ועדת בכור – הבדלי גרסאות
←רקע: הרמז הוא מה שלמעלה... |
די לשכתב את ההיסטוריה |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
==רקע== |
==רקע== |
||
[[חיים ארלוזורוב]], ראש המחלקה המדינית של [[הסוכנות היהודית]], נרצח ביריית אקדח ב-[[16 ביוני]] [[1933]] בחוף הים ב[[תל אביב]] במהלך טיול עם אשתו, סימה. החשד העיקרי ברצח נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, כיוון שהתנגדו לפעילותו במשא ומתן עם הממשל [[המפלגה הנאצית|הנאצי]] בעניין [[יהודי גרמניה]] ורכושם ([[הסכם ההעברה]]). |
[[חיים ארלוזורוב]], ראש המחלקה המדינית של [[הסוכנות היהודית]], נרצח ביריית אקדח ב-[[16 ביוני]] [[1933]] בחוף הים ב[[תל אביב]] במהלך טיול עם אשתו, סימה. החשד העיקרי ברצח נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, כיוון שהתנגדו לפעילותו במשא ומתן עם הממשל [[המפלגה הנאצית|הנאצי]] בעניין [[יהודי גרמניה]] ורכושם ([[הסכם ההעברה]]). שני חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו בחשד לרצח. כשנה לאחר הרצח זוכה צבי רוזנבלט מאשמה ואילו אברהם סטבסקי נמצא אשם על פי עדות ראייה של סימה ארלוזורוב. בעקבות ערעור על פסק דינו, זוכה גם סטבסקי מאשמה לפי דיני הראיות בישראל המנדטורית, לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה בלבד, ללא עדות מסייעת. בנוסף, נאשם [[אב"א אחימאיר]], רוויזיוניסט שייסד את תנועת [[ברית הביריונים]] כמעורב בשידול והסתה לרצח. אחימאיר זוכה גם הוא מאשמה אך הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי של מאסר בפועל. |
||
| ⚫ | ב[[מפא"י]] לא קיבלו את פסק הדין כזיכוי של הנאשמים. למרות שבמהלך החקירה והמשפט לא היה רמז המצדיק את החשדות במפלגה הרוויזיוניסטית בקשירת קשר, המשיכה מפא"י במשך שנים רבות להאשים את הרוויזיוניסטים, על ההסתה שקדמה לרצח ארלוזורוב ועל המשפט עצמו. הם טענו כי פסק הדין מזכה את הנאשמים מטעמים טכניים בלבד. מפא"י הפעילה באמצעות ההסתדרות לחץ כלכלי גדול על כל מי שערער על אשמת הרוויזיוניסטים ברצח, הוא נדון לסילוק מן העבודה ומן ההסתדרות. [[יהודה ארזי]] היה קצין בבולשת המנדטורית ומונה להיות קצין חוקר בפרשת הרצח. בחקירתו הגיע למסקנה כי לא הנאשמים הרוויזיוניסטים ביצעו את הרצח אלא שני ערבים תושבי יפו, וכי הזיהוי שנעשה לנאשמים על ידי אלמנתו של ארלוזורוב, סימה ארלוזורוב, היה מבוים. ארזי סרב להכנע ללחצים של אנשי ההגנה להאשים את הרוויזיוניסטים ללא ראיות מבוססות, ואף סייע לצוות ההגנה של סטבסקי, מה שהוביל לקרע בינו לבין אנשי ההגנה, ולפרישתו מהמשטרה<ref> בשנת 1973, לאחר מותו של יהודה ארזי, פרסם אחיו, טוביה ארזי, את המסמך שחיבר יהודה ארזי והוגש למפקד הבולשת בזמן חקירת הרצח.</ref>. |
||
שני חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו בחשד לרצח. כשנה לאחר הרצח זוכה צבי רוזנבלט מאשמה ואילו אברהם סטבסקי נמצא אשם על פי עדות ראייה של סימה ארלוזורוב. בעקבות ערעור על פסק דינו, זוכה גם סטבסקי מאשמה לפי דיני הראיות בישראל המנדטורית, לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה בלבד, ללא עדות מסייעת. בנוסף, נאשם [[אב"א אחימאיר]], רוויזיוניסט שייסד את תנועת [[ברית הביריונים]] כמעורב בשידול והסתה לרצח. אחימאיר זוכה גם הוא מאשמה אך הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי של מאסר בפועל. |
|||
| ⚫ | ב[[מפא"י]] לא קיבלו את פסק הדין כזיכוי של הנאשמים |
||
==הקמת הוועדה ופעילותה== |
==הקמת הוועדה ופעילותה== |
||
גרסה מ־15:29, 6 בדצמבר 2009
ועדת בכור הייתה ועדת חקירה ממלכתית בנושא חקירת רצח ארלוזורוב. הוועדה הוקמה בשנת 1982 ומטרתה הייתה לחקור את מעורבותם של אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ברצח חיים ארלוזורוב. מסקנות הוועדה התפרסמו בשנת 1985, 52 שנה לאחר הרצח, בקביעה שבחורים אלה לא היו הרוצחים, אך לא הביאה לפתרון בדבר זהות הרוצחים.
רקע
חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נרצח ביריית אקדח ב-16 ביוני 1933 בחוף הים בתל אביב במהלך טיול עם אשתו, סימה. החשד העיקרי ברצח נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, כיוון שהתנגדו לפעילותו במשא ומתן עם הממשל הנאצי בעניין יהודי גרמניה ורכושם (הסכם ההעברה). שני חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, נעצרו בחשד לרצח. כשנה לאחר הרצח זוכה צבי רוזנבלט מאשמה ואילו אברהם סטבסקי נמצא אשם על פי עדות ראייה של סימה ארלוזורוב. בעקבות ערעור על פסק דינו, זוכה גם סטבסקי מאשמה לפי דיני הראיות בישראל המנדטורית, לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה בלבד, ללא עדות מסייעת. בנוסף, נאשם אב"א אחימאיר, רוויזיוניסט שייסד את תנועת ברית הביריונים כמעורב בשידול והסתה לרצח. אחימאיר זוכה גם הוא מאשמה אך הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי של מאסר בפועל.
במפא"י לא קיבלו את פסק הדין כזיכוי של הנאשמים. למרות שבמהלך החקירה והמשפט לא היה רמז המצדיק את החשדות במפלגה הרוויזיוניסטית בקשירת קשר, המשיכה מפא"י במשך שנים רבות להאשים את הרוויזיוניסטים, על ההסתה שקדמה לרצח ארלוזורוב ועל המשפט עצמו. הם טענו כי פסק הדין מזכה את הנאשמים מטעמים טכניים בלבד. מפא"י הפעילה באמצעות ההסתדרות לחץ כלכלי גדול על כל מי שערער על אשמת הרוויזיוניסטים ברצח, הוא נדון לסילוק מן העבודה ומן ההסתדרות. יהודה ארזי היה קצין בבולשת המנדטורית ומונה להיות קצין חוקר בפרשת הרצח. בחקירתו הגיע למסקנה כי לא הנאשמים הרוויזיוניסטים ביצעו את הרצח אלא שני ערבים תושבי יפו, וכי הזיהוי שנעשה לנאשמים על ידי אלמנתו של ארלוזורוב, סימה ארלוזורוב, היה מבוים. ארזי סרב להכנע ללחצים של אנשי ההגנה להאשים את הרוויזיוניסטים ללא ראיות מבוססות, ואף סייע לצוות ההגנה של סטבסקי, מה שהוביל לקרע בינו לבין אנשי ההגנה, ולפרישתו מהמשטרה[1].
הקמת הוועדה ופעילותה
ב-14 במרץ 1982, קרוב לחמישים שנה לאחר זיכויים של אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לרצח חיים ארלוזורוב. הוועדה קמה בעקבות פרסומו של הספר "רצח ארלוזורוב" מאת שבתי טבת בשנת 1981 ועקב המחלוקת המתמשכת לגבי הרצח וההליכים המשפטיים. במשך עשרות שנים האמינו אנשי תנועת העבודה שמדובר ברצח פוליטי ושסטבסקי ורוזנבלט האשמים ברצח זוכו מסיבות טכניות בלבד. הרוויזיוניסטים לעומת זאת, סברו שמדובר בעלילת דם ושהרצח בוצע בידי ערבים. יש שתהו על עצם הקמת הוועדה, לאחר שמרבית גיבורי הפרשה לא היו בין החיים.
במהלך ישיבת הממשלה בנושא, התקבלה ברוב קולות של 11 שרים, ללא מתנגדים ושני נמנעים, הצעת ראש הממשלה מנחם בגין להקים "ועדת חקירה, שתחקור את האשמות והטענות המחודשות, לפיהן אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, או אחד מהם, היו שותפים לרצח ד"ר חיים ארלוזורוב" [2].
ליו"ר הוועדה התמנה שופט בית המשפט העליון דוד בכור ועם חבריה נמנו מקס קנת - שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב ופרופסור אליעזר ברקוביץ.
כנגד הקמת הוועדה הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שחקירתה הינה התערבות בלתי נאותה בפסק דין חלוט של הרשות השופטת. בית-המשפט דחה את העתירה וקבע כי אין בהקמת הוועדה התערבות שכזו [3].
הקמת הוועדה הייתה מושא לטענות כנגד שימוש בוועדת חקירה ממלכתית להתעסקות בעניינים שעבר זמנם.
מסקנות הוועדה
בתום שלוש שנים מהקמתה, בשנת 1985, פרסמה הוועדה דין וחשבון ובו נכתב "אנו קובעים פה אחד שאברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחיו של חיים ארלוזורוב ז"ל ולא היה להם יד ברצח. הראיות והחומר שלפנינו לא מאפשרים לקבוע: א. מי היו הרוצחים. ב. אם היה זה רצח פוליטי מטעם מפלגה כל-שהיא או לא." [4]. עוד קבעה הוועדה כי עדות הראייה של סימה ארלוזורוב אינה קבילה.
בדו"ח הוועדה נאמר שבגלל שחלפו 49 השנים מאז הרצח עד הקמת הוועדה לא היו בפני הוועדה הראיות הפיזיות, וכן הלכו לעולמם רבים מן העדים, ואילו אחרים, מסיבות הזמן שחלף והגיל, העידו עדויות סותרות ולא סדירות. לאור זאת קבעה הוועדה שלא עלה בידה לקבוע מי ביצע את הרצח ואם הרצח היה בעל אופי פוליטי.
לטענה כי הרוצחים היו שני ערבים שנחשדו במעשה קודם לכן לכך התייחס יו"ר הוועדה, השופט בדימוס דוד בכור בקביעתו כי "הראיות שהיו במשטרה ובמשפט, והראיות שבאו לאחר מכן מוכיחות, שזאת אחת האפשרויות המהותיות, אבל אין באפשרותי לקבוע במידה מספקת של ודאות, שהם היו הרוצחים"[5].
לקריאה נוספת
- אביגדור קלגסבלד, ועדות חקירה ממלכתיות. הוצאת שריגים-ליאון,2001.
- מנחם שריד, לשלטון בחרתנו. הוצאת אורן, הרצליה, 2005.
- יוסף אחימאיר, הרהורים בעקבות דו"ח ועדת החקירה של רצח ארלוזורוב. בתוך: האומה, במה למחשבה לאומית, גיליון 80, עמ' 155-160, 1985.
- שבתי טבת, רצח ארלוזורוב. הוצאת שוקן, תל אביב, 1982.
- ח. בן-ירוחם, העלילה הגדולה - לפני רצח ארלוזורוב ולאחריו, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1982
- אב"א אחימאיר, המשפט. הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, תל אביב, 1968.