טנק שיוט סימן 1
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | טנק שיוט |
| מדינה מייצרת |
 הממלכה המאוחדת |
| יצרן |
ויקרס  |
| משתמשים עיקריים |
הצבא הבריטי |
| שנת ייצור | 1936 |
| תקופת השימוש |
1938–1941 (כ־3 שנים) |
| דגם עוקב | טנק שיוט סימן 2 |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה |
| יחידות שיוצרו |
125 |
| מידע טכני | |
| אורך | 5.8 מטרים (תותח קדימה) |
| רוחב | 2.5 מטרים |
| גובה | 2.65 מטרים |
| משקל | 12 טון |
| מהירות | 40 קמ"ש |
| טווח פעולה | 240 ק"מ |
| מנוע | בנזין, 150 כוח סוס |
| שריון | 14-6 מילימטר פלדה |
| צוות | 6 |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי | תותח 2 ליטראות 40 מ"מ |
| חימוש משני | שלושה מקלעי ויקרס 7.7 מ"מ |
  | |
טנק השיוט סימן 1 (A9) היה טנק שיוט בריטי אשר פותח בשנת 1936 והשתתף בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה. הסימן 1 שירת בצבא הבריטי החל משנת 1938 ועד שהחלפתו בדגמים מתקדמים יותר הושלמה בשנת 1941.
הסימן 1 פותח כחלק מהתפיסה של משרד המלחמה הבריטי, לפיה הכוח המשוריין התחלק לשני חלקים; "טנקי חי"ר" שהיו כבדים ואיטיים, ו-"טנקי שיוט" שנועדו לפרוץ ולאגף פרצות בקו ההגנה של האויב. הסימן 1, אשר פותח יחד עם הטנק שיוט סימן 2 ועוצב על ידי סר ג'ון קרדן מחברת ויקרס, היה הטנק הראשון בסדרת טנקי השיוט הבריטים שפותחו במהלך מלחמת העולם השנייה ומעט אחריה.
הטנק נכנס לשירות הצבא בינואר 1939, מספר חודשים לפני תחילת המלחמה. טנקים אלו השתתפו במערכה על צרפת, במערכה ביוון ובהמשך גם בקרבות המערכה בצפון אפריקה, במהלך הלחימה הוכיח עצמו הסימן 1 כטנק המסוגל להתמודד עם רוב השריון הגרמני והאיטלקי (בהם הפאנצר סימן 2 והסימן 3) זאת בזכות תותח ה-40 מ"מ 2 ליטראות שלו. מצד שני, השריון הדל של הסימן 1 הפך אותו למטרה קלה לטנקים ותותחי הנ"ט של האויב, בעיה נוספת הייתה האמינות המכנית של הסימן 1 ובמיוחד פריסות הזחל התדירות של כלים אלו.
הפעילות האחרונה בה השתתפו טנקי הסימן 1 לפני הוצאתם משירות היה מבצע צלבן בדצמבר 1941.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- George Forty, World War II Tanks, London: Osprey Automotive, 1995.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אודות הסימן 1 (אורכב 05.07.2012 בארכיון Wayback Machine) באתר 'דיזל פאנקס'.
- תמונות של הטנק באתר 'WW2 Vehicles'.
- אודות הסימן 1 באתר 'מיליטרי פקטורי'.