ביהביוריזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בִּיהֶבְיוֹרִיזְםאנגלית: Behaviorism; בתרגום לעברית "התנהגותנות") היא גישה מערכתית לחקר התנהגות האדם ובעלי החיים. על פי הביהביוריזם, התנהגות הפרט מורכבת מהמורשת הגנטית שלו, מההיסטוריה הסביבתית (ניסיון חייו של היחיד) ומהתנאים הנוכחיים שמשפיעים עליו.

הביהביוריזם מכיל יסודות של פילוסופיה, מתודולוגיה ותאוריה פסיכולוגית. הוא נוסד בתחילת המאה ה-20 כתגובה לפסיכולוגיית המעמקים ולשאר התאוריות המסורתיות, אשר לא הצליחו עם בדיקות אקספרימנטליות וחיזוי של התנהגות. הביהביוריזם הוא אחד משלושת התחומים העיקריים בניתוח ההתנהגות. על פי ב.פ. סקינר, אחד מהחוקרים הגדולים בתחום, ביהביוריזם אינו המדע של ההתנהגות האנושית, אלא פילוסופיה של מדע זה[1] (סקינר, 1974, עמ' 3). הביהביוריזם עוסק בשאלות תאורטיות ופילוסופיות הקשורות למדע ההתנהגות והחברה. שני התחומים האחרים בניתוח ההתנהגות הם ניתוח התנהגות ניסויי (אנ') העוסק במחקרים מעבדתיים בסיסיים וניתוח התנהגות יישומי - תחום אשר מפתח שיטות יישומיות על בסיס חוקי ההתנהגות שהתגלו, על מנת להשתמש בהן לשיפור התנהגויות בעלות משמעות חברתית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון ב. ווטסון (1958-1878), החוקר והפסיכולוג האמריקאי, היה האדם שביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. הוא פרסם את המניפסט המפורסם שלו "Psychology as the behaviorist views it", בשנת 1913, שבו הוא מנסה לשנות את הפסיכולוגיה מתחום פילוסופי ולא מדויק לתחום מדעי אובייקטיבי.

שורשיו של הביהביוריזם, כתחום מדעי אמפירי, נמצאים עוד במחקריו של הפיזיולוג הרוסי איבן מיכאלוביץ' סצ'נוב (אנ') (1829—1905) שהרחיב את הידע על הרפלקס והציע לראשונה להפוך את הפסיכולוגיה לתחום מדעי. עוד גילוי שתרם להיווצרות הביהביוריזם (וייסוד מדע-ההתנהגות) היה הגילוי של אדווארד תורנדייק בשם "חוק האפקט" (הוא חקר התנהגויות מסוימות של חתולים, גורי כלבים ואפרוחים בתוך כלובים. הוא בדק את כמות הזמן שלקח לבעלי החיים ללמוד ללחוץ על דוושה מסוימת כדי לצאת החוצה ולקבל אוכל. לאחר הניסויים שלו הוא ביסס את החוק הבא - "אם התגובות (ההתנהגות) גורמות להיווצרות של תוצאה מספקת או נעימה בסיטואציה מסוימת, ההסתברות שהן יתרחשו בעתיד עולה. תגובות שמובילות לתוצאות לא נעימות - הסתברות הופעתן בעתיד יורדת").

עוד פיזיולוגים ומדענים שמחקריהם תרמו להתבססות הביהביוריזם - צ'ארלס סקוט שרינגטון, רודולף מאגנוס (אנ'), ולדימיר בכטרב, ז'אק לוב (אנ'), צ'ארלס דרווין.

במשך החצי הראשון של המאה ה-20 ג'ון ב. ווטסון פיתח את הביהביוריזם המתודולוגי, דחה את שיטות האינטרוספקציה של וונדט בגלל האי-מדעיות שלהן, וניסה לחקור את ההתנהגות בפיתוח של מתודולוגיה מדעית המבוססת על תצפית של התנהגות גלויה. הביהביוריזם המתודולוגי לא החשיב את האירועים הפנימיים (תהליכים מנטאליים ותודעה) כתחום מחקר אובייקטיבי. הוא התמקד רק על התנהגות גלויה ופיזיולוגיה, מה שעצר חלקית מהביהביוריזם להתפתח לתחום התנהגותי נפרד.

בהמשך ב.פ. סקינר, שנחשף לרעיונותיו של הביולוג והפיזיולוג הגרמני ז'אק לב (1859–1924) על יצירת מדע חדש על התנהגות של האורגניזם-כשלם ללא הפניה לעולם הנפש או למערכת העצבים, ערך מחקרי מעבדה במשך כעשור, ולאחר גילויים רבים שעשה הוא פיתח את המתודולוגיה הביהביוריסטית ויצר את תחום ניתוח ההתנהגות. על פי הביהביוריזם הקיצוני (אנ') של סקינר - כל האירועים הפנימיים של ה'נפש' נחשבים כהתנהגויות, או כתוצרי אגב של תהליכי התניות (Contingencies of reinforcement). אף על פי שאירועים פנימיים אלה ניתנים רק לתצפית אישית של הפרט (אינטרוספקציה), הם עדין לא יוצאים מן הכלל, ואותם חוקים שמשפיעים על התנהגות גלויה, משפיעים גם על האירועים הפנימיים.

בצורה זו עם הזמן האפשרות ליישם את הגישה המדעית בחקר ההתנהגות האנושית גרמה לאתר סדר וחוקיות בהתנהגותם של האורגניזמים ולבסס פילוסופיה חדשה אודות הנושא.

ההתנהגות בראי הביהביוריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשורשה של הגישה עומדים כמה מושגים מרכזיים, אשר נצרכו על מנת להגדיר את מרחב המחקר. ראשית הגדירו הביהביוריסטים את ההתנהגות ככל מה שהאאורגניזם עושה כמו למשל: חושב, מרגיש, זז במרחב-זמן וכו'. באופן יותר מפורט התנהגות היא סוג של יחסי גומלין בין האורגניזם לסביבה החיצונית, אשר מאופיינים על ידי שינוי משמעותי במיקום של איזשהו חלק של האורגניזם במרחב עם הזמן, ובכך שהאינטראקציה מובילה לשינוי משמעותי של אפיון אחד לפחות בסביבה. נוסף לכך הוגדרה הסביבה - כתנאים הפיזיים בהם קיים האורגניזם. הסביבה משפיעה על ההתנהגות דרך שינוי דינאמי ותמידי של הגירויים, ולא על ידי השפעה סטטית. אפשר לפרק את הסביבה ל"גירויים".

התנהגות תגובתית (רספונדנטית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל בני האדם ובעלי החיים הבריאים נולדים עם יכולת צפויה להגיב לכל מיני גירויים ללא התניה (למידה) מוקדמת. האורגניזמים נולדים עם אוסף רפלקסים, שהם התוצאה של הברירה הטבעית והאבולוציה של המין.

התנהגות תגובתית מאופיינת בדרך כלל על ידי רפלקס. הרפלקס מופעל על ידי גירוי ביולוגי (אנ') ומוביל לתגובה (response) באופן אוטומטי. הוא מורכב מגירוי שמגיע מהסביבה החיצונית או הפנימית, ותגובה ומסומן בדרך כלל במשוואה הבאה: S→ R.

התרחשות הגירוי צריכה להיות מקורבת מבחינת הזמן לתגובת האדם, ולהתרחש לפניה.

הגירוי מאופיין ככמות כלשהי של אנרגיה מהעולם הפיזי שמשפיעה על הקולטנים של האדם. הוא נמדד על ידי אפיוניו החיצוניים ומדדיו הפיזיים.

הרפלקס הועבר בתורשה אצל בעלי חיים שהגיבו מהר ומדויק לגירויים מסוימים, ולכן האפשרות להתרבות ולשרוד אצלם הייתה גבוה יותר מיצורים אחרים. לדוגמה, חיות שמפחדות ובורחות כתגובה לרעש מסוים יכולות להינצל מהטורף, ורפלקס ה'פחד' נותן להם יתרון על בעלי חיים שמגיבים בצורה איטית יותר. בדרך הזאת הרפלקסים עוברים תהליך של ברירה במשך ההיסטוריה ההתפחותית של המין ותורמים להישרדותו.

דוגמאות לרפלקסים בלתי מותנים אצל בני אדם - התכווצות של האישון כתגובה לאור, התכווצות שריר הרגל כתוצאה ממכה עם פטיש בברך, בהלה כתגובה לרעש חזק ופתאומי וכדומה. ישנם רפלקסים יותר מורכבים, רפלקסים מולדים, ורפלקסים מותנים, שנחקרו בעיקר על ידי הפיזיולוג הרוסי איוואן פבלוב אשר גילה את מנגנון ההתניה הקלאסית, ועל ידי הפסיכולוג האמריקני ג'ון ווטסון שייסד את הביהביוריזם.

הרפלקסים המולדים הם התוצאה של הפילוגנטיקה של האורגניזם. אך במהלך חייו של הפרט, תחת השפעות הסביבה נוצרים רפלקסים חדשים, שאינם היו ברפטואר ההתנהגות המולד של הפרט (זהו תהליך של אונטוגנטיקה). בתהליך זה בעל החיים אינו לומד תגובות חדשות, אלא מגיב באותה הדרך לגירויים נוספים.

התניה רספונדנטית: הדוגמה המוכרת לכולם - הכלבים של פבלוב ורפלקס הפרשת הרוק. כאשר מגיע אוכל (גירוי בלתי מותנה) לפה של כלב הוא גורם להפרשת רוק (תגובה בלתי מותנת) מנגנון התנהגותי זה עוצב במשך תהליך האבולוציה. את הרפלקס הזה נסמן במשוואה הבאה (המספר 1 מסמל שהרפלקס ומרכיביו הם בלתי מותנים):

גירוי1: אוכל ← תגובה1: הפרשת רוק מבלוטות הרוק

כעת, נוסיף עוד גירוי למשוואה. קצת לפני שמופיע האוכל, ישמע צלצול של פעמון. צליל הפעמון אינו גורם לתגובה משמעותית מסוימת, ובעיקר לא גורם להפרשת רוק. נסמן את זה במשוואות הבאות:

גירוי1: אוכל ← תגובה1: הפרשת רוק

גירוי 0: צליל פעמון ← תגובה 0: (שום דבר משמעותי לא מתרחש)

כעת, נתחיל להצמיד את הגירויים - להציג אותם מול הכלב קרוב מבחינת הזמן, ונעשה את זה כמה וכמה פעמים. לאחר מספר אירועי התניה, יווצר רפלקס חדש. כעת אם נשמיע לכלב רק את צליל הפעמון (הגירוי הנייטרלי במשוואה) - הכלב יפריש רוק. מה שאומר, שיצרנו רפלקס חדש, והעלנו את כוחו:

[גירוי 0: צליל פעמון תגובה 1: הפרשת רוק]

הקשר הרפלקסיבי שנוצר הוא זמני, ועם כל אירוע בודד של התניה נוכל למדוד את השינויים בהתנהגות ובסביבה באופן מדויק, לדוגמה, ההרץ של הצליל, הדציבלים של הצליל, וכמות הרוק שהכלב הפריש.

אם נרצה שהכלב יפסיק להפריש רוק רוק למשמע צליל הפעמון, עלינו להתחיל להשמיע את הצליל ולהפסיק להגיש אוכל. עם כל השמעת צליל, כמות הרוק המופרש תפחת, ובסופו של דבר הרפלקס המותנה יעלם. תהליך זה נקרא הכחדה רספונדטית.

ההתניה הרספונדטית הרבה יותר מורכבת בחיי האדם. בכל התניה כזאת בדרך כלל מעורבים גירוים רבים. רגשות כגון: פחד, אהבה, כעס אשר מופיעות באירועים שונים יכולות להיות מוסברות על ידי תהליכים של ההתניה הרספונדנטית. כאשר גירוי בלתי מותנה שמעורר תגובת פחד (כגון, רעש חזק ופתאומי) מוצמד עם גירוי נייטרלי (למשל הימצאות בחדר מסוים), האדם בעתיד יכול לפחד מהגירוי הנייטרלי. מגע של אם גורם לתינוק הרגשה נעימה, ולכן מתפתח תהליך של התניה רספונדנטית: פני האם (גירוי נייטרלי) מוצמד ביחד עם המגע הנעים (גירוי פיזיולוגי בלתי מותנה) הקשר שנוצר במוחינו בין מילה מסוימת לבין האובייקט שמופיע במציאות, גם הוא יכול להיות מוסבר באמצעות מנגנונים מורכבים של התניה רספונדנטית.

ההתניה הרספונדטית היא תהליך התנהגותי-פיזיולוגי עימו נולד האורגניזם. זהו תהליך שהשתלשל בפיזיולוגיה של האורגניזמים עקב תרומתו להישרדות המין. ההתניה הרספונדנטית בדרך כלל יותר קשורה לפעילות הפיזיולוגית של האורגניזם, מהסיבה שהאיברים הפועלים בה הם בעיקר השרירים החלקים ובלוטות ההפרשה.

התנהגות אופרנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי חיים, שהתנהגותם מורכבת אך ורק מאוסף של רפלקסים מולדים או יכולת לרכוש רפלקסים מותנים, יתקשו לשרוד בסביבה ששונה מהסביבה שבה חיו אבותיהם. ההתנהגות הרספונדנטית עוזרת לאורגניזם ללמוד להגיב לגירויים חדשים כאשר יש מקרים בהם צריך לשרוד, אבל לא מאפשרת לו לפתח התנהגות חדשה ויותר אפקטיבית לסביבה. אורגניזם שהתנהגותו לא משתנה לאחר התוצאות המיידיות, לא יוכל להסתגל לתנאים חדשים של הסביבה שתמיד משתנת. ההתנהגות האופרנטית מאפשרת לאדם ללמוד תגובות יותר מורכבות, כדי להגיב לעולם הנמצא בשינוי תמידי.

התנהגות אופרנטית (אופרנט) - זוהי התנהגות שמשפיעה ישירות על הסביבה החיצונית ומובילה לשינויים. תדירותה נקבעת על ידי תוצאותיה המיידיות. התנהגות האופרנטית ראשונית מופיעה באופן ספונטני ובתדירות שונה בתנאים כלשהם. התוצאות שמופיעות לאחר ההתנהגות (השינויים המתרחשים בסביבה החיצונית) ישפיעו על תדירות הופעת ההתנהגות בתנאים דומים בעתיד. האופן שבו גירוי ישפיע על ההתנהגות מבוסס על הגנטיקה של המין ועל ההיסטוריה הסביבתית של היחיד (לדוגמה, מים זהו חיזוק בלתי מותנה, אבל שבח, או כסף הם חיזוקים מותנים דרך ההתניה הקלאסית). לעומת ההתנהגות הרספונדטית, שקבועה מראש על פי הגנטיקה, ההתנהגות האופרנטית הרבה יותר גמישה ואין גבול לשינויים שהיא יכולה לעבור (אמנם גם תהליך זה מבוסס על הגנטיקה והאבולוציה של המין, רק שכאן תפקידה של הגנטיקה מצוי באירועים המתרחשים לאחר ההתנהגות, ולא לפניה).

התניה אופרנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תינוק ששוכב במיטתו ומכה עם ידיו בצעצועים אשר תלוים מעליו, מבצע פעולה - 'אופרציה' ומשפיע על האפיונים של הסביבה החיצונית. הוא משנה את הגירויים בסביבה (לאחר החבטות שלו הצעצועים זזים, משמיעים קולות ומפעילים אורות), ואם הוא ממשיך לבצע את ההתנהגות הזאת (להכות ולגעת בצעצועים), סימן שהתרחש תהליך שנקרא התניה אופרנטית. תזוזת הצעצועים, הופעת הצלילים והאורות יחשבו כגירויים מחזקים חיוביים (Positive reinforcement) של ההתנהגות.

במקרה שהתינוק מזיז את הצעצועים, והשינוים שמתרחשים 'מפחידים' אותו (גורמים לתינוק להפסיק לעשות את הפעולה -ומכאן, דרך אגב, המסקנה שהוא מפוחד), והאופרנט אינו מתרחש שוב - זהו תהליך התניה שנקרא ענישה (punishment). כדי לקבוע אם גירוי מסוים מחזק או "מעניש" צריך לעקוב אחרי תדירות התרחשות ההתנהגות בעתיד.

נניח, שלאחר שהתנהגות המשחק של התינוק חוזקה במשך זמן-מה, הצעצועים לפתע הפסיקו לעבוד כראוי - אינם מאירים יותר באורות ואינם משמיעים יותר צלילים. אם במצב כזה, התדירות שבה התינוק משחק עם הצעצועים מתחילה לרדת, אזי מדובר בתהליך אשר נקרא - הכחדה (extinction) אופרנטית. חוק ההכחדה טוען: הסרה של חיזוק חיובי מאופרנט שחוזק בעבר, גורמת להפחתה בתדירות הופעת האופרנט בעתיד.(סקינר, 1938)

ברוב המקרים בהתנהגות האדם, התנהגות אופרנטית מתרחשת תחת תנאים מסוימים של הסביבה. במחקריו הראשונים של ברס סקינר, הוא תיכנן תיבה עם מנגנון שכאשר דולק אור בתיבה, החולדה לוחצת על הדוושה ומקבלת אוכל, וכאשר הנורה אינה דולקת, החולדה תילחץ על הדוושה, אך האוכל לא יופיע. תופעה כזאת נקראת התנהגות אופרנטית תחת שליטה של גירוי מבחין (Discrimnative stimulus). בדוגמה זו, הנסיין יוצר שני תהליכים: חיזוק חיובי של אופרנט (לחיצה על דוושה) כאשר הנורה דולקת, והכחדה כאשר חשוך. לאחר תקופה לא ארוכה של אימונים, החולדה לוחצת על הדוושה רק כאשר יש אור (וכאשר היא רעבה), ולא לוחצת על הדוושה כאשר חשוך.

לכן, כיום מקובל להסתכל על ההתניה האופרנטית כשרשרת המורכבת משלושה אירועים: האירוע המקדים שגרם להתנהגות, ההתנהגות עצמה, ותוצאותיה. כאשר הטלפון מצלצל (גירוי מבחין), אנו מרימים אותו (אופרנט), ומישהו עונה לנו (תוצאה שיכולה להיות מחזקת, או מענישה, או מכחידה, או שילוב כלשהו). הגירוי המבחין גורם לנו 'להבין' שכעת התנאים של הסביבה מתאימים לקבלת חיזוק אחרי ההתנהגות, מפני שתליויות אלו התרחשו בעבר.

ההבדל בין ההתנהגות הרספונדטית (רפלקסים) לבין הקשר של הגירוי המבחין לאופרנט, הוא שהופעת הגירוי המבחין אינה גורמת לתגובה מיידית של האדם או של בעל החיים, כפי שמתרחש ברפלקס. לא תמיד טלפון מצלצל יגרום לנו לענות, כפי שאור, שמאיר על עינינו יגרום לאישון להתכווץ. אוכל לא יחזק התנהגות אם האורגניזם אכל לפני רגע ארוחה גדולה ומשביעה, ואף יוכל להיחשב כגירוי מעניש (אם כאשר מוגש אוכל לאורגניזם השבע, והוא מרחיק אותו עצמו). מהסיבה הזו אי אפשר לחזק התנהגות רספונדטית באופן שבו אנו מחזקים התנהגות אופרנטית, ואי אפשר לגרום להופעת האופרנט כפי שאפשר לגרום לרפלקס להתרחש. אבל, אפשר לחזק אופרנט, שתוצאותיו יהיו שינויים בכוחם של רפלקסים מסוימים. לדוגמה, לאחר ריצה (התנהגות אופרנטית), נוצר שינוי בכוח של רפלקסים הקשורים לנשימה, שתיית מים וכו'. בדרך דומה אפשר גם להתנות רפלקס שימצא 'בתוך' התנהגות אופרנטית. למשל רגש של 'חרדה' מופיע כתגובה לגירויי מסוים, אשר בעבר תמיד הופיע לפני הגירוי האברסיבי ה'מפחיד' העיקרי. לכן רגש החרדה נוצר דרך התניה רספונדטית[2].

ההבדל בין תגמול לחיזוק חיובי

תגמול זהו מושג עממי פשוט שמשמעותו היא פרס כלשהו, שניתן לאדם שנקט בפעולות מסוימות. וחיזוק - זהו מושג טכני, אשר מסמל גירוי מסוים, שהופיע לאחר שאדם ביצע התנהגות כלשהי, ושתדירות ההתנהגות הזאת עלתה בעתיד, כתוצאה מהגירוי הזה החיזוק מתאר תהליך של קשר פונקציונלי בין שינוי בתדירות של התנהגות לבין הופעת אירוע כלשהו בסביבה החיצונית. לכן אפשר להסיק שתגמול לא תמיד יחזק התנהגות, וחיזוק לא תמיד יחשב כתגמול בעיני החברה. למשל, מדען שמסופק מעבודות המחקר שלו, מקבל 'הנאה' רבה מהגילויים המדעיים (חיזוקים שמשפיעים על התנהגותו) ויכול בנוסף לקבל תגמול כספי. אם הפרס הכספי לא יהווה חשיבות בעיני המדען, לא יהיה אכפת לו מהכסף, אז הפרס הכספי בתנאים אלה לא יחשב כגירוי מחזק. אלא אם כן, לאחר קבלת הפרס הכספי, המדען 'מחליט' לכוון את התנהגותו ואת מחקריו כך, על מנת שוב לזכות בפרס כספי כלשהו. במקרה זה הכסף יחשב כגירוי מחזק.

לסיכום - חיזוק זהו מושג טכני שמתייחס לקשר הפונקציונלי בין תדירות של התנהגות לבין שינויים של אירועים בעולם החיצוני (בסביבה). הגירויים עצמם אינם בעלי 'אפיון אוניברסלי' של חיזוק או ענישה. אותו גירוי יכול להיחשב כחיזוק בתנאים כאלה ובתור ענישה בתנאים אחרים.

ברירה על ידי התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ברס סקינר התנהגות האדם זה סכום של: "1) תגובות ההישרדות, שאחראיות על הברירה הטבעית של המין, ו-2) תגובות מחוזקות, שיוצרות רפרטואר של כל פרט במין, שמכילות גם 3) תגובות מסוימות, שמעוצבות תחת השפעה של החברה. (בסופו של דבר גם סעיפים 2 ו-3 הם תוצאות של הברירה הטבעית, מהסיבה שההתניה האופרנטית היא תהליך שעוצב על ידי האבולוציה, ומנהגים מסורתיים, הם רק מקרים ספציפיים של התניה אופרנטית.)"[3]

ב.פ. סקינר ראה את הפסיכולוגיה כתחום שעוסק בחקר התנהגות היצורים החיים. מנקודת מבט זו - הפסיכולוגיה היא חלק של הביולוגיה. עקרונה הבסיסי של הביולוגיה כיום הוא תורת האבולוציה והתפתחות המינים דרך הברירה הטבעית. סקינר עוד יותר הרחיב את העיקרון הזה לברירה על ידי התוצאות. הברירה על ידי התוצאות פועלת בשלוש רמות:

1. ברירה בדורות הגנים שקשורה להתרבות והישרדות (הברירה הטבעית והאבולוציה).

2. ברירה על ידי התוצאות של התנהגות אצל יצור מסוים (ההיסטוריה האינדיבידואלית של החיזוקים).

3. ברירה של תרבויות (מנהגים, מסורות, טקסים).

בכל שלב מתבצעות ברירות של תדירויות גנטיות, התנהגותיות ותרבותיות על ידי הסביבה.

ברירה על ידי התוצאות זוהי צורה של 'הסבר סיבתי'. במדע אנחנו מדברים על שני סוגי סיבות: סיבות ישירות וסיבות מרוחקות.

סיבות ישירות - אותן חוקרות הפיזיקה והכימיה - "כדור ביליארד" זה סוג של תהליך. אנחנו מנסים לבודד שרשרת של תופעות שמשפיעות באופן ישיר על התהליך. לדוגמה תגובות כימיות מוסברות על ידי תיאור של אינטראקציות בין מולקולות. בחקר ההתנהגות הסיבות הישירות יכולות להתייחס לפיזיולוגיה ולביוכימיה של היצור. כך למשל לחיצה על דוושה של חולדה כדי לקבל אוכל, או משחק שבוא משחק בן אדם, יכולים להיות מלווים בהפרשות של אופיאטיים אנדוגניים או דופמין בהיפותלמוס.

ולהפך, סיבות מרוחקות הולמות יותר לתחומים כמו ביולוגיה אבולוציונית, אסטרונומיה וגאולוגיה. במקרים כאלה אנחנו מסבירים תופעות שונות, בכך שאנחנו מתארים אירועים מרוחקים שגרמו להופעתן. ככה הסבר של אפיונים מסוימים של יצור חיי (גודל, צבע, סוג הראייה ועוד) מכילים בתוכם את השפעת הברירה הטבעית על הגנטיקה.

ברמת ההתנהגות עקרון הברירה על ידי התוצאות זה צורה של הסבר דרך סיבה מרוחקת שנקראת - "ניתוח פונקציונלי". מתי שחולדה "לומדת" לקבל אוכל בעזרת לחיצה על דוושה, אנחנו מסבירים את ההתנהגות בתיאור של היסטוריית החיזוקים שלה. ככה התדירות של לחיצה על דוושה מוסברת על ידי לחיצה על דוושה וקבלת אוכל בעבר. התנהגות החולדה בוררה על ידי היסטוריית החיזוקים.

המשתנים החיצונים, שהפונקציה שלהם היא התנהגות, נותנות בסיס למה שאפשר לקרוא ניתוח פונקציונלי. אנחנו לוקחים על עצמינו שליטה וניבוי של התנהגות של יצור חיי מסוים. זהו ה"משתנה התלוי" שלנו - תוצאה, ואת הסיבה שלו אנחנו מחפשים. "המשתנים הבלתי תלויים" - סיבות ההתנהגות הם תנאים חיצוניים, שהפונקציה שלהם היא ההתנהגות. היחסים ביניהם קשרים של "סיבה-תוצאה" בהתנהגות - זה חוקי המדע. הסינתזה של החוקים האלה במושגים כמותניים נותנת לנו תמונה מורחבת של האורגניזם כמערכת פועלת

ב.פ. סקינר[4]

הסברים שהם גם ישירים וגם מרוחקים - מקובלים במדע. מנתחי התנהגות תמיד התמקדו בניתוח פונקציונלי וברירת התוצאות (סיבות מרוחקות), אבל כעת הם גם מתעניינים בניתוח של תהליכים פיזיולוגים ונוירוכימיים (סיבות ישירות). בסופו של דבר שני סוגי הסיבות יביאו להסבר מלא יותר של ההתנהגות. אבל ברמה הפרקטית הבנה של החיזוקים בשליטה על ההתנהגות מספיקה כדי לשלוט ולנבא התנהגות.

"העמדה הזאת לפעמים מתאפיינת בראיית האדם 'כקופסה שחורה', ובדחיה של מה שהיא מכילה. מנתחי ההתנהגות היו יכולים לחקור את המצאת השעון והשימוש בו, מבלי לשאול איך הוא עובד. שום דבר לא נדחה. מנתחי ההתנהגות משאירים את מה שנמצא בתוך 'הקופסה השחורה' לאלה שבבעלותם שיטות וכלים הדרושים בשביל חקר מדויק. ישנם שני קטעי זמן חשובים בהסבר כל התנהגות: האחד בין השפעת הסביבה לבין תגובת היצור והשני בין התוצאות של ההתנהגות לשינוי בהתנהגות בגלל ההשפעות שלהן. רק מדעי המוח יכולים למלא את הקטעים האלה. וכאשר הם יעשו את זה - הם ישלימו את ההסבר, אך לא ישנו אותו. התנהגות האדם בסופו של דבר תוסבר, והיא יכולה להיות מוסברת רק בשיתוף של האתולוגיה, מדעי המוח וניתוח ההתנהגות. ניתוח ההתנהגות לא צריך לחכות עד שמדעי המוח יעשו את חלקם. העובדות ההתנהגותיות לא משתנות והם מספיקות גם לתחום מדעי וגם לטכנולוגיות. מדעי המוח יכולים לגלות עוד שיטות של משתנים שמשפיעים על ההתנהגות, אבל הם יצטרכו לפנות לניתוח התנהגות כדי לקבל הסברים חלקיים על ההשפעות שלהם." (ב.פ. סקינר[5])

עמדות תאורטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש - על פי הביהביוריזם, האדם אינו אחראי להתנהגותו, אלא הסביבה השולטת אחראית. הביהביוריזם אינו הופך את האדם ל"בובה על חוטים", מהסיבה שהאדם עדין נשאר אקטיבי בהתנהגותו, אך התוצאות של ההתנהגות משפיעות על האופן שבו הוא התנהג בעתיד. הביטוי "חופש" נוצר, כאשר התנהגות האדם הייתה תחת שליטה של גירויים אברסיביים (כפייה, ענישה ועוד). בני האדם רצו לצאת מתנאים אלה, ולקבל "חופש". אך אדם "חופשי" שעושה את מה שהוא אוהב, על פי הביהביוריזם, עדין נמצא תחת שליטת הסביבה, רק שהפעם ההתנהגות נשלטת על ידי חיזוק חיובי ולא על ידי כפייה או ענישה.

אישיות - הביהביוריזם וניתוח ההתנהגות מבינים את אישיות האדם, כאורגניזם בעל רפרטואר התנהגות. המושג "רפרטואר התנהגות" מתאר את כל סוגי ההתנהגויות אותם מסוגל לבצע האדם, או את סוגי ההתנהגויות אותם האדם יכול לבצע על מנת לפתור בעיה כלשהי. רפרטואר ההתנהגות שונה מהאדם לאדם, לכן, כך גם האישיות שונה אצל כל בני האדם. על פי הביהביוריזם האישיות נתפסת כשינוי דינאמי בהתנהגות האדם במגע שלו עם הסביבה שמתרחש עם הזמן, ובמשך כל חייו של האדם, לעומת המשמעות המקובלת של המושג אישיות, אשר תופסת את האדם באופן סטטי.

האדם העצמאי - על פי הגישות המסורתיות הסיבה של התנהגות האדם נמצאת בתוכו. האדם מרגיש "רצון", או "צורך" לפעול בדרך כלשהי. על פי ניתוח ההתנהגות, מצבים פנימיים אלה, הם רק מצב ביניים אשר נמצא בין הגירויים מהסביבה החיצונית, לבין ההתנהגות הנצפית, ואי אפשר לקחת את מצבים נפשיים אלה כ"סיבות" של התנהגות. לדוגמה: כאשר אדם מחפש אוכל, על פי המסורת, הסיבה להתנהגות שלו היא מצב פיזיולוגי (או נפשי) אשר נקרא "רעב". על פי ניתוח ההתנהגות זאת לא הסיבה, מכיוון שאנחנו "מחפשים" אותה בתוך האדם המתנהג. הסיבה ל"רעב" היא כמות מסוימת של זמן, בה האדם לא אכל. לכן מבחינת ניתוח ההתנהגות - תדירות של התנהגות חיפוש אוכל הופכת לגבוה, מהסיבה שהאדם לא אכל X זמן. על פי ניתוח ההתנהגות, עד שהסיבה להתנהגות לא נמצאת בסביבה החיצונית, ההסבר לא נשלם.

סביבה - ביחס לשאר ההגדרות למושג "סביבה" (הגדרה מסורתית, אקולוגית, סוציולוגית וכו'), לניתוח ההתנהגות יש הגדרה שונה: הסביבה היא תהליך דינאמי של שינוי אשר משפיע ישירות על חושי האדם. מהגדרה זו, אפשר להסיק, שכל אדם חי בסביבה אינדיבידואלית אשר משתנה מרגע לרגע, ואשר מעצבת את התנהגותו. קיימות סביבות כלליות עם אפיונים דומים שמשפיעים על כל אדם שנמצא בסביבה הזאת - לדוגמה אקלים, תרבות, מדינה, שפה ועוד. הסביבה אצל כל אדם היא שונה, ולא קיימות שתי סביבות זהות. דוגמה מצוינת שמוכיחה זאת, היא אחים תאומים אשר זהים מבחינה גנטית, אבל התנהגותם היא שונה (מהסיבה שנחשפו לגירויים שונים).

עיצוב תרבותי - סקינר השקיע זמן רב בניסיון להבין איך להשתמש בעקרונות של התגליות המדעיות שלו בחברה, על מנת לפתור בעיות חברתיות. הוא רשם ספר בשם "הוולדן השני"(אנ') בו הוא מתאר קומונה של אנשים, אשר חיים על פי עקרונות ניתוח ההתנהגות. הוא הוציא גם ספר נוסף ב-1971 בשם "מעבר לחרות ולכבוד", שתורגם לעברית על ידי עמשי לווין בשנת 1976. בספר סקינר מתאר את הבעיות החברתיות ואת הקושי בהבנת ניתוח ההתנהגות. מהסיבה שחלק מהבעיות החברתיות המשמעויות ביותר (עוני, פשע, עלית יתר בכמות האוכלוסייה, זיהום סביבתי ועוד) הן התנהגויות, סקינר מציע לעצב תרבות חדשה, אשר התנהגויות אלה לא יהיו מחוזקות, ולכן גם הבעיות הללו יפתרו.

"האידיאל של הביהביוריזם להסיר את הכפייה: ליישם שליטה על ידי שינוי הסביבה בצורה שתחזק את סוג ההתנהגות שמביאה תועלת לכולם." כך ענה פעם סקינר למראיין.

הסבר ההתנהגות - לפי ניתוח ההתנהגות, ההסבר לא נשלם עד שמגיעים לסביבה החיצונית. לדוגמה, אדם יכול להימצא בדיכאון מכיוון שהוא מרגיש "מדוכא" או מכיוון שהפעילות הביוכימית במוחו השתבשה. אך מה הסיבה לכך שהוא מרגיש מדוכא ופעילות המוח שלו השתבשה? הסיבה נמצאת בסביבה החיצונית, ככל הנראה התרחש אירוע כלשהו, או רצף של אירועים שהשפיעו ככה על האדם. כאשר תינוק נוגע בחפץ חם ומזיז את ידו מימנו, הסיבה לכך היא שהתינוק הרגיש את החום של החפץ. אך על פי ניתוח ההתנהגות ההסבר לא תם, כי אנחנו עדין ב"גופו" של האורגניזם. הסיבה הסביבתית לרפלקס הזה נמצאת בהיסטוריה האבולוציונית של המין - לרפלקסים כאלה היה ערך הישרדותי, ולכן התינוק הזיז את ידו מחפץ חם.

ביקורות על הביהביוריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגישה הביהביוריסטית קמו מתנגדים רבים אשר בהמשך הביאו למיסודה המדעי של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בין המרכזיים שבהם ניתן למנות את הבלשן נועם חומסקי אשר רשם מאמר ביקורתי על ספרו של סקינר שנקרא A Review of B. F. Skinner's Verbal Behavior[6]. עיקב טיעוניו התבססו על הצורך במערכת מולדת המאפשרת למידת שפה על מנת להסביר את הנתונים המדעיים על אופי הלימוד של מילים, של מבנה שפתי ושל תחביר המשפט. הנחה של מערכת זו מאתגרת את הגישות אופרנטיות והרפלקסיביות. כתוצאה מכך, בינו ובין סקינר החל ויכוח מדעי שגרר מאמרים ומאמרי נגד רבים. כמו כן הפילוסוף אלפי קון בספרו Punished by Rewards: The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and Other Bribes[7] ביקר את הביהביוריזם רבות מבחינה מתודולוגית, והניח יסודות לחקר מדעי של התהליכים המנטליים המתווכים את ההתנהגות.

פשטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגמת ההבדלים בהסברת התנהגות החולדה על פי Miller

לפי החוקר ניל מילר (אנ'), שורש הבעיה בביהוויוריזם טמון בחוסר הנכונות לקבל אמצעים מתווכים להתנהגות. מכך מתחייב כי אם מופיעות תגובות מסוימת לפעולה הפעולה עצמה חייבת לגרור אותם באופן ישיר. לדוגמה אירוע מפחיד גורם לנו גם להרגיש, וגם להתנהג בדרך מסוימת ואין הפחד גורם לנו להרגיש. לפי מילר הנחה זו גוררת סיבוך מיותר של תיאור הנתונים המתקבלים מתצפיות. על מנת להבהיר זאת השתמש מילר במשל על חולדה, אשר בלחיצת דוושה היא מקבל מים. קל לראות כי קצב הלחיצות משתנה בהתאם לחסך החולה במים, אך גם נצפה בשינוי כתגובה להאכלה במזון יבש או בהזרקת מים ישירות למערכת הדם של החולדה. בנוסף לזאת את התנהגות החולדה ניתן למדוד בעוד דרכים מלבד קצב הלחיצות. לדוגמה אפשר למדוד את כמות המים שהיא שותה וכן את נכונותה לשתות מים מרים. כדי להסביר מערכת גירוי תגובה זו לפי סקינר יש צורך בקשירת קשר נפרד בין כל גירוי לכל תגובה כך שסה"כ ימצאו תשעה קשרים שונים[8], בעוד שלפי הנחת גורם מתווך כמו צמא, יש צורך בקשירת שלושת הגירויים אליו מכיוון אחד וקשירת שלוש התגובות מכיוון שני, סה"כ שישה קשרים. ולכן כפועל יוצא מהנחות הפרדיגמה המדעית מסיים מילר במסקנה כי יש להעדיף את התאוריה פשוטה יותר המניחה גורמים מתווכים[9].

למידה סמויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הביקורות המפורסמות מבוססת על מחקר חלוצי של החוקר אדוארד טולמן, אשר הראה כי חולדות יכולות ללמוד צורת מבוך אף אם אין שום תגובה חיובית או שלילית ישירה אשר מכווינה את הלמידה שלהם. דבר המעיד על גורם מתווך המייצג את המבוך במוח החולדות הסותר את גישת הביהביוריזם המתודולוגי של ג'ון ווטסון. בניסוי של טולמן היו שתי קבוצות חולדות אשר הסתובבו במבוך במשך תשעה ימים, כאשר במבוך הוצבה תיבת מטרה אשר יכלו הנסיינים לשים בה אוכל. החולדות חולקו לשתי קבוצות קבוצה אחת שוטטה במשך ששת הימים הראשונים במבוך, ורק בימים שבע עד תשע הוצב בתיבת המטרה אוכל. לקבוצה השנייה ניתן כל יום האוכל בתיבת המטרה, כאשר כל יום הזמן שלקח לחולדות אלו להגיע לתיבה התקצר באופן מתון. טולמן הראה כי ביום השמיני התקצר הזמן שלקח לחולדות של קבוצה אחת בצורה דרסטית, וביום התשיעי הזמן שלקח לכל אחת מן הקבוצות להגיע לתיבה השתווה. מכך הסיק טולמן שבזמן השוטטות למדו החולדות את מבנה המבוך, כך שיצרו ייצוג קוגניטיבי למבוך עצמו[10]. הגישה הקוגניטיבית המתבססת על ניסוייו של טולמן שמה במרכז את חקר התהליכים המתווכים הגורמים להתנהגות בעודה מסמנת את המשוואה הבסיסית להתנהגות כ: S->O->R כאשר האות O מייצגת את המילה אורגניזם, כלומר את התהליכים הקוגניטיביים המתרחשים אצל האורגניזם[11][12][13].

הטיות קוגניטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת נוספת לגישה הבהיביוריסטית הגיעה דווקא מיישומי הפסיכולוגיה בשטח. במלחמת העולם השנייה בעת הסתכלות בראדר, טייסי המעצמות זיהו לפעמים הפרעות על אף שלא היו כאלה הפרעות במציאות. ממצא זה מנכיח את קיומן של הטיות קוגניטיביות הגורמות בעיות בשיפוטים אשר לא מוסברות על ידי תאוריות של גירוי תגובה[14].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Skinner, B. F. (Burrhus Frederic), 1904-1990., About behaviorism, New York,: Knopf; [distributed by Random House], [1st ed.], 1974
  2. ^ W. K. Estes, B. F. Skinner, Some quantitative properties of anxiety., Journal of Experimental Psychology 29, 1941, עמ' 390–400 doi: 10.1037/h0062283
  3. ^ B. F. Skinner, Selection by consequences, Science 213, 1981-07-31, עמ' 501–504 doi: 10.1126/science.7244649
  4. ^ Skinner, Burrhus Frederic, (1904-1990)., Science et comportement humain, Paris: Éditions in Press, 2e édition, impr. 2008
  5. ^ B. F. Skinner, The origins of cognitive thought., American Psychologist 44, 1989, עמ' 13–18 doi: 10.1037/0003-066x.44.1.13
  6. ^ Noam Chomsky, Review of Verbal behavior, Language 35, 1959, עמ' 26–58 doi: 10.2307/411334
  7. ^ Kohn, Alfie., Punished by rewards : the trouble with gold stars, incentive plans, A's, praise, and other bribes, Boston, Mass.: Houghton Mifflin Co, [Pbk. ed., 1999], 1999, 1993
  8. ^ י. גושן-גוטשטיין, ד. זכאי, גרונאו נורית, פסיכולוגיה קוגניטיבית, האוניברסיטה הפתוחה (2002). עמוד מ-23.
  9. ^ Miller, N. E. (1959). Liberalization of basic SR concepts: Extensions to conflict behavior, motivation and social learning. Psychology: A study of a science, Study, 2, 196-292.
  10. ^ Tolman, E. C., & Honzik, C. H. (1930). Introduction and removal of reward, and maze performance in rats. University of California publications in psychology.
  11. ^ Lawson, R. B., Graham, J. E., & Baker, K. M. (2015). A history of psychology: Globalization, ideas, and applications. Routledge 229, 217.
  12. ^ Akdeniz, C., Bacanlı, H., Baysen, E., Çakmak, M., Çeliköz, N., Doğruer, N., & Yalın, H. I. (2016). Learning and Teaching: Theories, Approaches and Models. Cozum, Turkiye, 28.
  13. ^ י. גושן-גוטשטיין, ד. זכאי, גרונאו נורית, פסיכולוגיה קוגניטיבית, האוניברסיטה הפתוחה (2002). עמוד מ-24.
  14. ^ גושן-גוטשטיין, יונתן, Goshen-Gottstein, זכאי, דן, Zakay, גרונאו, נורית, Gronau, . . . האוניברסיטה הפתוחה. פא"ר. (2002).עמוד 25מ-26מ.