ויקרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חומש ויקרא)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ויקרא
Ein Gedi Scroll Fragment 2-Shai Halevi-IAA.jpg
קטע מספר תורה ובו פסוקים מספר ויקרא מהמאה ה-6 שנמצא בבית הכנסת העתיק בעין גדי
שפה עברית
תקופה היסטורית נדודי בני ישראל במדבר
מספר פרקים 27
מספר פסוקים 859
סדרת ספרים תורה
הספר הקודם שמות
הספר הבא במדבר

סֵפֶר וַיִּקְרָא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי התורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בספר, בדומה ליתר חומשי התורה - ("ויקרא אל משה וידבר ה' אליו"). חומש ויקרא נודע גם בכינויו התלמודי "תורת כהנים"[1], לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקרבנות ובשאר דיני המשכן. בדומה לכך, בביבליה הנוצרית מכונה הספר Λευιτικός בתרגום השבעים היווני, או Leviticus בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר - "של הלווים". מבחינתם הוא כלול ב"Pentateuch" (חמשת הספרים) של הברית הישנה. לפי תורת התעודות (הרואה את המקרא כשילוב של מקורות), ספר ויקרא מיוחס בעיקרו למקור ה"כהני" (מקור P), אם כי יש החולקים על תורת התעודות בכללה, ויש גם אסכולות שונות בתוכה. רובו המוחלט של הספר עוסק כאמור במצוות, בקרבנות ובחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי (תיאור שבעת ימי המילואים וסיפורו של המקלל). על פי המדרש, פרשת ויקרא הפותחת את חומש זה היא הפרשה הראשונה אותה לומדים ילדי ישראל, וזאת מהטעם ש"יבואו טהורים ויעסקו בטהרות".

תוכן ומבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות הקרבנות (פרקים א-ז)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהמשך לספר שמות, המסיים בהשלמת המשכן ובנייתו, פותח ספר ויקרא בפרטי מצוות הקרבנות, ומפרט את סדר הקרבתם של העולה, המנחה, השלמים, החטאת, אשם המעילות ואשם הגזילות. לאחר מכן מצווה התורה על תרומת הדשן, ומוסיפה פרטים שונים למצוות המנחה, החטאת, האשם, התודה והשלמים. באמצע דיני השלמים בא גם איסור על אכילת חֵלֶב.

שבעת ימי המילואים (פרקים ח-י)[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה, אהרן ובניו מקיימים את המצווה שנצטוו בספר שמות כט א-לז, להקריב קרבנות ולקדש בהם ובשמן המשחה את המזבח, המשכן, הכהנים ובגדיהם. מצווה זו נמשכת שבעה ימים. ביום השמיני נכנסים אהרן ובניו לתפקידם בקרבנות מיוחדים לאותו יום. אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת על המזבח את העולה והחלבים. נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרון, מקריבים קטורת זרה. הם נענשים במוות. אהרן ושני בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, מצווים שלא לנהוג עליהם מנהגי אבילות. אהרן ובניו מצטווים על איסור שתיית יין לפני ובזמן העבודה ומתמנים על הוראת התורה לעם, עם דגש על דיני טהרה וטומאה. משה מצווה לאהרן ובניו לאכול מחלקי הקרבנות. מתקיים דיון באשר לשעיר החטאת שנשרף.

דיני טומאה וטהרה (פרקים יא-ט"ו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאן מפורטים דיני בעלי החיים הכשרים לאכילה והטמאים, ופרטי טומאת נבלה. לאחר מכן באים דיני טהרת היולדת וקרבנה. מוזכרת מצוות מילה ביום השמיני. בסוף חלק זה באים דיני צרעת הגוף, הבגד והבית, ודיני הזב והזבה.

סדר עבודת יום הכיפורים (פרק טז)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק פותח באיסור על אהרן הכהן להיכנס בכל עת אל קודש הקודשים. התורה מפרטת את הקרבנות שעליו להביא בבואו - פר חטאת, איל לעולה ושני שעירים - ואת סדר הקרבתם והקטרת הקטורת לפני-ולפנים. על שני שעירים הוטלו גורלות, "ל-ה' ו"לעזאזל" : זה של ה' הוקרב לחטאת, והשני נשלח לשאת את עוונות ישראל אל ארץ גזרה במדבר. התורה נוקבת בזמן בו יש לערוך את הסדר הזה - אחת בשנה, ביום הכיפורים - ומוסיפה פרטי דינים הנוהגים בו, כגון עינוי נפש ואיסור מלאכה.

איסור שחוטי חוץ ואיסור דם (פרק יז)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה אוסרת בפרק זה לשחוט בהמות מחוץ למחנה, מבלי לזרוק את הדם על מזבח ה' באוהל מועד (וזאת כהרחקה מעבודת השעירים שהיו רגילים בה). התורה מאריכה באיסור אכילת דם וכן מצווה על כיסוי דם חיות ועופות.

איסור עריות (פרק יח)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה אוסרת על הליכה בחוקות ארץ מצרים וכן ארץ כנען, ומפרטת את סוגי העריות, היינו - איסורי מגע מיני. נמנים כאן ערוות אב, אם, אשת אב, אחות, בת הבן, בת הבת, בת אשת אב, אחות אב, אחות אם, אחי האב, אשת אחי האב, אשת הבן, אשת האח, אשה ובתה, בת בנה או בת בתה, שתי אחיות, נידה, אשת איש, (באמצע נכנס איסור המולך, שאיננו ערווה כי אם עבודה זרה), משכב זכר ורביעת בהמה, בין לאיש הרובע בין לאשה הנרבעת. התורה מאיימת בעונש - "ולא תקיא הארץ אתכם".

מצוות שונות (פרק יט)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה באות מצוות שונות, ללא סדר הנראה לעין. במקבצי חוקים אלה מזכיר הספר מקבצי חוקים הנמצאים גם בחומשים אחרים (כמו שמות), וכן למרות הדימוי ה"מקדשי" של הספר, הרי כי הציווי "ואהבת לרעך כמוך" - למשל - לקוח דווקא מקובץ חוקים זה (ויקרא יט יח). הפרק פותח במעין מצווה כללית - "קדושים תהיו". לאחר מכן מצווים אנו על השבת, עבודה זרה, נותר, פגול, פאה ולקט, עוללות ופרט, איסור גניבה, כחש, שקר, שבועת שווא, עושק, גזל, הלנת שכר, קללת חרש, הכשלת עיוור, הטיית משפט, הליכת רכיל, הימנעות מהצלת אדם מישראל, שנאה בלב, מצוות תוכחה, איסור נקימה ונטירה, כלאי בהמה, כלאי זרעים, שעטנז, מצוות אשם שפחה חרופה, ערלה ונטע רבעי, איסור אכילה על הדם, ניחוש, הקפת פאת הראש והשחתת הזקן, שריטה על מת וכתובת קעקע, הזניית הבת, שמירת שבת, מורא מקדש, איסור אוב וידעוני, הידור זקן ושיבה, איסור הונאת גר, ומצוות מידות ומשקלות.

עונשי עריות (פרק כ)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מפורט עונש ספציפי למעביר בנו ובתו למולך ולכל סוגי העריות המוזכרים בפרק יח.

קדושת הכהנים, וקצת דיני קודשים (פרקים כא-כב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מוזהרים הכהנים מלהיטמא טומאת מת. כהנים רגילים ("הדיוטות") מותרים להיטמא לקרוביהם, כהן גדול - גם לא זה. כמו כן מוזהרים הכהנים מלשאת אשה זונה, או חללה או גרושה, וכהן גדול - אסור גם באלמנה. כמו כן נאסרים כהנים בעלי מום להקריב קרבנות. כהנים טמאים, או אנשים זרים (שאינם כהנים), נאסרים מלאכול תרומה וקודשים. כן מבוארים דיניהם של תושב כהן ושכירו, עבדו, בניו ובנותיו. כן נאסר להביא קרבנות מבהמות בעלות-מום. כן נאסר להקריב מחוסר זמן. נאסר לשחוט בהמה ובנה ביום אחד. התורה חוזרת על איסור נותר. פרקים אלה מסיימים באיסור חילול השם ובציווי על קידוש השם.

מצוות המועדים (פרק כג)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה עוסק במועדי השנה. מוזכרים השבת, הפסח, קרבן העומר, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, כיפור וסוכות.

נר התמיד, לחם הפנים והמגדף (פרק כד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה חוזרת התורה על פרשת נר התמיד, מפרטת את דיני לחם הפנים ומספרת את סיפורו של המגדף ועונשו. בעקבות מעשה המגדף נוספים עונשים למי שמגדף, למכה אדם, למכה בהמה, ומטיל מום באדם.

שמיטה, יובל ודינים נלווים (כה,א-כו,ב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשה זו מפורטים דיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע, איסור ריבית, דיני עבד עברי, גאולת עבד הנמכר לגוי, איסור פסל, מצבה וכן אבן משכית.

התוכחה (פרק כו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה באות ברכות באם ישמרו בני ישראל את התורה, וקללות באם לא ישמעוה. בסוף הקללות באה הבטחה - "וזכרתי את בריתי... ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים...".

מצוות ערכים וחרמים (פרק כז)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה באים דיני הנודר ערכי אדם, דיני המקדיש בהמה "טהורה" או "טמאה" (בעלת-מום), המקדיש בית, שדה אחוזה או שדה מקנה, וכן דיני בכור, דיני חרם, מעשר שני ופדיונו, מעשר בהמה ודיני תמורה.

חלוקת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ויקרא 10 פרשות ואלו הן:

פרשנות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חשיבותו לחוק המקראי ולמשפט העברי שהמשיך אותו, ספר ויקרא זוכה להתייחסות רבה בספרות חז"ל, בעוד שבמסורת הנוצרית אין מסורת פרשנית נרחבת עליו (בהשוואה לספר בראשית, למשל). שני קובצי מדרשים הנחשבים מהמוקדמים ביותר נערכו על ספר ויקרא, ספרא שהוא מדרש הלכה וויקרא רבה שהוא מדרש אגדה. אחד מקובצי הדרשות הבודדים המוקדשים לויקרא מבין אבות הכנסייה חובר על ידי אוריגנס, שחי בקיסריה וקיים קשרים קרובים עם רבנים יהודים, כך שאפילו בפרשנות הנוצרית ניכרת השפעת העניין היהודי בספר.

פרשנות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת החדשה שוייך בתחילה רובו ככולו של ספר ויקרא לס"כ (P), שהוא, לפי ביקורת המקרא, מקור כהני המרכיב את התורה. רד"צ הופמן השתמש בדוגמאות רבות מספר ויקרא בחיבורו "ראיות מכריעות כנגד ולהויזן", ובנוסף חיבר פירוש לספר ויקרא, בו פיתח את שיטתו. מאוחר יותר, הגדירו חוקרים אבחנה בין שתי שכבות עריכה כהניות בספר ויקרא: "תורת הכהנים" (תו"כ, או P) ו"אסכולת הקדושה" (אה"ק, או H). עיקר החומר של אה"ק מופיע בחלק המכונה "תורת הקדושה" (ויקרא י"ז-כ"ו), אך חוקרים סיווגו גם קטעים נוספים בחומש כתוספות ועריכות של אה"ק. לצד פירושו המונומנטלי של יעקב מילגרום לספר ויקרא, פיתחו שיטה זו גם שני חוקרים מן האוניברסיטה העברית: ישראל קנוהל וברוך שורץ. אף כי שלושתם מסכימים לגבי אבחנת היסוד בין תו"כ לאה"ק, הם חלוקים באשר לשאלה האם מדובר ברובד עריכה או בהתפתחות פנימית במקור הכהני, בשאלת תיארוך כל אחת מן השכבות וביחס בין טומאה לחטא (או בין טהרה ומוסר) בשתי השכבות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קנוהל, ישראל. מקדש הדממה - עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה. ירושלים: מאגנס, תשנ"ג.
  • שורץ, ברוך יעקב. תורת הקדושה - עיונים בחוקה הכהנית שבתורה. ירושלים: מאגנס, תשנ"ט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]