פאנצר סימן 3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
פאנצר סימן 3
PzKpfwIIIH.Saumur.000a1y8q.jpeg
מידע כללי
סוג טנק בינוני
מדינה מייצרת Flag of German Reich (1935–1945).svg  גרמניה הנאצית
שנת ייצור 1937
דגם קודם פאנצר סימן 2
דגם עוקב פאנצר סימן 4
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
אורך 5.52 מטר
רוחב 2.9 מטר
גובה 2.50 מטר
משקל 22 טון (מוכן לקרב)
מהירות 40 קמ"ש על כביש, 19 קמ"ש בשטח
טווח פעולה 155 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 50 מ"מ
חימוש משני שני מקלעי מסוג MG34
מנוע בנזין, 265 כוח סוס
מיגון עד 60 מ"מ
צוות 5

פאנצר סימן 3 היה טנק בינוני ששירת בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, ולו צוות בן חמישה אנשים. סימולו הרשמי בצבא הגרמני היה "פַּנצֶרקַמפְּ‏פֿוָאגֶן 3" (Panzerkampfwagen III, רכב קרבי משוריין). פיתוחו של הטנק החל בשנות ה-30 של המאה ה-20; דגם זה היה אחד מהעיקריים בין דגמי הטנקים הגרמניים בשנים 1940-1942. עם תחילת פיתוחו הותקן לו תותח בקוטר 37 מילימטרים, אך עם הזמן הוגדל לתותח קוטר 50 מ"מ. בנוסף לתותח, היה הטנק חמוש בשני מקלעים. בעת המערכה בפולין היו רק מעט טנקים מדגם זה בשימוש, אך יצורו ההמוני החל עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ועם תחילת הפלישה לברית המועצות היה זה הטנק החשוב ביותר, מבחינה מספרית, בצבא הגרמני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיבות שנכפו על גרמניה בשנות ה-20, כתוצאה מחוזה ורסאי שנחתם בתום מלחמת העולם הראשונה ואסר עליה להחזיק ולייצר טנקים, הוליכו לשיתוף פעולה חשאי בין גרמניה לברית המועצות בתחום הצבאי. ב-1928, הוקם ליד קאזאן על גדות הוולגה מרכז אימון סודי משותף, אשר יועד לאמן קצינים משני הצבאות במבצעי טנקים ולנסות דגמי טנקים שונים. מספר דגמי אב-טיפוס של טנקים גרמנים הובאו לשם מפורקים והורכבו מחדש. אמנם, אף אחד מהטנקים שנוסו בקאזאן לא היו מוצלחים דיים ולא עברו לשלב הייצור, אך הם סייעו רבות לתכנון הטכני והטקטי לשנים הבאות.

ב-1933 התוו אוסוולד לוץ, המפקח על גיסות התובלה, יחד עם ראש מטהו היינץ גודריאן, ממקימי חיל השריון בצבא הגרמני בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, את הדרישות לציודן של עוצבות הפאנצר (שריון) הגרמניות לשנים הבאות. בהתבססם במידה מסוימת על המחקר שנערך במתחם הניסוי בקאזאן, החליטו שכוחות השריון זקוקים לשני סוגי טנקים עיקריים, תחת השמות המוסווים "ZW" ו-"BW". ה-ZW, או Zugführerwagen (מגרמנית: רכב מפקד מחלקה) אמור היה להיות טנק קל חמוש בתותח בקוטר 37 מ"מ ושני מקלעים, ויועד להיות הטנק העיקרי של דיוויזיות הפאנצר. ה-BW, או BattalionFührerwagen (רכב מפקד גדוד) היה אמור להיות טנק סיוע בינוני לצד ה-ZW, חמוש בתותח בעל קליבר גדול ומותאם לירי פגזים נפיצים על כוחות חי"ר ונ"ט ועמדות מבוצרות של האויב‏[1]. גודריאן תכנן ששני סוגי הטנקים יכללו חמישה אנשי צוות: תותחן, טען ומפקד בצריח הטנק (המפקד ימוקם מעל התותחן ולו יהיה צריחון בעל שדה ראייה היקפי), נהג וקשר בתובה. כל טנק יצויד במערכת קשר פנימית המאפשרת תקשורת בין חברי הצוות, ומערכת קשר חיצונית שתאפשר למפקד כוח השריון לתקשר עם הטנקים שבפיקודו‏[2].

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שנקבע בדיוני הוועדה שנערכו ב-11 בינואר 1934 במשרד החימוש הגרמני בנוגע להקצאת כלי רכב משוריינים ליחידות הפאנצר במסגרת הרייכסווהר, שתוכנן להתרחב ולכלול 63 דיוויזיות, כל גדוד פאנצר יורכב מארבע פלוגות. שלוש מתוכן מצוידות בטנקי ה-ZW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 3) החמושים בתותח 37 מילימטר, ואילו הרביעית תפעל כפלוגה מסייעת המצוידת בטנקי ה-BW (שייכנס לייצור בתור הפאנצר סימן 4). עוד הוסכם בוועדה על מפרט סופי ל-ZW, לפיו נדרש טנק שמשקלו המקסימלי 15 טון ומהירותו המקסימלית 40 קמ"ש. ה-ZW נועד להיות הטנק העיקרי של דיוויזיות השריון הגרמניות, בעל יכולת להעסיק ולהשמיד טנקי אויב.

ארבע חברות ניגשו למכרז לפיתוח הטנק: דיימלר-בנץ, קרופ, מאן וריינמטל (Rheinmetall). דיימלר בנץ ומאן פיתחו את השלדה וחטיבת הכוח, וריינמטל וקרופ את הצריח והחימוש הראשי. בחינת אבות הטיפוס של החברות השונות נמשכה בין השנים 1936-1937, ובאותה שנה נבחרה השלדה של חברת דיימלר-בנץ והצריח של קרופ. הטנק הראשון, פנצר III מסדרה A ירד מפס הייצור במאי 1937. באותה שנה יוצרו עשרה טנקים כאלה, מתוכם שניים לא חמושים.

כבר בתחילת תכנונו של הטנק, נודעו חילוקי דעות לגבי חימושו הראשי. מפקח הכוחות הממוכנים דרש לצייד את הפאנצר 3 בתותח 50 מ"מ, אך לא הצליח לשכנע את גורמי משרד החימוש של הצבא‏[3], האחראים לרכש, שטענו שמאחר ותותח הנגד-טנקים שהופעל באותו זמן על ידי חיל הרגלים היה בקוטר 37 מ"מ, יש להתאימו גם לפאנצר 3 מטעמים של אחידות וסטנדרטיזציה. עם זאת, מלכתחילה תוכננה טבעת הצריח של הטנק להסבה אפשרית בעתיד לתותח 50 מ"מ שאכן בוצעה בהמשך, ואפשרה להאריך את משך חייו המבצעיים של הטנק‏[4].

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאנצר סימן 3 בברית המועצות, 1942.

המבנה של הפאנצר 3 תוכנן בצורה הדומה למרבית הטנקים הגרמניים ממלחמת העולם השנייה, ונשאר זהה בכל דגמי הטנק. חטיבת הכוח מוקמה בירכתיי הטנק, תא לחימה בצריח שהורכב במרכז הטנק, ותא נהיגה בחזית. בפאנצר 3 חמישה אנשי צוות: שלושה מהם בצריח, כמו ברוב טנקי המערכה המודרניים. אלו הם המפקד, התותחן והטען. המפקד ישב במרכז הצריח, מתחת לכיפת המפקד, כאשר התותחן משמאל לבית הבליעה של התותח הראשי והטען מימין. בחרטום הטנק ישבו הנהג בצד שמאל, ומפעיל הרדיו/מקלען חרטום מימינו. ביניהם הייתה הממסרה.

דגמים A עד H[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת הייצור הראשונה, פאנצר סימן 3 דגם A ‏(Panzer III Ausführung A, סימונו הרשמי של הטנק בידי דיימלר בנץ - Typ "1/ZW"), יוצרה ב-1937. מזקו"ם הטנק הורכב מחמישה גלגלי מרכוב בינוניים בכל צד, גלגל הינע קדמי ושני גלגלים מחזירים. מערכת המתלים הניסיונית הייתה מסוג קפיצי סליל. מנוע הטנק היה מדגם מייבאך 'HL 108 TR' בעל 12 צילינדרים, מקורר מים שייצר 250 כוחות סוס. מנוע זה איפשר לטנק לנוע במהירות מקסימלית של 35 קמ"ש, ובין 12-10 קמ"ש בתנאי שטח. מלאי הדלק בן 300 הליטר העניק לו טווח תאורטי של 95 עד 165 קילומטרים בהתאם לתנאי השטח.

חימושו העיקרי של דגם A היה תותח 37 מ"מ L/46.5‏[5] בעל מהירות לוע של 760 מטרים לשנייה‏[6]. צמד מקלעי MG34 בקוטר 7.92 מ"מ הותקנו במקביל לתותח הראשי, ומקלע נוסף הותקן בחרטום התובה, בימין חזית הטנק ושימש את מפעיל הרדיו. התחמושת המובלת בטנק היא 120 פגזים, ו-4,500 קליעים למקלעים. מיגון הטנק עמד בסך הכל על 14.5 מכל הצדדים, 10 מ"מ בחלקו העליון ו-5 מ"מ בגחון, זאת בכדי לשמור על מגבלת המשקל המתוכננת‏[7].

דגם B נכנס לייצור זמן קצר לאחר מכן. בדגם זה נעשה ניסיון לפתור את בעיית המתלים באמצעות החלפתם במערכת קפיצי עלה, עם שמונה גלגלי מרכוב קטנים בכל צד ושלושה גלגלים מחזירים. כיפת המפקד הוחלפה גם היא. מלבד זאת, הדגם היה זהה לקודמו, אך שקל מעט יותר - כ-15.9 טונות. כ-15 שלדות יוצרו, והן גם שימשו לבחינת אב הטיפוס של תותח הסער שטורמגשיץ. דגם C שיוצר במקביל, היה זהה לקודמו, עם שינוי קל במערכת הקפיצים. בינואר 1938 נכנס לייצור דגם D, בו עובה השריון ל-30 מ"מ, והותקנה כיפת מפקד חדשה. שינויים אלה העלו את משקלו של הטנק ל-19.8 טונות, וכדי לפצות על כך, הוצגה תיבת הילוכים חדשה ומשופרת בת ששה הילוכים במקום חמישה, שסייעה לשמור על מהירות הדרך של הטנק. כ-30 יחידות מדגם זה יוצרו, ובמספר טנקים מהדגמים הקודמים עובה השריון ל-30 מ"מ.

בשלהי 1938 הוחל בייצור דגם E, שפתר את בעיית המתלים של הטנק. בדגם זה שולב הפיתוח החדשני של מתלים מסוג מוט פיתול (Torsion Bar), שהיו עמידים יותר והעניקו לטנק את היתרון הכרוך בכך שרק חלק קטן ממערכת המתלים הייתה חשופה. הפאנצר 3, כמו מקבילו הסובייטי, KV, היה מן הטנקים הראשונים שעשו שימוש במוטות פיתול. חטיבת הכח הוחלפה גם היא; מנוע בהספק של בין 265 ל-300 כוחות סוס ותיבת הילוכים חדשה הותקנו. קרוב ל-100 יחידות מדגם E יוצרו. ייצור המוני של הטנק החל מדגם F, בספטמבר 1939; דגם זה היה כמעט זהה לקודמו.

דגם G שהוכנס לייצור באפריל 1940, כלל מעט שינויים תחילה. השריון בחלקו האחורי של התובה עובה מ-21 מ"מ ל-30 מ"מ, וכיפת המפקד הוחלפה. בסיומה של המערכה על צרפת ביוני 1940, עלתה הבעיה של עוצמת אש בלתי מספיקה של הטנקים הגרמניים. תותח ה-37 מ"מ של הסימן 3 היה נחות בביצועיו למרבית תותחי הטנקים הצרפתים והבריטים, ובעוד שטנקים אלו לא התקשו לחדור את הסימן 3, תותח ה-37 מ"מ שלו הוכח כלא אפקטיבי נגד שריונם העבה של טנקים דוגמת המטילדה סימן 2 הבריטי ושאר B1 הצרפתי. לקחים אלו זירזו את התוכניות הקיימות לשדרוג כוח האש של הטנק לתותח 50 מ"מ KwK 38‏[8] L-42 קצר קנה, בעל מהירות לוע נמוכה של 685 מטר לשנייה עם פגז חודר שריון. סוגיה זו של חימושם מחדש של הטנקים הגרמניים הובאה בפני היטלר, שהתעניינותו והבנתו בנושאים טכניים הייתה רבה. הוא הורה שתותח ה-37 מ"מ יוחלף לא בתותח 50 מ"מ L-42 הקצר, אלא בתותח 50 מ"מ L-60 לו קנה ארוך יותר, מהירות לוע גבוהה יותר של 835 מטר לשנייה וכושר חדירת שריון עדיפה. עם זאת, קציני המטה האחראים לנושא מצד משרד החימוש לא ביצעו פקודה זאת, ובחרו להתקין את תותח 50 מ"מ קצר הקנה L-42, מאחר וכבר היה בייצור‏[9]. כ-50 דגמי G הראשונים צוידו בתותח 37 מ"מ, ואז הוסב הייצור לתותח 50 מ"מ‏[10]. בהמשך הוחזרו דגמי E ו-F רבים למפעלים להחלפת התותח. מדגם G ואילך היה רק מקלע אחד מקביל לתותח ואחד בתובה.

הדגם הבא של הטנק, דגם H, הכיל מספר שינויים מהותיים. צריח חדש תוכנן לנשיאת תותח ה-50 מ"מ, אשר לראשונה כלל רצפת צריח מסתובבת. 99 פגזים הובלו בטנק. המערכות ב-1940/1939 הוכיחו כי מיגון הפאנצר 3 אינו תואם לשדה הקרב המודרני, ואינו מספק הגנה כנגד תותחי הנ"ט ותותחי הטנקים הקיימים. לקחים אלו הובילו לפתרון ביניים בדמות הוספת לוחות שריון בעובי 30 מ"מ שהוברגו לחזית ולעורף התובה (שעוביים הבסיסי עמד על 30 מ"מ), שהעלו את משקלו של הטנק לכמעט 22 טונות. כדי לפצות על כך, המתלים חוזקו, תיבת ההילוכים הוחלפה בדגם פשוט יותר, ורוחב הזחלים הוגדל מ-36 ס"מ ל-40 ס"מ‏[11].

דגמים J עד N[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1941, כחודש לפני סיום הייצור של דגם H, החל להיכנס לייצור דגם J, בו עובי השריון הבסיסי במגן התותח, בחזית התובה ובעורפה עמד על 50 מ"מ. הצבא הזמין תחילה מהתעשייה כ-900 יחידות מדגם J, ואחר כך הגדיל את הדרישה ל-2,700 יחידות. באפריל 1941, בעת הצגת טנקים שנערכה בפני היטלר, הבחין הפירהרר בכך שהפאנצר 3 חמוש בתותח 50 מ"מ הקצר בעל מהירות לוע נמוכה ובלתי מספקת, ולא בתותח ה-L-60 שאותו דרש להתקין בטנק‏[12]. בהתאם לכך, הוצאו מיד הוראות לתעשייה הגרמנית לחמש את הדגמים הבאים בתותח ה-L-60, אולם הנזק כבר נגרם. ייצור הטנק עם התותח החדש החל רק בדצמבר 1941, והתוצאה הייתה שבחודשים הראשונים לפלישה הגרמנית לברית המועצות שהחלה ב-22 ביוני 1941, בה נתקל כוח השריון הגרמני בטנקים הסובייטיים החדשים יותר, KV-1 ו-T-34, שהיו חסינים לאש מתותחי ה-37 מ"מ וה-50 מ"מ הקצר, לא היה אף סימן 3 עם התותח המשופר.

אולם על אף שדרוג כח האש של הטנק, המערכה ברוסיה הוכיחה כי ערכו של הפאנצר 3 בשדה הקרב איננו כפי שהיה. במרץ 1942, ניסו המהנדסים הגרמנים לשדרג את כוח האש של הטנק באמצעות הרכבת צריחו של הפאנצר סימן 4, בן תותח 75 בעל כושר חדירת שריון עדיפה. הניסויים הראו כי השלדה לא תוכל לשאת את המשקל העודף, והרעיון נפסל. עקב כך, הוחלט להמשיך את ייצור הטנק עם תותח ה-50 מ"מ, עד אשר ייכנס טנק הפנתר לייצור סדרתי ויחליפו. במחצית 1942 עובה שריון הפאנצר 3 כדי לסייע לו להתמודד מול הטנקים הסובייטים. שריון חזית הצריח עובה מ-30 מ"מ ל-57 מ"מ. כמו כן נוספו לוחות שריון בעובי 20 מ"מ במרווח קטן ממגן התותח וחזית המרכב העליון. גרסה זו של הטנק נודעה כדגם L[13], ממנו יוצרו למעלה מ-600 יחידות עד שלהי 1942.

למרות שהפאנצר 4 נועד להיות טנק סיוע, הרי כבר בשנת 1942 התהפכו היוצרות; הפאנצר 4 צויד בתותח בעל מהירות לוע גבוהה שאיפשר לו להילחם בשריון ביעילות רבה מהפאנצר 3. טנק זה הסתבר כמוצלח יותר מהפאנצר 3 ובעל פוטנציאל רב יותר לשדרוג. כתוצאה מכך, הוחלט ביוני 1942 להתקין בפאנצר 3 סימן N את תותחו המקורי של הפאנצר 4, (סימן A עד F), מסוג L/24 KwK 37 בקוטר 75 מ"מ, בעל מהירות לוע נמוכה. ייעודו היה לוחמה נגד חי"ר וסיוע קרוב; לא רק שלתותח זה היו פגזים נפיצים עדיפים, אלא גם פגזים בעלי מטען חלול בעלי כושר חדירת שריון עדיפה מתותח ה-50 מ"מ, המסוגלים להביס שריון בעובי 70 מ"מ עד 100 מ"מ.

בדגם N נוספו פלטות מיגון (נקראו בגרמנית: Schürzen) לצידי הטנק ולצריח. אלו היו התקני מיגון מפלדה בעובי של 5 מ"מ אשר הותקנו על מסילה במרווח מסוים מהשריון הראשי ונועדו להגן מפני איום רובי הנ"ט הסובייטים.

מנוע מייבאך HL 120

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקושי של גרמניה הנאצית לייצר טנקים לאחר חימושה מחדש, נבע בראש ובראשונה מפירוקה של התעשייה הגרמנית הכבדה בתום מלחמת העולם הראשונה. בניגוד למפעלי תעשייה קלה לסוגיהם שיכלו לבנות מטוסים וכלי נשק רבים אחרים, ייצור פלדה כבדה לטנקים גרם לתעשייה בעיות רבות, שכן היא דרשה כלים מיוחדים ומומחיות. אף שיכולת הייצור של גרמניה הנאצית התרחבה רבות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, התעשייה לא הוסבה כולה למאמץ המלחמתי (עד 1943), ולא נערכה למאבק ממושך שיערך שנים רבות.

ייצור הטנקים בגרמניה החל ב-1934, באמצעות נתינת חוזים לחברות אזרחיות לרוב; לחברות אלו לא היה ניסיון בייצור טנקים, והן ייצרו אותם באופן אינדיווידואלי ובשיטה שלא תאמה לייצור סדרתי בכמויות גדולות. כאמור לעיל, הפאנצר 3 והפאנצר 4 תוכננו להיות טנקי המערכה העיקריים של עוצבות השריון בשנים הבאות, אולם אי יכולתה של התעשייה הגרמנית לספק טנקים אלה בכמויות מספקות, בגלל מגבלות ייצור, הובילו לכך שמעט כלים מהמתוכנן היו מוכנים למערכות בשנים של 1940-39. כאמצעי ביניים, הוחל בייצורו של הפאנצר סימן 2.

דגמי הטנק הראשונים של הפאנצר 3 - C, B, A ו-D שנבנו ע"י דיימלר בנץ היו דגמי טרום ייצור, ששימשו לבחינת מערכות הטנק, וככאלו יוצרו במספרים קטנים. הייצור ההמוני תוכנן להתחיל מדגם E, אז נוספו שני מפעלים נוספים לתהליך - הנשל ומאן, לצד דיימלר בנץ. בפועל, הושלמו פחות מ-100 יחידות מדגם זה. הייצור ההמוני של הטנק החל מן הסדרה F, בספטמבר 1939. ב-17 ביולי 1941, עמד התכנון לבניית 7,992 טנקי פאנצר 3 ל-36 דיוויזיות השריון המתוכננות; עם זאת, המאורעות בחזית המזרחית בחודשים הראשונים של מבצע ברברוסה, שגרמו לצבא ולהיטלר לפקפק באפקטיביות של הטנק, הביאו להפחתה בדרישה לייצור הטנק. ב-1942 הושלמו 2,555 טנקים, ו-349 נוספים ב-1943‏[14], ובאוגוסט אותה שנה הופסק ייצור הטנק באופן סופי, והמפעלים הוסבו לייצור תותח הסער שטוג 3 המבוסס על שלדת הפאנצר 3.

טבלת ייצור הפאנצר 3 לפי דגמים:‏[15]

דגם יצרן תאריך כמות שלדות שיוצרו הערה
A דיימלר בנץ 1937 10
B דיימלר בנץ 1937 15
C דיימלר בנץ 1937 - ינואר 1938 15
D דיימלר בנץ ינואר - יוני 1938 30
E דיימלר בנץ, הנשל, מאן דצמבר 1938 - אוקטובר 1939 96
F דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, פאמו ספטמבר 1939 - יולי 1940 435
G דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, פאמו, וואגמאן, MNH אפריל 1940 - פברואר 1941 600
H הנשל, מאן, אלקאט, מיאג, וואגמאן, MNH אוקטובר 1940 - אפריל 1941 308
J דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, מיאג, וואגמאן, MNH מרץ 1941 - יולי 1942 1,549
J1 דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, מיאג, וואגמאן, MNH דצמבר 1941 - יולי 1942 1,067
L דיימלר בנץ, הנשל, מאן, אלקאט, מיאג, וואגמאן, MNH יוני - דצמבר 1942 653
M מאן, מיאג, וואגמאן, MNH אוקטובר 1942 - פברואר 1943 250
N הנשל, מאן, מיאג, וואגמאן, MNH יוני 1942 - אוגוסט 1943 663 37 נוספים הוסבו מטנקים מחודשים
פלאמפאנצר וואגמאן פברואר - אפריל 1943 100
פנצרבפהלסוואגן דיימלר בנץ יוני 1938 - פברואר 1943 381 104 נוספים הוסבו
סה"כ כל החברות 1937 - אוגוסט 1943 6,172 לא כל השלדות יוצרו כטנקי פאנצר 3

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ'טנק מערכה', הפאנצר 3 תוכנן להיות המרכיב העיקרי של דיוויזיות הפאנצר (שריון) הגרמניות. בתאוריה, אמורה הייתה דיוויזיית הפאנצר לכלול שני רגימנטים (חטיבה) של טנקים, בני שני גדודים כל אחד. כל גדוד יורכב מארבע פלוגות בנות 32 טנקים כל אחת, שלוש מתוכן תצוידנה בטנקי פאנצר 3. אולם על אף חימושה מחדש של גרמניה הנאצית, ייצור הטנקים התנהל באיטיות, ובעת הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, היו בצבא הגרמני רק 98 טנקי פאנצר 3, מדגמים A עד E בעלי תותח 37 מ"מ, כשעיקר העול בלחימה בפולין נפל על 1,445 טנקי פאנצר סימן 1 ו-1,223 פאנצר סימן 2, בסיוע 211 טנקי פאנצר סימן 4‏[16].

כנגד כח השריון הגרמני עמדו לרשות הצבא הפולני מעט פחות מ-200 טנקים בעלי יכולת חדירת שריון, מרביתם מהדגם 7TP החמוש בתותח בופורס בקוטר 37 מילימטר, ועוד כ-470 טנקים קלים חמושים במקלעים בלבד, שלא היו יעילים בלוחמת שריון. מרבית הטנקים הפולנים פוזרו בין דיוויזיות הרגלים והפרשים, והשפעתם על הקרב הייתה מועטה. במהלך המערכה בפולין, הפאנצר 3 תפקד באופן מוצלח למדי, אם כי מיגון הטנק לא היה מספק. בפרק הזמן שבין ה-1 בספטמבר ל-25 בספטמבר, הושמדו כליל, כלומר ללא יכולת לתקנם או להחזירם למפעלים, 26 טנקי פאנצר 3‏[17].

המערכה על צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, היה הפנצר 3 הטנק החשוב ביותר בצבא הגרמני מבחנית מספרית. הטנקים שהופעלו בשלב זה היו מסימן E ו-F, שהתותח שלהם שודרג לתותח L42 בעל קוטר 50 מ"מ; בנוסף, הופעלו טנקים מסימן G ו-H, עם אותו תותח. גם בצפון אפריקה הופעלו טנקי פנצר 3 עם תותח זה. הטנקים הסוביטיים מדגם T-34 ומסוג KV שהחלו להופיע באותו שלב היו טובים מהפנצר 3, אך רובם של הטנקים הסוביטיים היו עדיין מדגמי T-26 ומסדרת BT, שנפלו מן הפנצר 3. איכותו של הטנק הגרמני, בנוסף לאימון הטוב יותר של צוותי הטנקים הגרמניים, המיומנות הטקטית הטובה יותר של המפקדים הגרמניים והנדסת האנוש הטובה יותר בטנקים הגרמניים הביאה ליחס השמדות של 6:1 לטובת הגרמנים.

פנצר 3 סימן G שנלכד על ידי חיילים בריטיים בצפון אפריקה

עם הופעתם של הטנקים הסוביטיים החדשים ניתנה עדיפות לחימושם מחדש של טנקי פנצר 3 בתותחים משופרים מדגם L/60, בקוטר 50 מ"מ. סימנים 1 J עד M קיבלו את התותח החדש, יחד עם מיגון טוב יותר. גרסאות אלה של הפנצר 3 הופיעו במהלך 1942 ו-1943; טנקים אלה היו יכולים להתמודד מול טנקי T-34 בטווחים רגילים, ומול הטנקים הכבדים מסדרת KV היו טנקי פנצר 3 יכולים להילחם בעזרת פגזים מיוחדים מטונגסטן, בעלי מהירות גבוהה במיוחד. מול חי"ר הנושא אמצעי נ"ט נוספו לטנקים אמצעי מיגון שונים. ואולם, למרות שיפורים אלה הלך הטנק ונדחק לתפקידים משניים, וזאת בשל הכנסתם לשירות של טנקי הפנצר 4 המשופרים, שעלו על טנקי הפנצר 3, ובמיוחד כניסתם לשירות של טנקי הפנתר.

אחד מיתרונותיו של הפנצר 3 היה הצריח שלו, שתוכנן לשלושה אנשי צוות: מפקד, טען ותותחן. תכנון זה איפשר למפקד הטנק להתמקד בניהול הקרב. ברוב הטנקים שקדמו לפנצר 3 היו בצריח שני אנשי צוות, או אפילו אחד; הדבר הכביד מאד על המפקד, שנדרש גם לטעון את התותח או לירות בו, ופגע מאד בתפקוד הטנק. גם טנקים שנראו מרשימים מאד "על הנייר" נפגעו מאד מתכנון זה.

שלדתו של הפנצר 3 הייתה הבסיס לתותח הסער ומשחית הטנקים שטורמגשיץ (Sturmgeschütz) III, הרק"ם החשוב ביותר של צבא גרמני במהלך המלחמה.

הייצור הסתיים בשנת 1943, אך גרסאות מסוימות של הטנק יוצרו עד סוף המלחמה, בהן טנק המותאם לפיקוד. בסך הכול יוצרו במלחמת העולם השנייה כחמישה עשר אלף טנקים מסוג זה.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנצר 3 עם ציוד לצליחת נתיבי מים
  • פאנצר 3 A,B,C,D - דגמי טרום ייצור מבצעי. 75 כלים מדגם זה יוצרו בשנים 1938-1937.
  • פאנצר 3 E,F - דגמים מבצעיים, עם תותח 37 מ"מ (שודרג לאחר מכן ל-50 מ"מ). 531 כלים יוצרו בשנים 1940-1939.
  • פאנצר 3 G - תוספת שריון בבסיס התותח וחימוש תותח 50 מ"מ. 600 טנקים מסימן זה יוצרו בשנים 1941-1940.
  • פאנצר 3 H - תוספת לוח שריון של 30 מ"מ בחזית. 308 כלים יוצרו בשנים 1941-1940.
  • פאנצר 3 I - הוזכר בדו"חות מודיעין של בעלות הברית, אך כנראה לא יוצר בפועל.
  • פאנצר 3 J - הארכת התובה ושריון אחיד 50 מ"מ. 482 כלים יוצרו בשנת 1941.
  • פאנצר 3 J/1 - תותח 50 מ"מ עם קנה ארוך יותר. 1067 כלים יוצרו מסוף 1941 לאמצע 1942.
  • פאנצר 3 K - טנק פיקוד, עם צריח מותאם. נשא תותח 50 מ"מ.
  • פאנצר 3 L - שריון 50 מ"מ ותוספת לוחות 20 מ"מ. 653 כלים יוצרו בשנת 1942.
  • פאנצר 3 M - תוספת לוחות שריון בצריח ובצדדים וצינור מפלט ארוך לחציית מכשול מים. 250 כלים יוצרו בשנים 1943-1942.
  • פאנצר 3 N - דגמי J/L/M מצוידים בתותח 75 מ"מ. 700 טנקים שופרו בשנים 1943-1942.

כלים ייחודיים שהתבססו על פנצר 3[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח הסער שטורמגשיץ סימן 3 המבוסס על הפאנצר סימן 3.
  • טאוכפנצר (Tauchpanzer) 3- טניקם שהוסבו כ"טנקי צלילה", לקראת הפלישה המתוכננת לבריטניה (מבצע ארי-הים)
  • פנצרבפהלסוואגן (Panzerbefehlswagen) 3 - טנק פיקוד. מיגון כבר יותר, תותח דמה, מכשירי קשר ארוכי טווח.
  • ארטלרי-פנצרבאובאכטונגסוואגן (Artillerie-Panzerbeobachtungswagen) 3 - טנק לתצפית קדמית עבור ארטילריה. יוצרו 262 כלים מדגם זה.
  • פלאמפנצר (Flammpanzer)‏ 3 סימן M - טנק להביור. 100 טנקים מדגם פנתר 3 סימן M הוסבו לדגם זה.
  • ברגפנצר (Bergepanzer) 3 - כמה טנקי פנצר 3 הוסבו לרכבי חילוץ משוריינים מדגם זה.
  • מיינראומר (Minenraumer) 3 - רכב לפינוי מוקשים, עם מזקו"ם מוגבה.
  • שטורמגשיץ (Sturmgeschütz) 3 - תותח סער ששימש גם כמשחית טנקים, תותח 75 מ"מ.

התותח המתנייע הסובייטי SU-76i היה מבוסס גם הוא על תכנון שלדות טנקי פנצר 3 שנלכדו בידי הרוסים והועתקו. כ-1,200 כלים מסוג זה יוצרו ב1943 על ידי הצבא האדום: הצריח הוסר, ובמקומו הותקן תותח 76 מ"מ עם יכולת צידוד מוגבלת. בחזית הצריח הותקן מיגון בעובי 60 מ"מ, בחזית התובה - בעובי 50 מ"מ, ובצידיה מיגון בעובי 30 מ"מ.

גם יפן רכשה מגרמניה שני טנקי פנצר 3, כנראה כדי ללמוד מן התכנון הגרמני. ואולם, מכיוון שעיקר המאמץ הטכנולוגי היפני היה מופנה לחילות האוויר והים, לא נעשה רבות עם טנקים אלה. שני הטנקים לא סופקו ליפן עד 1943, ואז הייתה הטכנולוגיה של הטנק מיושנת למדי.

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הטבלה מתייחסת לפאנצר סימן 3 מדגם J שהיה אחד הדגמים הנפוצים של טנק זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Spielberger, Walter (1993). Panzer IV and its variants .Schiffer Publishing LTD, p.10
  2. ^ Guderian, Heinz. Panzer Leader, Da Capo Press (2002), p.28
  3. ^ Heerswaffenamt
  4. ^ Spielberger, Walter (1993). Panzer III and its variants .Schiffer Publishing LTD, p.11
  5. ^ המספר שליד האות L מציין את קליבר התותח - כלומר היחס שבין אורך הקנה לבין קוטרו. אורך התותח משפיע על דיוק התותח ועל כושר החדירה של הקליע.
  6. ^ Spielberger, Panzer III and its variants, עמ' 12
  7. ^ Perrett, Bryan. Panzerkampfwagen III Medium Tank 1936-44, Osprey Publishing, 1999. p.6
  8. ^ ‏KwK הוא קיצור לKampfwagenkanone, תותח (של) רכב קרבי. ‏
  9. ^ בספרו של פ. מלנתין "קרבות שריון", מרחיק המחבר וטוען כי אי ציות זה מצד משרד החימוש תרם לא מעט להפסד במלחמה.
  10. ^ .Chamberlain, Peter; .Doyle, Hilary. Encyclopedia of German Tanks of World War Two. Sterling Publishing, 1999 p.63
  11. ^ Perrett, עמ' 8-7
  12. ^ דאגלס אורגיל. הטנק: עיונים בתולדות הטנק ובהתפתחותו, הוצאת מערכות 1980, עמ' 161
  13. ^ Spielberger, עמ' 58
  14. ^ Spielberger, עמ' 63-59
  15. ^ Chamberlain & Doyle, עמ' 74-58
  16. ^ Perrett, עמ' 21
  17. ^ Thomas L. Jentz. Panzer Truppen: The Complete Guide to the Creation & Combat Employment of Germany's Tank Force 1933 - 1942, Schiffer Military History, 1996, p.104