שלטון הטרור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רובספייר ביער של גיליוטינות

שלטון הטרור (או "הטרור", בהקשר המתאים; בצרפתית: la Terreur) היה פרק במהפכה הצרפתית שנמשך מספטמבר-אוקטובר 1793 ועד לאוגוסט 1794[1] והתאפיין בדיכוי אלים ואכזרי של כל מי שנחשד כאויב המהפכה מבית ובהוצאות להורג ומעשי טבח והרס רבים.

ניתן לחלק את הטרור לשלוש תקופות נפרדות. הראשונה והעקובה מדם מכולן פרצה על רקע התלכדות של משבר כלכלי חמור, סדרת תבוסות במלחמת הקואליציה הראשונה ושורה של מרידות פנימיות במחאה על מדיניות הגיוס הכללי וההפקעות הנוקשה של השלטונות המונטניארדיים. עוד ב-11 אוגוסט 93' הושעתה החוקה החדשה שניסחה הוועידה הלאומית, במהלך ספטמבר הועברו חוקי חירום לטיפול במשבר וב-10 באוקטובר נקבע שהוועד לשלום הציבור יפעל כממשלה זמנית עד להשבת השקט. הערים המורדות הוכנעו ואזרחים חשודים הוצאו להורג באלפיהם, בחבל ונדה דוכאה התקוממות מקומית באכזריות רבה ובפריז הבירה הומתו דמויות פוליטיות בכירות, כגון המלכה מארי אנטואנט ורבים ממנהיגיה המוקדמים של המהפכה. הכנסייה הקתולית, שזוהתה עם האויב, נרדפה ביסודיות. טרור ראשון זה, שהתפתח כמעט מאליו בעיקר עקב יוזמה מקומית, הופסק להלכה עם חוקי 14 בפרימר שעברו ב-4 בדצמבר וקיצצו את סמכויות הגופים האזוריים, אם כי נדרשו עוד חודשים לרגיעה למעשה. אבל האלימות והריב הופנו עתה פנימה, והמונטניארדים עברו לנהל מאבק שליטה קשה בינם לבין עצמם. הסיעה האברטיסטית שדגלה בהחרפת הטרור התעמתה עם המתונים יותר וניסתה להוביל הפיכה. בתגובה, נאסרו ראשיה והוצאו להורג ב-24 במרץ 1794. גם המונטניארדים הפייסניים ביותר, ממחנה ז'ורז' דנטון, נחשדו כאויבים וחוסלו כך בתורם כמעט מיד לאחר מכן, ב-5 באפריל. שלב זה הותיר את מקסימיליאן רובספייר, מנהיג המרכז, כשליט יחיד למעשה. רובספייר השיק טרור נוסף נגד כל מי שראה כאויב, תחת חוקי החירום של 22 בפְּרֵרִיאָל שעברו ב-10 ביוני. תקופה זו, שנודעה כ"טרור הגדול", הייתה הרבה פחות שטופת דם מהראשונה, אך ההוצאות להורג היו תכופות יותר: בפריז הומתו 1,515 איש עד אוגוסט. צירי הוועידה חששו לחסינותם לאחר סבבי הטיהורים באביב, והתאחדו נגד רובספייר, שהופל בהפיכה והוצא בעצמו להורג ב-28 ביולי. נפילתו סימנה את קץ הטרור ככלל בידי הוועידה העייפה והמפוחדת ששבה ונטלה את השלטון לידיה, והמנגנונים והחוקים שאפשרו אותו בוטלו. ב-1 באוגוסט הופקעו חוקי פרריאל, ב-10 נעצר התובע של בית-הדין המהפכני המיוחד, וב-11 באוגוסט 94' נשללו כמעט כל סמכויות הוועד לשלום הציבור.

במהלך כל חודשי הטרור הוצאו להורג אחרי משפט מסודר, לפי התיעוד הרשמי, למעלה מ-16,000 איש. כולם נערפו בגיליוטינה, מכשיר ההריגה האחיד והתקני של מערכת החוק, שהייתה לסמל התקופה. לפי הערכות עוד כ-25,000 מתו בנסיבות שונות כתוצאה ממנו ברחבי צרפת, כולל מתים בפעולות-תגמול צבאיות ואולי 10,000 שנפלו קרבן לתנאים הקשים בבתי-הכלא המוצפים אסירים. הפרק העקוב ביותר מדם היה דיכוי המרד בוונדה, שגבה לפחות 100,000 נפש, הרבה יותר מבשאר המדינה. הרוב המוחלט של הקרבנות מת בגל הראשון מקיץ 93' ועד תחילת 94'. הטרור הותיר מורשת של אלימות ונקמה, ערער את החוק והסדר, ומנע פשרה בין המחנות הפוליטיים הנצים ועם המורדים האנטי-מהפכניים. בכך הובטח המשך הזעזועים וניסיונות ההפיכה שהוסיפו לפקוד את צרפת עד עליית נפוליאון. אחרי דיכוי השמאל שעמד מאחוריו, נפגעי הרדיפות השיקו ב-1795 מערכת נקמה שכונתה "טרור לבן" ורצחו במעשי לינץ' לפחות 2,000 מאנשי המשטר הקודם שהואשמו במעורבות בטרור.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

מיד לאחר פרוץ המהפכה הכריזה צרפת מלחמה על אוסטריה והוכרז על גיוס חובה לצבא, שחל על בין 800,000 למיליון גברים. מי שסירב להתגייס הוכרז כבוגד. ערך הכסף ירד ומנגד עלה מחיר המוצרים הבסיסיים, בהם הלחם. הדבר גרם לתסיסה ולחוסר שביעות רצון בקרב העם בערים ובמספר מחוזות. ב-21 בינואר הוצא להורג המלך לשעבר לואי השישה עשר. במחוזות הכפריים ונדה וברטאן פרץ מרד גלוי בעקבות כך נגד המהפכה ומצדדי ההוצאה להורג של המלך נרצחו. ב-1 בפברואר הכריזה צרפת מלחמה על בריטניה, דבר שגרר מצור ימי שנועד על מנת להרעיב את צרפת. ניתוק צרפת הן מכלכלת אירופה היבשתית והן ממושבותיה ומהאי הבריטי גרם לירידה חדה בערך הכסף ובעלייה במחירי המזון, עקב אגירתו על ידי מי שהיו מסוגלים לכך[2][3].

מחוללי המהפכה הצרפתית היו אזרחים שפעלו כנגד כוחות רבי עוצמה בצרפת ומחוצה לה, אריסטוקרטים בעלי בני ברית ברחבי אירופה ואינטרסים כלכליים בעולם כולו. כוחות אלה הפעילו כל שביכולתם על מנת לשבור את המהפכה ולהשיב את הסדר הישן, ממנו הרוויחו, על כנו.

על מנת להגן על הרפובליקה הצעירה מפני הגורמים המלוכנים ועל מנת להתמודד עם התסיסה הפנימית, הוקמה ב-6 באפריל 1793 הוועדה לשלום הציבור שמנתה 9 חברים בראשותו של ז'ורז' דנטון. הוועדה נועדה לפעול כנגד מרגלים זרים ופשיעה כלכלית שהתמקדה בבנקאים מושחתים שביקשו לעשות רווח מהיר מן ההתפתחויות הדמוקרטיות בצרפת וספסרים שהפעילו שוק שחור לסחורות והעלו מחירים בניגוד לצווים שביקשו לקבע את מחירי הסחורות הבסיסיות כגון גרעיני החיטה. ב-4 במאי הוכרז על "חוק מחיר המקסימום", שקבע מחירים שיאפשרו לעם הלוחם והרעב לרכוש מצרכים חיוניים במחיר השווה לכל נפש, העובר על חוק זה הוכרז כבוגד.

ב-24 במאי קרא מנהיג הסנקילוטים, ז'אק אבר (Jacques Hébert), להפטר מהז'ירונדינים הבורגנים, אותם כינה ספסרים ובעלי הון. אבר נאסר, אך הדבר הוביל למלחמת אזרחים בה שיתפו פעולה היעקובינים והסנקילוטים על מנת להדיח את הז'ירונדינים המתונים מהאספה. ראש ההתארגנות היה רובספייר.

שלטון הטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאה להורג של תשעה אריסטוקרטים באוקטובר 1793
קריקטורה בריטית (מאת ג'ורג' קרוקשנק, 1812) המתארת את טירוף ההוצאות להורג

עד הגדרתו החוקית של הטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 ביוני 1793 השתלטו חברי הסיעה היעקובינית על האספה הלאומית והוועדה לשלום הציבור הפכה להנהגת החירום של המדינה. שליחי הוועדה למחוזות וליחידות הצבא כונו קומיסרים (מפקחים). הוועדה האצילה להם סמכות בלתי-מוגבלת לפעול בשמה בראש ובראשונה לשם הבטחת הגיוס לצבא, אך גם לפעול ללא מיצרים בכל הקשור לסיכול פעילות בוגדנית כלשהי.

ב-13 ביולי נרצח הרטוריקן המרכזי של היעקובינים, ז'אן-פול מארה (על ידי שרלוט קורדה הז'ירונדינית). ב-24 ביולי אישרה האסיפה את חוקת 1793, שאושררה מיד לאחר מכן במשאל עם. החוקה המתקדמת, שהתבססה על הצהרת זכויות האדם והאזרח לא הופעלה בשל סעיף שקבע כי כיוון שהרפובליקה נמצאת במצב מלחמה, תוקפה של החוקה ידחה עד הגעה למצב של שלום. לפיכך הוסמכה הוועדה לשלום הציבור לטפל בכל אויבי העם והמהפכה על מנת להאיץ את השלום.

ב-27 ביולי, כאשר אויבי צרפת הגיעו למרחק של 100 ק"מ מפריז, הדיח רובספייר את ז'ורז' דנטון מראשות הוועדה לשלום הציבור, שהורחבה ל-12 חברים, כצעד חירום. בכירי הוועדה היו רובספייר, לואי דה סן-ז'וסט וז'ורז' קוטון (Georges Couthon). היעקובינים הקיצוניים, שביטאו בתעמולתם את הצורך המיוחד להגן בתקיפות על האזרחים מפני אויבים מבית, המשתפים פעולה עם אויבי צרפת ואינטרסים מלוכניים, עצומים בכוחם, על מנת להגן על הרפובליקה השברירית ועקרונותיה, זכו לתמיכה עממית נרחבת של בורגנים זעירים ושל המוני העם שהזדהו עם הסנקלוטים. תמיכה זו נסמכה גם על ההוראה שרכושם של האויבים יוחרם לטובת המדינה ויחולק לעם.

הטרור הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בספטמבר תבעו אבר ושומט להשליט שלטון טרור כנגד אויבי המהפכה וכנגד ספסרים המחבלים בחוסן הלאומי ובמאמץ המלחמתי. תאריך זה מסמן את תחילת שלטון הטרור[4]. ב-17 בספטמבר עבר "חוק החשודים" (Loi des suspects), שהרחיב את סמכויות הפעולה נגד "אויבי החירות". החשודים כ"אויבי החירות" היו כל מי שהביעו במעשה, בדיבור או בכתב סימפטיה למלוכנות (הטיראניות, בלשון החוק), כל מי שהיו בני משפחה או קשורים בקשר כלשהו לאריסטוקרטים שהיגרו מצרפת, כל מי שהיו פקידי או משרתי השלטון המלוכני ולא קיבלו על עצמם את חובותיהם של אזרחי הרפובליקה וכל מי שאינו נאמן למהפכה. החשודים נשפטו בבית דין מיוחד לבוגדים ופושעים פוליטיים שכונה "הטריבונל המהפכני" (Tribunal révolutionnaire). כדי להיחשב כחשוד, לא נדרש ביצוע עבירה אלא תשתית רעיונית לחוללה בעתיד[5]. ההוכחות שנדרשו על מנת לפסוק פסק דין של בגידה היו קלושות. גזר הדין על עבירת הבגידה היה בדרך-כלל מוות, ללא אפשרות לערעור. ההליכים המשפטיים היו קצרים והסתיימו תוך ימים ספורים ואף שעות בודדות. בצרפת כולה התפתחה תרבות של הלשנה, כאשר סכסוכים בין-אישיים מסתיימים לעתים בהלשנה על פעילות אנטי-מהפכנית.

ב-10 באוקטובר העביר לואי דה סן-ז'וסט חוק שהגדיר את הוועדה לשלום הציבור כממשלה בסעיף: "הממשלה הזמנית של צרפת היא מהפכנית עד בוא השלום". הממשלה נשענה על "החוק עליון של הרצון הכללי" מתוך ספרו של ז'אן-ז'אק רוסו "על האמנה החברתית", לפיו, כדברי סן ז'וסט: "משגילה העם הצרפתי את רצונו, כל דבר המנוגד לו ניצב מחוץ לריבון. כל מה שמחוץ לריבון הוא אויב"[6].

ב-16 באוקטובר הובלה אל הגיליוטינה מרי אנטואנט.

במקביל לטרור בתוך צרפת, התאושש הצבא הצרפתי והחל לנחול ניצחונות. ניצחונות אלה לא נוצלו על ידי רובספייר לכיבוש שטחים והוא אף לא סייע ללוחם החירות הפולני תדיאוש קושצ'ושקו להשליט שלטון ברוח המהפכה בארצו. מעייניו של רובספייר היו נתונים לצרפת בלבד[7].

בנובמבר הביא פושה את האכזריות השלטונית לשיא, כאשר דיכא מרד מלוכני בליון על ידי ירי קלע אשכול לקבוצה של 60 אסירים כפותים וירי לתוך ההמון. לאור הביקורת על שיטת פעולה זו עבר פושה לדכא את המרד באמצעות הוצאה להורג של ראשיו בגיליוטינה, דבר שהוביל לכ-1800 הוצאות להורג עד שובו של פושה לפריז באפריל 1794. אז טבע פושה את אמרתו: "דמם של הפושעים מדשן את אדמת החירות ומייצב את יסודותיה". בין נובמבר לפברואר 1794 בוצעו ההוצאות להורג בעיר נאנט באמצעות סדרה של בין 7 ל-11 הטבעות בשפך נהר הלואר. בכל הטבעה הוצאו להורג כ-400 איש, בהם משפחות שלמות, כולל נשים וילדים, בעיקר של אנשי כמורה ופקידות כנסייתית שהואשמו בקלריקליזם.

הטרור היה גם בתחום התרבות. בשנת 1794, לואי-לאופולד בואיי נדון על ידי הממשל בגלל הצוויון הארוטי של חלק מהתמונות שצייר. האמן ז'אן בטיסט ויקר הוא שהסגיר את בואיי לשלטונות. בואיי ניצל לאחר שבפשיטה לביתו התגלו גם תמונות פטריוטיות, בעיקר ה"ניצחון של מרט".

הטרור הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בספטמבר הורחב הטרור הפוליטי לטרור כלכלי עם החלת חוק מחיר המקסימום הכללי שהחיל פיקוח הדוק על שכר העבודה ועל מחירי הסחורות (פרט ללחם ולחיטה, שהיו בפיקוח מאז מאי, כלל החוק בשר, דגים משומרים, חמאה, שמן, יין, חומץ, פחם, נרות, סבון, מלח בישול, סוכר, ברזל, נייר, צמר ועוד). החוק שקבע כי כל המוכר מצרכים אלה במחיר העולה על המקסימום הוא חשוד, הרחיב את תכולת "חוק החשודים" אופן ניכר[8][9].

הטרור הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התקופה ליוותה תנועה רציונליסטית אנטי-דתית שכינתה את עצמה "כת ההיגיון" וביקשה להעביר את האומה מתפיסות דתיות ואי-רציונליות למנגנונים המבוססים על חשיבה מדעית. כפועל יוצא של תנועה זו הוחל ב-24 באוקטובר השימוש בלוח השנה המהפכני בצרפת ובחלוקת השעה לחלוקה עשרונית (שינוי שלא הצליח להתקיים זמן ארוך). ז'וזף פושה ופייר גספאר שומט ארגנו את "פסטיבל ההיגיון" בקתדרלת נוטרדאם דה פריז, שקראה תיגר על הדת. איבר הנהיג השמדה של כנסיות ופסלים בפריז ובשטרסבורג. במקביל הותר דמם של אנשי כמורה, נזירים ונזירות ונכסי הכנסייה הוחרמו. לאחר תקופה קצרה ריסן רובספייר את הפעילות האנטי-דתית, שראה בה יותר נזק מתועלת[10]. כמו כן הוגבל מאד חופש הביטוי. בעוד שבראשית ימי המהפכה פרחה העיתונות, הרי שבימי הטרור הוצאו להורג עיתונאים רבים שהעזו לבקר את השלטון.

חיסול הסיעות ו"הטרור הגדול"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופה בה הוצאו להורג בעיקר בוגדים בעלי פרופיל מובהק של "אויבי החירות" כאריסטוקרטים, בעלי הון ואנשי כנסייה ואזרחים פשוטים עקב הלשנות, החל רובספייר משתמש במשרתו על מנת להוציא להורג את חבריו ושותפיו למהפכה. הבוגדים העיקריים בקו המהפכני הרדיקלי היו חברי סיעת הז'ירונדינים וכן יעקובינים שסטו מהדוקטרינה שייצג רובספייר או שאיימו עליו או על אנשי שלומו. חבר המועדון היעקוביני שסרח, לדעת רובספייר ואנשיו, הודח מהמועדון. ההוצאה מהמועדון הובילה למשפט בטריבונל שסופו, לרוב, גזר דין מוות בעוון בגידה במהפכה. במקביל חיסל רובספייר במרץ את האגף הקיצוני-מדי שמנה את אבר ואנשיו.

ב-30 במרץ נאסר דנטון, שהיה אחד הפופולריים ביותר מבין ראשי המהפכה וקודמו של רובספייר, הוא נכלא בכלא הקונסיירז'רי והוצא להורג ב-6 באפריל יחד עם "קושרים" נוספים מראשי המהפכה המוכרים ביותר, קאמי דמולן ואשתו לוסיל. שבוע לאחר מכן הוצא להורג "נביא החילוניות" וידידו של ז'וזף פושה, פייר גספאר שומט. בין אפריל ויולי התחולל "הטרור הגדול", במסגרתו הוצאו להורג בפריז לבדה 2,500 איש[11]. ב-22 בחודש פרייריאל (10 ביוני) נחקק חוק-פרייריאל שנועד לייעל את עבודת הטריבונלים. במסגרת חוק זה בוטל הצורך בראיות, הותר להשתמש ב"הוכחות מוסריות" לשם הרשעה ובוטלה הזכות להגנה משפטית, בשם השוויון (כי רק העשירים יכלו להרשות לעצמם סנגור) ועל מנת שלא יישמעו בטריבונל השמצות ותעמולה נגד המהפכה[12].

סוף שלטון הטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאתם להורג של רובספייר ואנשיו, 28 ביולי 1794

ב-14 ביולי 1794 ניסה רובספייר, שהתנגד בשלב זה לחילון של המדינה, לסלק את פושה מהמועדון היעקוביני. פושה, שהסתתר בפריז, הצליח לרקום באמצעות קשריו הפוליטיים ברית שמנעה את סילוקו מהמועדון, תוך שהוא מגייס לצידו את ערבותו של ראש הדירקטורט, פול דה ברה (Paul de Barras). פושה הוביל ברית פוליטית זו להפיכת ה-9 בתרמידור (27 ביולי 1794) שהביאה לסופו של רובספייר.

רובספייר הוצא להורג ב-28 ביולי יחד עם 21 מאנשיו, בהם חברו ועוזרו הנאמן, לואי דה סן-ז'וסט, אחד הבודדים מראשי שלטון הטרור שהצליח להימלט מהגיליוטינה היה לזאר קרנו. סוף שלטון הטרור פתח את הפרק הליברלי והדמוקרטי יותר של המהפכה, שנקרא "שלטון תרמידור" וסלל את עליית נפוליאון בונפרטה לשלטון כקונסול ראשון ב-18 בברימר (9 בנובמבר 1799).

גישות היסטוריוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריוגרפיה המרקסיסטית המסורתית (שנציגיה הם, בין השאר, אלבר סובול וולטר גראב) מציבה את תקופת הטרור בהקשר כלכלי ומסבירה אותה כחלק ממלחמת המעמדות ההכרחית לצורך השחרור מן הפיאודליזם וכשלב שבלעדיו לא הייתה המהפכה מצליחה להתקיים ולנצח את אויביה רבי העוצמה (כל מלוכות אירופה)[13].

ההיסטוריוגרפיה הרוויזיוניסטית (שנציגיה הם, בין השאר, פרנסואה פירה ודני רישה, פרנקלין פורד ודיוויד תומסון) מנתחת את הטרור במונחים פוליטיים ומתוך אינטרסים ללא נרטיב-על, מתמקדת בפרטים ומביעה במפורש סלידה מהטרור, המנותח פחות בתוך הקשר היסטורי קונקרטי ויותר במונחים של אכזריות והיעדר-מוסר[14][15].

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לעתים מקובל לתארך את תחילת הטרור ל-5 בספטמבר 93', היום השני ברציפות בו המון סנקילוטים בראשות פייר גספאר שומט פרץ לוועידה הלאומית בדרישה לחיסול הבוגדים. פרנסואה פירה ואחרים קבעו שהוועידה הכריזה ש"טרור הנו סדר היום!" אך זו טעות; המילים לא היו הצהרה רשמית אלא ציטוט מנאום של הציר ברטראן בארר, והקונבנט סירב להתחייב לשינוי מדיניות גורף בלחץ האספסוף. הטרור החל להתגלגל כבר בקיץ והגיע לתנופה מלאה באוקטובר. ראו: Paul R. Hanson, Contesting the French Revolution, Wiley, 2009. עמ' 111; ‏ ?Dan Edelstein, What was the Terror, בתוך: David Andress (עורך ראשי), The Oxford Handbook of the French Revolution, Oxford University Press, 2015. עמ' 454-455.
  2. ^ ולטר גראב, המהפכה הצרפתית, עמ' 68-73
  3. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : ממהפכה לטרור ולמלחמות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, פרק מהספר מסע אל העבר: מימי הביניים ועד העת החדשה
  4. ^ רוברט פאלמר, ארגון הטרור בתוך אלי בר-נביא ומשה צוקרמן (עורכים), בשם החירות והשוויון עמ' 237
  5. ^ ז'ורז' לפברה, הטרור בתוך אלי בר-נביא ומשה צוקרמן (עורכים), בשם החירות והשוויון עמ' 264
  6. ^ רוברט פאלמר, ארגון הטרור בתוך אלי בר-נביא ומשה צוקרמן (עורכים), בשם החירות והשוויון עמ' 260-1
  7. ^ ולטר גראב, המהפכה הצרפתית, עמ' 78-9
  8. ^ אלבר סובול, המהפכה הצרפתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה עמ' 144
  9. ^ רוברט פאלמר, ארגון הטרור בתוך אלי בר-נביא ומשה צוקרמן (עורכים), בשם החירות והשוויון עמ' 256-7
  10. ^ א סובול, המהפכה הצרפתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה עמ' 146-7
  11. ^ ולטר גראב, המהפכה הצרפתית, עמ' 79
  12. ^ אלבר מתייז, הגנה על רובספייר בתוך אלי בר-נביא ומשה צוקרמן (עורכים), בשם החירות והשוויון עמ' 166-7
  13. ^ למשל ולטר גראב, המהפכה הצרפתית, אוניברסיטה משודרת, 1982 עמ' 73, 80
  14. ^ אמנון יובל, לא למהפכה הזאת קיווינו, באתר הארץ, 5 בפברואר 2007
  15. ^ ראו גם: ארנסט לברוס, ז'ורז' לפברה והתפתחות ההיסטוריוגרפיה הצרפתית של המהפכה בתוך: אלי בר-נביא ומשה צוקרמן (עורכים), בשם החירות והשוויון עמ' 79-83; פרנסואה פירה, המהפכה הצרפתית הסתיימה בתוך הנ"ל עמ' 85–99 וכן המבוא לספר הנ"ל