ביהביוריזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביהביוריזםאנגלית: Behavior; בתרגום לעברית "התנהגות") היא גישה מערכתית לחקר התנהגות האדם ובעלי החיים. על פיה ההתנהגות היא תוצאה של השפעות פיזיות סביבתיות שמתרחשות לפני הופעת ההתנהגות ואחריה.

הביהביוריזם מכיל יסודות של פילוסופיה, מתודולוגיה ותאוריה פסיכולוגית. הוא נוסד בתחילת המאה ה-20 כתגובה לפסיכולוגיית המעמקים ולשאר התאוריות המסורתיות, אשר לא הצליחו עם בדיקות אקספרימנטליות וחיזוי של התנהגות. הביהביוריזם הוא אחד משלושת התחומים העיקריים בניתוח ההתנהגות. על פי ב.פ. סקינר, אחד מהחוקרים הגדולים בתחום, ביהביוריזם אינו המדע של ההתנהגות האנושית, אלא פילוסופיה של מדע זה[1]. הביהביוריזם עוסק בשאלות תאורתיות ופילוסופיות הקשורות למדע ההתנהגות והחברה. שני התחומים האחרים בניתוח ההתנהגות הם ניתוח התנהגות ניסויי (אנ') העוסק במחקרים מעבדתיים בסיסיים וניתוח התנהגות יישומי - תחום אשר מפתח שיטות יישומיות על בסיס חוקי ההתנהגות שהתגלו, על מנת להשתמש בהן לשיפור התנהגויות בעלות משמעות חברתית[2].

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון ב. ווטסון (1958-1878), החוקר והפסיכולוג האמריקאי, היה האדם שביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. הוא פרסם את המניפסט המפורסם שלו "Psychology as the behaviorist views it", בשנת 1913, שבו הוא מנסה לתאר את הפסיכולוגיה כתחום מדעי אובייקטיבי. אך שורשיו של הביהביוריזם, כתחום מדעי אמפירי, נמצאים עוד במחקריו של הפיזיולוג הרוסי איבן מיכאלוביץ' סצ'נוב (אנ') (1829—1905) שהרחיב את הידע על הרפלקס והציע לראשונה להפוך את הפסיכולוגיה לתחום אובייקטיבי. עוד גילוי מדעי שתרם להיווצרות הביהביוריזם (וייסוד מדע-ההתנהגות) היה הגילוי של אדווארד תורנדייק בשם "חוק האפקט" (הוא חקר התנהגויות מסוימות של חתולים, גורי כלבים ואפרוחים בתוך כלובים. הוא בדק את כמות הזמן שלקח לבעלי החיים ללמוד ללחוץ על דוושה מסוימת כדי לצאת החוצה ולקבל אוכל. לאחר הניסויים שלו הוא ביסס את החוק הבא - "אם התגובות (ההתנהגות) גורמות להיווצרות של תוצאה מספקת או נעימה בסיטואציה מסוימת, ההסתברות שהן יתרחשו בעתיד עולה. תגובות שמובילות לתוצאות לא נעימות - הסתברות הופעתן בעתיד יורדת").

עוד פיזיולוגים ומדענים שמחקריהם תרמו להיווצרות הביהביוריזם - צ'ארלס סקוט שרינגטון, רודולף מאגנוס (אנ'), ולדימיר בכטרב, ז'אק לייב (אנ'), צ'ארלס דרווין.

במשך החצי הראשון של המאה ה-20 ג'ון ב. ווטסון פיתח את הביהביוריזם המתודולוגי, דחה את שיטות האינטרוספקציה של וונדט בגלל האי-מדעיות שלהן, וניסה לחקור את ההתנהגות בפיתוח של מתודולוגיה מדעית המבוססת על תצפית של התנהגות גלויה. הביהביוריזם המתודולוגי לא החשיב את האירועים הפנימיים (כגון תהליכים מנטאליים ותודעה) כתחום מחקר אובייקטיבי. הוא התמקד רק על התנהגות גלויה ופיזיולוגיה, מה שעצר חלקית מהביהביוריזם להתפתח לתחום התנהגותי נפרד. בהמשך ב.פ. סקינר פיתח את המתודולוגיה הביהיוריסטית ויצר את תחום ניתוח ההתנהגות. על פי הביהביוריזם הקיצוני (אנ') של סקינר - כל האירועים הפנימיים של ה'נפש' נחשבים כהתנהגויות, או תוצאות לוואי של התניות, ולכן מדע ההתנהגות צריך לחקור גם אותן. אף על פי שאירועים פנימיים אלה ניתנים רק לתצפית אישית של הפרט (אינטרוספקציה), הם עדין לא יוצאים מן הכלל, ואותם חוקים שמשפיעים על התנהגות גלויה, משפיעים גם על האירועים הפנימיים.

לסיכום, אפשר לומר ששורשיו של מדע-ההתנהגות מגיעים מעולם הפיזיולוגיה והביולוגיה, ומהרעיון, שאפשר ליישם את הגישה המדעית והאובייקטיבית גם בחקר ההתנהגות האדם, ביחס לשאר ענפי הפסיכולוגיה, שגישות המחקר שלהן מגיעות מעולם הפילוסופיה והאינטואיציה.

מושגים בסיסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות - באופן הכי כללי: כל מה שהאדם (או בעל החיים) עושה: חושב, מרגיש, זז במרחב-זמן וכו'. באופן יותר מפורט - סוג של יחסי גומלין בין האורגניזם לסביבה החיצונית, אשר מאופיינים על ידי שינוי משמעותי במיקום של איזשהו חלק של האורגניזם במרחב עם הזמן, ובכך שהאינטראקציה מובילה לשינוי משמעותי של אפיון אחד לפחות בסביבה[3].

סביבה - אלא הם התנאים הפיזיים בהם קיים האורגניזם. הסביבה משפיעה על ההתנהגות דרך שינוי דינאמי ותמידי של הגירויים, ולא על ידי השפעה סטטית. אפשר לפרק את הסביבה ל"גירויים".

התנהגות תגובתית (רספונדנטית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל בני האדם ובעלי החיים הבריאים נולדים עם יכולת צפויה להגיב לכל מיני גירויים ללא למידה (התניה) מוקדמת. היצורים החיים נולדים עם אוסף של רפלקסים, שהם התוצאה של הברירה הטבעית והאבולוציה של המין.

התנהגות תגובתית מאופיינת בדרך כלל על ידי רפלקס. הרפלקס מופעל על ידי גירוי ביולוגי (stimulus) ומוביל לתגובה (response) באופן אוטומטי. הרפלקס מורכב מגירוי שמגיע מהסביבה החיצונית או הפנימית, אשר גורם לתגובה ומסומן במשוואה הבאה: S→R. התרחשות הגירוי צריכה להיות מקורבת מבחינת הזמן לתגובת האדם, ולהתרחש לפניה.

שיטות מדידה של רפלקס:

גירוי - כמות כלשהי של אנרגיה מהעולם הפיזי אשר משפיעה על הקולטנים של האדם. נמדד על ידי אפיוניו החיצוניים ומדדיו הפיזיים.

חוק הסף (The law of threshold) - הסף זהו גבול מסוים, עד אליו מגיע, או עולה מעליו כוח הגירוי שגורם לתגובה.

חוק הלטנטיות (The law of latency) - פרק הזמן מתחילת השפעת הגירוי עד להתרחשות התגובה.

חוק כוח התגובה (The law of the magnitude of the response) - כוח התגובה ביחס להשפעת הגירוי.

חוק ההתרחשות המאוחרת (The law of after discharge) - התגובה יכולה להתרחש זמן מה לאחר סיום השפעת הגירוי.

חוק סיכום הזמנים (The law of temporal summation) - השפעת גירוי במשך כמה פעמים בקרבה לסף יכולה להוביל לתגובה. הצגת הגירוי מספר פעמים דומה להעלאת הכוח שלו בהצגה אחת.

הרפלקס הועבר בתורשה אצל בעלי חיים שהגיבו מהר ומדויק לגירויים מסוימים, ולכן האפשרות להתרבות ולשרוד אצלם הייתה גבוה יותר מיצורים אחרים. לדוגמה, חיות שמפחדות ובורחות כתגובה לרעש מסוים יכולות להינצל מהטורף, ורפלקס ה'פחד' נותן להם יתרון על יצורים שמגיבים בצורה איטית יותר. בדרך הזאת הרפלקסים עוברים תהליך של ברירה במשך ההיסטוריה ההתפחותית שלהם.

דוגמאות לרפלקסים בלתי מותנים אצל בני אדם - התכווצות של האישון כתגובה לאור, התכווצות שריר הרגל כתוצאה ממכה עם פטיש בברך, בהלה כתגובה לרעש חזק ופתאומי וכדומה. ישנם רפלקסים יותר מורכבים, רפלקסים מולדים, רפלקסים מותנים, שנחקרו בעיקר על ידי הפיזיולוג הרוסי איוואן פבלוב אשר גם גילה את ההתניה הקלאסית, ועל ידי הפסיכולוג האמריקני ג'ון ווטסון שייסד את הביהביוריזם.

הרפלקסים המולדים הם התוצאה של הפילוגנטיקה של האורגניזם. אך במהלך חייו של הפרט, תחת השפעות הסביבה נוצרים רפלקסים חדשים, שאינם היו ברפטואר ההתנהגות המולד של הפרט (זהו תהליך של אונטוגנטיקה). בתהליך זה היצור אינו 'יוצר' תגובות חדשות, אלא מגיב באותה התגובה לגירויים חדשים. למנגנון של תהליך זה קוראים התניה רספונדנטית (או פבלובית, קלאסית).

התניה רספונדנטית: הדוגמה המוכרת לכולם - הכלבים של פאבלוב ורפלקס הפרשת הרוק. כאשר מגיע אוכל (גירוי בלתי מותנה) לפה של כלב הוא גורם להפרשת רוק (תגובה בלתי מותנת). את הרפלקס הזה נסמן במשוואה הבאה (המספר 1 מסמל שהרפלקס ומרכיביו הם בלתי מותנים):

גירוי1: אוכל ← תגובה1: הפרשה של בלוטות הרוק

כעת, נוסיף עוד גירוי למשוואה. קצת לפני שמופיע האוכל, ישמע צלצול של פעמון. צליל הפעמון אינו גורם לתגובה משמעותית מסוימת, ובעיקר לא גורם להפרשת רוק. נסמן את זה במשוואות הבאות:

גירוי1: אוכל ← תגובה1: הפרשת רוק

גירוי 0: צליל פעמון ← תגובה 0: (שום דבר משמעותי לא מתרחש)

כעת, נתחיל להצמיד את הגירויים - להציג אותם מול הכלב קרוב מבחינת הזמן, ונעשה את זה כמה וכמה פעמים. לאחר זמן מסוים, יווצר תהליך של התניה. כעת אם נשמיע לכלב רק את הגירויי שהיה בעבר נייטרלי (צליל הפעמון) הכלב יפריש רוק. מה שאומר, שיצרנו רפלקס חדש, והעלנו את כוחו:

[גירוי 0: צליל פעמון תגובה 1: הפרשת רוק]

הקשר שנוצר הוא זמני, ועם כל תהליך בודד של התניה (הצמדת הגירויים מבחינת זמן), נוכל למדוד את השינויים בהתנהגות באופן מדויק, לדוגמה, ההרץ של הצליל, הדציבלים של הצליל, וכמות הרוק שהכלב הפריש.

אם נרצה שהכלב יפסיק להפריש רוק רוק למשמע צליל הפעמון, עלינו להתחיל להשמיע את הצליל ולהפסיק להגיש אוכל. עם כל השמעת צליל, כמות הרוק המופרש תתחיל לרדת, ובסופו של דבר הרפלקס שנוצר יעלם. תהליך זה נקרא הכחדה רספונדטית.

ההתניה הרספונדטית הרבה יותר מורכבת בחיי האדם. בכל התניה כזאת בדרך כלל מעורבים גירוים רבים. רגשות כגון: פחד, אהבה, כעס אשר מופיעות באירועים שונים יכולות להיות מוסברות על ידי תהליכים של ההתניה הרספונדנטית. כאשר גירוי בלתי מותנה 'מפחיד' (כגון, רעש חזק ופתאומי) מוצמד עם גירוי נייטרלי (למשל הימצאות בחדר מסוים), האדם בעתיד יכול לפחד מהגירוי הנייטרלי (לאחר כמות מסוימת של התניה). מגע של אם גורם לתינוק הרגשה נעימה, ולכן מתפתח תהליך של התניה רספונדנטית: פני האם (גירוי נייטרלי) מוצמד ביחד עם המגע הנעים (גירוי פיזיולוגי בלתי מותנה).

ההתניה הרספונדטית היא יכולת שהאורגניזם נולד איתה על מנת להתאים את עצמו לתנאי הסביבה החדשים. היא בדרך כלל יותר קשורה לפיזיולוגיה של האורגניזם, מהסיבה שהאיברים הפועלים בהתנהגות רספונדטית הם בעיקר השרירים החלקים ובלוטות ההפרשה.

התנהגות אופרנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי חיים, שהתנהגותם מורכבת אך ורק מאוסף של רפלקסים מולדים, יתקשו לשרוד בסביבה ששונה מהסביבה שבה חיו אבותיהם. ההתנהגות הרספונדנטית עוזרת לאורגניזם ללמוד להגיב לגירויים חדשים כאשר יש מקרים בהם צריך לשרוד, אבל לא מאפשרת לו ללמוד מהתוצאות של ההתנהגות. אורגניזם שהתנהגותו לא משתנה לאחר התוצאות המיידיות, לא יוכל להתאים את עצמו לתנאים חדשים של הסביבה שתמיד משתנת. ההתנהגות האופרנטית מאפשרת לאדם (או לבעל החיים) ללמוד תגובות יותר מורכבות, כדי להגיב לעולם הנמצא בשינוי תמידי.

התנהגות אופרנטית - (בקצרה, אופרנט) זוהי התנהגות שתדירותה נקבעת על ידי תוצאותיה המיידיות. זאת התנהגות אשר מופיעה באופן ספונטני ובתדירות שונה בתנאים כלשהם, ומטרתה לגרום לשינוי בסביבה החיצונית. התוצאות שמופיעות לאחר ההתנהגות (השינויים המתרחשים בסביבה החיצונית) ישפיעו על תדירות הופעת ההתנהגות בתנאים דומים בעתיד. לעומת ההתנהגות הרספונדטית, שקבועה מראש על ידי הגנטיקה, ההתנהגות האופרנטית הרבה יותר גמישה ואין גבול לשינויים שהיא יכולה לעבור (אמנם גם תהליך זה מבוסס על הגנטיקה והאבולוציה של המין).

התניה אופרנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תינוק ששוכב במיטתו ומכה עם ידיו בצעצועים אשר תלוים מעליו, מבצע פעולה - 'אופרציה' ומשפיע על האפיונים של הסביבה החיצונית. הוא משנה את הגירויים בסביבה (לאחר החבטות שלו הצעצועים זזים, משמיעים קולות ומפעילים אורות), ואם הוא ממשיך לבצע את ההתנהגות הזאת (להכות ולגעת בצעצועים), סימן שהתרחש תהליך שנקרא התניה אופרנטית. תזוזת הצעצועים, הופעת הצלילים והאורות יחשבו כגירויים מחזקים חיוביים (Positive reinforcement) של ההתנהגות.

במקרה שהתינוק מזיז את הצעצועים, והשינוים שמתרחשים 'מפחידים' אותו (גורמים לתינוק להפסיק לעשות את הפעולה -ומכאן, דרך אגב, המסקנה שהוא מפוחד), והאופרנט אינו מתרחש שוב - זהו תהליך התניה שנקרא ענישה (punishment). כדי לקבוע אם גירוי מסוים מחזק או "מעניש" צריך לעקוב אחרי תדירות התרחשות ההתנהגות בעתיד.

נניח, שלאחר שהתנהגות המשחק של התינוק חוזקה במשך זמן-מה, הצעצועים לפתע הפסיקו לעבוד כראוי - אינם מאירים יותר באורות ואינם משמיעים יותר צלילים. אם במצב כזה, התדירות שבה התינוק משחק עם הצעצועים מתחילה לרדת, אזי מדובר בתהליך אשר נקרא - הכחדה (extinction) אופרנטית. חוק ההכחדה טוען: הסרה של חיזוק חיובי מאופרנט שחוזק בעבר, גורמת להפחתה בתדירות הופעת האופרנט בעתיד.(סקינר, 1938)

ברוב המקרים בהתנהגות האדם, התנהגות אופרנטית מתרחשת תחת תנאים מסוימים של הסביבה. במחקריו הראשונים של ברס סקינר, הוא תיכנן תיבה עם מנגנון שכאשר דולק אור בתיבה, החולדה לוחצת על הדוושה ומקבלת אוכל, וכאשר הנורה אינה דולקת, החולדה תילחץ על הדוושה, אך האוכל לא יופיע. תופעה כזאת נקראת התנהגות אופרנטית תחת שליטה של גירוי מבחין (Discrimnative stimulus). בדוגמה זו, הנסיין יוצר שני תהליכים: חיזוק חיובי של אופרנט (לחיצה על דוושה) כאשר הנורה דולקת, והכחדה כאשר חשוך. לאחר תקופה לא ארוכה של אימונים, החולדה לוחצת על הדוושה רק כאשר יש אור (וכאשר היא רעבה), ולא לוחצת על הדוושה כאשר חשוך.

לכן, כיום מקובל להסתכל על ההתניה האופרנטית כשרשרת המורכבת משלושה אירועים: האירוע המקדים שגרם להתנהגות, ההתנהגות עצמה, ותוצאותיה. כאשר הטלפון מצלצל (גירוי מבחין), אנו מרימים אותו (אופרנט), ומישהו עונה לנו (תוצאה שיכולה להיות מחזקת, או מענישה, או מכחידה, או שילוב כלשהו). הגירוי המבחין גורם לנו 'להבין' שכעת התנאים של הסביבה מתאימים לקבלת חיזוק אחרי ההתנהגות, מפני שתליויות אלו התרחשו בעבר.

ההבדל בין ההתנהגות הרספונדטית (רפלקסים) לבין הקשר של הגירוי המבחין לאופרנט, הוא שהופעת הגירוי המבחין אינה גורמת לתגובה מיידית של האדם או של בעל החיים, כפי שמתרחש ברפלקס. לא תמיד טלפון מצלצל יגרום לנו לענות, כפי שאור, שמאיר על עינינו יגרום לאישון להתכווץ. אוכל לא יחזק התנהגות אם האורגניזם אכל לפני רגע ארוחה גדולה ומשביעה, ואף יוכל להיחשב כגירוי מעניש (אם כאשר מוגש אוכל לאורגניזם השבע, והוא מרחיק אותו עצמו). מהסיבה הזו אי אפשר לחזק התנהגות רספונדטית באופן שבו אנו מחזקים התנהגות אופרנטית, ואי אפשר לגרום להופעת האופרנט כפי שאפשר לגרום לרפלקס להתרחש. אבל, אפשר לחזק אופרנט, שתוצאותיו יהיו שינויים בכוחם של רפלקסים מסוימים. לדוגמה, לאחר ריצה (התנהגות אופרנטית), נוצר שינוי בכוח של רפלקסים הקשורים לנשימה, שתיית מים וכו'. בדרך דומה אפשר גם להתנות רפלקס שימצא 'בתוך' התנהגות אופרנטית. למשל רגש של 'חרדה' מופיע כתגובה לגירויי מסוים, אשר בעבר תמיד הופיע לפני הגירוי האברסיבי ה'מפחיד' העיקרי. לכן רגש החרדה נוצר דרך התניה רספונדטית[4].

ההבדל בין תגמול לחיזוק חיובי

תגמול זהו מושג עממי פשוט שמשמעותו היא פרס כלשהו, שניתן לאדם שנקט בפעולות מסוימות. וחיזוק - זהו מושג טכני, אשר מסמל גירוי מסוים, שהופיע לאחר שאדם ביצע התנהגות כלשהי, ושתדירות ההתנהגות הזאת עלתה בעתיד, כתוצאה מהגירוי הזה החיזוק מתאר תהליך של קשר פונקציונלי בין שינוי בתדירות של התנהגות לבין הופעת אירוע כלשהו בסביבה החיצונית. לכן אפשר להסיק שתגמול לא תמיד יחזק התנהגות, וחיזוק לא תמיד יחשב כתגמול בעיניי החברה. למשל, מדען שמסופק מעבודות המחקר שלו, מקבל 'הנאה' רבה מהגילויים המדעיים (חיזוקים שמשפיעים על התנהגותו) ויכול בנוסף לקבל תגמול כספי. אם הפרס הכספי לא יהווה חשיבות בעיני המדען, לא יהיה אכפת לו מהכסף, אז הפרס הכספי בתנאים אלה לא יחשב כגירוי מחזק. אלא אם כן, לאחר קבלת הפרס הכספי, המדען 'מחליט' לכוון את התנהגותו ואת מחקריו כך, על מנת שוב לזכות בפרס כספי כלשהו. במקרה זה הכסף יחשב כגירוי מחזק.

לסיכום - חיזוק זהו מושג טכני שמתייחס לקשר הפונקציונלי בין תדירות של התנהגות לבין שינויים של אירועים בעולם החיצוני (בסביבה). הגירויים עצמם אינם בעלי 'אפיון אוניברסלי' של חיזוק או ענישה. אותו גירוי יכול להיחשב כחיזוק בתנאים כאלה ובתור ענישה בתנאים אחרים.

ברירה על ידי התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ברס סקינר התנהגות האדם זה סכום של: "1) תגובות ההישרדות, שאחראיות על הברירה הטבעית של המין, ו-2) תגובות מחוזקות, שיוצרות רפרטואר של כל פרט במין, שמכילות גם 3) תגובות מסוימות, שמעוצבות תחת השפעה של החברה. (בסופו של דבר גם סעיפים 2 ו-3 הם תוצאות של הברירה הטבעית, מהסיבה שההתניה האופרנטית היא תהליך שעוצב על ידי האבולוציה, ומנהגים מסורתיים, הם רק מקרים ספציפיים של התניה אופרנטית.)"[5]

ב.פ. סקינר ראה את הפסיכולוגיה כתחום שעוסק בחקר התנהגות היצורים החיים. מנקודת מבט זו - הפסיכולוגיה היא חלק של הביולוגיה. עקרונה הבסיסי של הביולוגיה כיום הוא תורת האבולוציה והתפתחות המינים דרך הברירה הטבעית. סקינר עוד יותר הרחיב את העיקרון הזה לברירה על ידי התוצאות. הברירה על ידי התוצאות פועלת בשלושה רמות:

1. ברירה בדורות הגנים שקשורה להתרבות והישרדות (הברירה הטבעית והאבולוציה).

2. ברירה על ידי התוצאות של התנהגות אצל יצור מסוים (ההיסטוריה האינדיבידואלית של החיזוקים).

3. ברירה של תרבויות (מנהגים, מסורות, טקסים).

בכל שלב מתבצעות ברירות של תדירויות גנטיות, התנהגותיות ותרבותיות על ידי הסביבה.

ברירה על ידי התוצאות זוהי צורה של 'הסבר סיבתי'. במדע אנחנו מדברים על שני סוגי סיבות: סיבות ישירות וסיבות מרוחקות.

סיבות ישירות - אותן חוקרות הפיזיקה והכימיה - "כדור ביליארד" זה סוג של תהליך. אנחנו מנסים לבודד שרשרת של תופעות שמשפיעות באופן ישיר על התהליך. לדוגמה תגובות כימיות מוסברות על ידי תיאור של אינטראקציות בין מולקולות. בחקר ההתנהגות הסיבות הישירות יכולות להתייחס לפיזיולוגיה ולביוכימיה של היצור. כך למשל לחיצה על דוושה של חולדה כדי לקבל אוכל, או משחק שבוא משחק בן אדם, יכולים להיות מלווים בהפרשות של אופיאטיים אנדוגניים או דופמין בהיפותלמוס.

ולהפך, סיבות מרוחקות הולמות יותר לתחומים כמו ביולוגיה אבולוציונית, אסטרונומיה וגאולוגיה. במקרים כאלה אנחנו מסבירים תופעות שונות, בכך שאנחנו מתארים אירועים מרוחקים שגרמו להופעתן. ככה הסבר של אפיונים מסוימים של יצור חיי (גודל, צבע, סוג הראייה ועוד) מכילים בתוכם את השפעת הברירה הטבעית על הגנטיקה.

ברמת ההתנהגות עקרון הברירה על ידי התוצאות זה צורה של הסבר דרך סיבה מרוחקת שנקראת - "ניתוח פונקציונלי". מתי שחולדה "לומדת" לקבל אוכל בעזרת לחיצה על דוושה, אנחנו מסבירים את ההתנהגות בתיאור של היסטוריית החיזוקים שלה. ככה התדירות של לחיצה על דוושה מוסברת על ידי לחיצה על דוושה וקבלת אוכל בעבר. התנהגות החולדה בוררה על ידי היסטוריית החיזוקים.

"המשתנים החיצונים, שהפונקציה שלהם היא התנהגות, נותנות בסיס למה שאפשר לקרוא ניתוח פונקציונלי. אנחנו לוקחים על עצמינו שליטה וניבוי של התנהגות של יצור חיי מסוים. זהו ה"משתנה התלוי" שלנו - תוצאה, ואת הסיבה שלו אנחנו מחפשים. "המשתנים הבלתי תלויים" - סיבות ההתנהגות הם תנאים חיצוניים, שהפונקציה שלהם היא ההתנהגות. היחסים ביניהם קשרים של "סיבה-תוצאה" בהתנהגות - זה חוקי המדע. הסינתזה של החוקים האלה במושגים כמותניים נותנת לנו תמונה מורחבת של האורגניזם כמערכת פועלת." - ב.פ. סקינר[6]

הסברים שהם גם ישירים וגם מרוחקים - מקובלים במדע. מנתחי התנהגות תמיד התמקדו בניתוח פונקציונלי וברירת התוצאות (סיבות מרוחקות), אבל כעת הם גם מתעניינים בניתוח של תהליכים פיזיולוגים ונוירוכימיים (סיבות ישירות). בסופו של דבר שני סוגי הסיבות יביאו להסבר מלא יותר של ההתנהגות. אבל ברמה הפרקטית הבנה של החיזוקים בשליטה על ההתנהגות מספיקה כדי לשלוט ולנבה התנהגות.

"...העמדה הזאת לפעמים מתאפיינת בראיית האדם 'כקופסה שחורה', ובדחיה של מה שהיא מכילה. מנתחי ההתנהגות היו יכולים לחקור את המצאת השעון והשימוש בו, מבלי לשאול איך הוא עובד. שום דבר לא נדחה. מנתחי ההתנהגות משאירים את מה שנמצא בתוך 'הקופסה השחורה' לאלה שבבעלותם שיטות וכלים הדרושים בשביל חקר מדויק. ישנם שני קטעי זמן חשובים בהסבר כל התנהגות: האחד בין השפעת הסביבה לבין תגובת היצור והשני בין התוצאות של ההתנהגות לשינוי בהתנהגות בגלל ההשפעות שלהן. רק מדעי המוח יכולים למלא את הקטעים האלה. וכאשר הם יעשו את זה - הם ישלימו את ההסבר, אך לא ישנו אותו. התנהגות האדם בסופו של דבר תוסבר, והיא יכולה להיות מוסברת רק בשיתוף של האתולוגיה, מדעי המוח וניתוח ההתנהגות. ניתוח ההתנהגות לא צריך לחכות עד שמדעי המוח יעשו את חלקם. העובדות ההתנהגותיות לא משתנות והם מספיקות גם לתחום מדעי וגם לטכנולוגיות. מדעי המוח יכולים לגלות עוד שיטות של משתנים שמשפיעים על ההתנהגות, אבל הם יצטרכו לפנות לניתוח התנהגות כדי לקבל הסברים חלקיים על ההשפעות שלהם." - ב.פ. סקינר[7]

עמדות תאורטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש - על פי הביהביוריזם, האדם אינו אחראי להתנהגותו, אלא הסביבה השולטת אחראית. הביהביוריזם אינו הופך את האדם ל"בובה על חוטים", מהסיבה שהאדם עדין נשאר אקטיבי בהתנהגותו, אך התוצאות של ההתנהגות משפיעות עליו לעתיד. הביטוי "חופש" נוצר, כאשר התנהגות האדם הייתה תחת שליטה של גירויים אברסיביים (כפייה, ענישה, חיזוקים שליליים). בני האדם רצו לצאת מתנאים אלה, ולקבל "חופש" (לא לציית לחוקים מסוימים, לא להיות כלוא וכו'). מבחינת הביהביוריזם, אדם, שלדוגמה, יצא מהכלא (שליטה של גירויים אברסיביים) אל ה"חופש", למעשה התנהגותו עדין נמצאת תחת שליטה של גירויים, אך הפעם אלא הם תליויות של חיזוקים חיוביים, ולא תליויות של חיזוקים שליליים וענישות. כאשר האדם יצא מן הכלא, הוא עדין יתנהג ויבצע פעולות מסוימות תחת תנאים מסוימיים, רק שהפעם ההתנהגות שלו תקבל חיזוקים חיוביים. הצופה מהצד יוכל לסמן זאת כתליויות של חיזוק חיובי, והאדם עצמו ירגיש זאת כהנאה (יצפה בעצמו בדרך אינטרוספקטיבית), או כפעולות שהוא "רוצה לעשות".

אישיות - הביהביוריזם וניתוח ההתנהגות מבינים את אישיות האדם, כאורגניזם בעל רפרטואר התנהגות. המושג "רפרטואר התנהגות" מתאר את כל סוגי ההתנהגויות אותם מסוגל לבצע האדם, או את סוגי ההתנהגויות אותם האדם יכול לבצע על מנת לפתור בעיה כלשהי. רפרטואר ההתנהגות שונה מהאדם לאדם, לכן, כך גם האישיות שונה אצל כל בני האדם. על פי הביהביוריזם האישיות נתפסת כשינוי דינאמי בהתנהגות האדם במגע שלו עם הסביבה שמתרחש עם הזמן, ובמשך כל חייו של האדם, לעומת המשמעות המקובלת של המושג אישיות, אשר תופסת את האדם באופן סטטי.

האדם העצמאי - על פי הגישות המסורתיות הסיבה של התנהגות האדם נמצאת בתוכו. האדם מרגיש "רצון", או "צורך" לפעול בדרך כלשהי. על פי ניתוח ההתנהגות, מצבים פנימיים אלה, הם רק מצב ביניים אשר נמצא בין הגירויים מהסביבה החיצונית, לבין ההתנהגות הנצפית, ואי אפשר לקחת את מצבים נפשיים אלה כ"סיבות" של התנהגות. לדוגמה: כאשר אדם מחפש אוכל, על פי המסורת, הסיבה להתנהגות שלו היא מצב פיזיולוגי (או נפשי) אשר נקרא "רעב". על פי ניתוח ההתנהגות זאת לא הסיבה, מכיוון שאנחנו "מחפשים" אותה בתוך האדם המתנהג. הסיבה ל"רעב" היא כמות מסוימת של זמן, בה האדם לא אכל. לכן מבחינת ניתוח ההתנהגות - תדירות של התנהגות חיפוש אוכל הופכת לגבוה, מהסיבה שהאדם לא אכל X זמן. על פי ניתוח ההתנהגות, עד שהסיבה להתנהגות לא נמצאת בסביבה החיצונית, ההסבר לא נשלם.

סביבה - ביחס לשאר ההגדרות למושג "סביבה" (הגדרה מסורתית, אקולוגית, סוציולוגית וכו'), לניתוח ההתנהגות יש הגדרה שונה: הסביבה היא תהליך דינאמי של שינוי אשר משפיע ישירות על חושי האדם. מהגדרה זו, אפשר להסיק, שכל אדם חי בסביבה אינדיבידואלית אשר משתנה מרגע לרגע, ואשר מעצבת את התנהגותו. קיימות סביבות כלליות עם אפיונים דומים שמשפיעים על כל אדם שנמצא בסביבה הזאת - לדוגמה אקלים, תרבות, מדינה, שפה ועוד. הסביבה אצל כל אדם היא שונה, ולא קיימות שתי סביבות זהות. דוגמה מצוינת שמוכיחה זאת, היא אחים תאומים אשר זהים מבחינה גנטית, אבל התנהגותם היא שונה (מהסיבה שנחשפו לגירויים שונים).

עיצוב תרבותי - סקינר השקיע זמן רב בניסיון להבין איך להשתמש בעקרונות של התגליות המדעיות שלו בחברה, על מנת לפתור בעיות חברתיות. הוא רשם ספר בשם "הוולדן השני"(אנ') בו הוא מתאר קומונה של אנשים, אשר חיים על פי עקרונות ניתוח ההתנהגות. הוא הוציא גם ספר נוסף ב-1971 בשם "מעבר לחרות ולכבוד", שתורגם לעברית על ידי עמשי לווין בשנת 1976. בספר סקינר מתאר את הבעיות החברתיות ואת הקושי בהבנת ניתוח ההתנהגות. מהסיבה שחלק מהבעיות החברתיות המשמעויות ביותר (עוני, פשע, עלית יתר בכמות האוכלוסייה, זיהום סביבתי ועוד) הן התנהגויות, סקינר מציע לעצב תרבות חדשה, אשר התנהגויות אלה לא יהיו מחוזקות, ולכן גם הבעיות הללו יפתרו.

"האידיאל של הביהביוריזם להסיר את הכפייה: ליישם שליטה על ידי שינוי הסביבה בצורה שתחזק את סוג ההתנהגות שמביאה תועלת לכולם." כך ענה פעם סקינר למראיין.

ביקורות על הביהביוריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הביקורות כיום מתמקדות בפסיכולוגיית הגירוי-תגובה של פבלוב ווטסון, אך נכשלות בניסיון להפריך את חוקי הרפלקס שגילו פיזיולוגים רבים, ואת ברירת התוצאות של סקינר.

המבקרים הכי משפיעים הם נועם הומסקי ואלפי קון. הומסקי רשם מאמר ביקורתי על ספרו של סקינר שנקרא A Review of B. F. Skinner's Verbal Behavior[8]. ואלפי קון רשם את ספר Punished by Rewards: The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and Other Bribes[9] שחצי מימנו הוא ביקר את הביהביוריזם.

טיעונים נגדיים לעמדת הביהביוריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן כמה טענות מרכזיות שנוצרו במהלך ההיסטוריה נגד הביהביוריזם על ידי נציגי תחומים שונים, כגון פסיכולוגיה, בלשנות, פילוסופיה וכדומה. על פי סקינר, הסיבה להיווצרות הטענות הללו, הן עקב חוסר הבנה של ניתוח ההתנהגות, וברירת ההתנהגות בחייו של היחיד שבמהלך חייו, והתמקדות יתר בביהביוריזם המתודולוגי המיושן של ג'ון ווטסון. במהלך הכנס השנתי ה-98 של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (אנ') בשנת 1990, בנאומו, אמר סקינר את המשפט הבא: "זוהי בעיה מאוד גדולה. אתם יודעים כמה קשה הייתה קבלת הברירה הטבעית. דמיינו כמה קשה יהיה לקבל את הברירה האינדיבידואלית של ההתנהגות האופרנטית על ידי התוצאות, וכך גם את אבולוציית התרבות ואת סוגי הברירה האחרים, אשר לוקחים את תפקידו של ה"אני" היוצר, או התודעה."

להלן כמה דוגמאות של טיעוני-נגד:

1."הביהביוריזם מתעלם מן הרגשות, התודעה, המצבים הנפשיים."

הסבר: הביהביוריזם אינו מתעלם מן המצבים הפנימיים, אלא מטיל ספק בתפקידם המכריע, ואך נותן שיטות מחקר להבנה יותר טובה של מצבים אלה. למשל, מחקריו של ווטסון בחוקי ההתניה הרספונדנטית עם אלברט הקטן, תרמו להבנת טבע רגש הפחד, ולמציאת פתרונות לבעיות של חרדה. הסבריו של סקינר (1974) גרמו לנו להבין, שהתנהגות נצפת, והתנהגות נסתרת מתרחשות בו זמנית לאחר הגירוי. למשל, מקובל לחשוב שאנחנו בורחים בגלל ה'פחד', מכים בגלל ה'כעס', מדוכדכים בגלל 'עצב' וכו' ומהטענה הזאת מסיקים שאירוע חיצוני קודם כלשהו גורם לנו להרגשה מסוימת, וזאתי גורמת לנו להתנהג בדרך כלשהי. אנחנו מקבלים שרשרת סיבתית עם שלושה אירועים. סקינר טען שיש בלבול במשוואה הזאת (1953), ושהאירוע מסוים גורם לנו בו זמנית גם להרגיש, וגם להתנהג בדרך מסוימת. ככה השרשרת הזו הופכת למורכבת רק משני אירועים - גירוי כלשהו מהסביבה החיצונית, והתנהגות האדם שכוללת בתוכה מחשבות, רגשות, פעולות (לאחר מכן מגיע גם האירוע השלישי בשרשרת - תוצאות ההתנהגות, השינוי הסביבתי שמתרחש לאחר ההתנהגות).

2. ,הביהביוריזם מתעלם ממורשת מולדת וטוען כי כל ההתנהגות כולה נרכשת במהלך חייו של היחיד.,

הסבר: גם טענה זו שגויה. שורשיה של פילוסופיית הביהביוריזם נמצאים בתורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין, אשר טען שבני אדם לא כ"כ שונים מבעלי חיים במהותם, מהסיבה שגם המין האנושי הוא תוצר של אבולוציה. סקינר השקיע זמן רב ביישום הברירה הטבעית בניתוח ההתנהגות ורשם מאמרים בקשר ההדוק בין האבולוציה להתנהגות (1966,1981). אחד ההבדלים בין ההסבר של ניתוח התנהגות וההסבר של הביולוגיה להתנהגות (הכוונה בדוגמה זאת להתנהגות אופרנטית), הוא שניתוח ההתנהגות טוען שהתפקיד הגנטי באורגניזם לא מתבטא בהתנהגות מסוימת שמתרחשת, אלא ברגישות לגירוי מסוים שיחזק את ההתנהגות הזאת. למשל, ניתן לומר שאנחנו אוכלים (מבצעים פעולות מסוימות של הליכה לעבר המקרר, הליכה לעבודה ולחנות) 'כדי' לשרוד, או שניתן לומר (לפי הביהביוריזם) שמהלך האבולוציה אצל המין שלנו התפחה רגישות של חיזוק לאוכל, וכעת כאשר אנחנו אוכלים, ההתנהגות שגרמה לנו להשיג את האוכל - תחוזק, ותתבצע גם בעתיד.

מעבר לנושא ההתנהגות האופרנטית (בפסקה הקודמות), הביהביוריזם גם מקבל את התורשה הגנטית ורואה בה התנהגות שמתבטאת כאוסף מולד של רפלקסים בלתי מותנים, שהם, קודם כל, תוצאה של אבולוציית המין. דוגמאות לנושא הזה נמצאים תחת הכותרת של "התנהגות רספונדטית" ובערך של התניה קלאסית.

3."הביהביוריזם מגדיר את ההתנהגות כסתם מערך של תגובות על גירויים ובכך מציג את האדם כאוטומאט, כרובוט, כבובה או כמוכנה".

טענה זו הייתה הולמת לביהביוריזם המתודולוגי של ג'ון ווטסון, לרעיונותיו של רנה דקארט, ואולי גם לפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אשר מבוססת על הפסיכולוגיית הגירוי-תגובה של ווטסון, אך היא שגויה ביחס לביהביוריזם הקיצוני של ברס סקינר, ולמדע ההתנהגות המודרני של המאה ה-21. בביהביוריזם האדם נתפס כמערכת אורגנית מורכבת ביותר שנמצאת ביחסי גומלין תמידיים עם הסביבה החיצונית. האדם נחשב כאורגניזם אקטיבי ופעיל, הוא אכן בעל רפלקסים עם ערך הישרדותי, אך התנהגותו העיקרית והמורכבת זאת התנהגות שעוברת תהליך של ברירה על ידי התוצאות (חיזוקים, עונשים, תוצאות נייטרליות וכו') במהלך חייו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביהייביוריזם - ברהוס פרדריק סקינר, הוצאת גומא
  2. ^ John O Cooper, Timothy E Heron, William L Heward, Applied behavior analysis, Upper Saddle River, N.J.: Pearson/Merrill-Prentice Hall, 2007. (בenglish)
  3. ^ PsycNET, psycnet.apa.org (באנגלית)
  4. ^ W. K. Estes, B. F. Skinner, Some quantitative properties of anxiety., Journal of Experimental Psychology, 29, 1941, עמ' 390–400 doi: 10.1037/h0062283
  5. ^ B. F. Skinner, Selection by consequences, Science, 213, 1981-07-31, עמ' 501–504 doi: 10.1126/science.7244649
  6. ^ Skinner, Burrhus Frederic, (1904-1990)., Science et comportement humain, Paris: Éditions in Press, 2e édition, impr. 2008
  7. ^ B. F. Skinner, The origins of cognitive thought., American Psychologist, 44, 1989, עמ' 13–18 doi: 10.1037/0003-066x.44.1.13
  8. ^ Noam Chomsky, Review of Verbal behavior, Language, 35, 1959, עמ' 26–58 doi: 10.2307/411334
  9. ^ Kohn, Alfie., Punished by rewards : the trouble with gold stars, incentive plans, A's, praise, and other bribes, Boston, Mass.: Houghton Mifflin Co, [Pbk. ed., 1999], 1999, 1993