff, Joan (1995). Nixon Reconsidered. Basic Books. עמ' 69. ISBN 0-465-05105-7. 
  46. ^ Brinkley, pp. 55-63
  47. ^ Ford's Remarks Upon Taking the Oath of Office as President, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'רלד פורד
  48. ^ Remarks By Gerald Ford On Taking the Oath Of Office As President
  49. ^ Brinkley, p. 78-79
  50. ^ Brinkley, p. 85-86
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 King, Gilbert (25 באוקטובר 2015). "A Halloween Massacre at the White House". Smithsonian. בדיקה אחרונה ב-25 באוגוסט 2016. 
  52. ^ "George Herbert Walker Bush Profile". CNN. אורכב מ-המקור ב-October 28, 2006. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2006. 
  53. ^ Brinkley, pp. 129-130
  54. ^ Brinkley, pp. 65-66
  55. ^ "The Vice Presidency: Rocky's Turn to the Right". Time. 12 במאי 1975. בדיקה אחרונה ב-8 בספטמבר 2009. 
  56. ^ "U.S. Senate: Supreme Court Nominations: 1789-Present". www.senate.gov. בדיקה אחרונה ב-15 ביוני 2017. 
  57. ^ Levenick, Christopher (25 בספטמבר 2005). "The Conservative Persuasion". The Daily Standard. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2006. 
  58. ^ Stephan, Terry (Spring 2009). "A Justice for All". Northwestern Magazine. Evanston, Illinois: Northwestern University. בדיקה אחרונה ב-6 ביולי 2017. 
  59. ^ Ford, Gerald (8 בספטמבר 1974). "President Gerald R. Ford's Proclamation 4311, Granting a Pardon to Richard Nixon". Gerald R. Ford Presidential Library & Museum. University of Texas. בדיקה אחרונה ב-30 בדצמבר 2006. 
  60. ^ Ford, Gerald (8 בספטמבר 1974). "Presidential Proclamation 4311 by President Gerald R. Ford granting a pardon to Richard M. Nixon". Pardon images. University of Maryland. בדיקה אחרונה ב-30 בדצמבר 2006. 
  61. ^ "Ford Pardons Nixon - Events of 1974 - Year in Review". UPI.com. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2011. 
  62. ^ Ford, Gerald (8 בספטמבר 1974). "Gerald R. Ford Pardoning Richard Nixon". Great Speeches Collection. The History Place. בדיקה אחרונה ב-30 בדצמבר 2006. 
  63. ^ Brinkley, p. 73
  64. ^ 64.0 64.1 Shane, Scott (29 בדצמבר 2006). "For Ford, Pardon Decision Was Always Clear-Cut". The New York Times. עמ' A1. בדיקה אחרונה ב-8 בספטמבר 2009. 
  65. ^ ג'רלד רודולף פורד הבן, באנציקלופדיה ynet
  66. ^ Shadow, by Bob Woodward, chapter on Gerald Ford;פורד התראיין בנושא ב-1975
  67. ^ "Award Announcement". JFK Library Foundation. 1 במאי 2001. בדיקה אחרונה ב-31 במרץ 2007. 
  68. ^ "Sen. Ted Kennedy crossed political paths with Grand Rapids' most prominent Republican, President Gerald R. Ford", The Grand Rapids Press, August 26, 2009. Retrieved January 5, 2010.
  69. ^ Ford Offers Amnesty Program Requiring 2 Years Public Work; Defends His Pardon Of Nixon
  70. ^ "Carter's Pardon". McNeil/Lehrer Report. Public Broadcasting System. 21 בינואר 1977. בדיקה אחרונה ב-30 בדצמבר 2006. 
  71. ^ 71.0 71.1 Moran, Andrew (Summer 1996). "Gerald R. Ford and the 1975 Tax Cut". Presidential Studies Quarterly 26 (3): 738–754. JSTOR 27551629. 
  72. ^ 72.0 72.1 72.2 Greene, John Robert. The Presidency of Gerald R. Ford. University Press of Kansas, 1995
  73. ^ Gerald Ford Speeches: Whip Inflation Now (October 8, 1974), Miller Center of Public Affairs. Retrieved May 18, 2011
  74. ^ Brinkley, pp. 77-78
  75. ^ Brinkley, pp. 77-78
  76. ^ Campbell, Ballard C. (2008). "1973 oil embargo". Disasters, accidents and crises in American history: a reference guide to the nation's most catastrophic events. New York: Facts On File. עמ' 353. ISBN 978-0-8160-6603-2. 
  77. ^ Dale Jr., Edwin L. (7 ביוני 1975). "U.S. jobless rate up to 9.2% in May, highest since '41". The New York Times. עמ' 1. 
    Stein, Judith (2010). "1975 'Capitalism is on the run'". Pivotal decade: how the United States traded factories for finance in the seventies. New Haven: Yale University Press. עמ' 116–117. ISBN 978-0-300-11818-6. 
  78. ^ Crain, Andrew Downer. The Ford Presidency. Jefferson, North Carolina: McFarland, 2009
  79. ^ "Office of Management and Budget. "Historical Table 1.1"". Whitehouse.gov. בדיקה אחרונה ב-22 בינואר 2011. 
  80. ^ CRS Report RL33305, The Crude Oil Windfall Profit Tax of the 1980s: Implications for Current Energy Policy, by Salvatore Lazzari, p. 5.
  81. ^ "President Gerald R. Ford's Statement on Signing the Education for All Handicapped Children Act of 1975", Gerald R. Ford Presidential Library, December 2, 1975. Retrieved December 31, 2006.
  82. ^ Roberts, Sam (28 בדצמבר 2006). "Infamous 'Drop Dead' Was Never Said by Ford". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-16 בפברואר 2011. 
  83. ^ Van Riper, Frank (30 באוקטובר 1975). "Ford to New York: Drop Dead". Daily News (New York). אורכב מ-המקור ב-October 6, 2008. בדיקה אחרונה ב-20 בפברואר 2012. 
  84. ^ Brinkley, pp. 127-128
  85. ^ Brinkley, pp. 79-80
  86. ^ 86.0 86.1 Kitts, Kenneth (Fall 1996). "Commission Politics and National Security: Gerald Ford's Response to the CIA Controversy of 1975". Presidential Studies Quarterly 26 (4): 1081–1098. JSTOR 27551672. 
  87. ^ National Security Archive
  88. ^ Gerald Ford White House Altered Rockefeller Commission Report in 1975; Removed Section on CIA Assassination Plots, National Security Archive
  89. ^ Ford, Gerald R. (26 באוגוסט 1975). "Proclamation 4383 – Women's Equality Day, 1975". The American Presidency Project. בדיקה אחרונה ב-2 במאי 2011. 
  90. ^ "Presidential Campaign Debate Between Gerald R. Ford and Jimmy Carter, October 22, 1976". Fordlibrarymuseum.gov. בדיקה אחרונה ב-8 בספטמבר 2009. 
  91. ^ Ford, Gerald (10 בספטמבר 1976). "Letter to the Archbishop of Cincinnati". The American Presidency Project. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2007. 
  92. ^ Greene, John Edward. (1995). The presidency of Gerald R. Ford. Lawrence: University Press of Kansas. עמ' 33. ISBN 0-7006-0639-4. 
  93. ^ "The Best of Interviews With Gerald Ford". Larry King Live Weekend (CNN). 3 בפברואר 2001. בדיקה אחרונה ב-12 ביוני 2007. 
  94. ^ Pandemic Pointers. Living on Earth, March 3, 2006. Retrieved December 31, 2006.
  95. ^ Mickle, Paul. 1976: Fear of a great plague. The Trentonian. Retrieved December 31, 2006.
  96. ^ 96.0 96.1 96.2 Mieczkowski, Yanek (2005). Gerald Ford and the Challenges of the 1970s. Lexington, Kentucky: University Press of Kentucky. עמ' 283–284, 290–294. ISBN 0-8131-2349-6. 
  97. ^ Brinkley, pp. 82-83
  98. ^ Brinkley, pp. 106-107
  99. ^ Brinkley, pp. 110-111
  100. ^ Trip to China
  101. ^ Church, Peter, ed. (2006). A Short History of South-East Asia. Singapore: John Wiley & Sons. עמ' 193–194. ISBN 978-0-470-82181-7. 
  102. ^ 102.0 102.1 102.2 Brinkley, 89–98
  103. ^ Karnow, Stanley (1991). Vietnam: A History. Viking. 
  104. ^ "Vietnam's President Thieu resigns". BBC News. 21 באפריל 1975. בדיקה אחרונה ב-24 בספטמבר 2009. 
  105. ^ Brinkley, pp. 93-94
  106. ^ Bowman, John S. (1985). The Vietnam War: An Almanac. Pharos Books. עמ' 434. ISBN 0-911818-85-5. 
  107. ^ Plummer Alston Jones (2004). "Still struggling for equality: American public library services with minorities". Libraries Unlimited. p.84. ISBN 1-59158-243-1
  108. ^ Robinson, William Courtland (1998). Terms of refuge: the Indochinese exodus & the international response. Zed Books. עמ' 127. ISBN 1-85649-610-4. 
  109. ^ Gawthorpe, A. J. (2009), "The Ford Administration and Security Policy in the Asia-Pacific after the Fall of Saigon", The Historical Journal, 52(3):697–716.
  110. ^ "Debrief of the Mayaguez Captain and Crew". Gerald R. Ford Presidential Library. 19 במאי 1975. בדיקה אחרונה ב-18 בנובמבר 2010. 
  111. ^ "Capture and Release of SS Mayaguez by Khmer Rouge forces in May 1975". United States Merchant Marine. 2000. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2006. 
  112. ^ Gerald R. Ford, A Time to Heal, p. 284
  113. ^ Cécile Menétray-Monchau (August 2005), "The Mayaguez Incident as an Epilogue to the Vietnam War and its Reflection on the Post-Vietnam Political Equilibrium in Southeast Asia", Cold War History, p. 346.
  114. ^ Gawthorpe, Andrew J. (1 בספטמבר 2009). "The Ford Administration and Security Policy in the Asia-Pacific after the Fall of Saigon". The Historical Journal 52 (03): 707–709. ISSN 1469-5103. doi:10.1017/S0018246X09990082. 
  115. ^ Oberdorfer, Don (2001), The two Koreas: a contemporary history (New York, NY: Basic Books), pp. 47–83.
  116. ^ Gawthorpe, "The Ford Administration and Security Policy", p. 711.
  117. ^ Gawthorpe, "The Ford Administration and Security Policy", pp. 710–714.
  118. ^ Gerald Ford, A Time to Heal, 1979, p.240
  119. ^ Rabin, Yitzak (1996), The Rabin Memoirs, University of California Press, p. 256, ISBN 978-0-520-20766-0
  120. ^ Yitzak Rabin, The Rabin Memoirs, ISBN 0-520-20766-1, p261
  121. ^ .American Presidents, and the Middle East, 1990, p.150
  122. ^ Gerald Ford, A Time to Heal, 1979, p.298
  123. ^ Brinkley, pp. 131-132
  124. ^ 1977 hearing of the House International Relations Committee
  125. ^ "Report: U.S. Arms Transfers to Indonesia 1975-1997 - World Policy Institute - Research Project". World Policy Institute. בדיקה אחרונה ב-13 ביולי 2014. 
  126. ^ "Travels of President Gerald R. Ford". U.S. Department of State Office of the Historian. 
  127. ^ "1975 Year in Review: Ford Assassinations Attempts". Upi.com. בדיקה אחרונה ב-30 במאי 2011. 
  128. ^ "Election Is Crunch Time for U.S. Secret Service". National Geographic News. Retrieved March 2, 2008.
  129. ^ "Charles Manson follower Lynette 'Squeaky' Fromme released from prison after more than 30 years". Daily News (New York). Associated Press. 14 באוגוסט 2009. בדיקה אחרונה ב-7 בספטמבר 2011. 
  130. ^ United States Secret Service. "Public Report of the White House Security Review". United States Department of the Treasury. בדיקה אחרונה ב-3 בינואר 2007. 
  131. ^ Lee, Vic (2 בינואר 2007). "Interview: Woman Who Tried To Assassinate Ford". San Francisco: KGO-TV. בדיקה אחרונה ב-3 בינואר 2007. 
  132. ^ Renka, Russell D. Nixon's Fall and the Ford and Carter Interregnum. Southeast Missouri State University, (April 10, 2003). Retrieved December 31, 2006.
  133. ^ Bush vetoes less than most presidents, CNN, May 1, 2007. Retrieved October 19, 2007.
  134. ^ Brinkley, pp. 81-82
  135. ^ Brinkley, pp. 113-115
  136. ^ Brinkley, pp. 125-126
  137. ^ Brinkley, pp. 136-137
  138. ^ Brinkley, p. 138
  139. ^ 139.0 139.1 Miles, David (Spring 1997). "Political Experience and Anti-Big Government: The Making and Breaking of Themes in Gerald Ford's 1976 Presidential Campaign". Michigan Historical Review 23 (1): 105–122. JSTOR 20173633. 
  140. ^ Election of 1976: A Political Outsider Prevails. C-SPAN. Retrieved December 31, 2006.
  141. ^ Shabecoff, Philip. "160,000 Mark Two 1775 Battles; Concord Protesters Jeer Ford – Reconciliation Plea", The New York Times, April 20, 1975, p. 1.
  142. ^ Shabecoff, Philip. "Ford, on Bicentennial Trip, Bids U.S. Heed Old Values", The New York Times, April 19, 1975, p. 1.
  143. ^ קטע וידאו מתוך העימות בו נשמע פורד אומר "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה", באתר יוטיוב
  144. ^ "1976 Presidential Debates". CNN. בדיקה אחרונה ב-28 בספטמבר 2011. 
  145. ^ Lehrer, Jim (2000). "1976:No Audio and No Soviet Domination". Debating Our Destiny. PBS. בדיקה אחרונה ב-31 במרץ 2007. 
  146. ^ "Presidential Election 1976 States Carried". multied.com. Retrieved December 31, 2006.
  147. ^ Brinkley, pp. 144-145
  148. ^ נוסח הנאום (באנגלית)
  149. ^ Perrone, Marguerite. "Eisenhower Fellowship: A History 1953–2003". 2003.
  150. ^ The Real Jerry Ford
  151. ^ Smith, Gaddis (1979). "A Time to Heal". Foreign Affairs. Council on Foreign Relations. אורכב מ-המקור ב-November 7, 2004. בדיקה אחרונה ב-26 באפריל 2009. 
  152. ^ Kornblut, Anne (29 בדצמבר 2006). "Ford Arranged His Funeral to Reflect Himself and Drew in a Former Adversary". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-4 באפריל 2007. 
  153. ^ Updegrove, Mark K. (August–September 2006). "Flying Coach to Cairo". American Heritage 57 (4). בדיקה אחרונה ב-28 בספטמבר 2011. "Certainly few observers in January 1977 would have predicted that Jimmy and I would become the closest of friends," Ford said in 2000. 
  154. ^ Thomas, Evan (2007). "The 38th President: More Than Met the Eye". Newsweek. בדיקה אחרונה ב-4 בינואר 2009. 
  155. ^ Allen, Richard V. ""How the Bush Dynasty Almost Wasn't"". Hoover Institution. ארכיון ארכיון מהמקור מ-July 6, 2008.  reprinted from the New York Times Magazine, July 30, 2000. Retrieved December 31, 2006.
  156. ^ "Reagan campaign ad". Livingroomcandidate.org. 4 בנובמבר 1979. בדיקה אחרונה ב-22 בינואר 2011. 
  157. ^ Uhlenbrock, Tom (8 באוקטובר 1980). "Former President Gerald Ford said Wednesday former President Richard...". UPI. 
  158. ^ "Former President Gerald Ford Friday accused President Carter of...". UPI. 3 באוקטובר 1980. 
  159. ^ Brownstein, Pamela (3 באפריל 1981). "Former President Gerald Ford says people who commit crimes...". UPI. 
  160. ^ Whipple, Scott (18 באוקטובר 2005). "A $3m gift". The New Britain Herald. אורכב מ-המקור ב-May 1, 2011. בדיקה אחרונה ב-9 בספטמבר 2009. 
  161. ^ "The Man Who Ate Hollywood". Vanity Fair. נובמבר 2005. בדיקה אחרונה ב-19 בפברואר 2012. 
  162. ^ "Former President Gerald Ford had some advice today for...". UPI. 18 בספטמבר 1981. 
  163. ^ "Former President Gerald Ford continued his campaign in favor...". UPI. 20 באוקטובר 1981. 
  164. ^ Sawislak, Arnold (24 במרץ 1982). "Former President Gerald Ford endorsed President Reagan's handling of...". UPI. 
  165. ^ Henry, Tamara. "Gerald Ford: 'Carter administration blew it'". UPI. 
  166. ^ "Former President Gerald Ford and former Vice President Walter...". UPI. 21 באוקטובר 1982. 
  167. ^ "Former presidents Gerald Ford and Jimmy Carter have signed...". UPI. 2 בינואר 1984. 
  168. ^ לראות את הסופרבול עם נשיא ארצות הברית: החוויה המיוחדת של אורן נהרי, באתר וואלה! NEWS
  169. ^ "Archives - Philly.com". articles.philly.com. 
  170. ^ Greenhouse, Linda; Times, Special to the New York (24 באוקטובר 1987). "Bork’s Nomination Is Rejected, 58-42; Reagan ’Saddened’" – באמצעות www.nytimes.com. 
  171. ^ New York Media, LLC (25 בינואר 1988). New York Magazine. New York Media, LLC. עמ' 19–. ISSN 0028-7369. בדיקה אחרונה ב-19 בפברואר 2012. 
  172. ^ "Ford's Citigroup Connection". The Wall Street Journal. 27 בדצמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-19 בפברואר 2012. 
  173. ^ Lessenberry, Jack (20 באפריל 1981). "Ford to Formally Unveil His Presidential Library". Toledo Blade. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2009. 
  174. ^ Ford, Gerald R. (18 בספטמבר 1981). "Remarks at the Dedication of the Gerald R. Ford Museum in Grand Rapids, Michigan". Gerald R. Ford Presidential Library. בדיקה אחרונה ב-18 בנובמבר 2010. 
  175. ^ Tucker, Brian (18 בספטמבר 1981). "Reagan Praises Ford at Opening of Museum". Boston Globe. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2009. 
  176. ^ "Ike commemorated with 100th birthday bash". UPI. 14 באוקטובר 1990. 
  177. ^ Carter, Ford Join Other Former Presidents in Backing Gun Bill, באתר לוס אנג'לס טיימס
  178. ^ Ford, Carter, Reagan Push for Gun Ban, באתר לוס אנג'לס טיימס
  179. ^ Langford, Mark. "Ford warns Clinton victory would return America to Carter era". UPI. 
  180. ^ Bennet, James (29 באפריל 1997). "Presidents Call for Big Citizenship, Not Big Government". New York Times. 
  181. ^ Berke, Richard L. (20 בינואר 1998). "Ford Urges G.O.P. to Drop Abortion Issue and Shift Center". New York Times. 
  182. ^ "Carter breaks silence on Clinton, says nation will heal". Emory. 28 בספטמבר 1998. 
  183. ^ Price, Deb (29 באוקטובר 2001). ""Gerald Ford: Treat gay couples equally"". The Detroit News. אורכב מ-המקור ב-January 20, 2013. בדיקה אחרונה ב-Retrieved December 28, 2006.  Check date values in: |accessdate= (עזרה)
  184. ^ Stolberg, Sheryl Gay. "Vocal Gay Republicans Upsetting Conservatives", The New York Times, June 1, 2003, p. N26.
  185. ^ Woodward, Bob. "Ford Disagreed With Bush About Invading Iraq". The Washington Post, December 28, 2006. Retrieved December 28, 2006
  186. ^ "Embargoed Interview Reveals Ford Opposed Iraq War". Democracy Now. אורכב מ-המקור ב-December 28, 2006.  Headlines for December 28, 2006. Retrieved December 28, 2006
  187. ^ Gerald Ford recovering after strokes, באתר BBC
  188. ^ Former President Ford, 92, hospitalized with pneumonia
  189. ^ נשיא ארצות הברית לשעבר ג'רלד פורד אושפז בבית החולים עם דלקת ריאות, באתר ynet
  190. ^ "Gerald Ford released from hospital". MSNBC, Associated Press, July 26, 2006. Retrieved December 31, 2006.
  191. ^ "Former President Gerald Ford Released from Hospital". Fox News. 16 באוקטובר 2006. אורכב מ-המקור ב-April 29, 2011. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2009. 
  192. ^ "Gerald Ford Dies At Age 93". CNN Transcript December 26, 2006. Retrieved March 2, 2008.
  193. ^ ג'רלד פורד מת בגיל 93, באתר nrg
  194. ^ Stout, David (2 בינואר 2007). "Bush and ex-presidents eulogize Gerald R. Ford". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2009. 
  195. ^ Davey, Monica (4 בינואר 2007). "Ford Is Buried After Thousands in Hometown Pay Respects". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-16 באוקטובר 2009. 
  196. ^ Ray, Mark (2007). "Eagle Scout Welcome Gerald Ford Home". Scouting Magazine. Boy Scouts of America. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2007. 
  197. ^ Anne E. Kornblut, "Ford Arranged His Funeral to Reflect Himself and Drew in a Former Adversary", The New York Times, December 29, 2006.
  198. ^ "Funeral: Marching Band Plays in His Honor". Eugene Register-Guard. 3 בינואר 2007. בדיקה אחרונה ב-2 בספטמבר 2009. 
  199. ^ "Former first lady Betty Ford dies at 93". MSNBC. 9 ביולי 2011. בדיקה אחרונה ב-9 בספטמבר 2011. 
  200. ^ "Ford eclipses Reagan as oldest ex-president". USA Today. 12 בנובמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-2 במרץ 2008. 
  201. ^ 201.0 201.1 James M. Naughton; Adam Clymer (27 בדצמבר 2006). "Gerald Ford, 38th President, Dies at 93". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-19 באוקטובר 2009. 
  202. ^ "US ex-President Gerald Ford dies". BBC News. 27 בדצמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-16 באוקטובר 2009. 
  203. ^ "US ex-President Gerald Ford dies". BBC News. 27 בדצמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-16 באוקטובר 2009. 
  204. ^ 204.0 204.1 204.2 "Gerald Ford, Betty's Husband". The Phoenix Media/Communications Group. בדיקה אחרונה ב-4 בדצמבר 2009. 
  205. ^ 205.0 205.1 205.2 205.3 "Gerald R Ford". The Independent (London). 21 בינואר 2009. בדיקה אחרונה ב-2 בדצמבר 2009. 
  206. ^ Jake, Coyle (12 בספטמבר 2008). "'SNL' returns with spotlight on prez impersonators". CBS Interactive Inc.. בדיקה אחרונה ב-16 בספטמבר 2008. 
  207. ^ "Chevy Chase recalls Ford as 'a terrific guy': 'SNL' comedian became famous in the 1970s portraying president as klutz". MSNBC. 27 בדצמבר 2006. בדיקה אחרונה ב-16 בספטמבר 2008. 
  208. ^ "Gerald R. Ford 1913–2006". Van Nuys, Calif.: Sons of the Revolution in the State of California. 2006. בדיקה אחרונה ב-8 בינואר 2010. 
  209. ^ The Supreme Council, Ancient and Accepted Scottish Rite, Southern Jurisdiction, USA.
  210. ^ "Gerald Ford". The American Presidency Project. University of California – Santa Barbara. בדיקה אחרונה ב-17 בינואר 2007. 
  211. ^ masons, Wayne Bradywrote in; 07:29:00, 2006-12-31 07:29:00 Wayne Brady mr_lunch masons 2006-12-31. "Masonic Record of Gerald Ford". בדיקה אחרונה ב-6 בדצמבר 2016. 
  212. ^ "Masonic American Presidents | The Grand Lodge of Minnesota". www.mn-masons.org. בדיקה אחרונה ב-6 בדצמבר 2016. 
  213. ^ Larson, Donna (11 בינואר 1977). "The Daily Diary of President Gerald R. Ford". www.fordlibrarymuseum.gov. Gerald R. Ford Presidential Library. בדיקה אחרונה ב-6 בדצמבר 2016.