אברטיסטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גזר הדין של בית-הדין המהפכני המיוחד שהורה על הוצאתם להורג של האברטיסטים ב-24 במרץ 1794.

האֶבֵּרְטִיסְטִים (צרפתית: Hébertistes; במקור נקראו לרוב קוֹרְדֶלְייֶרִים, Cordeliers, וגם Exagérés, "מפריזים") הוא הכינוי שהתקבע בהיסטוריוגרפיה לסיעה פוליטית בימי המהפכה הצרפתית שפעלה מאביב 1793 ועד ה-14 במרץ 1794. הם היו הכוח הדומיננטי בימי שלטון הטרור הראשון, מאוגוסט ועד דצמבר 93', והיוו את האגף השמאלי הקיצוני בזירה הציבורית. האברטיסטים תבעו המשך והקצנה של הטרור הפנימי נגד כל מי שנחשד כאויב המהפכה, מדיניות מלחמתית עיקשת כלפי המדינות העוינות מחוץ ולבסוף גם את ביעור הדת הנוצרית והחלפתה בפולחנות אתאיסטיים. קנאותם הביאה להתנגשות בינם לגורמים מתונים יותר. לאחר ניסיון הפיכה כושל נגד הממשל ב-6 במרץ 1794, נאסרו ראשיהם והוצאו להורג.

עלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייר גספאר שומט והעיתונאי ז'אק רנה אֶבֵּר – שהסיעה כונתה בדיעבד על שמו, אם כי מעולם לא הנהיג אותה ואפילו לא היה החשוב בין אנשיה – החלו להתבלט עוד סביב הפיכת ה-10 באוגוסט 1792 כדוגלים בגישה הרדיקלית שיוצגה בידי ז'אן פול מארה, שבז לכל פשרנות עם השמרנים והטיף לאלימות ללא רחם. מארה העממי היה חביב על הסנקילוטים, האספסוף הפריזאי שסיפק את כוח האדם ל-10 באוגוסט ולמהלכים אחרים של השמאל. אֶבֵּר, שערך את העיתון "האב דוּשֵן" (Le Père Duchesne), נקט תחילה בקו פרו-ממסדי, בעד המונטניארדים ששלטו בוועידה הלאומית החדשה. בשלהי 92' הוטרד השלטון מעליית ה"נזעמים", (Enragés) קנאים פופוליסטים עניים שסחפו את הסנקילוטים בתביעה להנהגת פיקוח מחירים וסבסוד מזון והונהגו על ידי דמויות כז'אק רו. אבר אימץ את הטענה הרשמית שה"נזעמים" היו סוכנים זרים. אבל בחודשים הראשונים של 1793, כשסדרת תבוסות מוחצת במלחמת הקואליציה הראשונה איימה על המהפכה מבחוץ בעוד הכלכלה התמוטטה, נטה לעמדות קיצוניות יותר ויותר ככל שדעת הקהל הייתה נכונה לקבלן לנוכח המשבר.

הדרישה לביעור כל מי שנחשד כבוגד מבית, לפיקוח מחירים ולמדיניות מלחמה חסרת פשרות גיבשה כמה דמויות אחרות בזירה הציבורית לגוש תומכים שאֶבֵּר היה רק אחד בתוכו. שומט, שכיהן כתובע בקומונה הפריזאית, היה בכיר ממנו למעשה. עמם ניצבו שארל-פיליפ רונסן (צר'), פרנסואה ונסן (צר') ואחרים. מרכז כוחם היה במועדון הקורדליירים הוותיק, שז'ורז' דנטון עמד בראשו בעבר ושאבר התמנה לבסוף לנשיאו. היו להם כוח רב בקומונה של הבירה ואוהדים פזורים במשרדי הממשל. במועדון היעקוביני, ז'אק ביו-וארן וז'אן-מארי קולו ד'ארבואה התקדמו לצמרת בשם אותו מצע. ה"אברטיסטים", כפי שנודעו רק בדיעבד, לא היו קבוצה מגובשת עם הנהגה אלא, בדומה לסיעות אחרות במהפכה, פלח מסוים של הספקטרום הפוליטי שנדחק לפעול ביחד מתוך לחץ מעבריו. כמו כן, קישר ביניהם גם אינטרס טהור ורקע דומה. כולם היו חדשים יחסית בזירה, ולכן רחוקים ממשרות השררה. רכיבה על גל הזעם העממי הייתה מקפצה אל לב הממשל. הם היו משמאל למונטניארדים בכך שתבעו פעולה נחרצת נגד האופוזיציה של הז'ירונדינים המתונים בוועידה, בה ראו סוכני אויב, אם כי טרחו לפייס את השליטים; ומימין ל"נזעמים", שאבר מעולם לא קיבל את מצעם הכלכלי אף בימיו הפופוליסטיים. קודם התנגד לפיקוח מחירים עקרונית בעיתונו רב-התפוצה, וגם אחר כך הבהיר כי אין לאמידים בבירה ממה לחשוש.

שיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1793, לנוכח המפלות החוזרות בחזית, חדלו חלוצי מי שיכונו האברטיסטים מזהירותם והקו הסביל בעד הממשל. הם החלו לשתף פעולה בזהירות עם ה"נזעמים." ב-9 במרץ הנהיג אבר המון זועם שניתץ את בתי-הדפוס של עיתוני הז'ירונדינים, ולמחרת בבוקר צעד בראשם לוועידה בקריאה להדיח ולשפוט את חברי האופוזיציה בעוון בגידה. המונטניארדים לא התרשמו והאספסוף נסוג. העיתונאי הוסיף להסית נגד הז'ירונדינים וכל מי שהיה שותף, לפחות בעיניו, לקנוניה האנטי-מהפכנית העצומה שחבקה את המדינה. במאי, הז'רונדינים צברו תנופה בוועידה בגלל שליחת מונטניארדים רבים לחזית כנציגים מיוחדים בתפקיד. הם הקימו ועדת חקירה לבחינת המזימות נגדם. אבר וכמה "נזעמים" נעצרו בהוראתה ב-24 במאי. אבל התחזקות הימין, על רקע המשבר הלאומי הכולל, הטרידה את רובספייר ושותפיו; ב-26 הוא הכריע לתמוך בטיהור בכוח של הז'ירונדינים ונאם בעד התקוממות במועדון היעקוביני. ב-27 שוחרר העיתונאי ממעצרו כשהרוב המונטניארדי ביטל את הצו. כששתי המפלגות הגדולות התכוננו לעימות הסופי, לאברטיסטים נכונה שעת הכושר להתקרב למוקד השלטון.

המהלך נגד האופוזיציה בוצע בעיקרו בשיתוף-פעולה בין ה"נזעמים" לאברטיסטים – האחרונים עדיין היו נחושים לרסן את הראשונים – כשהמונטניארדים תומכים מבחוץ. ב-29 במאי הוקמה קומונה מהפכנית בידי נציגי 33 מרבעי פריז, שה"נזעם" ז'אן-פרנסואה וארלֶה עמד בראשה. ב-31 הם הדיחו את הקומונה של פריז אך נכשלו בלכפות טיהור. ב-2 ביוני, יום ראשון, המתקוממים צעדו בשנית אל הוועידה בראש המון של סנקילוטים מוסתים. רובספייר ודנטון קראו בפנים להסגרת כל החשודים בבגידה לידי העם. שומט ואבר היו בין הנציגים שנשלחו על ידי האספסוף לשאת ולתת. בסופו של היום, בלחץ המונטניארדים, עברה ברוב קולות הצבעה שהדיחה 29 ז'ירונדינים והסגירה אותם לחקירה. עתה, לא נותרה מול רובספייר ודנטון התנגדות של ממש.

החודשים הבאים ציינו את שיא השפעתם של האברטיסטים. וארן וד'ארבואה מונו לוועד לשלום הציבור הכל-יכול, אבר הפך לנשיא הקורדליירים, שומט צבר כוח פוליטי ושר המלחמה ז'אן-בטיסט נואל בּוּשוֹט (צר') רחש אהדה לתביעותיהם להוסיף ולטהר כל בוגד פוטנציאלי. לנוכח פלישת האויב ומרד מבית, נסחפו הרשויות להחיל את שלטון הטרור בשורה של צווי חירום. האברטיסטים תמכו בקולניות בטרור נוקשה ככל האפשר וקראו ליישום צעדי ענישה חריפים, כמו השמדת העיר ליון מעל פני האדמה. ב-5 בספטמבר צעד שומט בראש המון סנקילוטים לקונבנט ותבע חיסול חסר רחמים של כל הבוגדים הפוטנציאליים. תאריך זה מצוין לעתים כפתיחה הרשמית של שלטון הטרור במלוא היקפו, וסימן את עלייתם לדומיננטיות של האברטיסטים. שארל-פיליפ רונסן מונה למפקד "הצבא המהפכני" של פריז, מיליציה דלת-ציוד שהופקדה על טיהור אזורי הכפר מחשודים וזרעה אימה והרס. עוד בכיר בסיעה, אנטואן פרנסואה מומורו, התבלט כעיתונאי חשוב והיה המנסח הראשי של "פולחן התבונה" (culte de la Raison) האתאיסטי שנועד להחליף את הנצרות הקתולית. בניגוד למונטניארדים שנחלקו בנושא וחלקם סלדו מהמתקפה על הכנסייה, האברטיסטים היו מאוחדים כמעט בדרישה להחריב את הדת השנואה.

הדיווחים על הרס ומשיסה החרידו את רובספייר וגם את דנטון, שהחליט לשוב לפוליטיקה ב-19 בנובמבר. שניהם היו משוכנעים שהאלימות הקשה, מלבד היותה פסולה כשלעצמה, תלכד את העם נגד המהפכה. שורה של ניצחונות צבאיים נגד בעלות הברית והתמוטטות המרד מבית החלישו את חומרת האיום והניעו צירים רבים בקונבנט לבחון את הצורך בטרור. דנטון נאם נגד ההפרזות וידידו קאמי דמולן, שקרא בראשית המהפכה לתלות "אריסטוקרטים" על פנסי רחוב, פתח עיתון בשם "הקורדלייר הוותיק" – כביכול כדי לייצג את דעותיהם של חברי המועדון המקוריים, כמותו וכמו דנטון – בו תיאר את האברטיסטים כסוכנים זרים בשירות אנגליה. קבוצת המתונים שהתרכזה סביב דנטון ונודעה כ"סלחנים" (Indulgents), יחד עם מחנה המרכז המונטניארדי בראשות רובספייר, צברו די כוח והשפעה כדי להעביר ב-4 בדצמבר 1793 את חוק ה-14 בפרִימֶר של שנת II, שהכפיף את הנציגים בתפקיד, הצבאות המהפכניים ויתר מנגנוני השלטון בשיא הטרור לפיקוח מדוקדק מפריז.

נפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"סלחנים" ויתר הגורמים האנטי-טרוריסטיים התעודדו ומשקלם הפוליטי גבר. ב-17 בדצמבר נעצר שארל-פיליפ רונסן שחזר לבירה מליון באשמת פשעים והפרזות. לנוכח האיום בחקירת מעשיהם והחלשתם בזירה הציבורית, מיהר ד'ארבואה לשוב לפריז וללכד את האברטיסטים סביבו. בחודש הבא הם היו במגננה מול מתקפות קשות בעיתונות ובקונבנט. מזלם השתנה ב-8 בינואר, כשנחשפה פרשת שחיתות שעירבה את דנטון ומקורביו בשערוריה בה קרסה "חברת הודו המזרחית הצרפתית". רובספייר, שתיעב שחיתות באופן כפייתי ותדמיתו נפגעה, מיהר להתנער מבני-בריתו בנאום ב-12 בחודש. האברטיסטים השתכנעו שהמשבר חלף ופתחו במערכה פוליטית נגד ה"סלחנים" ודרשו לחדש ולהגביר את הטרור בארץ. מנהיגיהם לא הבינו שאף כי רובספייר, שניצב עם אנשיו בתווך בין שתי הסיעות, פנה נגד דנטון, הוא עוד ראה בהם איום חמור לא פחות.

רונסן וכמה אברטיסטים אחרים שוחררו מהכלא ב-1 בפברואר. נציגים בתפקיד בפרובינציה, שחששו מחקירה של פשעיהם בימי הטרור, צירפו את משקלם הפוליטי לזה של הסיעה בקרב נגד ה"סלחנים." אבר ושותפיו-לדעה, אמונים על ההפיכות העממיות שכבר הפכו למסורת ומשוכנעים בתמיכת הסנקילוטים, פנו לסגנון שהפיל את הז'ירונדינים. הם טענו שאויביהם המתונים הם סוכני אויב ובוגדים ויש לטהר את הרשויות שסוככו עליהן. במקביל, הקפיד העיתונאי לציין שאין לו מענות כלפי רובספייר והמרכז המונטניארדי ושהם פשוט הוטעו וסובבו בכחש. במשך כל פברואר וראשית מרץ נעדר רובספייר מהחיים הציבוריים עקב מחלה פתאומית. בוואקום שהותיר, סברו חלק ממנהיגי האברטיסטים שיתר הצירים לא יסתכנו בתמיכה בדנטון המוחלש שהוקע באשמת שחיתות ופייסנות כלפי אויבי המהפכה, ודאי לא אחרי שהאיש החזק בוועידה כבר התנער ממנו.

ב-6 במרץ נטלו אבר, נשיא מועדון הקורדליירים, רונסן, קארייר ועוד כמה מראשי הסיעה את ההימור שלהם. הן המועדון והן רובע מארה בו שכן הכריזו על עצמם כנתונים במצב של התקוממות עד טיהור הבוגדים מהקונבנט. הם יצאו בראש אספסוף אל הוועידה הלאומית. חישוביהם התבררו מיד כמוטעים. אף רובע אחר לא הצטרף אליהם והם שבו כלעומת שבאו. הסנקילוטים, שעל תמיכתם סמכו, היו מרוצים מהממשל הפופוליסטי בסך הכל והמרמור וההיסטריה שהניעום נגד הז'ירונדינים נעדרו הפעם. הכישלון הקרין מיד על הזירה הפוליטית. שורה של אברטיסטים או של מקורבים אליהם – למעשה, הקו המפריד בין אלו הותווה עקב אירוע זה – שהיה להם עניין בשימור הסטטוס קוו מיהרו להתבדל מהם, לגנות את ניסיון ההפיכה ולתמוך בשלטון הקיים. פייר שומט, שר המלחמה בושוט, ד'ארבואה, ביו-וארן ומפקד המשמר הלאומי פרנסואה אנריו פעלו כולם ברוח זו בימים הבאים והותירו את אבר ונאמניו מבודדים באופן מסוכן.

גורלם נחתם תוך שבוע. ב-11 במרץ אשרר הקונבנט את הרכב הוועד לשלום הציבור, וחבריו לא היו צריכים לחשוש למעמדם בדעת הקהל או להזדקק לתמיכה פוליטית בקרב הצירים לזמן מה. ב-13 שב רובספייר הרותח מזעם ממחלתו וצירף את כל משקלו אל ה"סלחנים" נגד האברטיסטים. לא היה צורך ביותר. למחרת, ב-14 במרץ 1794, נעצרו אבר, רונסן, ונסה, מומורו ועוד שישה-עשר שהיו או נחשבו מקורבים אליהם. משפטם בבית-הדין המהפכני החל ב-21 התנהל באופן המזורז והמהונדס שרווח כל כך בעת הטרור. הם הואשמו בחתירה תחת נבחרי העם ובנטיות אנטי-מהפכניות והוצאו להורג ב-24.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Denis Richet, Hébertistes, בתוך: François Furet, Mona Ozouf, A Critical Dictionary of the French Revolution, Harvard University Press, 1989. עמ' 363-370.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]