לילי רייך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לילי רייך
Lilly Reich
לידה 16 ביוני 1885
ברלין, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 בדצמבר 1947 (בגיל 62)
ברלין, שטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה עיצוב עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות אדריכלות מודרנית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות ביתן ברצלונה, וילה טוגנדהאט, כיסא ברצלונה, MR 10, Brno chair עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לילי רייךגרמנית: Lilly Reich;‏ 16 ביוני 188514 בדצמבר 1947) הייתה מעצבת מודרניסטית גרמנייה. היא עבדה בשיתוף פעולה קרוב עם לודוויג מיס ון דר רוהה במשך יותר מעשור שנים בסוף שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20.

"כיסא וייסנהוף", מאת מיס ואן דר רוהה עם ריפודי עבודות קנים מאת רייך[1] (בערך 1927)
הכיסא של ברצלונה

רייך הייתה דמות בתנועה המודרנית המוקדמת בארכיטקטורה. היא התפרסמה לאחר מותה בגלל קשריה עם אחד האדריכלים המפורסמים ביותר במאה ה-20.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילי רייך נולדה בברלין, גרמניה. בשנת 1908 נעזרה בהכשרתה בתחום הרקמה כשנסעה לווינה לעבוד ב"סדנת וינה" של האדריכל והמעצב האוסטרי יוזף הופמן, שעסקה בהפקת אמנות חזותית של מעצבים, אמנים ואדריכלים. היא שבה לברלין ב-1911, שם החלה לעצב רהיטים ובגדים. באותה תקופה עבדה גם כמעצבת חלונות ראווה. בשנה שלאחר מכן הצטרפה לוורקבונד – האיגוד המקצועי הגרמני של מעצבים, אדריכלים ותעשיינים, קבוצה דומה לסדנת וינה שמטרתה לסייע בשיפור התחרותיות של חברות גרמניות בשוק העולמי. באותה שנה היא תכננה דירה לדוגמה עבור מעמד הפועלים בבית האיגודים המקצועיים של ברלין, שזכתה לשבחים רבים על הבהירות והפונקציונליות של הריהוט. היא תרמה עבודות לתערוכת ורקבונד בקלן בשנת 1914. בשנת 1920 הפכה לילי לאישה הראשונה שנבחרה לוועד המנהל של ה-וורקבונד הגרמני.

בין השנים 1924–1926 עבדה במשרד הירידים, בפרנקפורט.[3] שם הייתה אחראית על ארגון ועיצוב ירידים.[4] שם פגשה את לודוויג מיס ון דר רוהה, סגן נשיא ארגון ורקבונד הגרמני. מפגש זה הוליד פרק של עיצוב רהיטים עבור ואן דר רוהה כאשר השניים שיתפו פעולה בפרויקטים רבים יחד. בשנת 1927 עבדו השניים על תערוכת "הדירה" ("Die Wohnung") בשטוטגרט עבור האיגוד המקצועי הגרמני. היא עיצבה חללי פנים רבים לתערוכה זו, כולל "חלל מגורים בזכוכית מראה". במהלך הקריירה שלה עיצבה חלונות ראווה, חללי תצוגה ואופנה. בשנת 1929 היא הפכה למנהלת האמנותית של התרומה הגרמנית לתערוכת העולמית של ברצלונה (1929), שם תכנן ואן דר רוהה את הביתן המפורסם בעולם שלו. כאן הופיע לראשונה כיסא ברצלונה המפורסם. ביתן זה נחשב לגולת הכותרת של מאמצי העיצוב המשותפים שלהם.

בשנת 1932 התבקשה לילי על ידי ואן דר רוהה ללמד בבאוהאוס ולהנחות את סדנת עיצוב הפנים. הבאוהאוס נסגר זמן קצר לאחר מכן בשנת 1933 על ידי הנאצים שראו ביצירתם "אמנות מנוונת, שכנראה מושפעת מיהודים".[דרוש מקור] היא לימדה באוניברסיטה לאמנויות בברלין דר קונסט, לאחר מלחמת העולם השנייה, אך פרק זה לא נמשך זמן רב משום שהיא חלתה ונאלצה להתפטר. היא נפטרה כעבור כמה שנים בשנת 1947 בברלין.

ניסיון מקצועי מכונן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילי רייך נולדה בברלין. היא החלה את דרכה כמעצבת טקסטיל ובגדי נשים. חוויה זו הייתה מכוננת עבורה ועוררה בה עניין מיוחד בטקסטורות וחומרים ניגודיים, כמו גם במיומנויות ספציפיות בכל הקשור לשימוש בטקסטיל ברהיטים.

היא עבדה בסטודיו של יוזף הופמן בווינה משנת 1908. הופמן היה מעצב מודרניסטי מהולל, האחראי על עיצובים כמו כיסא קובוס (1918), הקבינט (1915 בקירוב), קולר (1911), וכיסאות ברונציה (1912).

בשנת 1912 היא הצטרפה לוורקבונד, הארגון שמומן על ידי ממשלת גרמניה והתמקד בקידום מוצרים ועיצובים מתוצרת גרמנית. זה הפך למושא תשוקה מתמשך עבורה ונושא חוזר בקריירה שלה.

הוקרה ושם בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914, רייך הסבה את הסטודיו שלה לחנות עיצוב שמלות ותיחזקה אותה לאורך כל תקופת מלחמת העולם הראשונה[5] בשנת 1912, התרחשו שני אירועים מכוננים שעזרו לה לבסס את המוניטין שלה כמעצבת משפיעה ומפיקת תערוכות. ראשית, היא עיצבה חללי פנים עבור דירת פועלים ושתי חנויות לתערוכת "נשים בבית ובעבודה" ("Lyzeum-Klub Die Frau") שזכו להערכה רבה.[5] באותה שנה היא נבחרה לחברות בארגון ורקבונד הגרמני, שהוקם בשנת 1907, שמטרתו הייתה לבנות ברית בין אמנות לתעשייה כאמצעי לשיפור מוצרים ועיצובים מתוצרת גרמניה.[5] הוורקבונד מימן הרצאות עבור חנוונים וצרכנים וכן ביקש את עזרתם של מוזיאונים כדי להשפיע על טעם הציבור באמצעות תערוכות. ב־25 באוקטובר 1920, לילי רייך הוכרה רשמית על ידי חבריה כאשר מונתה לוועד המנהל של הוורקבונד. היא הייתה האישה הראשונה שמונתה לוועד המנהל של ארגון זה.[5] באחריותה היה לתכנן ולאצור תערוכות עיצוב מטעם ה-ורקבונד שנועדו לקדם מעצבים גרמנים בגרמניה ומחוצה לה.

בשנים 1921–1922, לילי רייך ארגנה והפיקה שתי תערוכות גדולות שהוצגו במוזיאון ניוארק בניוארק, ניו ג'רזי.[6] התערוכה הראשונה, שכותרתה "האמנויות היישומיות", התמקדה כולה בלבוש ואביזרי נשים, שתכליתה היה לקדם את תחיית האופנה הגרמנית ולהגביר את שיתוף הפעולה בין אמנים ליצרנים. התערוכה השנייה הייתה מיזם עצום שכלל למעלה מ-1,600 פריטים, שרובם נבחרו על ידי לילי רייך, במטרה להציג את האיכות והמגוון של העיצוב התעשייתי הגרמני.[6] למעלה מ-4,000 איש ביקרו בתערוכה בין התאריכים 18 באפריל ל-31 במאי 1922 ומוזיאון ניוארק רכש למעלה מ-65 פריטים מהתערוכה, כולל עיצוב בגדי ילדים של רייך עצמה.[6] התערוכה לא נדדה ברחבי ארצות הברית כפי שקיוו, לאור הרגש האנטי-גרמני החזק שהתפתח שם בעקבות מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, לתערוכה הייתה השפעה עמוקה על העיצוב האמריקני והיא ניכרת בעבודתם של מעצבים אמריקאים לאחר תאריך זה.

לילי רייך ולודוויג מיס ואן דר רוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות מעורבותה בורקבונד פגשה לילי גם את לודוויג מיס ון דר רוהה. בשנת 1926 היא עברה מפרנקפורט לברלין לעבוד עימו והייתה לבת זוגו האישית והמקצועית של ואן דר רוהה במשך 13 שנים – משנת 1925 ועד הגירתו של ואן דר רוהה לארצות הברית בשנת 1938. נאמר עליהם שהם היו בני לוויה קבועים האחד לשני, שעבדו יחד על אוצרות תערוכות והפקתן עבור הוורקבונד, וכן תכננו רהיטים מודרניים כחלק ממשימות אדריכליות גדולות יותר שעסקו בהן, כמו ביתן ברצלונה בשנת 1929 ווילה טוגנדהאט בברנו, צ'כיה. שניים מעיצובי הרהיטים המודרניים הידועים ביותר שלהם מתקופה זו הם כיסא ברצלונה וכיסא ברנו.

אלברט פייפר, סגן נשיא לעיצוב וניהול בקנול, חוקר ותיק ומרצה על לילי רייך מזה זמן, מציין כי:[7] "זה היה יותר מאשר מקרי שמעורבותו והצלחתו של מיס ואן דר רוהה בתערוכות עיצוב החלה בה בעת בו החלו יחסיו עם לילי רייך... מעניין לציין ש-ון דר רוהה לא פיתח בהצלחה אף רהיט בן זמננו לפני ואחרי שיתוף הפעולה שלו עם רייך.

כאשר מיס ואן דר רוהה הפך למנהל בית הספר לעיצוב ואדריכלות – הבאוהאוס בשנת 1930, לילי רייך הצטרפה אליו כאחת המורות המעטות בצוות. רייך לימדה עיצוב פנים ועיצוב רהיטים.

בשנת 1996 הציג המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק תערוכה על עבודתה "לילי רייך: מעצבת ואדריכלית"[8] שעוררה לראשונה תשומת לב למעצבת משפיעה אך כמעט נשכחת זו.[9] רייך החלה את דרכה בעיצוב טקסטיל שהייתה הדרך המקצועית המקובלת עבור מעצבות בתחילת המאה ה-20. היא מילאה חלק בלתי נפרד במהלך תנועת הבאוהאוס בדסאו ובברלין בגרמניה וכיהנה בדירקטוריונים מקצועיים, כמו התאחדות העבודה הגרמנית. לילי רייך ניהלה חברת עיצוב פנים משלה והייתה חברת סגל באוניברסיטת ברלין לאמנויות.[10]

לילי רייך שיתפה פעולה ועיצבה בשיתוף עם מיס ואן דר רוהה את כיסא ברנו, כיסא ברצלונה המפורסם, ואת ביתן ברצלונה מטעם ממשלת גרמניה בתערוכה העולמית של ברצלונה, ספרד בשנת 1929.[10] ביתן ברצלונה נחשב ליצירת מופת של עיצוב מודרני, אולם לעיתים נדירות מוזכרת לילי רייך בספרי הלימוד, והיא גם אינה זוכה לקרדיט הולם על תרומתה.[11] היא גם עבדה עם יוזף הופמן האוסטרי על עיצוב הכורסה והספה של קובוס.

בשנת 2018, קרן מיס ואן דר רוהה בספרד הציגה את המהדורה הראשונה של מענק לילי רייך לשוויון בארכיטקטורה. המענק יועד במיוחד לחקר יצירתה של לילי רייך עצמה, ולהתעמקות בידע והפצה של דמות מהותית בתולדות האדריכלות המודרנית.[12][13]

תערוכות ומיצגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1911, לאחר שעבדה ברבות מחנויות הכלבו האופנתיות ביותר בברלין, עיצבה רייך מתקני בגדים עבור ורטהיים. היא גם הייתה חברה ב-ורקבונד מאז 1912, ועבדה בשיתוף פעולה עם קמעונאים גרמנים לייצור תצוגת חלונות מודרניות. שנתון 1913 שלהם מציג תצלומי סדרה שכללו תצלום אחד מאת רייך. אחת המיצגים הגדולים שלה היה במהלך התערוכה הבינלאומית בשנת 1929 בברצלונה. במהלכה היא הדגישה את הצורך בחיבור לתעשייה וליצור סדרתי. בהתאם, היא יצרה אובייקטים לייצור המוני, שנערמו זה לצד זה במאות בחיבורים אלגנטיים ומותאמים, רייך למעשה העלימה ומוססה את יצור היחידה האינדיבידואלית באופן מופשט ועולמי.

מאוחר יותר, בשנת 1937, הציגה רייך את המתקן שיצרה לייצור המוני בתערוכה העולמית של פריז בשנת 1937. המיצג שלה הפך בסופו של דבר לחלק מהביתן הנאצי של אלברט שפר, במהלך יריד עולמי מתוח במיוחד.

עבודות אחרות שלה כוללות:[14]

  • העם הגרמני – עבודה גרמנית, 1934
  • המגורים בברלין של זמננו, 1931. "מופע חומרים": תערוכת עץ.
  • לילי רייך, בית מרקחת הפילים, ברלין 1913. "ספר השנה של ה-ורקבונד הגרמני"

שנות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938, רגע לפני מלחמת העולם השנייה, היגר מיס ון דר רוהה לארצות הברית, ולילי רייך המשיכה לנהל את ענייניה בגרמניה, עד מותה. היא ביקרה אותו בארצות הברית בספטמבר 1939, אך לא נשארה שם ושבה במקום זאת לברלין.[15]

הסטודיו שלה הופצץ בשנת 1943 והיא נשלחה למחנה עבודות כפייה בו שהתה עד 1945. לאחר שחרורה בסוף המלחמה, היא סייעה לתחייתו של הוורקבונד הגרמני, אך נפטרה בברלין לפני הקמתו הרשמית מחדש ב-1950.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • McQuaid, Matilda (1996). Lilly Reich: Designer and Architect (PDF). New York: The Museum of Modern Art. ISBN 0-87070-144-4.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לילי רייך בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "MR20 armchair". Carnegie Museum of Art.
  2. ^ Sherin, Aaris (2018). "Oxford Art Online". Oxford University Press. doi:10.1093/gao/9781884446054.article.t2021963.
  3. ^ "Ketterer Kunst, Art auctions, Book auctions Munich, Hamburg & Berlin". www.kettererkunst.com. נבדק ב-2017-03-30.
  4. ^ "Biographies: Lilly Reich". www.kettererkunst.com. נבדק ב-2016-03-07.
  5. ^ 1 2 3 4 McQuaid 1996, p. 60.
  6. ^ 1 2 3 McQuaid 1996, pp. 14–17.
  7. ^ Pfeiffer, Albert (1997). "Lilly Reich". Association of Women Industrial Designers. אורכב מ-המקור ב-29 במרץ 2013. נבדק ב-2016-03-07. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Lilly Reich: Designer and Architect" (PDF). The Museum of Modern Art. 1996.
  9. ^ Muschamp, Herbert (9 בפברואר 1996). "A Modernist Steps Out Of the Shadows". The New York Times. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 "Lilly Reich". 100 Years of Bauhaus. Bauhaus Kooperation.(הקישור אינו פעיל)
  11. ^ "Lilly Reich Grant for equality in architecture". Fundació Mies van der Rohe. נבדק ב-10 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "Mies van der Rohe Foundation Launches Lilly Reich Grant for Equality in Architecture". Archdaily. נבדק ב-1 בנובמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Lilly Reich Grant for equality in architecture". Fundació Mies van der Rohe. נבדק ב-1 בנובמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ da Costa Meyer, Esther (Winter 1999). "Cruel Metonymies: Lilly Reich's Designs for the 1937 World's Fair". New German Critique. Duke University Press (76): 161–189. JSTOR 488661.
  15. ^ McQuaid 1996, p. 61.