דרשת השבת
דרשת השבת (נקראת גם פירקא) היא דרשה, שנושא המרא דאתרא בענייני הלכה ביום השבת. במהלך השנים נתקנו לה הלכות והנהגות מיוחדות. בארבע שבתות בשנה נהוגות דרשות מרכזיות, העוסקות בענייני החג הסמוך אליהן.
מקור הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקור לדרשת השבת הוא במדרש אבכיר המובא במדרש ילקוט שמעוני על הפסוקים בספר שמות ”וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'” (שמות פרק ל"ה, פסוקים א'-ב'):
רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לך קהלות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו, משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום: הלכות פסח - בפסח, הלכות עצרת - בעצרת, הלכות החג - בחג, אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקדוש ברוך הוא מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי
— ילקוט שמעוני פרשת ויקהל רמז ת"ח
הלכות ומנהגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נושא הדרשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במדרש מובא שנושא הדרשה הוא בענייני איסור והיתר ובהלכות השבת והחגים.[1] וכך גם מובא באחרונים להלכה.[2] אולם בבית יוסף[3] מתואר המנהג לקרוא במקרא ולדרוש בדברי אגדה, וכך פסק בשולחן ערוך.[4]
איסור קביעת סעודה בעת הדרשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד הבבלי מובאים דברי רבה, שקביעת סעודה בשבת בזמן הדרשה מהווה סיבה לכך שהנוהגים כך יורדים מנכסיהם. כראיה לכך מובא מעשה בשם רבי יוחנן, לפיו משפחה ירושלמית שקבעה את סעודתה "בשבתא" (כאשר על פי הסוגיה - הכוונה לעת הדרשה), "נעקרה".[5]
בעקבות זאת, נפסקה ההלכה שאסור לקבוע סעודה בזמן דרשת השבת: ”אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה” (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן ר"צ סעיף ב').
המשנה ברורה[6] הוסיף שקל וחומר שאסור לעשות אז דברים אחרים שאינם מצווה, כמו טיול וכדומה: ”וזהו תוכחת מגולה לאותן האנשים שמטיילין בעת ההיא בשוקים וברחובות. כי אפילו סעודת שבת שהיא מצווה, אסור אז מפני בטול תורה. וכל שכן לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור”.
דרשות ארבע השבתות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקהילות רבות נהגו לערוך דרשה מרכזית בארבע משבתות השנה. דרשות אלו נישאו בדרך כלל על ידי הרב הראשי, והתקבצו אליהן קהל גדול יותר מבשאר שבתות השנה. בשבת שלפני יום הכיפורים, המכונה שבת שובה, הרב נושא דברי מוסר והתעוררות לתשובה; בשבת זכור המקדימה את חג הפורים, ידרוש הרב בגנותו של עמלק, כדי לקיים את מצוות זכירת אשר עשה לישראל בצאתם ממצרים; בשבת שלפני חג הפסח, הנקראת שבת הגדול, הרב ידרוש בהלכות הפסח המרובות ויזהיר את הציבור על ביעור החמץ (לפי כמה פרשנים, כינויה של שבת זו הוא על שם הדרשה, אותה נושא הגדול שבעיר). השבת הקודמת לחג השבועות היא שבת כלה, בה הרב נושא דברים בשבח התורה ומעורר את הקהל ללימודה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב אליעזר מלמד, דרשת השבת, באתר פניני הלכה
- ישעיהו גפני, הפירקא, באתר פשיטא
- ניסן יואלי, מי שמסרב להגיע לדרשת הרב בשבת – חייב נידוי, באתר "סרוגים", 7 באפריל 2016
- הערך "פירקא", באתר המכלול
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ילקוט שמעוני תורה פרשת ויקהל רמז תח
- ^ משנה ברורה סימן ר"צ סעיף קטן ו', בשם ב"ח ומגן אברהם.
- ^ ”ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות לקרות מקרא ולדרוש בדברי אגדה אחר סעודת שחרית” (בית יוסף אורח חיים סימן רצ).
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"צ, סעיף ב'.
- ^ תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לח עמוד ב
- ^ משנה ברורה סימן ר"צ סעיף קטן ז'.