הוועד לשלום הציבור

הוועד לשלום הציבור (צרפתית: Comité de salut public) היה גוף שלטוני בצרפת שפעל בעת המהפכה הצרפתית, מ-6 באפריל 1793 ועד ל-2 בנובמבר 1795. הוא תפקד כרשות המבצעת ושלט למעשה במדינה לכל אורך שלטון הטרור, והיה אחד הגורמים החשובים מאחוריו. לאחר הדחת רובספייר ב-1794 הוגבלו מאוד סמכויות הוועד, והוא פורק רשמית עם פיזור הוועידה הלאומית והקמת הדירקטוריון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני הוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר בינואר 1793, בשיאה של מלחמה נגד פרוסיה והאימפריה הרומית הקדושה, נערכו בוועידה הלאומית של צרפת דיונים מי ומה יחליפו את לואי בתור הרשות המבצעת, שנצרכה בדחיפות. כבר עם הפיכת 10 באוגוסט 1792 נוסד "ועד מבצע זמני" בתור ממשלה, אך נדרשו גופים עם סמכויות מוגדרות יותר ותחומי פעולה ספציפיים. בינואר הוקמה "ועידת הגנה כללית" ארעית, שפיקחה על המאמץ המלחמתי, אך גם בה לא היה די. במרץ 93', התבוסות הכבדות בבלגיה ופרוץ המרד בוונדה הביאו את הציר ברטראן בארר (צר') ליזום, ב-18 בחודש, הקמת רשות בשם "הוועד לשלום הציבור." בתחילה הוועד היה אמור למנות עשרים וארבעה חברים, אך הוחלט שאיוש-יתר יכביד על עבודתו, והמספר צומצם לתשעה. ב-6 באפריל קם הוועד והוטל עליו לנהל את המלחמה ולפקח על פעולות השרים. הוא נדרש לדווח לוועידה הלאומית אחת לשבוע. בארר, שהיה איש "המישור" (הצירים הנייטרליים שלא נמנו לא עם הז'ירונדינים הימניים יחסית ולא עם המונטניארדים הרדיקלים), נבחר ברוב גדול לעמוד בראשו. ז'ורז' דנטון היווה את הנציג המונטניארדי הבולט: בסך הכל היו חמישה מונטניארדים, שני ז'ירונדינים ושניים מ"המישור". דנטון הכריזמטי ורב-ההשפעה הפך לאישיות הדומיננטית בדיונים.

ב-10 ביולי, לאחר ההפיכה נגד הז'ירונדינים ומאסר מנהיגיהם, שונה הרכב הוועד. מספר החברים הוגדל לעשרה; דנטון התשוש, שמעמדו הפוליטי היה בצלילה, ביקש שלא לחדש את חברותו. כמה מנאמניו פרשו עמו. ב-26 ביולי צורף במקומו רובספייר, שהיה עתיד להפוך לדמות המזוהה ביותר עם הוועד ועם שלטון הטרור בכלל. בספטמבר הורחב הוועד לשנים-עשר איש, והופקדו בידיו עוד סמכויות במסגרת חוקי החירום החדשים. הגוף שלט עתה במדינה כמעט ללא מיצרים, והיה כפוף רק בשם לוועידה המפוצלת והמפורדת. סמכויותיו הורחבו ללא הרף, וניתנה לו האחריות למנות מצביאים ונציגים אחרים בזרועות הממשל, ולעצור חשודים. ב-10 באוקטובר הוכרז הוועד רשמית כ"ממשלה מהפכנית", שתשלוט במדינה עד להסרת מצב החירום.

רובספייר, שהיה הדמות הדומיננטית בוועד עקב הצלחתו להתמצב כמנהיג בין המשתתפים המפולגים, היה אחד האנשים החזקים במדינה. הוועד לשלום הציבור היה אחראי לרבים מהצעדים שננקטו בעת שלטון הטרור, אך במקביל ניסה לרסן את ההתפרצות האלימה שהתעוררה בכל רחבי הארץ ואיימה על הסדר הציבורי. חוק ה-14 בפרִימֶר מ-4 בדצמבר 1793 הכפיף את כל המנגנונים בפרובינציה לפיקוח ישיר של הוועד, צעד שסימן דווקא את קץ שיא הטרור הכאוטי שנמשך מאז הקיץ. מבין תריסר החברים, רובספייר היה אחראי אישית על מדיניות החוץ והמשטרה; בעל-בריתו הקרוב לואי אנטואן דה סן-ז'וסט הופקד על תכנון המלחמה; עמיתם המונטניארדי ז'ורז' קוטון פיקח על ענייני מדיניות ומשטרה לצד רובספייר; בארר הוותיק על החינוך והרווחה, וז'אק ניקולא ביו-וארן וז'אן מארי קולו-ד'ארבואה הקיצוניים היו אחראים לקשר עם "הנציגים בתפקיד" (שליחי הוועידה לחזיתות) והמחוזות. רובר לנדה דאג לאספקת המזון, לזאר קרנו הופקד על כח האדם ואסטרטגיה צבאית, וקלוד-אנטואן דוברנואה על החימוש. בעת הטרור, אפילו חברות בוועד לא הבטיחה חסינות: מרי-ז'אן ארו-סשל, שהיה אחראי על עניינים דיפלומטיים, הוצא להורג באפריל 1794.

השליטה בוועד הייתה המפתח שאפשר לרובספייר ולבעלי-בריתו המתחלפים לחסל האברטיסטים במרץ 94', ולמגר את הדנטוניסטים פחות מחודש לאחר מכן. אבל עלייתו לבכורה פוליטית כמעט בלתי-מעורערת איחדה את כל השאר נגדו. ביולי אותה שנה נעצר רובספייר והוצא להורג. הוועידה הלאומית, שרבים מציריה הוצאו להורג במהלך מחזורי הטיהורים שהוועד היה אחראי להם ושהניצחונות במלחמה הפחיתו את הצורך שלה בגוף ממשל ריכוזי, מאסה בקיומו של מוקד הכח המתחרה והמאיים. ב-29 ביולי חויבו רבע מאנשיו לפרוש מדי חודש, וב-11 באוגוסט נשללו ממנו סמכויותיו המפליגות. הוא נותר כגוף חלש על הנייר, עד להחלת חוקה חדשה והקמת משטר הדירקטוריון ב-2 בנובמבר 95'.