לילי להמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לילי להמן
Lilli Lehmann
לידה 24 בנובמבר 1848
וירצבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במאי 1929 (בגיל 80)
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Elisabeth Maria Lehmann עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות דאהלם עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול סופרן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג פאול קאליש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לילי להמןגרמנית: Lilli Lehmann, ‏ 24 בנובמבר 1848, וירצבורג17 במאי 1929, ברלין) הייתה זמרת אופרה גרמניה.

אמה, מריה תרזה לב (1809 - 1885) הייתה יהודיה. את שיעוריה הראשונים קיבלה מאמה, שהייתה פרימדונה אצל לואי שפור בקאסל. אחרי ששרה תפקידים קטנים על הבימה, הופיעה לראשונה בברלין בשנת 1870 כסופרן קל ב"מחנה צבא בשלזיה" של ג'אקומו מאיירבר.

הצלחתה הייתה גדולה כל כך, שבשנת 1876 התמנתה לזמרת הלשכה הקיסרית. היא שרה בפסטיבל ביירוית הראשון, בשנת 1876, הופיעה בלונדון בשנת 1884 ובמטרופוליטן אופרה בניו יורק בשנים 18851890. שם הייתה שותפה, עם פישר, אלווארי, ברנדט וזיידל, להשגת ניצחון סופי למוזיקה של וגנר. התמהמהותה באמריקה מעבר לחופשת ההיעדרות שהעניקה לה האופרה של ברלין המיטה עליה חרם בשובה לגרמניה. החרם הוסר הודות להתערבותו האישית של הקיסר.

קולה, שהצטיין באיכותו ובעוצמתו, זיכה אותה במוניטין של הגדולה בזמרות וגנר בזמנה בד בבד עם זה של פרשנית אידיאלית ליצירות מוצרט. לא היו לה מתחרות בתפקידי ברונהילדה ואיזולדה. להמן, שנודעה גם בשירת לידר, הייתה למורה ידועת-שם אחרי פרישתה מקריירה של קונצרטים. בין תלמידיה היו ג'ראלדין פאראר ואוליב פרמסטד. בשנת 1888 נישאה לטנור פאול קאליש.

בהשפעת ריכרד וגנר, שקידם צמחונות אולם לא היה צמחוני בעצמו, אימצה אורח חיים צמחוני[1].

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • L. Andro, Lilli Lehmann (Berlin, 1907)
  • Lilli Lehmann, Mein Weg (Leipzig, 1913); English translation by Alice B. Seligman, My Path through Life, New York, 1914)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לילי להמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Spencer, Colin. The heretic's feast: A history of vegetarianism. UPNE, 1996. p. 282-283