הצגת המקור של הדף "התפרקות יוגוסלביה"

{{מאבק אזרחי
| חלק מ = [[המלחמה הקרה]] ו[[סתיו העמים]]
| אירועים קשורים = [[פירוק צ'כוסלובקיה]]{{ש}}[[איחוד גרמניה מחדש]]{{ש}}[[התפרקות ברית המועצות]]
| תאריך התחלה = [[25 ביוני]] [[1991]]
| תאריך סיום = [[27 באפריל]] [[1992]]
| מקום = {{דגל|יוגוסלביה}} [[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]]:
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה}} ← {{דגל|קרואטיה||+}}
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה}} ← {{דגל|סלובניה||+}}
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה}} ← {{דגל|סרביה ומונטנגרו||+}} ← {{דגל|סרביה||+}}, {{דגל|מונטנגרו||+}}
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של בוסניה והרצגובינה}} ← {{דגל|בוסניה והרצגובינה||+}}
* {{דגל|מקדוניה (1946–1992)}} ← {{דגל|מקדוניה||+}}
| צד ראשון = <small>{{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה||+}}{{ש}}{{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו||+}}</small>
| צד שני = <small>{{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה||+}}{{ש}}{{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה||+}}</small>
| דמויות בולטות צד ראשון = {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה}} [[סלובודן מילושביץ']]{{ש}}{{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה}} בוריסאב יוביץ'
| דמויות בולטות צד שני = {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה}} [[סטייפן מסיץ']]{{ש}}{{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה}} [[מילאן קוצ'אן]]
| תמונה = Breakup of Yugoslavia.gif
| תוצאה = * התפרקות יוגוסלביה
* המשך [[מלחמות יוגוסלביה]]
| כיתוב = '''מקרא:'''
{{מקרא|#b62c2c|[[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]]}}
{{מקרא|#a1c893|[[סלובניה]]}}
{{מקרא|#ef6363|[[קרואטיה]]}}
{{מקרא|#9e9fcd|[[הרפובליקה הסרבית של קראינה]]}}
{{מקרא|#e1995b|[[מקדוניה הצפונית]]}}
{{מקרא|#d3d3d3|[[הפדרציה של בוסניה והרצגובינה]]}}
{{מקרא|#d89d9d|[[הקהילה הקרואטית של הרצג-בוסניה]]}}
{{מקרא|#696cae|[[רפובליקה סרפסקה]]}}
{{מקרא|#474a80|[[הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה]]}}
{{מקרא|#797878|[[המחוז האוטונומי של מערב בוסניה]]}}
{{מקרא|#a4a4a4|[[בוסניה והרצגובינה]]}}
{{מקרא|#dcedff|מינהל המעבר של האו"ם למזרח סלבוניה, ברניה ומערב סירמיום}}
{{מקרא|#f0eabb|[[מונטנגרו]]}}
{{מקרא|#63809f|[[סרביה]]}}
{{מקרא|#9eb3cb|[[קוסובו]]}}
}}

'''התפרקות יוגוסלביה''' התרחשה כתוצאה מסדרה של הפיכות וסכסוכים פוליטיים בתחילת [[שנות ה-90 של המאה ה-20]]. לאחר תקופה של משבר פוליטי וכלכלי ב[[שנות ה-80]] התפצלו [[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה#שלטון פדרלי|הרפובליקות]] המרכיבות את [[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]], אך הבעיות הבלתי פתורות גרמו ל[[מלחמות יוגוסלביה]]. המלחמות המשפיעות ביותר היו [[מלחמת העצמאות של קרואטיה]] (1991–1995), [[מלחמת בוסניה]] (1992–1995) ו[[מלחמת קוסובו]] (1996–1999).

לאחר [[כניעת גרמניה הנאצית|ניצחון]] [[בעלות הברית]] ב[[מלחמת העולם השנייה]] הוקמה [[יוגוסלביה]] כ[[פדרציה]] של שש רפובליקות, עם גבולות שהונחו לפי קריטריונים [[אתניות|אתניים]] והיסטוריים: [[הרפובליקה הסוציאליסטית של בוסניה והרצגובינה|בוסניה והרצגובינה]], [[הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה|קרואטיה]], [[הרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה|מקדוניה]], [[הרפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו|מונטנגרו]], [[הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה|סרביה]] ו[[הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה|סלובניה]]. בנוסף הוקמו שני מחוזות אוטונומיים בתוך סרביה: [[וויבודינה]] ו[[קוסובו]]. לכל אחת מהרפובליקות הייתה סניף משלה של [[המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה]], וכל מתיחות נפתרה ברמה הפדרלית. המודל היוגוסלבי של ארגון המדינה, כמו גם "דרך הביניים" של [[כלכלה מתוכננת]] ו[[ליברליזם כלכלי|ליברלית]], נחל הצלחה יחסית, והמדינה חוותה תקופה של שגשוג כלכלי ויציבות פוליטית יחסית עד שנות ה-80, תחת שלטונו של [[יוסיפ ברוז טיטו]].<ref>{{Cite web|last=Caesar|first=Faisal|date=23 June 2020|title=The forgotten Yugoslavian side of Italia 90|url=https://www.cricketsoccer.com/2020/06/23/the-forgotten-yugoslavian-side-of-italia-90/#:~:text=The%20Yugoslav%20model%20of%20state%20organization%2C%20as%20well,under%20the%20rule%20of%20president-for-life%20Josip%20Broz%20Tito.|website=Criketsoccer}}</ref> לאחר מות טיטו ב-[[1980]], המערכת המוחלשת של הממשל הפדרלי לא הייתה מסוגלת יותר להתמודד עם אתגרים כלכליים ופוליטיים.

בשנות ה-80 החלו ה[[אלבנים]] מקוסובו לדרוש שהמחוז האוטונומי שלהם יקבל מעמד של רפובליקה. המתיחות האתנית בין האלבנים ל[[סרבים]] בקוסובו נותרה גבוהה לאורך כל העשור, מה שהביא לצמיחת ההתנגדות הסרבית לאוטונומיה הגבוהה של המחוזות ולמערכת לא יעילה של קונצנזוס פדרלי ברחבי יוגוסלביה, אשר נתפסו כמכשול לאינטרסים הסרבים. ב-[[1987]] עלה [[סלובודן מילושביץ']] לשלטון בסרביה, ובאמצעות שורה של מהלכים [[פופוליזם|פופוליסטיים]] השיג שליטה [[דה פקטו]] בקוסובו, וויבודינה ומונטנגרו, וזכה לרמה גבוהה של תמיכה בקרב הסרבים במדיניותו הריכוזית. מילושביץ' נתקל בהתנגדות מצד מנהיגי המפלגה ברפובליקות המערביות של יוגוסלביה, סלובניה וקרואטיה, שדגלו ב[[דמוקרטיזציה]] של המדינה בעקבות [[סתיו העמים]] ב[[מזרח אירופה]]. ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה, [[מפלגת שלטון|מפלגת השלטון]] ה[[קומוניסטית]], התפרקה בינואר [[1990]]. ארגונים קומוניסטיים [[רפובליקניזם|רפובליקניים]] הפכו ל[[מפלגות]] ה[[סוציאליזם|סוציאליסטיות]] הנפרדות.

במהלך [[1990]], הסוציאליסטים איבדו את השלטון למפלגות [[בדלנות|בדלניות]]-[[אתניות]] בבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות שנערכו ברחבי המדינה, למעט ב[[סרביה ומונטנגרו]], שם ניצחו מילושביץ' ובני בריתו. הרטוריקה ה[[לאומנות|לאומנית]] מכל הצדדים התלהטה יותר ויותר. בין יוני [[1991]] לאפריל [[1992]], ארבע רפובליקות הכריזו על עצמאות (רק סרביה ומונטנגרו נותרו פדרציות). [[גרמניה]] לקחה יוזמה ו[[הכרה דיפלומטית|הכירה]] ב[[עצמאות]]ן של [[קרואטיה]] ו[[סלובניה]]. אבל מעמדם של ה[[סרבים]] מחוץ לסרביה ומונטנגרו ושל ה[[קרואטים]] מחוץ לקרואטיה נותר בלתי פתור. לאחר שורה של תקריות בין-אתניות, פרצו [[מלחמות יוגוסלביה]], תחילה ב[[מלחמת העצמאות של קרואטיה|קרואטיה]] ולאחר מכן ב[[מלחמת בוסניה|בוסניה]]. המלחמות הותירו באזור נזק כלכלי ופוליטי שעדיין מורגש, בו עשרות שנים מאוחר יותר.<ref>{{Cite web|date=19 November 2017|title=Decades later, Bosnia still struggling with the aftermath of war|url=https://www.pbs.org/newshour/show/years-later-bosnia-still-struggling-with-the-aftermath-of-war|website=PBS NewsHour}}</ref>

== רקע ==
יוגוסלביה כבשה חלק נכבד מ[[חבל הבלקן]], כולל רצועת אדמה בחוף המזרחי של [[הים האדריאטי]], המשתרעת דרומה מ[[מפרץ טריאסטה]] ב[[מרכז אירופה]] ועד לשפך בויאנה, עד [[אגם פרספה]] בפנים היבשה, ומזרחה עד [[שערי הברזל]] על ה[[דנובה]] ו[[מידז'ור]] ב[[הרי הבלקן]], ובכך כללה המדינה חלק גדול מ[[דרום-מזרח אירופה]], אזור עם היסטוריה של [[סכסוך אתני|סכסוכים אתניים]].

המרכיבים שטיפחו את המחלוקת כללו גורמים מודרניים והיסטוריים, כולל היווצרות [[ממלכת יוגוסלביה]], ההתפרקות הראשונה והמלחמות הבין-אתניות ו[[רצח עם|רצח העם]] שהתרחשו בעקבותיה במהלך [[מלחמת העולם השנייה]], רעיונות של [[אלבניה הגדולה]], [[קרואטיה הגדולה]] ו[[סרביה הגדולה]], דעות סותרות לגבי ה[[פאן-סלאביות]], והכרה חד-צדדית של [[גרמניה]] ה[[איחוד גרמניה מחדש|מאוחדת]] ברפובליקות המתפרקות.

לפני מלחמת העולם השנייה, מתחים גדולים נבעו מההרכב האתני המגוון של [[ממלכת יוגוסלביה|יוגוסלביה המלוכנית]] ומהשליטה הפוליטית והדמוגרפית היחסית של הסרבים. היסוד למתחים היו המושגים השונים של המדינה החדשה. ה[[קרואטים]] וה[[סלובנים]] חזו מודל [[פדרציה|פדרלי]] שבו הם ייהנו מאוטונומיה גדולה מזו שהייתה להם כארץ כתר נפרדת תחת [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]]. תחת אוסטריה-הונגריה, גם הסלובנים וגם הקרואטים נהנו מאוטונומיה רק בחינוך, במשפט, בדת ו-45% מהמיסים.<ref>{{Cite web|title=The Hungaro-Croatian Compromise of 1868 (The Nagodba)|url=http://www.h-net.org/~habsweb/sourcetexts/nagodba1.htm|archive-url=https://web.archive.org/web/20110604141317/http://www.h-net.org/~habsweb/sourcetexts/nagodba1.htm|archive-date=4 June 2011|website=h-net.org}}</ref>

המתיחות בין הקרואטים לסרבים התפתחה לעיתים קרובות לסכסוך גלוי, כאשר המבנה הביטחוני, שנשלט על ידי סרביה, הפעיל דיכוי במהלך בחירות וההתנקשות באספה הלאומית של מנהיגים פוליטיים קרואטים, כולל Stjepan Radić, שהתנגד ל[[מונרכיה אבסולוטית|אבסולוטיזם]] של ה[[מונרך]] הסרבי. ההתנקשות והפרות זכויות האדם היו נושאים לדאגה של ליגת זכויות האדם וקולות מחאה מזרזים מצד אינטלקטואלים, כולל [[אלברט איינשטיין]].<ref>[http://www.croatianhistory.net/etf/einste.html Appeal to the international league of human rights], Albert Einstein/Heinrich Mann.</ref> בסביבה זו של דיכוי נוצרה קבוצת המורדים ה[[קיצוניות ורדיקליזם|רדיקליים]] (לימים [[דיקטטורה]] [[פשיזם|פשיסטית]]) ה[[אוסטאשה]].

במהלך מלחמת העולם השנייה, המתיחות במדינה נוצלה על ידי [[מדינות הציר]] הכובשות שהקימו [[ממשלת בובות|מדינת בובות]] קרואטית המשתרעת על פני רוב [[קרואטיה]] ו[[בוסניה והרצגובינה]] של ימינו. מדינות הציר העמידו בראשות [[המדינה העצמאית של קרואטיה]] את ה[[אוסטאשה]].

האוסטאשה קבעו שהמיעוט הסרבי הוא [[גיס חמישי]] של ההתפשטות הסרבית, ונקטו במדיניות רדיפה נגד הסרבים. המדיניות המתוכננת הייתה ששליש מהמיעוט הסרבי יהרג, שליש יגורש ושליש [[המרת דת|יומר]] ל[[קתוליות]] וייטמע בעם הקרואטי. לעומת זאת, ב[[צ'טניקים]] ניהלו מסע רדיפה משלהם נגד לא-סרבים בחלקים של [[בוסניה והרצגובינה]], [[קרואטיה]] ו[[סנג'ק (חבל ארץ)|סנג'ק]] לפי תוכנית מולייביץ' ("על מדינתנו וגבולותיה") והוצאת הפקודות של [[דראז'ה מיכאילוביץ']] שכללו "טיהור מכל הבנות ולחימות העמים".

הן הקרואטים והן ה[[מוסלמים]] גויסו כחיילים על ידי ה[[אס אס]] (בעיקר [[הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13]]). במקביל, הוצב המלוכן לשעבר, הגנרל [[מילאן נדיץ']], על ידי מדינות הציר כראש ממשלת הבובות והסרבים המקומיים גויסו ל[[גסטפו]] ולחיל המתנדבים הסרבי, שהיה מקושר ל[[וואפן אס אס]] הגרמני. ממשלת הבובות נאבקה ולבסוף הפסידה ל[[צבא השחרור העממי של יוגוסלביה|תנועה הפרטיזנית]] ה[[אנטי-פשיזם|אנטי-פשיסטית]] בהובלה [[קומוניסטית]] שהורכבה מבני כל הקבוצות האתניות באזור, מה שהוביל להקמת [[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]].

הערכת ה[[חללים במלחמת העולם השנייה|קורבנות]] הרשמית ביוגוסלביה במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] הייתה של 1,704,000 הרוגים. איסוף נתונים לאחר מכן בשנות ה-80 על ידי ההיסטוריונים ולדימיר ז'רבייץ' ובוגולוב קוצ'וביץ' הראה שמספר ההרוגים בפועל היה כמיליון. מתוך מספר זה, 330,000 עד 390,000 סרבים נספו מכל בקרואטיה ובבוסניה. אותם היסטוריונים גם קבעו את מותם של 192,000 עד 207,000 קרואטים ו-86,000 עד 103,000 מוסלמים ברחבי יוגוסלביה.

לפני קריסתה הייתה יוגוסלביה [[מעצמה]] [[תעשייה|תעשייתית]] אזורית והצליחה כלכלית. מ-1960 עד 1980, הצמיחה השנתית של [[תוצר מקומי גולמי|התוצר המקומי הגולמי]] (תמ"ג) הייתה 6.1% בממוצע, [[רפואה|שירותי הבריאות]] היו בחינם, שיעור ה[[אוריינות]] היה 91% ו[[תוחלת חיים|תוחלת החיים]] הייתה 72 שנים.<ref>World Bank, World Development Report 1991, Statistical Annex, Tables 1 and 2, 1991.</ref> לפני 1991, [[הכוחות המזוינים של יוגוסלביה]] היו מהמצוידים ביותר באירופה.<ref>{{Cite book|last=Survey|first=Small Arms|title=Small arms survey 2015 : weapons and the world.|date=5 July 2015|isbn=9781107323636|location=[Cambridge, England]|oclc=913568550}}</ref>

יוגוסלביה הייתה מדינה ייחודית, שהייתה מקושרת הן ל{{ה|גוש המזרחי}} והן ל[[הגוש המערבי|מערבי]]. יתרה מזאת, [[נשיא יוגוסלביה]], [[יוסיפ ברוז טיטו]], היה אחד ממייסדי [[העולם השלישי]] ו-[[G77]] אשר פעלו כאלטרנטיבה ל[[מעצמת-על|מעצמות-העל]], [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]]. חשוב מכך, יוגוסלביה פעלה כמדינת חיץ בין המערב לברית המועצות, וגם מנעה מהסובייטים לקבל אחיזה ב[[הים התיכון|ים התיכון]].

השליטה של הממשל המרכזי החלה להתרופף עקב תלונות [[לאומנות|לאומניות]] מתגברות ורצונה של [[המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה|המפלגה הקומוניסטית]] לתמוך ב"[[הגדרה עצמית]] [[לאומיות|לאומית]]". כתוצאה מכך הפכה [[קוסובו]] לאזור אוטונומי של סרביה, לפי [[חוקת יוגוסלביה (1974)|חוקת 1974]]. [[חוקה]] זו פירקה את הסמכויות של ה[[עיר בירה|בירה]] והאזורים האוטונומיים ב[[וויבודינה]] (אזור בעל מספר רב של [[מיעוט אתני|מיעוטים אתניים]]) ובקוסובו (עם [[אלבנים|אלבנית]] גדולה).

למרות המבנה הפדרלי של [[יוגוסלביה]] החדשה, עדיין שרר מתח בין הפדרליסטים, בעיקר הקרואטים והסלובנים שרצו אוטונומיה רחבה יותר, לבין האוניטריסטים, בעיקר סרבים. המאבק התרחש בצורה מחזורית, של מחאות למען זכויות אישיות ולאומיות רחבות יותר (כגון [[האביב הקרואטי]]) ודיכוי לאחר מכן. חוקת 1974 הייתה ניסיון לקצר דפוס זה על ידי ביסוס המודל הפדרלי והפורמליזציה של זכויות לאומיות.

התרופפות השליטה הפכה את יוגוסלביה ל[[קונפדרציה]] [[דה פקטו]], מה שהפעיל לחץ על הלגיטימיות של המשטר בפדרציה. מאז סוף [[שנות ה-70]], פער הולך וגדל של משאבים כלכליים בין האזורים המפותחים והלא מפותחים של יוגוסלביה דרדר קשות את אחדות הפדרציה.<ref name="Dejan Jović 2009. p. 15">Dejan Jović. ''Yugoslavia: a state that withered away''. Purdue University Press, 2009. p. 15</ref> הרפובליקות המפותחות יותר, קרואטיה וסלובניה, דחו ניסיונות להגביל את האוטונומיה שלהן כפי שנקבע בחוקת 1974.<ref name="Dejan Jović 2009. p. 15" /> [[דעת קהל|דעת הקהל]] בסלובניה ב-1987 הייתה שכלכלת הרפובליקה תהיה חזקה יותר אם תהיה עצמאית מיוגוסלביה מאשר בתוכה.<ref name="Dejan Jović 2009. p. 15" /> היו גם מקומות שלא ראו תועלת כלכלית מהשהייה ביוגוסלביה. לדוגמה, המחוז האוטונומי של קוסובו היה לא מפותח, והתמ"ג לנפש ירד מ-47% מהממוצע היוגוסלבי מיד לאחר המלחמה ל-27% בשנות ה-80.<ref>Dejan Jović. ''Yugoslavia: a state that withered away''. Purdue University Press, 2009. pp. 15–16</ref> הוא הדגיש את ההבדלים העצומים ב[[איכות חיים|איכות החיים]] ברפובליקות השונות.

הצמיחה הכלכלית נבלמה עקב חסמי סחר מערביים בשילוב עם [[משבר האנרגיה העולמי]] ב-[[1973]]. יוגוסלביה נקלעה לאחר מכן לחובות כבדים ל[[קרן המטבע הבין-לאומית]] עקב המספר הגדול של [[הלוואה|הלוואות]] שלקח המשטר. כתנאי לקבלת הלוואות, דרשה קרן המטבע הבין-לאומית [[ליברליזם כלכלי|ליברליזציה]] בשוק היוגוסלבי. עד [[1981]], יוגוסלביה צברה [[חוב]] חוץ של 19.9 מיליארד דולר. דאגה נוספת הייתה שיעור ה[[אבטלה]], שעמד על כמיליון איש עד [[1980]]. לבעיה זו נוספה "חוסר הפרודוקטיביות של {{מונחון|הדרום|מקדוניה, סרביה ומונטנגרו}}", שלא רק הוסיפה למצוקותיה הכלכליות של יוגוסלביה, אלא גם הרגיזה את סלובניה וקרואטיה עוד יותר.<ref name="Asch-Reichmann">Beth J. Asch, Courtland Reichmann, Rand Corporation. ''Emigration and Its Effects on the Sending Country''. Rand Corporation, 1994. p. 26.</ref><ref name="Massey-Taylor">Douglas S. Massey, J. Edward Taylor. ''International Migration: Prospects and Policies in a Global Market''. Oxford University Press, 2004. p. 159.</ref>

== סיבות ==
=== בעיות מבניות ===
[[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]] הייתה שילוב של שמונה ישויות פדרליות, מחולקות בערך לפי קווים אתניים, שכללו שש רפובליקות:
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של בוסניה והרצגובינה}} [[הרפובליקה הסוציאליסטית של בוסניה והרצגובינה|בוסניה והרצגובינה]]
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה}} [[הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה|קרואטיה]]
* {{דגל|מקדוניה (1946–1992)}} [[הרפובליקה הסוציאליסטית של מקדוניה|מקדוניה]]
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו}} [[הרפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו|מונטנגרו]]
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה}} [[הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה|סרביה]]
* {{דגל|הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה}} [[הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה|סלובניה]]

ושני מחוזות אוטונומיים בתוך סרביה:
* וויבודינה
* קוסובו

עם [[חוקת יוגוסלביה (1974)|חוקת 1974]], משרת [[נשיא יוגוסלביה]] הוחלפה ב[[נשיאות יוגוסלביה]], קולקטיב בן שמונה חברים המורכב מנציגים משש הרפובליקות ובאופן שנוי במחלוקת, גם משני המחוזות האוטונומיים של [[הרפובליקה הסוציאליסטית של סרביה]], וויבודינה וקוסובו.

מאז הוקמה הפדרציה היוגוסלבית בשנת [[1945]], הרפובליקה הסרבית כללה גם את שני המחוזות האוטונומיים וויבודינה וקוסובו. עם [[חוקה|חוקת]] [[1974]] פחתה מאוד השפעת השלטון המרכזי של סרביה על המחוזות, מה שהקנה להם אוטונומיה ארוכת שנים. ממשלת סרביה הוגבלה בקבלת ובביצוע החלטות שחלו על המחוזות. למחוזות הייתה זכות הצבעה בנשיאות יוגוסלביה, שלא תמיד הייתה לטובת הרפובליקה הסרבית. בסרביה התעורר כעס כלפי ההתפתחויות הללו, שהגורמים הלאומיים בציבור ראו בהן את "חלוקת סרביה". חוקת 1974 לא רק החריפה את החששות הסרבים מאידאולוגיית "סרביה חלשה למען יוגוסלביה חזקה", אלא גם פגעה בלב הרגש הלאומי הסרבי. רוב הסרבים ראו – ועדיין רואים – בקוסובו את "ערש האומה", ולא היו מקבלים את האפשרות לאבד אותה לרוב האלבני.

במאמץ להבטיח את מורשתו, חוקת טיטו מ-1974 קבעה מערכת נשיאות בת שנה, על בסיס רוטציה מתוך שמונת מנהיגי הרפובליקות והמחוזות האוטונומיים. החלטה זו, יחד עם מותו של טיטו, הותירו ואקום כוח שנותר ריק במשך רוב שנות ה-80. בספרם [[החופש לבחור]] ([[1980]]), [[מילטון פרידמן]] ו[[רעיה (משפחה)|אשתו]] [[רוז פרידמן]] ניבאו: "ברגע שה[[פילדמרשל|מרשל]] הקשיש טיטו ימות, יוגוסלביה תחווה חוסר יציבות פוליטית שעלולה לגרום לתגובה כלפי [[משטר סמכותני|סמכותניות]] גדולה יותר או, הרבה פחות סביר, קריסה של הסדרים הקולקטיביסטיים הקיימים". טיטו מת זמן קצר לאחר פרסום הספר.

=== מותו של טיטו והחלשות הקומוניזם ===
{{הפניה לערך מורחב|סלובודן מילושביץ'}}ב-[[4 במאי]] [[1980]] הוכרז מותו של טיטו באמצעות שידורים ממלכתיים ברחבי יוגוסלביה. מותו הסיר את מה שהרבה משקיפים פוליטיים בינלאומיים ראו ככוח המאחד העיקרי של יוגוסלביה, ובעקבות כך החלה לגדול ה[[סכסוך אתני|מתיחות האתנית]] ביוגוסלביה. המשבר שנוצר במדינה היה קשור להיחלשות ה[[מדינות קומוניסטיות|מדינות הקומוניסטיות]] ב[[מזרח אירופה]] לקראת סוף [[המלחמה הקרה]], שהובילה ל[[נפילת חומת ברלין|נפילת]] [[חומת ברלין]] ב-[[1989]]. ביוגוסלביה איבדה המפלגה הקומוניסטית, שכונתה רשמית [[המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה|ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה]], את הבסיס ה[[אידאולוגיה|אידאולוגי]] שלה.<ref name="Pešić-USIP-LCY-potency">{{Cite journal|last=Vesna Pešić|date=April 1996|title=Serbian Nationalism and the Origins of the Yugoslav Crisis|url=http://www.usip.org/publications/serbian-nationalism-and-origins-yugoslav-crisis|journal=Peaceworks|publisher=United States Institute for Peace|issue=8|page=12|access-date=10 December 2010}}</ref>

בשנת [[1986]], [[האקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות]] (SANU) תרמה משמעותית לעליית הרגשות הלאומניים במדינה, כשניסחה את מזכר SANU השנוי במחלוקת, במחאה נגד היחלשות השלטון המרכזי הסרבי.

הבעיות במחוז הסרבי האוטונומי של קוסובו בין [[סרבים]] ל[[אלבנים]] גדלו במהירות. בעיות אלו, יחד עם בעיות כלכליות בקוסובו ובסרביה כולה, הוביל לטינה סרבית גדולה עוד יותר ל[[חוקת יוגוסלביה (1974)|חוקת 1974]]. האלבנים בקוסובו החלו לדרוש להעניק לקוסובו מעמד של רפובליקה החל מתחילת שנות ה-80. הציבור הסרבי ראה בכך מכה הרסנית לגאווה הסרבית בגלל הקשרים ההיסטוריים שהיו לסרבים עם קוסובו. הסרבים סברו שההתנתקות הזו תהיה הרסנית עבור הסרבים הקוסוברים. תחושה זו הובילה בסופו של דבר לדיכוי הרוב האלבני בקוסובו.<ref name="NYTimes-Kosovo-Repression">{{Cite news|work=[[The New York Times]]|url=http://topics.nytimes.com/top/news/international/countriesandterritories/serbia/kosovo/index.html|title=Kosovo|date=23 July 2010|access-date=10 December 2010}}</ref> 

בינתיים, הרפובליקות היוגוסלביות המשגשגות יותר, [[הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה|סלובניה]] ו[[הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה|קרואטיה]], שאפו להתקדם לעבר [[ביזור]] ו[[דמוקרטיה]].<ref name="NYT-Croatia-Prosperity-1985">{{Cite news|work=The New York Times|url=https://www.nytimes.com/1985/12/08/world/yugoslav-republic-jealously-guards-its-gains.html?ref=croatia|title=Yugoslav republic jealously guards its gains|last=Henry Kamm|date=8 December 1985|access-date=10 December 2010}}</ref>

=== קריסה כלכלית והאקלים הבין-לאומי ===
מדיניותו של טיטו כנשיא הייתה לדחוף ל[[צמיחה כלכלית]] מהירה, והצמיחה אכן הייתה גבוהה ב[[שנות ה-70]]. עם זאת, התרחבות היתר של הכלכלה גרמה ל[[אינפלציה]] ודחפה את יוגוסלביה ל[[מיתון]].<ref>{{Cite web|date=2011-05-12|title=YUGOSLAVIA: KEY QUESTIONS AND ANSWERS ON THE DEBT CRISIS|url=https://www.cia.gov/library/readingroom/docs/DOC_0005361799.pdf|url-status=dead|archive-url=https://web.archive.org/web/20170124133751/https://www.cia.gov/library/readingroom/docs/DOC_0005361799.pdf|archive-date=24 January 2017|website=Directorate of Intelligence}}</ref>

בעיה מרכזית עבור יוגוסלביה הייתה החוב הכבד שנוצר בשנות ה-70, שהתברר כקשה לפריעה בשנות ה-80.<ref name="crampton386">{{Cite book|last=Crampton|first=R.J.|title=A Concise History of Bulgaria|publisher=Cambridge University Press|year=1997|isbn=9780521567190|page=386}}</ref> עומס החובות של יוגוסלביה, שהוערך תחילה בכ-6 מיליארד [[דולר אמריקאי]], התברר כ-21 מיליארד דולר, שהיה סכום ענק עבור מדינה ענייה.<ref name="crampton386" /> בשנת [[1984]] הוציא [[הקבינט של ארצות הברית בממשל רונלד רייגן|ממשל]] [[רייגן]] מסמך מסווג, הנחיית ביטחון לאומי 133, המביע חשש כי עומס החובות של יוגוסלביה עלול לגרום למדינה ליישר קו עם [[הגוש הסובייטי]].<ref>National Security Decision Directive 133, [https://fas.org/irp/offdocs/nsdd/23-2222t.gif United States Policy Toward Yugoslavia], 14 March 1984</ref> שנות ה-80 היו תקופה של [[צנע]] כלכלי, כאשר [[קרן המטבע הבין-לאומית]] הטילה הגבלות מחמירות על יוגוסלביה, מה שגרם לטינה רבה כלפי האליטות הקומוניסטיות שניהלו לא נכון את הכלכלה על ידי הלוואות פזיזות של כסף מחוץ למדינה.{{Sfn|Crampton|1997|p=386–387}} מדיניות הצנע הובילה גם לחשיפת [[שחיתות]] רבה של האליטות, בעיקר בפרשת אגרוקומרק מ-1987. כאשר מפעל אגרוקומרק הבוסני התברר כמרכזו של קשר עצום של שחיתות המתנהל בכל רחבי יוגוסלביה, וכי מנהלי אגרוקומרק הנפיקו [[שטר חוב|שטרות חוב]] בשווי של כמעט מיליארד דולר<ref>{{Cite news|last=John Tagliabue|url=https://apnews.com/article/b4a166e0ba4bded8f082cf8d0decfa57|title=Agrokomerc Ex-Director Goes On Hunger Strike in Jail|date=5 January 1989|work=AP News|access-date=10 September 2021}}</ref> ללא ביטחונות, מה שאילץ את המדינה לקחת אחריות על החובות המפעל ואגרוקומרק קרסה לבסוף.{{Sfn|Crampton|1997|p=386–387}} השחיתות המשתוללת ביוגוסלביה, שפרשת אגרוקומרק הייתה רק שיאה, תרמה רבות להכפשת השיטה ה[[קומוניסטית]], שכן התגלה שהאליטות חיו אורח חיים יוקרתי הרבה מעבר לאמצעים של אנשים רגילים עם כסף שנגנב מהקופה הציבורית.{{Sfn|Crampton|1997|p=386–387}} הבעיות הכלכליות החלו עד אמצע שנות ה-80 לשחוק את הלגיטימיות של המערכת הקומוניסטית, כאשר אנשים רגילים החלו לאבד את האמון בכשירותן וביושרתן של האליטות.{{Sfn|Crampton|1997|p=386–387}}

גל של [[שביתה|שביתות]] התפתח בשנים [[1987]]–[[1988]], כאשר העובדים דרשו [[שכר]] גבוה יותר כדי לפצות על האינפלציה, וכן קרן המטבע הבין-לאומית קבעה את סיום ה[[סובסידיה|סובסידיות]] השונות, והן לוו בהוקעות של המערכת כולה כמושחתת.{{Sfn|Crampton|1997|p=387}} לבסוף, מדיניות הצנע הביאה לידי ביטוי מתחים בין רפובליקות "יש" בעלות אמצעים, כמו סלובניה וקרואטיה, לעומת רפובליקות "אין" העניות, כמו סרביה.{{Sfn|Crampton|1997|p=387}} הן קרואטיה והן סלובניה הרגישו שהן משלמות יותר מדי כסף לתקציב הפדרלי כדי לתמוך ברפובליקות ה"אין", בעוד שסרביה רצתה שקרואטיה וסלובניה ישלמו יותר כסף לתקציב הפדרלי כדי לתמוך בהן בזמן צנע.{{Sfn|Crampton|1997|p=387-388}} הדרישות בסרביה גברו ליותר ריכוזיות על מנת לאלץ את קרואטיה וסלובניה לשלם יותר לתקציב הפדרלי, דרישות שנדחו לחלוטין ברפובליקות "יש".{{Sfn|Crampton|1997|p=387–388}}

הרפיית [[הפיצול היוגוסלבי-סובייטי|המתיחות]] עם [[ברית המועצות]] לאחר ש[[מיכאיל גורבצ'וב]] הפך ל{{ה|מזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות}} ב-[[1985]], גרמה לכך ש[[מדינות המערב]] לא היו מוכנות עוד להיות נדיבות בארגון החובות של יוגוסלביה, כשמדינה קומוניסטית מחוץ ל{{ה|גוש המזרחי}} כבר לא הייתה נחוצה למערב כדי לערער את יציבות הגוש הסובייטי. ה[[סטטוס קוו]] החיצוני, שהמפלגה הקומוניסטית הייתה תלויה בו כדי להישאר בת קיימא, החל אפוא להיעלם. יתר על כן, כישלון הקומוניזם ברחבי [[מרכז אירופה|מרכז]] ו[[מזרח אירופה]] העלה שוב אל פני השטח את הסתירות הפנימיות ביוגוסלביה, את חוסר ה[[יעילות כלכלית|יעילות הכלכלית]] (כגון חוסר [[פריון (כלכלה)|פריון]] כרוני, הניזון מהחלטת הנהגת המדינה לאכוף מדיניות של תעסוקה מלאה) ואת המתחים אתנו-דתיים. מעמדה [[המדינות הבלתי-מזדהות|הבלתי-מזדהה]] של יוגוסלביה הביא לכך שהמדינה יכלה לקחת הלוואות משני הגושים. מגע זה עם [[ארצות הברית]] והמערב פתח את שוקי יוגוסלביה מוקדם יותר מאשר אלו של שאר המדינות הקומוניסטיות.

עשור של חיסכון הביא לתסכול וטינה גוברים הן כלפי "המעמד השליט" הסרבי והן כלפי ה[[מיעוטים]] שנתפסו כמי שזכו להטבות ממשלתיות. הרווחים הריאליים ביוגוסלביה ירדו ב-25% מ-1979 עד 1985. עד 1988, העברות הכספים של מהגרים ליוגוסלביה הסתכמו ביותר מ-4.5 מיליארד דולר, ועד שנת 1989 ההעברות היו 6.2 מיליארד דולר, שהיוו למעלה מ-19% מכלל העולם.{{הערה|שם=Asch-Reichmann}}{{הערה|שם=Massey-Taylor}}

== עליית הלאומיות בסרביה (1987–1989) ==
=== סלובודן מילושביץ' ===
[[קובץ:Slobodan_Milosevic.jpg|ממוזער| רצונו החד-משמעי של [[נשיא סרביה]] [[סלובודן מילושביץ']] לשמור על אחדות הסרבים, שהיה מאוים על ידי התנתקות כל רפובליקה מהפדרציה, בנוסף להתנגדותו לשלטונות האלבניים בקוסובו, עורר עוד יותר את המתיחות האתנית.]]
בשנת [[1987]], נשלח הפקיד הסרבי [[סלובודן מילושביץ']] להביא רגיעה במחאה האתנית של סרבים נגד הממשל האלבני באזור האוטונומי של קוסובו. מילושביץ' היה, עד לנקודה זו, קומוניסט מושבע שראה כל צורה של לאומיות כבגידה, והוקיע את מזכר SANU כ"כלום מלבד הלאומיות האפלה ביותר".<ref>Lampe, John R. 2000. ''Yugoslavia as History: Twice There Was a Country.'' Cambridge: Cambridge University Press. p347</ref> עם זאת, האוטונומיה של קוסובו תמיד הייתה מדיניות לא פופולרית בסרביה, והוא ניצל את המצב וחרג מהנייטרליות הקומוניסטית המסורתית בסוגיית קוסובו.

מילושביץ' הבטיח לסרבים שההתעללות בהם על ידי האלבנים תיפסק. לאחר מכן הוא החל במערכה נגד האליטה הקומוניסטית השלטת ב{{ה|רפובליקה הסוציאליסטית של סרביה}}, בדרישה לצמצם את האוטונומיה של וויבודינה וקוסובו. פעולות אלו הפכו אותו לפופולרי בקרב הסרבים וסייעו לעלייתו לשלטון בסרביה. מילושביץ' ובני בריתו הנהיגו אג'נדה לאומנית תוקפנית של החייאת הרפובליקה הסרבית בתוך יוגוסלביה, תוך הבטחה לרפורמות והגנה על כל הסרבים.

[[מפלגת שלטון|מפלגת השלטון]] של [[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]] הייתה [[המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה|ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה]] (SKJ), [[מפלגה]] שהורכבה משמונה ליגות קומוניסטים משש הרפובליקות ושני המחוזות האוטונומיים. [[המפלגה הקומוניסטית של סרביה|ליגת הקומוניסטים של סרביה]] (SKS) שלטה בסרביה. כשהוא רוכב על גל הרגש הלאומי והפופולריות החדשה שלו בקוסובו, סלובודן מילושביץ', [[יושב ראש]] ליגת הקומוניסטים של סרביה (SKS) מאז מאי 1986, הפך לפוליטיקאי החזק ביותר בסרביה כשהביס את מורהו לשעבר, נשיא סרביה איוואן סטמבוליק. בעצרת ב[[בלגרד]] ב-1988, מילושביץ' הבהיר את תפיסתו לגבי המצב של הרפובליקה של סרביה ביוגוסלביה, ואמר:
{{ציטוט|מבית ומחוץ, אויביה של סרביה מתגודדים נגדנו. אנחנו אומרים להם "אנחנו לא מפחדים. לא נרתע מקרב".|סלובודן מילושביץ', 19 בנובמבר 1988.<ref name="Yugoslavia. British Broadcasting Corporation 1995">The Death of Yugoslavia. British Broadcasting Corporation (BBC). 1995.</ref>|מירכאות=כן}}
בפעם אחרת הוא הצהיר בפרטיות:
{{ציטוט|אנו הסרבים נפעל למען האינטרס של סרביה בין אם נעשה זאת בהתאם לחוקה ובין אם לאו, בין אם נעשה זאת בהתאם לחוק ובין אם לאו, בין אם נעשה זאת בהתאם לחוקי המפלגה או בין אם לאו.|סלובודן מילושביץ'<ref>Ramet, Sabrina P. 2006. The Three Yugoslavias: State-Building and Legitimisation. Indiana University Press. p598.</ref>|מירכאות=כן}}

=== מהפכה אנטי-בירוקרטית ===

המהפכה האנטי-בירוקרטית הייתה סדרה של הפגנות בסרביה ובמונטנגרו שתוזמר מילושביץ' כדי להעלות לשלטון את תומכיו באזורים האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו וב{{ה|רפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו}}. ממשלת מונטנגרו שרדה מהפכה אחת באוקטובר 1988,<ref>{{Cite news|last=Henry Kamm|url=https://www.nytimes.com/1988/10/09/world/yugoslav-police-fight-off-a-siege-in-provincial-city.html?sq=Montenegro+protest&scp=26&st=nyt|title=Yugoslav Police Fight Off A Siege in Provincial City|work=The New York Times|date=9 October 1988|access-date=2 February 2010}}</ref> אך לא את השנייה בינואר 1989.<ref>{{Cite news|agency=[[Reuters]]|url=https://www.nytimes.com/1989/01/12/world/leaders-of-a-republic-in-yugoslavia-resign.html?sq=Titograd&scp=2&st=nyt|title=Leaders of a Republic in Yugoslavia Resign|work=[[The New York Times]]|date=12 January 1989|access-date=7 February 2010|archive-date=6 November 2012|url-status=live|archive-url=https://web.archive.org/web/20121106113747/http://www.nytimes.com/1989/01/12/world/leaders-of-a-republic-in-yugoslavia-resign.html}}</ref>

בנוסף לסרביה עצמה, מילושביץ' היה יכול כעת להתקין נציגים של שני המחוזות ושל מונטנגרו במועצת הנשיאות היוגוסלבית. הכלי שהפחית את ההשפעה הסרבית בעבר שימש כעת להגדלתה: בנשיאות בת שמונת החברים, מילושביץ' יכול היה לסמוך על מינימום של ארבעה קולות – הרפובליקות הסוציאליסטיות של מונטנגרו וסרביה והאזורים האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו. בסדרה של עצרות, שנקראו "עצרות האמת", הצליחו תומכיו של מילושביץ' להפיל את הממשלות המקומיות ולהחליף אותן בבעלי בריתו.

כתוצאה מאירועים אלו, בפברואר 1989 ארגנו [[כורה|כורים]] אלבנים בקוסובו [[שביתה]] בדרישה לשמר את האוטונומיה שנמצאה בסכנה.<ref name="Ramet2010">{{Cite book|last=Ramet|first=Sabrina P.|url=https://books.google.com/books?id=oFXdiS25N78C&pg=PA361|title=Central and Southeast European Politics Since 1989|date=18 February 2010|publisher=Cambridge University Press|isbn=9780521716161|page=361|access-date=9 March 2012}}</ref> שביתה זו תרמה ל[[סכסוך אתני]] בין האוכלוסיות האלבנית והסרבית של המחוז. האלבנים היו הרוב במחוז, והיוו כ-77% מאוכלוסיית קוסובו בשנות ה-80.

ביוני 1989, יום השנה ה-600 להפסד ההיסטורי של סרביה ב[[קרב קוסובו]] ל[[אימפריה העות'מאנית]], נשא סלובודן מילושביץ' את נאום גאזימסטן בפני 200,000 סרבים, שהדגיש את הנושא הלאומני הסרבי והזכיר בכוונה את [[היסטוריה של סרביה|ההיסטוריה הסרבית]] ב[[ימי הביניים]]. תשובתו של מילושביץ' לחוסר יכולתה של המערכת הפדרלית הייתה ריכוז הממשלה. בהתחשב בכך שסלובניה וקרואטיה שאפו לעצמאות, רעיון זה נחשב בלתי מקובל.

=== השלכות ===
בינתיים, [[הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה]] ו[[הרפובליקה הסוציאליסטית של סלובניה]] תמכו בכורים האלבנים ובמאבקם להכרה. [[כלי התקשורת]] בסלובניה פרסמו מאמרים המשווים את מילושביץ' ל[[דיקטטור]] ה[[פשיזם|פשיסטי]] ה[[איטליה|איטלקי]] [[בניטו מוסוליני]]. מילושביץ' טען שביקורת כזו אינה מבוססת ומסתכמת ב"הפצת פחד מסרביה".<ref>[https://web.archive.org/web/20071019033228/http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,968740,00.html "Communism O Nationalism!"]. ''Time''. (24 October 1988).</ref> התקשורת הממלכתית של מילושביץ' טענה בתגובה כי [[מילאן קוצ'אן]], ראש [[המפלגה הקומוניסטית של סלובניה|ליגת הקומוניסטים של סלובניה]], תומכת ב[[בדלנות]] קוסוברית וסלובנית. התקיפות הראשוניות בקוסובו הפכו להפגנות נרחבות שקראו להפוך את קוסובו לרפובליקה השביעית ביוגוסלביה. הדבר הכעיס את ההנהגה הסרבית שהמשיכה להשתמש בכוח המשטרה, ומאוחר יותר גם ב{{ה|צבא העממי היוגוסלבי}}, בפקודת הנשיאות שנשלטה על ידי בנות בריתה של סרביה.

בפברואר 1989, האלבני עאזם ולאסי, נציג קוסובו בנשיאות, נאלץ [[התפטרות|להתפטר]] והוחלף על ידי בן ברית של מילושביץ'. מפגינים אלבנים דרשו להחזיר את ולאסי לתפקידו, ותמיכתו של ולאסי בהפגנות גרמה למילושביץ' ובני בריתו להגיב בטענה כי מדובר ב"מהפכה נגד סרביה ויוגוסלביה", ודרשו מהממשלה הפדרלית היוגוסלבית להפיל את האלבנים השובתים בכוח. מטרתו של מילושביץ' נתמכה במחאת ענק מחוץ לפרלמנט היוגוסלבי ב[[בלגרד]] של תומכיו הסרבים של מילושביץ', שדרשו מכוחות הצבא היוגוסלביים לחזק את נוכחותם בקוסובו כדי להגן על הסרבים שם ולהפסיק את השביתה.

ב-27 בפברואר, נציג סלובניה בנשיאות הקולקטיבית של יוגוסלביה, [[מילאן קוצ'אן]], התנגד לדרישות הסרבים ועזב את בלגרד לרפוליקה הסוציאליסטית הסלובנית. ברפובליקת מוצאה השתתף קוצ'אן בפגישה באולם קנקאר ב[[ליובליאנה]], שאורגנה בשיתוף עם כוחות האופוזיציה הדמוקרטיים, ותמך בפומבי במאמצים של המפגינים האלבנים שדרשו לשחרר את ולאסי. ב[[סרט תיעודי|סרט התיעודי]] של [[BBC Two]], מות יוגוסלביה משנת 1995, 1995, טען קוצ'אן שב-1989 הוא היה מודאג מכך שעם הצלחות המהפכה האנטי-בירוקרטית של מילושביץ' במחוזות סרביה וגם במונטנגרו, הרפובליקה הקטנה שלו תהיה היעד הבא ל[[הפיכה]] פוליטית על ידי תומכיו של מילושביץ' אם ההפיכה בקוסובו תעבור ללא הפרעה. [[רדיו וטלוויזיה של סרביה|הטלוויזיה הממלכתית הסרבית]] גינתה את קוצ'אן כבדלן, בוגד ותומך בבדלנות האלבנית.

המחאות הסרביות נמשכו בבלגרד בדרישה לפעול בקוסובו. מילושביץ' הנחה את הנציג הקומוניסטי פטר גרצ'אנין לוודא שהמחאה תימשך בזמן שהוא דן בעניינים במועצת ליגת הקומוניסטים, על מנת לגרום לשאר החברים להבין שיש לו תמיכה עצומה בהפסקת השביתה האלבניה בקוסובו. יושב ראש הפרלמנט הסרבי בוריסאב יוביץ', בעל ברית חזק של מילושביץ', נפגש עם נשיא הנשיאות היוגוסלבית, נציג [[הרפובליקה הסוציאליסטית של בוסניה והרצגובינה|בוסניה]] ראיף דיזדרביץ', ודרש מהממשלה הפדרלית להיעתר לדרישות הסרביות. דיזדרביץ' התווכח עם יוביץ' באומרו ש"אתם [הפוליטיקאים הסרבים] ארגנתם את ההפגנות, אתם שולטים בהן", אך יוביץ' סירב לקחת אחריות על פעולות המפגינים. דיזדרביץ' החליט אז לנסות להרגיע את המצב בעצמו בשיחה עם המפגינים ונאום נלהב למען אחדות יוגוסלביה, באומרו:
{{ציטוט|אבותינו מתו כדי ליצור את יוגוסלביה. לא נלך בדרך המובילה לסכסוך לאומי. נלך בדרך של [[אחווה ואחדות]].|ראיף דיזדרביץ', 1989.<ref name="Yugoslavia. British Broadcasting Corporation 1995" />|מירכאות=כן}}
הצהרה זו זכתה ל[[מחיאות כפיים]] מנומסות, אך המחאה נמשכה בכל זאת. מאוחר יותר שוחח יוביץ' עם ההמונים בהתלהבות ואמר להם שמילושביץ' עומד להגיע על מנת לתמוך במחאתם. כשהגיע מילושביץ', הוא שוחח עם המפגינים וסיפר להם בשמחה שאנשי סרביה מנצחים במאבקם נגד הפקידים הישנים של המפלגה. אז הגיעה צעקה מהקהל "[[עצור]] את ולאסי". מילושביץ' העמיד פנים שלא שמע את הדרישה, אך הצהיר בפני הקהל שכל מי שיקשור קשר נגד אחדות יוגוסלביה יעצר ויענש. כשמועצת המפלגה נכנעת לסרביה, כוחות הצבא היוגוסלבי הגיעו לקוסובו ועצרו את ולאסי.

במרץ 1989, המשבר ביוגוסלביה העמיק לאחר אימוץ התיקונים לחוקת סרביה שאפשרו לממשלת הרפובליקה הסוציאליסטית הסרבית לחדש את שלטונן המלא על המחוזות האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו. עד לאותה תקופה נחקקו מספר החלטות פוליטיות בתוך מחוזות אלו, והייתה להם זכות הצבעה ברמת הנשיאות הפדרלית היוגוסלבית (שישה חברים מהרפובליקות ושני חברים מהמחוזות האוטונומיים).<ref>{{Cite web|title=A Country Study: Yugoslavia (Former): Political Innovation and the 1974 Constitution (chapter 4)|url=http://lcweb2.loc.gov/frd/cs/yutoc.html#yu0130|access-date=27 January 2011|publisher=The Library of Congress}}</ref>

קבוצה של סרבים קוסוברים תומכי מילושביץ' שעזרו להפיל את ולאסי הכריזו שהם נוסעים לסלובניה כדי לקיים את "עצרת האמת" שתוקיע את מילאן קוצ'אן כבוגד ביוגוסלביה ותדרוש את הדחתו. עם זאת, הניסיון לשחזר את המהפכה האנטי-בירוקרטית ב[[ליובליאנה]] בדצמבר 1989 נכשל: המפגינים הסרבים שהיו אמורים לנסוע ב[[רכבת]] לסלובניה, נעצרו כאשר משטרת [[הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה]] חסמה כל מעבר בשטחה בתיאום עם כוחות המשטרה הסלובנית.<ref>{{Cite web|title=Historical Circumstances in Which "The Rally of Truth" in Ljubljana Was Prevented|url=http://www.fvv.uni-mb.si/varstvoslovje/Abstract.aspx?cid=329|url-status=dead|archive-url=https://web.archive.org/web/20131213053210/http://www.fvv.uni-mb.si/varstvoslovje/Abstract.aspx?cid=329|archive-date=13 December 2013|access-date=4 July 2012|publisher=Journal of Criminal Justice and Security}}</ref><ref>{{Cite web|title=Rally of truth (Miting resnice)|url=http://www.rtvslo.si/osamosvojitev/prispevek/108/predvajaj/|access-date=4 July 2012|publisher=A documentary published by [[RTV Slovenija]]}}</ref><ref>{{Cite web|title=akcijasever.si|url=http://www.akcijasever.si/|url-status=dead|archive-url=https://web.archive.org/web/20171229002346/http://www.akcijasever.si/|archive-date=29 December 2017|access-date=3 July 2012|publisher=The "North" Veteran Organization}}</ref>

בנשיאות יוגוסלביה, בוריסאב יוביץ' הסרבי (אז נשיא הנשיאות), ננאד בוצ'ין ממונטנגרו, יוגוסלאב קוסטיץ' מוויבודינה וריזה ספונקשיו מקוסובו, החלו להקים גוש הצבעה.<ref name="bhdani-2001">{{Cite news|url=http://www.bhdani.com/arhiva/208/t20801.shtml|language=bs|work=BH Dani|title=Stjepan Mesić, svjedok kraja (I) – Ja sam inicirao sastanak na kojem je podijeljena Bosna|date=1 June 2001|issue=208|access-date=2012-11-27|archive-url=https://web.archive.org/web/20121124000715/http://www.bhdani.com/arhiva/208/t20801.shtml|archive-date=24 November 2012|url-status=dead}}</ref>

== המשבר הפוליטי הסופי (1990–1992) ==
=== משבר במפלגה ===

בינואר 1990 התכנס הקונגרס ה-14 יוצא הדופן של ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה. מפלגת השלטון היוגוסלבית המשולבת, [[המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה|ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה]], הייתה במשבר. רוב הקונגרס הועבר בוויכוחים בין המשלחות הסרבית והסלובנית על עתידה של ליגת הקומוניסטים ויוגוסלביה עצמה. המשלחת הסרבית, בראשות מילושביץ', התעקשה על מדיניות של "אדם אחד, קול אחד" בחברות המפלגה, שתעצים את הקבוצה האתנית המפלגתית הגדולה ביותר, ה[[סרבים]].

בתורם, הקרואטים והסלובנים ביקשו לבצע רפורמה ביוגוסלביה על ידי האצלת כוח נוסף לשש רפובליקות, אך ההצעות נדחו פעם אחר פעם. כתוצאה מכך, המשלחות הקרואטית והסלובנית עזבו את הקונגרס ב-23 בינואר 1990, ולמעשה פיזרו את המפלגה הכל-יוגוסלבית. יחד עם לחץ חיצוני, הדבר גרם לאימוץ [[מערכת רב-מפלגתית|מערכות רב-מפלגתיות]] בכל הרפובליקות.

=== בחירות רב-מפלגתיות ===

הרפובליקות היחידניות ארגנו בחירות רב-מפלגתיות ב-1990, והקומוניסטים לשעבר לא הצליחו ברוב המדינות לזכות בבחירות, בעוד שרוב הממשלות הנבחרות נטלו על עצמם מדיניות לאומניות והבטיחו להגן על האינטרסים הלאומיים הנפרדים שלהן. בבחירות לפרלמנט, הלאומנים הביסו את המפלגות הקומוניסטיות לשעבר שמותגו מחדש בסלובניה ב-[[8 באפריל]] 1990, בקרואטיה ב-[[22 באפריל]] וב-[[2 במאי]], במקדוניה ב-[[11 בנובמבר|11]] וב-[[25 בנובמבר]] וב-[[9 בדצמבר]], ובבוסניה והרצגובינה ב-[[18 בנובמבר|18]] וב-25 בנובמבר 1990.

בבחירות מרובות-המפלגות לפרלמנט, מפלגות קומוניסטיות לשעבר שמותגו מחדש ניצחו במונטנגרו ב-[[9 בדצמבר|9]] וב-[[16 בדצמבר]] 1990, ובסרביה ב-9 וב-[[23 בדצמבר]]. בנוסף, סרביה בחרה מחדש את סלובודן מילושביץ' לנשיא. סרביה ומונטנגרו העדיפו כעת יותר ויותר את יוגוסלביה הנשלטת על ידי סרביה.

=== מתחים אתניים בקרואטיה ===
{{תרשים עוגה
| צבע1 = blue
| תווית1 = [[קרואטים]]
| אחוז1 = 78.1
| אחוז2 = 12.2
| תווית2 = [[סרבים]]
| צבע2 = red
| אחוז3 = 2.2
| תווית3 = [[יוגוסלבים]]
| צבע3 = pink
| כיתוב = לאומים ב[[קרואטיה]], [[1991]]
| אחוז4 = 9.7
| צבע4 = white
| תווית4 = אחר
}}בקרואטיה, [[האיחוד הקרואטי הדמוקרטי]] הלאומני עלה לשלטון, בראשותו של הלאומן השנוי במחלוקת [[פרניו טוג'מן]], תחת הבטחה "להגן על קרואטיה מפני מילושביץ'", ודגל בפומבי בריבונות קרואטית. הסרבים בקרואטיה נזהרו מהממשלה הלאומנית של טוג'מן, ובשנת 1990 לאומנים סרבים בעיירה קנין שבדרום קרואטיה התארגנו והקימו ישות בדלנית המכונה ה[[אובלסט]] הסוציאליסטי האוטונומי של קראינה, שדרשה להישאר באיחוד עם שאר האוכלוסייה הסרבית אם קרואטיה תחליט לפרוש. ממשלת סרביה תמכה במרד של הסרבים הקרואטים, בטענה שעבור סרבים, שלטון תחת ממשלתו של טומג'ן יהיה דומה ל[[המדינה העצמאית של קרואטיה|מדינה העצמאית]] ה[[פשיזם|פשיסטית]] של קרואטיה, אשר ביצעה [[רצח העם הסרבי|רצח עם בסרבים]] ב[[מלחמת העולם השנייה]]. מילושביץ' השתמש בזה כדי לגייס סרבים נגד [[ממשלת קרואטיה]] ו[[עיתון|עיתונים]] סרבים הצטרפו למחאה המלחמה.<ref>{{Cite news|url=https://www.nytimes.com/1990/08/19/world/roads-sealed-as-yugoslav-unrest-mounts.html?sq=Tudjman&scp=7&st=nyt|work=The New York Times|title=Roads Sealed as Yugoslav Unrest Mounts|date=19 August 1990|access-date=26 April 2010}}</ref> סרביה כבר הדפיסה כסף חדש בשווי 1.8 מיליארד דולר, ללא כל גיבוי של הבנק הלאומי היוגוסלבי.<ref>{{Cite news|url=https://www.nytimes.com/1991/01/10/world/financial-scandal-rocks-yugoslavia.html|work=The New York Times|title=Financial Scandal Rocks Yugoslavia|first=Chuck|last=Sudetic|date=10 January 1991|access-date=26 April 2010}}</ref>
[[קובץ:FranjoTudman.JPG|ימין|ממוזער| [[נשיא קרואטיה]] [[פרניו טוג'מן]]]]
סרבים קרואטים בקנין, בהנהגתו של [[מפקח משטרה|מפקח המשטרה]] המקומית מילאן מרטיץ', החלו לנסות להשיג גישה ל[[נשק]] כדי שיוכלו למרוד בממשלת קרואטיה. פוליטיקאים סרבים קרואטים, כולל ראש עיריית קנין, נפגשו עם בוריסאב יוביץ', ראש הנשיאות היוגוסלבית באוגוסט 1990, ודחקו בו לדחוף את המועצה לפעול כדי למנוע מקרואטיה להיפרד מיוגוסלביה, מכיוון שהם טענו שהאוכלוסייה הסרבית תהיה בסכנה בקרואטיה שנשלטה על ידי טוג'מן וממשלתו הלאומנית.

בפגישה, קצין הצבא פטר גרצ'אנין אמר לפוליטיקאים הסרבים הקרואטים כיצד לארגן את המרד שלהם, והמליץ להם להעמיד [[בריקדות]]. בתחילה נודע המרד כ"מהפכת בולי העץ", כאשר הסרבים חסמו כבישים אל קנין בעצים כרותים ומנעו מקרואטים להיכנס לעיר או לאזור החוף הקרואטי של [[דלמטיה]]. הסרט התיעודי של ה-BBC, מות יוגוסלביה, חשף כי בזמנו הטלוויזיה הקרואטית ביטלה את "מהפכת בולי העץ" והציגה אותה כעבודתם של סרבים [[שכרות|שיכורים]], בניסיון לצמצם את המחלוקת החמורה. עם זאת, המצור הזיק ל[[תיירות בקרואטיה|תיירות הקרואטית]]. ממשלת קרואטיה סירבה לנהל משא ומתן עם הבדלנים הסרבים והחליטה לעצור את המרד בכוח, תוך שליחה של כוחות מיוחדים חמושים ב[[מסוק]]ים כדי להכשיל את המרד.

הטייסים טענו שהם מעבירים "ציוד" לקנין, אך [[חיל האוויר היוגוסלבי]] התערב ושלח [[מטוס קרב|מטוסי קרב]] ליירט אותם בדרישה שהמסוקים יחזרו לבסיסם. הכוחות הקרואטים חזרו לבסיסם ב[[זאגרב]]. פעולה זו של חיל האוויר היוגוסלבי הבהירה לממשלה הקרואטית כי [[הצבא העממי היוגוסלבי]] נמצא יותר ויותר בשליטה סרבית. האובלסט הסוציאליסטי האוטונומי של קראינה הוכרז רשמית כישות נפרדת ב-[[21 בדצמבר]] [[1990]] על ידי המועצה הלאומית הסרבית, בראשה עמד [[מילאן באביץ']].

באוגוסט 1990 החליף [[הפרלמנט הקרואטי]] את נציגו סטייפ שובר ב[[סטייפן מסיץ']], בעקבות מהפכת בולי העץ.<ref>{{Cite web|date=27 February 2008|title=Svjedoci raspada – Stipe Šuvar: Moji obračuni s njima|url=http://www.slobodnaevropa.org/content/article/1045346.html|access-date=2012-11-27|publisher=Radio Free Europe|language=hr}}</ref> מסיץ' נכנס לתפקידו רק באוקטובר 1990 בגלל הפגנות מהצד הסרבי, ולאחר מכן הצטרף למקדוני וסיל טופורקובסקי, לסלובני [[יאנז דרנובשק]] ולבוגיץ' בוגיצ'ביץ' מבוסניה והרצגובינה בהתנגדות לדרישות להכריז על [[מצב חירום]] כללי, שהיה מאפשר ל[[הצבא העממי היוגוסלבי|צבא יוגוסלביה]] להטיל [[ממשל צבאי]].{{הערה|שם=bhdani-2001}}

לאחר תוצאות הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות, הרפובליקות של סלובניה, קרואטיה ומקדוניה הציעו להפוך את יוגוסלביה לפדרציה רופפת של שש רפובליקות בסתיו 1990, אולם מילושביץ' דחה את כל ההצעות הללו, בטענה שכמו לסלובנים ולקרואטים, גם לסרבים יש זכות ל[[הגדרה עצמית]]. פוליטיקאים סרבים נבהלו משינוי הביטוי בחוקת חג המולד של קרואטיה ששינה את מעמדם של הסרבים האתניים מקרואטיה מאומה המוזכרת במפורש (narod) לאומה הנמנית יחד עם המיעוטים (narodi i manjine). 

=== עצמאות סלובניה וקרואטיה ===
[[קובץ:Referendum_Yugoslavia_A.png|ממוזער| תוצאות [[משאל עם|משאלי עם]] ל[[עצמאות]] ביוגוסלביה בין השנים 1990–1992 ואחוז הקולות בעד.<ref>{{Citation|title=1991 Kosovan independence referendum|date=2022-01-25|url=https://en.wikipedia.org/w/index.php?title=1991_Kosovan_independence_referendum&oldid=1067814576|journal=Wikipedia|language=en|access-date=2022-05-21}}</ref><ref>{{Cite web|title=1991 Rezultati Referendum|url=http://www.izbori.hr/arhiva/pdf/1991/1991_Rezultati_Referendum.pdf|url-status=dead|archive-url=https://web.archive.org/web/20120227183944/http://www.izbori.hr/arhiva/pdf/1991/1991_Rezultati_Referendum.pdf|archive-date=27 February 2012|access-date=25 May 2022|website=www.izbori.hr}}</ref><ref>{{Citation|title=1991 Macedonian independence referendum|date=2022-01-25|url=https://en.wikipedia.org/w/index.php?title=1991_Macedonian_independence_referendum&oldid=1067920150|journal=Wikipedia|language=en|access-date=2022-05-21}}</ref><ref>{{Cite web|title=CSCE :: Article :: Report: The Referendum on Independence in Bosnia-Herzegovina|url=http://csce.gov/index.cfm?FuseAction=UserGroups.Home&ContentRecord_id=250&ContentType=G&ContentRecordType=G&UserGroup_id=5&Subaction=ByDate|url-status=dead|archive-url=https://web.archive.org/web/20110522132353/http://csce.gov/index.cfm?FuseAction=UserGroups.Home&ContentRecord_id=250&ContentType=G&ContentRecordType=G&UserGroup_id=5&Subaction=ByDate|archive-date=22 May 2011|access-date=25 May 2022|website=csce.gov}}</ref>]]
ב[[משאל העם על עצמאות סלובניה]] שנערך ב-[[23 בדצמבר]] 1990, הצביע רוב מכריע של התושבים בעד [[עצמאות]]:<ref>{{Cite web|title=REFERENDUM BRIEFING NO 3|url=https://www.sussex.ac.uk/webteam/gateway/file.php?name=epern-ref-no-3.pdf&site=266|url-status=dead|archive-url=https://web.archive.org/web/20101218000730/http://www.sussex.ac.uk/sei/documents/slovenian3.pdf|archive-date=18 December 2010}}</ref> 88.5% מכלל בעלי זכות הבחירה (94.8% מהמשתתפים במשאל) הצביעו בעד עצמאות, שהוכרזה ב-[[25 ביוני]] 1991.<ref name="Juberias">{{Cite book|last=Flores Juberías|first=Carlos|title=Legal Aspects for Referendum in Montenegro in the Context of International Law and Practice|date=November 2005|publisher=Foundation Open Society Institute, Representative Office Montenegro|page=74|chapter=Some legal (and political) considerations about the legal framework for referendum in Montenegro, in the light of European experiences and standards|chapter-url=http://crnvo.me/docs/biblio_eng/p10.pdf|archive-url=https://web.archive.org/web/20120201134229/http://crnvo.me/docs/biblio_eng/p10.pdf|archive-date=1 February 2012|url-status=dead}}</ref><ref name="STAT11">{{Cite book|title=Statistični letopis 2011|work=Statistical Yearbook 2011|publisher=Statistical Office of the Republic of Slovenia|year=2011|volume=15|page=108|trans-title=Statistical Yearbook 2011|chapter=Volitve|trans-chapter=Elections|issn=1318-5403|chapter-url=http://www.stat.si/letopis/2011/05_11/05-11-11.htm}}</ref>

בינואר 1991, שירות [[סיכול ריגול|סיכול הריגול]] היוגוסלבי הציג סרטון של פגישה חשאית שלטענתו התרחשה ב-1990 בין שר ההגנה הקרואטי, מרטין שפגלי, לבין שני גברים אחרים. שפגלי הודיע במהלך הפגישה כי קרואטיה נמצאת במלחמה עם [[הצבא העממי היוגוסלבי]] ונתן הנחיות לגבי הברחות נשק וכן דרכי התמודדות עם קציני הצבא המוצבים בערים קרואטיות. הצבא רצה לאחר מכן להגיש [[כתב אישום]] נגד שפגלי בגין [[בגידה]] וייבוא בלתי חוקי של נשק, בעיקר מ[[הונגריה]].

שילוב הנסיבות הללו: גילוי הברחות הנשק הקרואטיות, המשבר בקנין, בחירת ממשלות תומכות-עצמאות בבוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה וסלובניה, והסלובנים שדרשו עצמאות במשאל העם, הראה כי יוגוסלביה עומדת בפני איום של התפוררות.

ב-12 במרץ 1991 נפגשה הנהגת הצבא עם הנשיאות בניסיון לשכנע אותה להכריז על [[מצב חירום]] שיאפשר לצבא היוגוסלבי להשתלט על המדינה. מפקד הצבא היוגוסלבי, [[ולקו קאדייביץ']], הכריז כי קיים קשר במטרה להשמיד את המדינה, ואמר:
{{ציטוט|תוכנית ערמומית גובשה להשמדת יוגוסלביה. השלב הראשון הוא [[מלחמת אזרחים]]. השלב השני הוא התערבות זרה. אז יוקמו [[ממשלת בובות|משטרי בובות]] ברחבי יוגוסלביה.|ולקו קאדייביץ', 12 במרץ 1991.<ref name="Yugoslavia. British Broadcasting Corporation 1995" />}}
[[קובץ:Turnout_Yugoslav_Referendums.png|ממוזער| [[אחוז ההצבעה]] במהלך משאלי העם ביוגוסלביה בשנים 1990–1992]]
אמירה זו רמזה למעשה שהממשלות החדשות של הרפובליקות התומכות בעצמאות נתפסו בעיני הסרבים ככלי של [[המערב]]. הנציג הקרואטי [[סטייפן מסיץ']] הגיב בכעס להצעה, והאשים את יוביץ' וקאדייביץ' בניסיון להשתמש בצבא כדי ליצור את סרביה הגדולה. לאחר מכן קראו יוביץ' וקאדייביץ' לצירים של כל רפובליקה להצביע בשאלה האם לאפשר חוק צבאי, והזהירו אותם שיוגוסלביה ככל הנראה תתפרק אם לא יונהג חוק צבאי.

בפגישה נערכה הצבעה על הצעה להחיל [[ממשל צבאי]] כדי לאפשר פעולה צבאית לסיום המשבר בקרואטיה על ידי מתן הגנה לסרבים. ההצעה נדחתה כשהנציג הבוסני בוגיץ' בוגיצ'ביץ' הצביע נגדה, מתוך אמונה שעדיין קיימת אפשרות [[דיפלומטיה|דיפלומטית]] שתוכל לפתור את המשבר.

המשבר הנשיאותי היוגוסלבי הגיע למבוי סתום כאשר ריזה סאפונשיו מקוסובו ערק מהצד הסרבי בהצבעה השנייה על הממשל הצבאי במרץ 1991.{{הערה|שם=bhdani-2001}} יוביץ' התפטר לזמן קצר מהנשיאות במחאה על המהלך, אך חזר במהרה.<ref name="bhdani-2001" /> ב-16 במאי 1991, הפרלמנט הסרבי החליף את סאפונשיו בסג'דו באירמוביץ', ואת ננאד בוצ'יץ מוויבודינה ביוגוסלב קוסטיץ'.<ref name="Mesić33">Mesić (2004), p. 33</ref> מהלך זה גרם למעשה למבוי סתום בנשיאות, מכיוון שהפלג הסרבי של מילושביץ' השיג ארבעה מתוך שמונה קולות בנשיאות הפדרלית, והצליח לחסום החלטות מרפובליקות אחרות, שקראו לרפורמה בפדרציה היוגוסלבית.{{הערה|שם=bhdani-2001}}<ref name="Brown116">Brown & Karim (1995), p. 116</ref><ref name="Frucht433">Frucht (2005), p. 433</ref>

לאחר תום כהונתו של יוביץ' בראש הנשיאות הקולקטיבית, הוא מנע מיורשו, מסיץ' הקרואטי, מלמלא את התפקיד, והעניק אותו במקום זאת לברנקו קוסטיץ', חבר בממשלה הפרו-סרבית במונטנגרו.

ב[[משאל העם על עצמאות קרואטיה]] שנערך ב-[[2 במאי]] 1991, 93.24% הצביעו בעד עצמאות. ב-[[19 במאי]] 1991 נערך בקרואטיה הסיבוב השני של משאל העם על מבנה הפדרציה היוגוסלבית. ניסוח השאלה לא בירר במפורש האם הוא בעד היפרדות מהפדרציה או לא. המצביעים נשאלו אם הם תומכים באפשרות שקרואטיה "יכולה להיכנס לברית של מדינות ריבוניות עם רפובליקות אחרות (בהתאם להצעה של הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה לפתרון המשבר המדיני ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה)?". 83.56% מבעלי זכות ההצבעה בחרו במשאל, כאשר הסרבים הקרואטים החרימו ברובם את משאל העם. מתוכם, 94.17% ([[אחוז הצבעה]] של 78.69%) הצביעו בעד ההצעה, בעוד ש-1.2% מהמצביעים התנגדו. לבסוף, הוכרזה עצמאותה של קרואטיה ב-[[25 ביוני]] 1991.

== תחילת מלחמות יוגוסלביה ==
{{הפניה לערך מורחב|מלחמות יוגוסלביה}}

=== מלחמה בסלובניה ===

הן [[סלובניה]] והן [[קרואטיה]] [[הכרזת עצמאות|הכריזו על עצמאותן]] ב-[[25 ביוני]] [[1991]]. בבוקר ה-[[26 ביוני]], עזבו יחידות ה[[גיס]] ה-13 של [[הצבא העממי היוגוסלבי]] את בסיסיהן ב[[רייקה]], כדי לנוע לעבר הגבול הסלובני עם [[איטליה]]. המהלך הוביל מיד לתגובה חריפה מצד הסלובנים המקומיים, שארגנו [[מתרס|בריקדות]] והפגנות ספונטניות נגד פעולות הצבא. עדיין לא התחוללו קרבות, ונראה היה שלשני הצדדים יש מדיניות לא רשמית של לא להיות הראשונים לפתוח באש.

בשלב זה, [[ממשלת סלובניה]] כבר מימשה את תוכניתה להשתלט על [[נמל התעופה ליובליאנה יוז'ה פוצ'ניק|נמל התעופה הבין-לאומי של ליובליאנה]] וגם על עמדות הגבול של סלובניה בגבולות עם איטליה, [[אוסטריה]] ו[[הונגריה]]. אנשי הצוות שאיישו את עמדות הגבול היו, ברוב המקרים, כבר סלובנים, כך שההשתלטות הסלובנית הסתכמה ברובה בהחלפת מדים וסמלים, ללא כל לחימה. על ידי השתלטות על הגבולות הצליחו הסלובנים לבסס עמדות הגנה מפני מתקפה צפויה של צבא יוגוסלביה. המשמעות הייתה שהצבא העממי היוגוסלבי יצטרך לירות את הירייה הראשונה, שנורתה ב-[[27 ביוני]] בשעה 14:30 על ידי קצין הצבא היוגוסלבי.<ref>{{Cite news|url=http://www.rtvslo.si/zabava/na-danasnji-dan/zgodilo-se-je-27-junija/167901|title=Zgodilo se je ... 27. junija|language=sl|trans-title=It Happened On ... 27 June|publisher=MMC RTV Slovenia|date=27 June 2005}}</ref>

על אף שתמכה בזכויותיהן ל[[הגדרה עצמית]] לאומית, לחצה [[הקהילה הכלכלית האירופית|הקהילה האירופית]] על סלובניה וקרואטיה להטיל [[מורטוריום]] של שלושה חודשים על עצמאותן, והגיעה עימן ל[[הסכם בריוני]] ב-[[7 ביולי]] 1991, הסכם שהוכר על ידי נציגי כל הרפובליקות.<ref>Woodward, Susan, L. Balkan Tragedy: Chaos & Dissolution after the Cold War, the Brookings Institution Press, Virginia, USA, 1995, p. 200</ref> במהלך שלושת החודשים הללו השלים הצבא היוגוסלבי את יציאתו מסלובניה, והמשא ומתן להשבת הפדרציה היוגוסלבית עם ה[[דיפלומט]] ה[[הממלכה המאוחדת|בריטי]] לורד קרינגטון וחברי הקהילה האירופית כמעט הסתיים. תוכניתו של קרינגטון נבעה מהבנה שיוגוסלביה נמצאת במצב של פירוק וכללה החלטה שכל רפובליקה תקבל את עצמאותן הבלתי נמנעת של האחרות, יחד עם הבטחה לנשיא סרביה מילושביץ' ש[[האיחוד האירופי]] יבטיח את ביטחונם של הסרבים מחוץ לסרביה.

הצעותיו של לורד קרינגטון נדחו לאחר [[הכרה דיפלומטית|הכרת]] [[גרמניה]], ש[[איחוד גרמניה מחדש|התאחדה]] פחות משלושה חודשים לפני כן, ב[[ערב חג המולד]] 1991 בסלובניה וקרואטיה. פרט למשא ומתן חשאי בין שרי החוץ [[הנס-דיטריך גנשר]] (גרמניה) ואלויס מוק (אוסטריה), ההכרה החד-צדדית באה בהפתעה לא רצויה לרוב ממשלות האיחוד האירופי ו[[ארצות הברית]], עמן לא הייתה התייעצות מוקדמת. ארגונים בין-לאומיים, כולל [[האומות המאוחדות]], לא חשו בנוח עם ההכרזה החד-צדדית של גרמניה. בעוד שיוגוסלביה כבר הייתה במבוכה, סביר להניח שההכרה הגרמנית ברפובליקות הנפרדות – וההתגייסות החלקית של אוסטריה על הגבול – החמירה את המצב הרבה יותר עבור המדינה הרב-לאומית המתפרקת. [[נשיא ארצות הברית]] [[ג'ורג' הרברט ווקר בוש]] היה נציג ה[[מעצמה]] היחיד שהביע התנגדות. מידת ההתערבות של [[הכס הקדוש]] ו[[שירות הביון הפדרלי (גרמניה)|שירות הביון הפדרלי של גרמניה]] בפרשה זו נחקרה על ידי חוקרים הבקיאים בפרטים, אך התיעוד ההיסטורי נותר שנוי במחלוקת.

מילושביץ' סירב להסכים לתוכנית בטענה כי לקהילה האירופית אין זכות לפזר את יוגוסלביה וכי התוכנית אינה לטובת הסרבים, מפני שהיא תחלק אותם לארבע רפובליקות שונות (סרביה, מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה וקרואטיה). קרינגטון הגיב בהעלאת הנושא להצבעה שבה כל הרפובליקות האחרות, כולל מונטנגרו, הסכימו תחילה לתוכנית שתפזר את יוגוסלביה. אולם, לאחר לחץ עז מצד סרביה על [[נשיא מונטנגרו]], שינתה מונטנגרו את עמדתה והתנגדה לפירוק יוגוסלביה.

=== מלחמה בקרואטיה ===

[[מלחמת העצמאות של קרואטיה]] פרצה בתחילת אפריל 1991, בין ממשלת קרואטיה לבין הסרבים המורדים במחוז האוטונומי הסרבי של קראינה (בגיבוי כבד של צבא יוגוסלביה, שנשלט על ידי סרביה). ב-[[1 באפריל]] 1991 הכריז המחוז כי הוא ייפרד מקרואטיה. מיד לאחר הכרזת העצמאות של קרואטיה, הסרבים הקרואטים הקימו גם את האזור האוטונומי הסרבי של מערב סלבוניה ואת האזור האוטונומי הסרבי של מזרח סלבוניה, ברניה ומערב סריים. שלושת האזורים הללו התחברו לכדי רפובליקת קראינה הסרבית (RSK) שהוכרזה על ידי עצמה ב-[[19 בדצמבר]] 1991.

הישויות המשמעותיות האחרות הנשלטות על ידי סרבים ב[[סלאבוניה]] הודיעו שגם הן יצטרפו לקראינה. זאגרב הפסיקה בשלב זה לשלם מיסים לבלגרד, והישויות הסרביות בקרואטיה הפסיקו את תשלום המיסים לזאגרב. במקומות מסוימים פעל הצבא היוגוסלבי כחיץ, באחרים הוא סייע לסרבים בהתמודדותם עם הצבא והמשטרה הקרואטים החדשים. 

השפעת [[שנאת זרים|שנאת הזרים]] והשנאה האתנית בקריסת יוגוסלביה התבררה במהלך המלחמה בקרואטיה. [[תעמולה]] הן מצד הקרואטים והן מצד הסרבים הפיצה פחד, וטענה שהצד השני ידכא אותם ויגזים במספר ההרוגים כדי להגביר את התמיכה מאוכלוסיותיהם.<ref>{{Cite web|title=THE PROSECUTOR OF THE TRIBUNAL AGAINST SLOBODAN MILOSEVIC|url=http://www.icty.org/x/cases/slobodan_milosevic/ind/en/mil-ai040421-e.htm|access-date=24 January 2016}}</ref> בחודשיה הראשונם של המלחמה, הצבא והצי היוגוסלבי, שנשלטו על ידי סרביה, הפגיזו בכוונה אזורים אזרחיים ב[[ספליט]] ו[[דוברובניק]], [[אתר מורשת עולמית]] של [[אונסק"ו]], כמו גם כפרים קרואטים סמוכים לערים אלו.<ref name="yorku.ca">{{Cite web|title=Pavlovic: The Siege of Dubrovnik|url=http://www.yorku.ca/soi/_Vol_5_1/_HTML/Pavlovic.html|website=yorku.ca}}</ref> כלי התקשורת היוגוסלביים טענו כי הפעולות נעשו בשל מה שלטענתם היה נוכחות של כוחות [[אוסטאשה]] פשיסטים ומחבלים בין-לאומיים בעיר.<ref name="yorku.ca" />

חקירות של האו"ם מצאו כי לא היו כוחות כאלה בדוברובניק באותה עת.<ref name="ReferenceA">{{Cite web|title=Pavlovic: The Siege of Dubrovnik|url=http://www.yorku.ca/soi/_Vol_5_1/_HTML/Pavlovic.html#fnB3|website=yorku.ca}}</ref> נוכחות [[הכוחות המזוינים של קרואטיה]] באזור גדלה מאוחר יותר. [[ראש ממשלת מונטנגרו]], [[מילו ג'וקאנוביץ']], בזמנו בן בריתו של מילושביץ', פנה ללאומיות המונטנגרית, והבטיח כי כיבוש דוברובניק יאפשר את הרחבת מונטנגרו לתוך העיר שלטענתו הייתה חלק היסטורי ממונטנגרו, וטען כי גבולותיה דאז של מונטנגרו "צוירו על ידי ה[[קרטוגרפיה|קרטוגרפים]] ב[[בולשביזם|בולשביקים]] הוותיקים ובעלי ההשכלה הגרועה".{{הערה|שם=yorku.ca}}

במקביל, ממשלת סרביה סתרה את בעלת בריתה המונטנגרית על ידי דברי ראש ממשלת סרביה, דראגוטין זלנוביץ', שטען כי דוברובניק היא מבחינה היסטורית סרבית ולא מונטנגרית.<ref>{{Cite web|title=Pavlovic: The Siege of Dubrovnik|url=http://www.yorku.ca/soi/_Vol_5_1/_HTML/Pavlovic.html#fnB28|website=yorku.ca}}</ref> התקשורת הבין-לאומית הקדישה תשומת לב רבה ל[[המצור על דוברובניק|הפצצות על דוברובניק]] וטענה שזו עדות לכך שמילושביץ' רודף אחר יצירת סרביה הגדולה עם התמוטטות יוגוסלביה, ככל הנראה בסיוע ההנהגה המונטנגרית הכפופה לסרביה והלאומנים הסרבים במונטנגרו כדי לטפח תמיכה מונטנגרית בכיבוש מחדש של דוברובניק.{{הערה|שם=ReferenceA}}

ב[[ווקובאר]], המתיחות האתנית בין הקרואטים לסרבים התפוצצה כאשר הצבא היוגוסלבי נכנס לעיירה. צבא יוגוסלביה וכוחות צבאיים סרביים הרסו את העיירה ב[[לוחמה בשטח בנוי|לוחמה עירונית]] ובהרס רכוש קרואטי. כוחות סרבים ביצעו מעשי זוועה נגד קרואטים, והרגו יותר מ-200.<ref>{{Cite news|url=http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/7016290.stm|work=BBC News|title=Two jailed over Croatia massacre|date=27 September 2007|access-date=26 April 2010}}</ref>

== עצמאות הרפובליקות של מקדוניה ובוסניה והרצגובינה ==
=== בוסניה והרצגובינה ===
[[קובץ:Izetbegovic.jpg|ממוזער| נשיא בוסניה המוסלמי, [[אלייה איזטבגוביץ']]]]
[[קובץ:Evstafiev-Radovan_Karadzic_3MAR94.jpg|ממוזער| נשיא בוסניה הסרבי, [[רדובאן קאראג'יץ']]]]
בשל [[דמוגרפיה של בוסניה והרצגובינה|המבנה הדמוגרפי של בוסניה]], הכולל אוכלוסייה מעורבת של רוב [[בוסניאקים|בוסניאקי]] ו[[מיעוטים]] [[סרבים]] ו[[קרואטים]], הבעלות על שטחים נרחבים בבוסניה הייתה שנויה במחלוקת.

משנת 1991 עד 1992, המצב ב[[הרפובליקה הסוציאליסטית של בוסניה והרצגובינה|בוסניה והרצגובינה]] הרב-לאומית הפך למתוח במיוחד. הפרלמנט שלה היה מחולק בקווים אתניים לפלג בוסני שולט ולפלגים סרבים וקרואטים במיעוט. בשנת 1991, [[רדובאן קאראג'יץ']], מנהיג הפלג הסרבי הגדול בפרלמנט, שנקרא [[המפלגה הדמוקרטית הסרבית (בוסניה והרצגובינה)|המפלגה הדמוקרטית הסרבית]], העניק אזהרה חמורה וישירה לאספת העם של בוסניה והרצגובינה אם תחליט להיפרד מיוגוסלביה, ואמר:
{{ציטוט|זה, מה שאתם עושים, לא טוב. זה הנתיב שבו אתם רוצים לקחת את בוסניה והרצגובינה, אותו כביש מהיר לגיהנום ומוות שעליו נסעו סלובניה וקרואטיה. אל תחשבו שאתם לא תיקחו את בוסניה והרצגובינה לגיהנום, ואת העם המוסלמי אולי להכחדה. כי העם המוסלמי לא יכול להגן על עצמו אם תהיה כאן מלחמה.|רדובאן קאראג'יץ', 14 באוקטובר 1991.<ref>[http://www.focus-fen.net/index.php?id=l8266&PHPSESSID=vij9lc6hpha284rr3albg7ii75 Karadzic and Mladic: The Worlds Most Wanted Men – FOCUS Information Agency]{{כותרת קישור נוצרה על ידי בוט}} {{webarchive |url=https://web.archive.org/web/20090416123607/http://www.focus-fen.net/index.php?id=l8266&PHPSESSID=vij9lc6hpha284rr3albg7ii75 |date=16 April 2009 }}</ref>|מירכאות=כן}}
בינתיים, מאחורי הקלעים, החל משא ומתן בין מילושביץ' הסרבי לטוג'מן הקרואטי לחלוקת בוסניה והרצגובינה לשטחים שינוהלו על ידי סרביה וקרואטיה כדי לנסות למנוע מלחמה בין קרואטים בוסנים לסרבים בוסנים. הסרבים בבוסניה ערכו משאל עם בנובמבר 1991 שהביא להצבעה מוחצת בעד הישארות במדינה משותפת עם סרביה ומונטנגרו.

בפומבי, התקשורת הממלכתית בסרביה טענה בפני הבוסנים שניתן לכלול את בוסניה והרצגובינה כאיחוד וולונטרי חדש בתוך יוגוסלביה חדשה המבוססת על ממשל [[דמוקרטי]], אך הצעה זו לא נלקחה ברצינות על ידי ממשלת בוסניה והרצגובינה.<ref>Burg, Steven L; Shoup, Paul S. 1999. ''The War in Bosnia-Herzegovina: Ethnic Conflict and International Intervention''. M.E. Sharpe. p102</ref>

ב-[[9 בינואר]] 1992 הכריזה האספה הסרבית הבוסנית על רפובליקה נפרדת של העם הסרבי בבוסניה והרצגובינה (שנקראה לאחר מכן [[רפובליקה סרפסקה]]), והמשיכה להקים אזורים אוטונומיים סרביים ברחבי המדינה. משאל העם הסרבי על הישארות ביוגוסלביה ויצירת האזורים הוכרזו כבלתי חוקתיים על ידי ממשלת בוסניה והרצגובינה.

משאלי עם על עצמאות בחסות ממשלת בוסניה נערכו ב-[[29 בפברואר]] וב-[[1 במרץ]] 1992. משאל העם הוכרז כמנוגד לחוקה הבוסנית והפדרלית על ידי בית הדין הפדרלי לחוקה והממשלה הסרבית הבוסנית החדשה שהוקמה, והוא הוחרם ברובו על ידי הסרבים הבוסנים. לפי התוצאות הרשמיות, [[אחוז הצבעה|שיעור ההצבעה]] עמד על 63.4%, ו-99.7% מהבוחרים הצביעו בעד עצמאות.
בוסניה והרצגובינה הכריזה על עצמאות ב-[[3 במרץ]] 1992 וקיבלה הכרה בין-לאומית חודש לאחר מכן, ב-[[6 באפריל]].<ref>{{Cite book|last=Bose|first=Sumantra|url=https://books.google.com/books?id=KKZcgOJPjVkC&pg=PA124|title=Contested lands: Israel-Palestine, Kashmir, Bosnia, Cyprus, and Sri Lanka|publisher=Harvard University Press|year=2009|isbn=9780674028562|page=124}}</ref> באותו תאריך הגיבו הסרבים בהכרזה על עצמאותה של ה[[רפובליקה סרפסקה]] והטלת {{ה|מצור על סרייבו}}, שסימנה את תחילתה של [[מלחמת בוסניה]].<ref>{{Cite book|last=Walsh|first=Martha|url=https://books.google.com/books?id=ZNKlZh3FwRUC&pg=PA57|title=Women and Civil War: Impact, Organizations, and Action|publisher=Lynne Rienner Publishers|year=2001|isbn=9781588260468|pages=57; ''The Republic of Bosnia and Herzegovina was recognized by the European Union on 6 April. On the same date, Bosnian Serb nationalists began the siege of Sarajevo, and the Bosnian war began.''}}</ref> הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה התקבלה כ[[מדינות החברות באומות המאוחדות|מדינה חברה באומות המאוחדות]] ב-[[22 במאי]] 1992.<ref>{{Cite book|last=D. Grant|first=Thomas|url=https://books.google.com/books?id=5Uuv0NLNdZQC&pg=PA226|title=Admission to the United Nations: Charter Article 4 and the Rise of Universal Organization|publisher=Martinus Nijhoff Publishers|year=2009|isbn=978-9004173637|page=226}}</ref>

[[תקיפה אווירית|תקיפות אוויריות]] של [[נאט"ו]] נגד מטרות סרביות ב[[בוסניה והרצגובינה]] תרמו לחתימת [[הסכם דייטון]] ב-[[1995]] ולפתרון הסכסוך. כ-100,000 בני אדם נהרגו במהלך המלחמה.

=== מקדוניה ===
במשאל העם לעצמאות מקדוניה שנערך ב-[[8 בספטמבר]] 1991, הצביעו 95.26% מהבוחרים בעד עצמאות, שהוכרזה ב-[[25 בספטמבר]] 1991.<ref name=":0">{{Citation|last=Kasapović|first=Mirjana|title=Macedonia|date=2010|url=https://www.nomos-elibrary.de/10.5771/9783845223414-1271/macedonia|journal=Elections in Europe|pages=1271–1294|publisher=Nomos Verlagsgesellschaft mbH & Co. KG|doi=10.5771/9783845223414-1271|isbn=978-3-8329-5609-7|access-date=2020-10-26}}</ref>

כחמש מאות חיילים אמריקאים נפרסו תחת דגל האו"ם כדי לפקח על גבולה הצפוני של מקדוניה עם סרביה. עם זאת, שלטונות בלגרד לא התערבו כדי למנוע את עזיבתה של מקדוניה, ולא פעלו נגד הגעתם של חיילי האו"ם. חוסר הפעולה הסרבי בנושאים אלו הצביע על כך שברגע שבלגרד תקים את מדינתה החדשה ([[סרביה ומונטנגרו|הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה]] באפריל 1992), היא תכיר ברפובליקה של מקדוניה ואף תנסה לפתח איתה [[יחסים דיפלומטיים]]. כתוצאה מכך הפכה מקדוניה לרפובליקה לשעבר היחידה שקיבלה [[ריבונות]] ללא התנגדות מצד השלטונות והצבא של יוגוסלביה וסרביה.

בנוסף, [[נשיא מקדוניה הצפונית|נשיאה]] הראשון של מקדוניה, [[קירו גליגורוב]], אכן שמר על יחסים טובים עם בלגרד כמו גם עם שאר הרפובליקות היוגוסלביות לשעבר.

המרד ברפובליקה של מקדוניה, הסכסוך הגדול האחרון בין לאומנים אלבנים וממשלת מקדוניה, פחת ברמת האלימות שלו לאחר [[2001]].

== הכרה בין-לאומית בהתפרקות ==
[[קובץ:Former_Yugoslavia_2008.PNG|ממוזער| ישויות מדינה בשטחה לשעבר של [[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]], 2008.]]
בעוד ש[[צרפת]], [[בריטניה]] ורוב המדינות האחרות החברות ב{{ה|איחוד האירופי}} עדיין הדגישו את הצורך לשמור על אחדות יוגוסלביה,<ref>{{Cite news|last=Drozdiak|first=William|date=1991-07-02|title=GERMANY CRITICIZES EUROPEAN COMMUNITY POLICY ON YUGOSLAVIA|language=en-US|work=Washington Post|url=https://www.washingtonpost.com/archive/politics/1991/07/02/germany-criticizes-european-community-policy-on-yugoslavia/9c80a48a-2363-4873-a3d6-cfc5ea2b9b80/|access-date=2022-03-05|issn=0190-8286}}</ref> [[קנצלר גרמניה|קנצלר]] [[גרמניה]] [[הלמוט קוהל]] הוביל את התביעה להכיר בשתי הרפובליקות המתפרקות הראשונות, [[סלובניה]] ו[[קרואטיה]]. הוא לחץ על שתי הממשלות הלאומיות ועל האיחוד האירופי להיות גמישות יותר, וכן נסע ל[[בלגרד]] כדי ללחוץ על הממשלה הפדרלית של יוגוסלביה לא להשתמש בכוח צבאי, תוך איום בסנקציות. ב[[ערב חג המולד]] 1991 הכירה גרמניה בעצמאותן של סלובניה וקרואטיה, "בניגוד לעצת הקהילה האירופית, האו"ם ו[[נשיא ארצות הברית]] [[ג'ורג' הרברט ווקר בוש]].<ref>{{Cite news|date=2017-06-20|title=Kohl's roll of the dice in 1991 helped further destabilise the Balkans|work=Financial Times|url=https://www.ft.com/content/a0f78f22-5518-11e7-9fed-c19e2700005f|access-date=2022-03-05}}</ref>

בנובמבר 1991, ועדת הבוררות של ועידת השלום ביוגוסלביה קיבלה את דעת הלורד קרינגטון ש[[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]] נמצאת בתהליך של פירוק, שלאוכלוסייה ה[[סרבים|סרבית]] בקרואטיה ובבוסניה אין זכות להגדרה עצמית בדמות מדינות חדשות, וכי הגבולות בין הרפובליקות יוכרו כגבולות בין-לאומיים. כתוצאה מהסכסוך, [[מועצת הביטחון של האומות המאוחדות]] אימצה פה אחד את [[החלטה 721 של מועצת הביטחון של האו"ם]] ב-[[27 בנובמבר]] 1991, אשר סללה את הדרך להקמת כוחות [[שמירה על השלום|שמירת השלום]] ביוגוסלביה.<ref>{{Cite web|date=25 September 1991|title=Resolution 721|url=http://www.nato.int/ifor/un/u911127a.htm|access-date=21 July 2006|publisher=NATO|location=Belgium}}</ref>

בינואר 1992 חתמו קרואטיה ויוגוסלביה על הסכם [[שביתת נשק]] בפיקוח האו"ם, בעוד המשא ומתן נמשך בין הנהגות סרביה וקרואטיה על חלוקת בוסניה והרצגובינה.

ב-[[15 בינואר]] 1992 [[הכרה דיפלומטית|הוכרה]] עצמאותן של קרואטיה וסלובניה על ידי [[הקהילה הבין-לאומית]]. סלובניה, קרואטיה ובוסניה והרצגובינה התקבלו כ[[מדינות החברות באומות המאוחדות|מדינות חברות באו"ם]] ב-[[22 במאי]] 1992. [[מקדוניה הצפונית|מקדוניה]] התקבלה כמדינה חברה באו"ם ב-[[8 באפריל]] [[1993]].<ref name="Rossos A. 2008">{{Cite book|last=Rossos|first=Andrew|url=http://research.policyarchive.org/11853.pdf|title=Macedonia and the Macedonians: A History|date=2008|publisher=Hoover Institution Press|isbn=978-0817948832|page=271|access-date=28 January 2019|archive-url=https://web.archive.org/web/20190128222837/http://research.policyarchive.org/11853.pdf|archive-date=2019-01-28|url-status=dead}}</ref> אישור החברות שלה ארך זמן רב יותר עקב התנגדות [[יוון|יוונית]].<ref name="Rossos A. 2008" />

בנאומו ב[[אחד במאי]] [[1999]], מנהיג [[המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה]], [[אוסקר לפונטיין]], מתח ביקורת על התפקיד שמילאה גרמניה בפירוק יוגוסלביה באמצעות ההכרה המוקדמת שלה בעצמאות הרפובליקות.<ref>{{Cite book|last=Ali|first=Tariq|title=Masters of the Universe? NATO's Balkan Crusade|publisher=Verso|year=2000|isbn=9781859842690|page=381}}</ref>

במרץ 1992, במהלך קמפיין העצמאות של בוסניה ב[[ארצות הברית]], הגיע ה[[פוליטיקאי]] ו[[נשיא בוסניה והרצגובינה]] לעתיד, [[אלייה איזטבגוביץ']], להסכם בתיווך [[האיחוד האירופי]] עם קרואטים וסרבים בוסנים על הסדר [[קונפדרציה|קונפדרלי]] בן שלושה קנטונים. זאת אף על פי שממשלת ארצות הברית, לפי [[הניו יורק טיימס]], דחקה בו לבחור במדינה יחידה, ריבונית ועצמאית.<ref>{{Cite news|url=https://www.nytimes.com/1993/06/17/world/2-leaders-propose-dividing-bosnia-into-three-areas.html|date=17 June 1993|title=Leaders propose dividing Bosnia into three areas|work=The New York Times|access-date=2 March 2019}}</ref>

== השלכות בסרביה ומונטנגרו ==
[[קובץ:Serbia_and_Montenegro_map_from_CIA_World_Factbook,_circa_2005.png|ממוזער| [[הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה]], שכללה את [[סרביה]] ו[[מונטנגרו]].]]
עצמאותה של בוסניה והרצגובינה התבררה כמכה אנושה ל[[הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה|רפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה]]. ב-[[28 באפריל]] [[1992]] הוקמה [[סרביה ומונטנגרו|הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה]], שנשלטה על ידי סרביה והורכבה רק מהרפובליקות הסוציאליסטיות לשעבר של סרביה ומונטנגרו. הרפובליקה נשלטה על ידי סלובודן מילושביץ' ובעלי בריתו הפוליטיים. ממשלתה טענה להיותה היורשת של יוגוסלביה הקומוניסטית, אך [[הקהילה הבין-לאומית]] סירבה להכיר בה ככזו. עמדת הקהילה הבין-לאומית הייתה שיוגוסלביה התפרקה למדינות הנפרדות שלה. החלטת [[האו"ם]] ב-[[22 בספטמבר]] 1992 מנעה מהרפובליקה הפדרלית לתפוס את מקומה של יוגוסלביה המפורקת בארגון כמדינה היורשת שלה.

שאלת הירושה הייתה חשובה לתביעות על הנכסים הבין-לאומיים של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, כולל [[שגרירות|שגרירויות]] במדינות רבות. הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה לא ויתרה על תביעתה לירושת יוגוסלביה ההיסטורית עד 1996. רק ב-[[2001]] נחתם ההסכם על ירושת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית לשעבר של יוגוסלביה.

ההתפוררות והמלחמה הביאו ל[[עיצומים (יחסים בין-לאומיים)|עיצומים]], שגרמו לקריסת [[כלכלת סרביה ומונטנגרו]] לאחר חמש שנים. המלחמה בחלקים המערביים של יוגוסלביה לשעבר הסתיימה ב-[[1995]] בשיחות שלום בחסות [[ארצות הברית]] שהתקיימו ב[[דייטון]], [[אוהיו]], ובסופן נחתם [[הסכם דייטון]]. [[מלחמת קוסובו]] החלה ב-1996 והסתיימה ב[[מבצע כוח מאוחד]] של [[נאט"ו]] ב-[[1999]]. סלובודן מילושביץ' הודח מתפקידו בשנת [[2000]].

הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הפכה ב-[[4 בפברואר]] [[2003]] ל[[סרביה ומונטנגרו|איחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו]]. האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו לא היה יציב בפני עצמו, ולבסוף התפרק ב-[[2006]], כאשר ב[[משאל העם על עצמאות מונטנגרו|משאל עם]] שנערך ב-[[21 במאי]] 2006 נתמכה עצמאות מונטנגרו על ידי 55.5% מהמצביעים, והעצמאות הוכרזה ב-[[3 ביוני]] 2006. סרביה ירשה את חברות האיחוד המדיני באו"ם.<ref>{{Cite web|title=Member States of the United Nations|url=https://www.un.org/en/members/index.shtml#serbia|access-date=19 November 2012|publisher=United Nations}}</ref>

קוסובו נוהלה על ידי האו"ם מאז [[מלחמת קוסובו]], ונותרה חלק מסרביה. עם זאת, ב-[[17 בפברואר]] [[2008]] [[הכרזת העצמאות של קוסובו|הכריזה קוסובו על עצמאות]] מסרביה ועל הקמת מדינה משלה בשם [[קוסובו|רפובליקת קוסובו]]. [[ארצות הברית]], [[הממלכה המאוחדת]] וחלק גדול מ[[האיחוד האירופי]] הכירו בכך כפעולה של [[הגדרה עצמית]], וארצות הברית אף שלחה אנשים לעזור לקוסובו.<ref>{{Cite web|date=2016-03-17|title=U.S. Relations With Kosovo|url=https://2009-2017.state.gov/r/pa/ei/bgn/100931.htm|access-date=2017-09-21}}</ref> מצד שני, סרביה וחלק מהקהילה הבין-לאומית – בעיקר [[רוסיה]], [[ספרד]] ו[[הרפובליקה העממית של סין]] – [[הכרה בקוסובו|לא הכירו]] בעצמאות קוסובו.

== ראו גם==
* [[פירוק צ'כוסלובקיה]]
* [[התפרקות ברית המועצות]]
* [[איחוד גרמניה מחדש]]

== הערות שוליים ==
{{ויקישיתוף בשורה}}
{{הערות שוליים}}
{{המלחמה הקרה}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:יוגוסלביה: היסטוריה]]
[[קטגוריה:סרביה: היסטוריה]]
[[קטגוריה:קרואטיה: היסטוריה]]
[[קטגוריה:בלקן: היסטוריה]]
[[קטגוריה:מקדוניה הצפונית: היסטוריה]]
[[קטגוריה:סלובניה: היסטוריה]]
[[קטגוריה:קוסובו: היסטוריה]]
[[קטגוריה:מונטנגרו: היסטוריה]]
[[קטגוריה:בוסניה והרצגובינה: היסטוריה]]