ניסוי אלברט הקטן
ניסוי אלברט הקטן היה ניסוי של התניה קלאסית בבני אדם. הניסוי מספק גם דוגמה של סלידת טעם. הניסוי בוצע על ידי ג'ון ב. ווטסון ועוזרת המחקר שלו רוזלי ריינר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. התוצאות פורסמו לראשונה בגיליון פברואר 1920 של כתב העת של "ניסויים בפסיכולוגיה". הניסוי היה אחד הראשונים שצולמו במצלמת וידאו, והוא היה הניסוי המרכזי בגישה ההתנהגותית ששלטה בעולם הפסיכולוגיה במחצית הראשונה של המאה ה-20.
על סמך ניסיונו בתחום, שיער ווטסון שתגובת הפחד של ילדים לקולות חזקים היא תגובה "בלתי-מותנית" (רפלקסיבית מולדת). הוא ניסה ליצור בניסוי התניה בין התגובה הזאת לבין אובייקטים שילדים לא אמורים לפחד מהם (לדוגמה גופים פרוותיים). ווטסון הראה בניסויו כי ההתנהגות היא נרכשת, ובכך הפריך את החשיבה הפרוידיאנית אשר גורסת כי ההתנהגות באה מתת המודע. ניסויו של ווטסון הציג את ההתנהגות במונחים פשוטים יותר.
כיום, שיטות דומות נמצאות בשימוש בטיפול בפוביות (פחד כרוני בלתי נשלט מאובייקט או ממצב כלשהו), אך בצורה מבוקרת המשלבת לרוב גם טיפול קוגניטיבי.
הניסוי נותר שנוי במחלוקת, שכן הוא כלל התעללות בתינוק חסר ישע. זהותו האמיתית של אלברט מעולם לא התגלתה בוודאות.
מהלך הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המטרה של ווטסון וריינר הייתה להתנות פוביה באופן יציב מבחינה רגשית לילד.[1] במחקר זה הם בחרו בתינוק בן תשעה חודשים המכונה "אלברט".[2] ווטסון ביצע את ההליכים אשר פבלוב השתמש בהם בניסויים שלו עם כלבים.[3]
הניסוי החל כאשר אלברט היה בן 11 חודשים. ווטסון חשף את אלברט לחולדה. בכל פעם שאלברט ניסה לגעת בחולדה, ווטסון הכה בפטיש, דבר שגרם לאלברט לפחד ולבכות. הוא חזר על תהליך זה מספר פעמים. לבסוף, אלברט החל לפחד מהחולדה עצמה גם מבלי רעש הפטיש.
ווטסון רצה לבדוק אם פחדו של אלברט הועבר גם לאובייקטים שונים (תהליך הנקרא הכללה). הוא הראה לתינוק ארנב, חתול וכלב, אשר גם כן עוררו פחד אצל התינוק. 5 ימים לאחר מכן, בדיקה נוספת נערכה אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים הללו. כמו כן, העברת אלברט לחדר אחר לא הפסיקה את פחדו מהאובייקטים, כלומר, ההתניה לא הייתה תלוית-סביבה. חודש לאחר מכן, נערכה שוב בדיקה, אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים שהוצגו לו.
בניסוי של ווטסון היו שגיאות רבות, על פי אמות מידה מודרניות. אך בעיקר, ניסוי כזה אסור כיום על פי החוק והתקנות המודרניות, שכן הוא חשף את התינוק למתח חמור, ויש בו פוטנציאל לנזק פסיכולוגי לטווח הארוך.
זהותו של "אלברט הקטן"[עריכת קוד מקור | עריכה]
במחקר שנערך ב-2009 וניסה להתחקות אחר אלברט הקטן ברישומיו של ווטסון, תוך הצלבה עם רישומי אוכלוסין מאותן שנים, הועלתה בידי פרופ' הול בק וצוות סטודנטים השערה כי מדובר בילד בשם דגלאס מריט, שנולד ב-1919 ומת בגיל 6. נטען כי הוא היה חולה מלידה בהידרוצפלוס, דבר אשר גרם לו ככל הנראה לסבול מעיוורון, מוגבלות שכלית התפתחותית וייתכן שאף אוטיזם. הדבר מעמיד בספק את תוקף הניסוי, גם בגלל היכולות העיניות והקוגניטיביות להן לכאורה נדרש אלברט, וגם מפני שווטסון טען שהילד היה בריא לחלוטין.[4]
לפי מחקר אחר (2014), של פאוול ודיגדון, בשילוב עדות של אחד מעמיתיו של ווטסון, בן האריס - מדובר בתינוק ויליאם ברגר. ברגר נולד בהפרש של יום ממריט, והוא כונה על ידי קרוביו בכינוי החיבה "אלברט". התפתחותו הייתה תקינה יחסית, בדומה לרישומיו של ווטסון. הוא נפטר ב-2007. לפי המחקר, בריאיון עם אחייניתו, היא תיארה סלידה עזה של ברגר לכלבים כל חייו, אם כי החוקרים מסייגים שקשה לקבוע אם הדבר נובע מהניסוי של ווטסון. לצד זאת, לדברי האחיינית, ברגר חי חיים רגילים ומלאי סיפוק, ללא קשיים רגשיים מיוחדים.[5]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- השקר הגדול על אלברט הקטן, באתר כלכליסט
- ניסוי אלברט הקטן, באתר YouTube
- מירי פרקס, חמשת הניסויים הפסיכולוגיים הכי אכזריים בהיסטוריה, באתר מאקו, 29 במרץ 2012
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Hill, G. (2009).
- ^ Watson & Rayner, 1920, p. 1
- ^ Anyone—Regardless of Their Nature—Can Be Trained to Be Anything; Watson, John B.; "Big Ideas Simply Explained: The Psychology Book."
- ^ Hall P. Beck, Sharman Levinson, Gary Irons, Finding Little Albert: a journey to John B. Watson's infant laboratory, The American Psychologist 64, 2009-10-01, עמ' 605–614 doi: 10.1037/a0017234
- ^ Whatever happened to Little Albert?, MacEwan University