לדלג לתוכן

הוועדה לפליטים יהודים (הולנד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הוועדה לפליטים יהודים (בהולנדית: Comité voor Joodsche Vluchtelingen) הייתה ארגון צדקה יהודי הולנדי, שפעל בין השנים 1933–1941. בתחילה טיפלה הוועדה באלפי הפליטים היהודים שנמלטו מהמשטר הנאצי בגרמניה. פליטים אלה חצו את הגבול מגרמניה להולנד והוועדה הייתה גורם מרכזי בקביעה מי מהם יכול להישאר בהולנד. האחרים חזרו בדרך כלל לגרמניה. לפליטים ששהותם הותרה, סיפקה הוועדה תמיכה בכמה דרכים, בהן סיוע כספי ישיר וסיוע בתעסוקה ובהגירה אל יעד נוסף.

לאחר שגרמניה סיפחה את אוסטריה ואת אזור הסודטים בצ'כוסלובקיה ובייחוד לאחר 9 בנובמבר 1938, ליל הבדולח עלה מספר הפליטים עוד יותר והוועדה הפכה ל"אחד הארגונים החזקים ביותר ביהדות הולנד בשנות השלושים."[1]

פעילות הוועדה נמשכה גם לאחר שמלחמת העולם השנייה החלה בספטמבר 1939 ואפילו אחרי שהולנד נכבשה במאי 1940 ועד שגרמניה הנאצית סגרה אותה במרץ 1941.

אחת המטרות העיקריות של הוועדה הייתה לעזור לפליטים יהודים להגר. כ־22,000 פליטים עזבו את יבשת אירופה בעזרת הוועדה ובכך נמלטו מרצח בשואה.[2] כ-100,000 יהודים שנותרו בהולנד גורשו ונספו במהלך הכיבוש הגרמני שהתקיים עד 1945.[3]

הקמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוד כהן (1882–1967) היה יו"ר הוועד למען פליטים יהודים בשנים 1933–1941.

הוועדה לפליטים יהודים (CJV) באמסטרדם הוקמה באפריל 1933 והתפרקה בשנת 1941. זו הייתה שלוחה של הוועדה לענייני יהודים (בהולנדית: Comité voor Bijzondere Joodsche Belangen – CBJB), שנוסדה בשנת 1933 על ידי אברהם אשר ודוד כהן. הוועדות הוקמו בתגובה לכניסת הפליטים להולנד מגרמניה השכנה בשנת 1933, השנה בה עלתה לשלטון המפלגה הנאצית שהחלה ברדיפת היהודים.

ה-CJV עסק במתן שירותים ישירים לפליטים הראשונים. אנדרה הרצברגר היה היו"ר הראשון בוועדה. עד מהרה ירש אותו ד"ר דוד כהן, שמילא את התפקיד עד לפיזור ה-CJV בשנת 1941.[4] עד 1939 פעלה הוועדה ברח' חראוונקיה 7 באמסטרדם. היא בחרה כמה פליטים לסיוע בנושאי דיור, הוצאות, תעסוקה והגירה אל מחוץ ליבשת אירופה.[5] פליטים אחרים לא קיבלו סיוע ורובם נאלצו לחזור לגרמניה. הנחת היסוד של הוועדה הייתה שעבודתה תהיה בהתאם למדיניות הפליטים של ממשלת הולנד. הוועדה לא קיבלה תמיכה כספית מממשלת הולנד, אלא שילמה עבור עבודתה באמצעות תרומות צדקה של אזרחים הולנדים פרטיים ושל כמה ארגונים בין-לאומיים.[6][7]

ועדה זו הייתה הבולטת מבין ועדות רבות לפליטים יהודים בהולנד. ועדות מחוזיות פעילות במיוחד כללו את אלה ברוטרדם, האג ואנסחדה. הקיצור CJV חל בדרך כלל על ועדת אמסטרדם, שעסקה במתן אישורי עבודה, אשרות כניסה ועוברי זהות. ה-CJV ייצג גם את הוועדות המחוזיות מול ממשלת הולנד ומול הארגונים האחרים שתמכו בפליטים בהולנד ומחוצה לה. הוועדות המחוזיות דיווחו לוועדה המרכזית באמסטרדם על מצב הפליטים במחוזות ועל תרומתם המקומית והוצאותיהם. חלק מהוועדות המחוזיות הצליחו לתרום לוועדה המרכזית, ואילו אחרות קיבלו תמיכה נוספת מהוועדה המרכזית מעבר למה שיכלו לגייס במקום.[8][9]

עובדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועדה היו למעלה ממאה עובדים בתשלום ומתנדבים. ההרכב השתנה מאוד, מכיוון שהצוות גויס במידה רבה משורות הפליטים, וחלקם הצליחו להגר או חזרו לגרמניה. ענייני היומיום של ה-CJV נוהלו על ידי רפאל אנרי אייטייה (Raphael Henri Eitje) וגרטרוד ואן טין-כהן.[6] אייטייה היה מארגון "הכנסת אורחים", ארגון שהעניק עזרה ומקלט באמסטרדם לפליטים יהודים.[10][11] ואן טין הייתה מארגון הנשים היהודיות (בהולנדית: Joodse Vrouwen Organisatie).[12][13] דוד כהן התמקד בעבודתו למען CBJB בקשר עם ממשלת הולנד ובמגעים עם ארגונים יהודיים אחרים. הוא ייצג את מועצת הפליטים ההולנדית בישיבות בין-לאומיות של ארגוני פליטים.[9]

אייטיה הונחה לשמור על קשר עם הרשויות ההולנדיות. הוא הוביל את המחלקה האחראית על מעברים ואישורי עבודה. ואן טין הייתה אחראית על קבלת הפליטים הראשונית, ראיונות הכניסה ורישום, דיור וחלוקת מזון. אחר כך הייתה אחראית על ניהול הכספים. היא עמדה בראש המחלקה להגירה והכשרה מקצועית והפכה לאשת הקשר של ארגוני סיוע זרים. היא ערכה ביקורות על העבודה שביצעה ועדת הפליטים והגישה דו"חות שנתיים וחודשיים.[14]

שני עובדי מפתח נוספים במסגרת ה-CJV היו מריאן ואן סטדום, שעסקה בעבודה סוציאלית,[15][16] וג'יי דה מירנדה שדאגה לענייני הכלל.[17]

לאחר פוגרום ליל הבדולח בגרמניה ובאוסטריה ב-9–10 בנובמבר 1938, חלה עלייה במספר הפליטים המגיעים להולנד. ד"ר אריך רוזנברג, שעבד באופן פרטי להקלה על הגירת יהודים מגרמניה,[18] הצטרף בשלב זה כראש מחלקת הרווחה ל-CJV. הוא שיתף את גרטרוד ואן טין בניהול היומי של עבודת ה-CJV.[19] כמו ואן טין, במהלך הפלישה הגרמנית במאי 1940 דחה רוזנברג את ההזדמנות לעזוב את הולנד.[20][21] הוא ו-ואן טין המשיכו בעבודתם עם ה-CJV גם במהלך פירוקו במרץ 1941.[22][23]

משימות ומחלקות הוועדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים בגרמניה והצעדים שנקטה ממשלת הולנד השפיעו על עבודתה של הוועדה לפליטים יהודים. הדגש עבר לניהול זרמי הפליטים הגדלים ולקידום ההגירה. היה צורך בארגון מחדש מדי פעם כדי לענות על הצרכים החדשים. המחלקות השתנו לעיתים, אך המשימות שבוצעו על ידי הוועדה נותרו דומות באופן כללי.[17]

סלקציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הפליטים מגרמניה נרשמו עם הגעתם. פליטים שהיו עצמאיים כלכלית בהולנד היו בדרך כלל מסוגלים להישאר. עבור האחרים, רק חלקם נבחרו לקבל סיוע מה-CJV; מפליטים "כלכליים" נשלל סיוע ובדרך כלל נאלצו לחזור לגרמניה. מדיניות זו פותחה בשיתוף עם ממשלת הולנד, שלא הייתה מוכנה לספק תמיכה כספית לפליטים וציפתה שתמיכה כזו תגיע בעיקר מה-CJV. על ידי שימוש בקריטריונים מחמירים לקבלה, ה-CJV יכול היה להעניק עזרה גדולה יותר לאלו שהיו זכאים לתמיכה. מדיניות קפדנית נתפסה גם כמרתיעה בריחה מגרמניה להולנד, מה שהיה יכול להכריע את משאבי ה-CJV. בין 60% ל-90% מהפליטים נדחו.[24]

מחלקת רווחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור פליטים נבחרים, מחלקת הרווחה סייעה במקלטים, מזון, ביגוד ובמידת הצורך גם בסיוע רפואי.[25]

עזרה שיקומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות היו פליטים שהצליחו להבטיח תעסוקתם או להקים מפעלים קטנים. ה-CJV פעל מול ממשלת הולנד לקבלת אישורי שהייה ועבודה והבטיח חידוש תקופתי של רישיונות אלה. ה-CJV סיפק גם הלוואות קטנות להקמת או תחזוקת מיזם. עם חלוף הזמן, פחות פליטים היו מסוגלים להחזיר את ההלוואות, אך מאמצי הגבייה היו מזעריים מכיוון שללא המפעלים הללו הוצאות הפליטים היו מוטלות על הוועדה.[26]

הגירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה נשאה ונתנה עם Vreemdelingenpolitie (משטרת הזרים) לשם קבלת אשרות כניסה לפליטים. מדיניות ממשלת הולנד נועדה למזער את מספר אשרות הכניסה שהוענקו לפליטים, עם עדיפות לפליטים שהגירתם הלאה נראתה סבירה. קידום הגירה היה אפוא אחת ממשימותיה העיקריות של הוועדה. במהלך השנים סייעה מחלקת ההגירה ליותר מ־18,000 פליטים להגר מהולנד, כמו גם בהגירה ישירה של יותר מ-3,000 אנשים במדינות אחרות.[2]

הכשרה מקצועית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהפליטים שניסיונם בעבודה לא התאים להמשך שהות בהולנד עברו הסבה והפכו לעובדים מיומנים. המחלקה להכשרה מקצועית דאגה להכשרה בשני אתרים. הקרן לעבודה יהודית (בהולנדית: Stichting Joodsche Arbeid) הפעילה את כפר העבודה Nieuwesluis (בהולנדית: Werkdorp Nieuwesluis) בווירינגן. האגודה ביצעה הדרכה מקצועית של "חלוצי פלסטין" (הולנדית: ereniging voor Vakopleiding van Palestina Pioniers) בדבנטר והדבר הקל על הגירה לארץ ישראל.[27][28]

חטיבת המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צריפים במחנה הפליטים המרכזי ליד וסטרבורק (1938 או 1939). האוטובוסים בחזית שימשו להסעת תושבי המחנה למחנה וממנו.

לאחר פוגרום ליל הבדולח ב-9–10 בנובמבר 1938, שוכנו במחנות פליטים רבים שברחו להולנד, והוקמה מחלקת מחנה. היא נועדה לשם ייצוג האינטרסים של פליטים אלה, מתן בגדים, קצבה במזומן וייעוץ לגבי הגירה אפשרית. כשהחליטה ממשלת הולנד להקים מחנה פליטים מרכזי (בהולנדית: Centraal Vluchtelingenkamp) ליד וסטרבורק, נדרש ה-CJV לגייס יותר ממיליון גילדן להוצאות הפעלת המחנה.[29][30]

מחנות הפליטים המשיכו לפעול לאחר פלישת גרמניה וכיבוש הולנד במאי 1940. בשנת 1942 הוסב על ידי השלטונות הגרמניים מחנה הפליטים המרכזי למחנה המעבר וסטרבורק (בגרמנית: Durchgangslager Westerbork). מחנה זה הכיל זמנית אסירים יהודים ואחרים לפני גירושם למדינות אחרות. רוב האסירים המגורשים, יותר מ-100,000, נרצחו באושוויץ ובמחנות אחרים.

קינדר-טרנספורט וועדת הילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ליל הבדולח בנובמבר 1938 אורגן הקינדר-טרנספורט להעברת ילדים – ללא הוריהם – למדינות מחוץ לרייך הגרמני. בהולנד, חרטראודה וייסמילר-מאייר ניהלה משא ומתן להסכם עם ממשלת הולנד לקבלת 1500 ילדים שהיו בדרך לבריטניה ולמדינות אחרות. ה-CJV הבטיח מענק של $50,000 ($800,000 בשווי 2014) מהג'וינט בגין הוצאותיהם של ילדים אלה, וכיסוי הוצאותיהם בהיותם בהולנד.[31] רבים מילדים אלה הוכנסו לבתים בבריטניה. הקינדר-טרנספורט מהולנד הסתיים עם הכיבוש הגרמני במאי 1940. ב-14 במאי 1940, הקבוצה האחרונה של 74 ילדים יצאה מנמל איימיידן (ליד אמסטרדם) בספינה שהובילה כמאתיים פליטים אחרים. וייסמילר-מאייר וגרטרוד ואן טיין מה-CJV ליוו את הילדים לספינה, ואז חזרו לאמסטרדם.[32]

קשרי הוועדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

Werkdorp Nieuwesluis

[עריכת קוד מקור | עריכה]

CJV הציב כמה פליטים צעירים יותר ב-Village Nieuwesluis בווירינגן. כפר העבודה הוקם בשנת 1934 ונועד להכשרה. גרטרוד ואן טין הייתה מייסדת ומזכירה של כפר העבודה. היא עבדה עם Stichting Joodse Arbeid (הקרן לעבודה יהודית). כפר העבודה נסגר באוגוסט 1941 על ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים.[28][33]

בשנת 1938, הצלם רומן וישניאק צילם את הכפר בשליחות הג'וינט האמריקאי. ארכיון של תצלומים אלה זמין דרך המרכז הבין-לאומי לצילום.[34]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Cohen, David (1955). Zwervend en dolend: de Joodse vluchtelingen in Nederland in de jaren 1933-1940. Met een inleiding over de jaren 1900-1933 [Wandering and going astray: the Jewish refugees in the Netherlands in the years 1933-1940. With an introduction for the years 1900-1933] (בהולנדית). Haarlem: De erven F. Bohn. OCLC 459327937.
  • Comité voor Bijzondere Joodsche Belangen (1938). De arbeid van het Comité voor Bijzondere Joodsche Belangen. Maart 1933-1938: Vij jaren vluchtelingenhulp [The Work of the Committee for Special Jewish Affairs. March 1933-1938. Five years of assistance to refugees.] (בהולנדית). Amsterdam: Joachimsthal's drukkerijbedrijf. OCLC 28526162.
  • Esh, Shaul; Michman, Dan (2007). "Cohen, David". In Skolnik, Fred; Berenbaum, Michael (eds.). Encyclopaedia Judaica. Vol. 5 (2 ed.). Thomson Gale. ISBN 9780028659329. OCLC 70174939.
  • Jong, L. de (1969). Het Koninkrijk der Nederlanden in de Tweede Wereldoorlog, deel 1 [The Kingdom of the Netherlands in the Second World War, Part 1] (בהולנדית). Den Haag. OCLC 313666.
  • Michman, Dan (1981). "The Committee for Jewish Refugees in Holland, 1933-1940". Yad Vashem Studies. Jerusalem. XIV: 205–232. No online access.
  • Moore, R. (2012). Refugees from Nazi Germany in the Netherlands 1933–1940. Springer Science & Business Media. ISBN 9789400943681. OCLC 12978293.
  • Stegeman, H.B.J.; Vorsteveld, J.P. (1983). Het joodse werkdorp in de Wieringermeer, 1934–1941 [The Jewish Work Village in Wieringermeer: 1934–1941] (בהולנדית). J.W. Reutlinger (contributor). Zutphen: Walburg Pers. ISBN 9789060111505. OCLC 12971718.
  • Tijn, Gertrude van (1959). "Oh life of joy and sorrow : Laughter and tears". Center for Jewish History. Typescripts of van Tijn's unpublished memoirs are held by the Center for Jewish History. An early version was titled The World Was Mine 1890-1950. The Center has posted images for the typescript in two parts, each of which is separately paginated. Page citations in this article refer to the second part held by the Center.
  • Wasserstein, Bernard (2014). The Ambiguity of Virtue: Gertrude van Tijn and the Fate of the Dutch Jews. Harvard University Press. ISBN 9780674281387. OCLC 861478330.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Esh and Michman encyclopedia entry cited in the Sources.
  2. ^ 1 2 Wasserstein, p. 246. "Were it not for the work of Gertrude and her colleagues, the great majority of these 22,0000 or so German, Austrian, and Dutch Jews would probably have perished at the hands of the Nazis."
  3. ^ Croes, Marnix (Winter 2006). "The Holocaust in the Netherlands and the Rate of Jewish Survival" (PDF). pp. 474–499. doi:10.1093/hgs/dcl022.
  4. ^ David Cohen (1882–1967) was a prominent professor of ancient history at the University of Amsterdam as well as a passionate Zionist and a leader in the Jewish community of Amsterdam. He was the chairman of the CJV for nearly eight years until it was closed by the officials of the German military occupation. In 1941 he (and also Asscher) accepted membership in the Jewish Council of Amsterdam, which worked with the German occupation officials. In 1943, he was deported to Theresienstadt concentration camp near Prague, but survived. After World War II, he and Asscher were accused of collaboration in the massive deportations (and ultimate murder) of Jews from the Netherlands. See Esh and Michman's encyclopedia article in the Sources section.
  5. ^ The present article was originally a translation of the Dutch Wikipedia article. That article is an adaptation (with permission) of the following: Balkenstein, E. (ביוני 2005). "181b. Comité voor Joodsche Vluchtelingen" (בהולנדית). NIOD Institute for War, Holocaust and Genocide Studies. נבדק ב-21 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Michman, pp. 208–211.
  7. ^ Moore, p. 29.
  8. ^ Michman, p. 214. "At the beginning of 1939, there were altogether sixty-nine Jewish refugee committees."
  9. ^ 1 2 Moore, pp. 28–29. "The CBJB acted as the representative body for all the provincial relief committees which had been set up by other Jewish communities, most notably in Rotterdam, The Hague and Enschede."
  10. ^ Levitt, Ruth (28 באוגוסט 2012). "Committee for Jewish Refugees in Amsterdam". Wiener Library. Raphael Henri Eitje was the lynchpin of the Comité’s efforts. He had already been active in the Jewish community and continued during the occupation. Letters between him and Dutch and foreign government departments, police and local authorities try to secure work permits, passports or visas. He wrote to shipping companies and agents for timetables and to book passages. He sought temporary accommodation for refugees, introduced them to potential employers, arranged small financial payments, using a crucial network of contacts in the Netherlands and abroad, and links that the Comité had built with Dutch and foreign rescue and relief organisations. Eitje was deported with his wife and son to Bergen Belsen where they all perished in the winter of 1944-5. {{cite web}}: (עזרה) An obituary and remembrance of Dr. Levitt (1950–2016) was posted by her colleagues at the Wiener Library; see "Dr. Ruth Levitt". נבדק ב-2021-01-15.
  11. ^ Many cities had Hachnosas Ourechim or Hachnosas Orchim organizations that sheltered Jewish immigrants and refugees; see also "The Jewish community of Almelo". dutchjewry.org. Amoetat Akevoth. נבדק ב-2 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Ritchey, Dianne (26 במרץ 2015). "Guide to the Papers of Gertrude van Tijn (1897-1974) 1934-1970". Leo Baeck Institute - Center for Jewish History. {{cite web}}: (עזרה) A summary of the short biographical note: van Tijn was born Gertrude Francisca Cohn in Braunschweig, Germany. She studied social work with Alice Salomon in Berlin. She moved to England in 1910, and then to the Netherlands in 1915 after the onset of World War I. In 1919 she married a Dutch engineer Jan van Tijn. They had one daughter and one son. From 1925 until 1932 they lived in South Africa, and then returned to Holland. She began work with refugees in 1933, and became head of the Emigration Department with the Committee for Jewish Refugees. She was also the secretary for Werkdorp in Wieringen. She and her husband divorced in the 1930s. At the outset of World War II, her children left the Netherlands. van Tijn remained in Holland and chose not to go into hiding because of her work assisting refugees. In September 1943 she was sent to the transport camp at Westerbork and then to the Bergen-Belsen concentration camp. In July 1944 she was among those Jews exchanged from Bergen-Belsen for Germans in Palestine.
  13. ^ Bernard Wasserstein (see sources) published a biography of van Tijn in Dutch in 2013, and in English (The Ambiguity of Virtue) in 2014; see "Sources".
  14. ^ Wasserstein, pp. 21–22.
  15. ^ Tijn, part 2, p. 6.
  16. ^ Marianne van Stedum was born 15 June 1885, and was murdered at Auschwitz 17 September 1943. See "Stambomen van Nederlands Joodse families"., "Family Page. Meijer Levie Van Stedum to Mosina West"., and Presser, Jacob (1988). Ashes in the Wind: the Destruction of Dutch Jewry. Wayne State University Press (reprint). p. 217. ISBN 9780814320365. OCLC 17551064.
  17. ^ 1 2 The present article was originally a translation of the Dutch Wikipedia article. That article is an adaptation (with permission) of the following: Balkenstein, E. (ביוני 2005). "181b. Comité voor Joodsche Vluchtelingen" (בהולנדית). NIOD Institute for War, Holocaust and Genocide Studies. נבדק ב-21 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ Born, Max (1978). My Life: Recollections of a Nobel Laureate. Scribner. pp. 252, 267. ISBN 9780850661743. OCLC 3844761. ... on July 2, 1933 Hedi traveled to England to find accommodation for us. On the way she stopped at Amsterdam and spent a few days with our friend Erich Rosenberg, who was doing a marvellous job there in helping Jewish people to emigrate; he stayed in Europe as long as possible and went to America only when the occupation of Holland by Hiter's armies was imminent.
  19. ^ Tijn, pp. 16–17.
  20. ^ Rosenberg had arranged for his mother and the family of one of his brothers to leave on the SS Bodegraven in May 1940, but chose not to leave himself. See Tijn, Part 2, p. 42.
  21. ^ Schnur, Harry C. (1992). "Bombs and Barbed Wire: The Story of My Escape from Amsterdam". In Tournoy, Gilbert; Sacre, Theodore (eds.). Pegasus Devocatus: Studia in Honorem C. Arri Nuri sive Narry C. Schnur. Leuven University Press. pp. 195–196. ISBN 9789061864745. OCLC 906605435. Rosenberg, himself a refugee from Germany, had reorganized the Jewish Refugees Committee in Amsterdam. ... He would work ten hours or more every day, without salary of course, being himself a generous contributor. ... Having taken his mother to the cabin, he makes for the gangway. 'Where are you going?' I ask him. 'I am returning to Amsterdam. I have no family left in Amsterdam, and our refugees need me now more than ever. If the Nazis don't kill me outright, they, too, will need someone to continue the business of the Committee.' ... If our people had a Victoria Cross to give, it could grace no better man than Rosenberg.
  22. ^ In August 1941 both Rosenberg and van Tijn were offered exit visas. At this time the CJV had been closed, although their work with refugees had continued in private and in conjunction with the Jewish Council. van Tijn persuaded Rosenberg to leave while she remained. See Tijn, Part 2, p. 42.
  23. ^ Erich Rosenberg (1896–1971) was born in Berlin, Germany. He received a doctorate from the University of Frankfurt in 1922; his thesis advisor was Franz Oppenheimer. He had moved to the Netherlands by 1933. In August 1941 Rosenberg left the Netherlands for Spain and Cuba, ultimately landing in the United States in 1943. See Happe, Katja; Mayer, Michael; Peers, Maja; Dreyfus, Jean-Marc (2013). Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden durch das nationalsozialistische Deutschland 1933–1945 [The Persecution and Murder of European Jews through National Socialist Germany 1933–1945] (בגרמנית). Vol. Band 5: West- und Nordeuropa 1940 - Juni 1942. Walter de Gruyter. p. 146. ISBN 9783486718614. OCLC 963760836.
  24. ^ Michman, pp. 224–227.
  25. ^ Moore, pp. 32–39.
  26. ^ Moore, pp. 39–42.
  27. ^ "Young Jews from the Netherlands". נבדק ב-1 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 Moore, p. 48.
  29. ^ Moore, pp. 88–99.
  30. ^ Haan, Ido de (2009). "Dutch-Jewish Political Representation before and after the Holocaust".
  31. ^ Wasserstein, pp. 50–52.
  32. ^ Wasserstein, pp. 82–85.
  33. ^ Van Tijn, Gertrude (בינואר 1969). "Werkdorp Nieuwesluis". Leo Baeck Institute Yearbook. 14: 182–199. doi:10.1093/leobaeck/38.1.293. {{cite journal}}: (עזרה)
  34. ^ Benton, Maya. "Roman Vishniac: Werkdorp Nieuwesluis Agrarian Training Camp". International Center of Photography. נבדק ב-6 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הוועדה_לפליטים_יהודים_(הולנד)&oldid=39713424"