מיתה עושה ניפול

בהלכה היהודית, מיתה עושה ניפול היא סברא בהלכות אבר מן החי. כאשר אבר שלם של בעל חיים, התנתק מגוף בעל החיים, הוא נקרא אבר מן החי, כאשר רובו התדלדל הוא נקרא אבר המדולדל. אבר כזה, למרות שרובו מנותק מגוף בעל החיים, נחשב עדיין למחובר אליו, מכיוון שמיעוט ממנו מחובר לבעל החיים לא ניתן להחשיב אותו כאבר מת, שהרי הוא עדיין מחובר במקצת לגוף ויונק ממנו. כאשר בעל החיים מת, ייתכן שיש לומר למפרע, שהאבר נחשב לבשר מן החי כבר לפני שהוא התנתק מגוף בעל החיים, סברא זו נקראת בתלמוד - "מיתה עושה ניפול".

הסבר הגיוני

רבי יעקב יצחק רבינוביץ מסביר, כי בכל התורה כולה קיים כלל כי הרוב מכריע, אם כי למרות זאת, לא ניתן ללכת אחרי הרוב, כאשר רוב האבר התנתק מחיותו - מגוף האדם, שכן אבר שעדיין מחובר במקצת לגוף האדם, אינו נחשב לאבר מת, ובהכרח שהמיעוט - המחובר לגוף האדם יכריע את האבר כאבר חי. אבל כאשר האבר מת לחלוטין, נמצא כי בחלקו הגדול הוא אבר מן החי, ובחלקו הקטן הוא נבלה, במקרה כזה שוב יש ללכת אחרי הרוב - ולהחשיב אותו כאבר מן החי.

שחיטה עושה ניפול

בשחיטה, לעומת זאת, הפסק הוא כי "שחיטה אין עושה ניפול", כלומר אין להחשיב את האבר כאילו נפל כבר מחיים כדי להחשיבו כאבר מן החי. מסביר הגאון מפונוביז', כי לשחיטה יש כוח הלכתי המתיר את הבהמה מאיסור אבר מן החי, ולכן מכיוון שהתקיים דין שחיטה בחלק מבעל החיים, הותר איסור אבר מן החי בכל האבר.

רבא, מביא פסוק כראיה לכך, שמיתה עושה ניפול, ואין שחיטה עושה ניפול. בחומש ויקרא כתוב: כתוב: ”וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא”. המילה "במותם", לכאורה מיותרת; ברור שהפסוק מדבר על המצב של מות בעל החיים, שהרי כתוב בפסוק קודם לכן כי מדובר בנבלת בעל חיים. לכן, מפרש רבא את הפסוק בצורה כזו: "כל אשר יפול מהם - במותם", המיתה מפלת איברים מבעלי החיים ומחשיבה אותם כתלושים ונפולים לגמרי ממקום חיבורם, - איברים המדולדלים.

האיסור לבן נח

הצמח צדק מליובאוויטש פוסק, שדין זה שמיתה עושה ניפול, הוא רק לישראל ולא לבן נח. מכיוון שדין זה שמיתה עושה ניפול נלמד מפסוק "וכל אשר יפול", פסוק שנאמר לישראל ולא לאומות העולם.