ביהביוריזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביהביוריזם (אנגלית. Behaviour – התנהגות) זוהי גישה מערכתית לחקר התנהגות האדם ובעלי החיים. היא טוענת שכל ההתנהגות מורכבת מרפלקסים (תגובות לגירויים מסוימים מהסביבה החיצונית או הפנימית), ואופרנטים (סוגי התנהגות שמתרחשים באופן ספונטני בתנאים כלשהם וגם כן - נשלטים על ידי גירויים מהסביבה החיצונית ואו הפנימית). הביהביוריסטים מקבלים את חלקה החשוב של התורשה הגנטית בהתנהגות, אך הם מתמקדים בעיקר בגורמים הסביבתיים.

הביהביוריזם מכיל יסודות של פילוסופיה, מתודולוגיה ותאוריה פסיכולוגית. הוא נוסד בתחילת המאה ה-20 כתגובה לפסיכולוגיית המעמקים ולשאר התאוריות המסורתיות, שלא הצליחו עם בדיקה ניסויית של ניבוי התנהגות.

ניתוח התנהגות יישומי (אנגלית. Applied behavior analysis - ABA) - התחום המדעי של הביהביוריזם שנועד לפתירת בעיות (ב. פ. סקינר טען ש"ביהביוריזם" זוהי רק הפילוסופיה של מדעי ההתנהגות). כיום השימוש העיקרי בניתוח התנהגות הוא טיפול בהפרעות התפתחות, אך השימוש בו הרבה יותר נרחב. אפשר להשתמש בשיטה למטרות חינוך, שמירה על הסביבה, אורך חיים בריא, ספורט, פסיכותרפיה, שיקום עבריינים, שיקום צרכני סמים ועוד.

אחת הגישות המצליחות של הפסיכותרפיה כיום - CBT (תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית) מבוססת ברובה על עקרונות של ההתניות.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון ב. ווטסון (1878-1958) היה האיש שביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. הוא פרסם את המניפסט "Psychology as the behaviorist views it", בשנת 1913. אך שורשיו של הביהביוריזם נמצאים עוד במחקריו של הפיזיולוג הרוסי איבן מיכאלוביץ' סצ'נוב (1829—1905) שהרחיב את הידע על הרפלקס והפך לראשונה את הפסיכולוגיה למדע אובייקטיבי. עוד גילוי מדעי מרשים שתרם רבות לייסוד הביהביוריזם היה הגילוי של אדווארד תורנדייק בשם "חוק האפקט" (הוא ראה שפרק הזמן שלוקח לחתול ללחוץ על דוושה ולצאת מקופסה מתקצר עם כל ניסיון במיוחד אם לאחר שהחתול יוצא מהקופסה הוא מקבל חיזוק - דגים).

עוד פיזיולוגים שמחקריהם תרמו להיווצרות הביהביוריזם - צ'ארלס סקוט שרינגטון, רודולף מאגנוס, ולדימיר בכטרב.

במשך החצי הראשון של המאה ה-20 ג'ון ב. ווטסון פיתח את הביהביוריזם המתודולוגי, דחה את שיטות האינטרוספקציה של וונדט, עקב חוסר המדעיות של התיאוריות שלו, וניסה להבין את טבע האדם (התנהגות) בפיתוח של מתודולוגיה מדעית שמבוססת על תצפית של התנהגות גלויה. ג'ון ווטסון לא הזניח את התהליכי ההתנהגות הנסתרים כגון רגשות, מחשבות וכדומה, והחשיב את התופעות האלה גם כן כתגובות שונות של האדם. בהמשך ב.פ. סקינר פיתח את המתודולוגיה הביהיוריסטית ויצר את התחום שנקרא ניתוח התנהגות וכך גם את השיטות להבנה יותר טובה של מחשבות, רגשות והגורמים ששולטים בהם. סקינר לא הזניח את ה"מצב הפנימי" של היצור ולא הכחיש את קיומה, של מה שנמצא בתוך ה"קופסה שחורה", אלא טען שהמצב הפנימי הוא לא הסיבה של ההתנהגויות - אלא תוצאה של השפעות מהסביבה. אפשר לנתח את ההתנהגות גם ללא חקר המצב הפנימי ולהגיע לתוצאות שמאפשרות שליטה על התנהגות. המצב הפנימי הוא רק החלק האמצעי במשוואה, כאשר החלק הראשון הוא השפעות הסביבה, והחלק השלישי - תגובות היצור החי, או במילים אחרות - התנהגות.

באותו הזמן כאשר ג'ון ווטסון ואיוואן פבלוב חקרו את התהליכים של התגובה-גירוי (קלט-פלט) וההתניה הקלאסית, סקינר התמקד יותר בחקר התנהגויות מורכבות - בטבע של שליטת התוצאות של ההתנהגות על המעשים הבאים (חיזוקים, הענשות ודעיכות) והגורמים המקדימים (גירויים דיסקרימנטיבים) שיוצרים את התנאים להופעת התנהגות מסוימת. הטכניקה ידועה כהתניה אופרנטית.

התנהגות תגובתית (רספונדנטית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות תגובתית מאופיינת בדרך כלל על ידי רפלקס. הרפלקס מופעל על ידי גירוי ביולוגי (stimulus) ומוביל לתגובה (response) באופן אוטומטי. הרפלקס מורכב מגירוי שמגיע מהסביבה החיצונית או הפנימית שגורם לתגובה ומסומן כך במשוואה - . לרפלקס חוקים רבים (חוקים סטטיים המתייחסים לכוח הרפלקס וחוקים דינאמיים המתארים את שינוי כוח הרפלקס במשך הזמן, ואת האינטראקציות שלו עם רפלקסים אחרים).

הרפלקס הועבר בתורשה אצל בעלי חיים שהגיבו מהר ומדויק לגירויים מסוימים, ולכן האפשרות להתרבות ולשרוד הייתה גבוה יותר אצלם מיצורים אחרים. לדוגמה, חיות שמפחדות ובורחות כתגובה לרעש מסוים יכולות להינצל מהטורף, ורפלקס הפחד נותן להם יתרון על יצורים שמגיבים בצורה איטית יותר. בדרך הזאת הרפלקסים עוברים סלקציה במשך ההיסטורייה של היצורים (יש להבדיל בין היכולת של הרפלקס לבין ההתנהגות הספציפית - מה שעובר בתורשה זה האפיונים הסטטיים והדינאמיים של הרפלקס, אך לא התנהגות מסוימת).

רפלקסים פשוטים שיכולים להימדד הם - התכווצות של האישון כתגובה לאור, התכווצות שרירי הרגל כתוצאה ממכה עם פטיש בברך, בהלה כתגובה לרעש חזק ופתאומי וכדומה. ישנם רפלקסים יותר מורכבים, רפלקסים מולדים, רפלקסים מותנים, שנחקרו בעיקר על ידי הפיזיולוג הרוסי איוואן פבלוב אשר גם גילה את ההתניה הקלאסית, ועל ידי הפסיכולוג האמריקני ג'ון ווטסון שייסד את הביהביוריזם.

התניה קלאסית כאשר יש רפלקס כלשהו עם כוח מסוים, לדוגמה, כאשר מגיע אוכל לפה של כלב - הוא גורם לכלב להפריש רוק. את הרפלקס הזה אפשר לסמן במשוואה הבאה: אוכל-גירוי1, הפרשת רוק-תגובה1.

גירוי1 --> תגובה1

כעת בפנינו יש את היכולת לגרום לכלב להגיב באותה צורה (הפרשת רוק) לגירוי נייטרלי אחד שבעצמו לא מוביל לשום תגובה. דוגמה לגירוי כזה - צליל של פעמון. את הרפלקס הזה נסמן כך: צלצול של פעמון-גירוי0, (אין תגובה) תגובה0. התגובה לא קיימת, לכן זהו רק סימון היפוטתי של רפלקס עם כוח אפסי. כעת יש לנו שתי משוואת שמסמנות שני רפלקסים:

גירוי1 --> תגובה1

גירוי0 --> תגובה0

עכשיו, אם כל פעם שאנחנו מביאים אוכל לכלב, אנחנו מצלצלים בפעמון, ומבצעים את זה הרבה פעמים, לדוגמא 30 פעם, אז אנחנו מעלים למעשה את הכוח של רפלקס גירוי0 --> תגובה1.

כעת כל פעם שאנחנו מצלצלים בפעמון מבלי שמופיע אוכל כלשהו מול הכלב, הכלב עדין מפריש רוק. במילים אחרות - בהופעת גירוי0, הוא מגיב אליו בדיוק כמו שהגיב לגירוי1 עם תגובה1. הקשר החדש שנוצר נקרא התנייה קלאסית. הקשר הזה זמני, ועם כל השמעת צלצול פעמון ללא הופעת אוכל, הכמות של הרוק המופרש יורדת לאט לאט (התגובה דועכת) עד אפס, אך אפשר מחדש להתנות את הכלב והלהחזיר את כוח הרפלקס.

ההתניה הקלאסית הרבה יותר מורכבת, במיוחד בחיי אדם. בכל התניה כזאת מעורבים גירוים רבים ותגובות רבות. את תופעת הפחד גם אפשר להסביר בעזרת ההתניה הקלאסית. בניסויו של ג'ון ווטסון על ילדים הוא חקר את תגובת הפחד, והגיע למסקנה שהוא נוצר בדיוק בדרך הזאת. כאשר אנחנו לוקחים ילד בן כשנה, ומגלים אצלו רפלקס שכבר קיים עם כוח מסויים (הופעת רעש חזק ופתאומי שגורם לתגובות פיזיולוגיות של פחד שקוראת אצל כולנו) אנחנו יכולים להתנות אותו לפחד, למעשה מכל דבר שקיים. ג'ון ווטסון לקח תינוק בגיל קרוב לשנה, ונתן לילד לשחק עם ארנב. ווטסון עמד מאחורי הילד עם צלחת מתכתית ופטיש, וכל פעם שהארנב התקרב לילד ונגע בוא, ווטסון היכה בחוזקה בפטיש, ויצר אצל הילד פוביה חזקה מארנבים. כמה פעמים כאלה שהספיקו,וגרמו לזה שווטסון נכנס לחדר עם ארנב בידיים, הילד התחיל לבכות ולנסות לברוח. את ההתניה הזאת אפשר לסמן כך:

גירוי1 (רעש מתכתי חזק ופתאומי) --> תגובה1 (פחד)

גירוי0 (ארנב) --> תגובה0 (רגשות נעימים בידיים עקב הפרווה)

כאן אנחנו רואים, שאף על פי, שרפלקס גירוי0 --> תגובה0, הוא לא עם כוח אפסי, אך עדין מתרחשת ההתניה, וזאת משום שההשפעה של גירוי1 הרבה יותר עוצמתית מגירוי0.

באותה השיטה אפשר גם לפתור את בעיית הפחד. ווטסון רשם בספרו (Psychological Care Of Infant And Child), שכאשר יצר תגובת פחד אצל הילד, הוא התחיל לפעול בכדי לפתור אותה. כעת ווטסון חיכה שהילד יהיה רעב, ונתן לו אוכל, כאשר הוא היה בתנאים נעימים (אכל במטבח). לאחר מיכן ווטסון לקח את הארנב, והתקרב לילד כאשר הוא אוכל עד שהילד אראה תגובות של פחד. ככה ווטסון עשה במשך כל יום ועם כל פעם הוא התקרב יותר ויותר עם הארנב, עד שהילד הפסיק להגיב בפחד. כוח הרפלקס גירוי0 --> תגובה1 ירד לרמה אפסית.

הניסוי הזה גרם להבין את טבע הפחד ונתן את ההתחלה של הפסיכותרפיה ההתנהגותית. מאז ווטסון הטכנולוגיות הפסיכותרפיות התפתחו וכיום השיטה העדכנית בטיפול בפחד בפסיכותרפיה התנהגותית נקראת הקהיה שיטתית.

אף על פי ההסבר הזה, אנחנו עדין נשים לב שזה לא מסביר את "כל סוגי הפחד" אצל בני אדם. כולנו יודעים שכדי לעורר אצל מישהו פחד ממשהו, אין צורך להשמיע רעש חזק, או להפיל אותו כאשר משהו קורה. כרגע יש עוד שני הסברים להופעת הפחד, הראשון הוא - ההתניה האופרנטית, (בגלל שכרגע אנחנו מדברים על התניה קלאסית אז נביא רק דוגמה קטנה) כאשר ילד מבצע פעולה כלשהי, ולאחריה הוא מקבל עונש (ענישה), ודבר כזה נמשך במשך שנים עם פעולות שונות, אותו הילד יהפוך לאישיות חרדה. ההסבר השני הוא - שימוש במילים. לדוגמה, אין צורך לגרום לאדם לקפוץ מקומה שנייה, על מנת שירגיש כאב ופחד כדי שימנע מזה בעתיד, אם אפשר פשוט לספר לו על התוצאות של קפיצה מקומה שנייה (בני אדם לא נולדים עם ידע כזה, ואת זה אפשר להבחין אצל תינוקות שלדוגמה, נמצאים במקום גבוה וזוחלים לקצות שלו, ויכולים ליפול). אז הדרך השנייה להיווצרות פחד היא - מילים. מילים יכולות להיות מנותחות גם כהתניה קלאסית. ניתן דוגמה:

אם בחיים שלנו לא שמענו על אנגלית ולפתע אנחנו שומעים את המילה "TABLE", איננו יודעים מה המשמעות שלה. אך כאשר האדם שאמר אותה בו זמנית מצביע על שולחן שעומד לפנינו ואומר "זה נקרא TABLE באנגלית" נוצרת התניה קלאסית. לאחר מיכן, אנחנו לא רק אומרים את המילה הזאת, אלא גם רושמים אותה על דף, כך שנוצרת עוד התניה בין הרעש שיוצא לאדם מהפה כאשר הוא אומר את המילה הזאת, לבין הסימנים על הדף שמסמנות אותה (אותיות). את ההתניה הזאת אפשר לסמן כך במשוואת הבאות:

גירוי0 ("TABLE") --> תגובה0

גירוי1 (קליטה על ידי העיניים ועל ידי מערכת העצבים את השולחן מולינו) --> תגובה1 (המבט לאותו השולחן)

גירוי2 (הסימנים על הדף שמייצגות את המילה TABLE) --> תגובה2

כל הגירויים הללו משתלבים וגורמים לתגובות מסוימות שנוצרות במצבים מסוימים: כשאנחנו שומעים את המילה TABLE, בדמיון שלנו עולה תמונה של שולחן, כאשר שואלים אותנו מה רשום על הדף, אנחנו אומרים TABLE וכדומה.

אם ניכנס עוד יותר עמוק לניתוח הזה, נוכל לראות שמתרחשות גם התניות בין מה שקולטים החושים שלנו, לדוגמה, אנחנו יכולים לראות את השולחן עם העיניים ולקרוא לפריט הזה "שולחן", לאחר מיכן אנחנו יכולים לגעת בפריט הזה ולקרוא לתחושה שאנחנו מרגיש בידיים "שולחן", אנחנו יכולים גם להריח אותו ולקרוא לריח הזה "ריח של שולחן" ואז נוצרת התניה בין התחושות הללו לבין הפריט, ולבין המילה שאיתה אנחנו קוראים לפריט הזה. אצל אדם עיוור למשל, לא יכולה להיווצר התניה בין מילה לבין פריט שקולטות העיניים. יותר מידע על הנושא הזה יש בספר של סקינר "התנהגות מילולית" ובתחום שנקרא סמנטיקה כללית שפותח על ידי המטמטיקאי והמהנדס אלפרד קורז'יבסקי.

עוד מקרה מורכב שאפשר לנתח בעזרת ההתניה הקלאסית הוא הפרעת דחק פוסט-טראומתית. אם ניקח לדוגמה חייל שהיה בשטח מלחמה, וסביבו התרחשו הרבה גירוים עם השפעות מאוד חזקות (רעשים של טילים ופצצות, מוות של חברים, רעשים של יריות, וכו') יכולה להיווצר אצלו התניה מאוד מורכבת. כאשר הוא יוצא מהסביבה הזאת לסביבה יותר הולמת, המון גירוים יכולים להוביל אצלו לתגובות של פחד עקב ההכללה הגדולה שהתחרשה. יש כמה סוגים אפקטיביים של טכנולוגיות פסיכותרפיות לפתרון הבעיה הזאת - הקהיה שיטתית, EMDR, טכנולוגיות סמנטיות (פסיכולוגיה קוגנטיבית וNLP).

לסיכום - התניה קלאסית נחשבת כאחת השיטות של היצור החיי להתאים את עצמו לתנאי הסביבה. במושגים של ההתנהגות האנושית הרבה מימה שאנחנו אוהבים או לא אוהבים מבוסס על התניה קלאסית. מתי שקורה לנו משהו רע או טוב זה מביא לתגובה רגשית. התגובות הרגשיות הללו מותנות על ידי אנשים אחרים שנמצאים אתנו ברגעים חיוביים או שליליים. ההתניה הקלאסית משחקת תפקיד חשוב ביחסים החברתיים שלנו וקובעת איך אנחנו מתייחסים לחברים או אויבים שלנו.

ההתנהגות תגובתית מסבירה הרבה, אך עדין מפספסת המון. הטעות שביצעו איבן פבלוב, ג'ון ווטסון ומייצגי פסיכולוגיית הגירוי-תגובה האחרים, היא שהם השליכו את הצורה הזאת של ההתנהגות על כל סוגי ההתנהגות הקיימים של היצורים החיים. אי אפשר להסביר התנהגות מורכבת (רצח, פשע, אהבה לתחום מסוים, חקר מדעי ועוד) רק בעזרת התנהגות תגובתית וזאת הסיבה שביהביוריזם מבוקר רבות עד היום. אך הבעיה הזאת נפתרה עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20 כאשר סקינר חקר ופיתח את סוג ההתניה שבזמנו גילה תורנדייק - "חוק האפקט", שכיום נקראת ההתניה האופרנטית.

התנהגות אופרנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות אופרנטית - זוהי התנהגות כלשהי שמופיעה באופן ספונטני ובתדירות שונה בתנאים כלשהם, שמטרתה להשפיעה על הסביבה. אפשר לומר שההתנהגות באה "מיתוך היצור". התוצאות שמופיעות לאחר ההתנהגות הם יהיו אלה שיקבעו את הופעת ההתנהגות בתנאים דומים בעתיד. התניה האופרנטית מציעה שליטה על ההתנהגות בעזרת התוצאות שלה (גירויים שמופיעים לאחר ההתנהגות, או במילים אחרות - חיזוקים). סקינר תיאר את זה כך - בתנאים מסוימים של הסביבה (גירוי דיסקרימנטיבי -Sd) מתרחשת התנהגות כלשהי בתדירות שונה (R) שלאחריה מופיע גירוי מסוים (גירוי מחזק Sr). בתנאי מעבדה, חולדה נמצאת בתוך קופסה ולאחר זמן מה היא לוחצת על דוושה ומקבלת אוכל מתוך מכשיר מסוים שמובנה בקיר. לאחר הרבה ניסיונות כאלה, תדירות ההתנהגות (לחיצה על דוושה) עולה והחולדה "לומדת" להשתמש במכשיר (למעשה, המילה "לומדת" היא מטעה, כי היא מיוחסת לתודעה וזה כבר הופך לתיאור לא אובייקטיבי וגם מיותר. אין צורך להגיד שהחולדה "לומדת" אם אפשר להגיד בפשטות שתדירות ההתנהגות שלה עולה כל פעם שהיא מקבלת אוכל). לאחר הרבה ניסיונות כאלה, אנחנו מחליטים להדליק נורה בתוך הקופסה. אנחנו יוצרים תנאים חדשים, שהחולדה תקבל אוכל אם היא לוחצת על הדוושה, רק כאשר הנורה נדלקת. (אם הנורה מכובת, אנחנו מכבים את המכשיר שנותן אוכל). לאחר זמן מסוים אנחנו נשים לב שתדירות ההתנהגות (לחיצה על דוושה) עולה כאשר יש אור ודועכת כאשר אין אור. זהו גירוי דיסקרימנטיבי.

כאן חשוב לציין את ההבדל בין הרפלקס (התנהגות תגובתית) לבין הקשר של הגירוי הדיסקרימינטיבי להתנהגות אופרנטית. הופעת האור לא גורמת לתגובה אוטומטית ו"לא-מודעת" של החולדה ללחוץ על הדוושה, אלא רק מעלה את התדירות של הופעת האופרנט. לדוגמה, כאשר החולדה תהיה שבעה (או בתיאור של ניתוח התנהגות - כוח הרפלקסים הקשורים לאכילה קרוב למצב אפסי) - הדלקת האור בקופסה לא תגרום לאופרט להופיע. האור מתחיל לשלוט על ההתנהגות לאחר היסטוריית חיזוקים של לחיצה על הדוושה בזמן שהאור דולק ודעיכות כאשר האור אינו דולק.

כל מה שאנחנו קוראים לו התנהגות "מתוכננת", "מודעת", "בעלת מטרה", או התנהגות מבוססת "רצון חופשי" – מנותחת כהתנהגות אופרנטית. התניה אופרנטית מתבצעת כאשר אנחנו מרימים תינוק מחייך. אם התדירות של החיוכים ליד מבוגרים עולה בגלל תשומת לב חברתית, אז החיוך זה - אופרנט, ושינוי כזה בתדירות - תוצאה של התניה. הופעת מבוגר יוצרת תנאים בשביל שהתינוק יחייך. כך אם אין מבוגרים בקרבה - תדירות החיוך יורדת. בתנאים מורכבים כגון משחקי מחשב, הימצאות המטרות במסך (גירוי דיסקרימינטיבי) יוצר תנאים ללחיצה על המקש (התנהגות אופרנטית), מה שגורם לפגיעה במטרה (חיזוק) ומעלה את ההסתברות של התגובות הבאות. דוגמאות אחרות הן נסיעה ברכב לעבודה, דיבור בטלפון, קריאת ספרים, ועוד. בכל אחד מהמקרים הללו האופרנט עובר סלקציה (ברירה) על ידי התוצאות.

ההבדל בין תגמול לחיזוק

תוצאות שמופיעות אחרי התנהגות, לעיתים נוצרות על ידי בני אדם ובדרך כלל נקראים תגמולים או פרסים. אם אנחנו מציעים למישהו לעשות משהו בשביל תגמול, אנחנו קוראים לזה תמריץ. תגמול ותמריץ אלא הם תוצאות חברתיות של התנהגות אדם. סטודנט שלומד קשה במשך כל השנה יכול לקבל ציון טוב כתגמול. לסטודנט אחר יכולים להגיד שאם הוא ילמד קשה אז בסוף השנה הוא יקבל ציון גבוה. גם במקרה הראשון וגם במקרה השני התגמול יכול להשפיע כמחזק חיובי או שלא. רק אם הציון מעלה בעתיד את התדירות של הלימודים הוא יחשב כגירוי מחזק. מפה אפשר להסיק שתמריץ ותגמול - הם לא אותו דבר כמו חיזוק.

במשפחה אחת יכולה להיות היסטוריית חיזוקים של ציונים טובים, כאשר הילד מקבל ציון גבוה - הוריו מחמיאים לו ומתייחסים אליו יותר טוב. במשפחה אחרת יכול להיות שההורים לא מייחסים הרבה חשיבות לחינוך של הילד,

ולכן הוא מנסה להשיג ציונים גבוהים לא כי הוא אוהב ללמוד, אלא כדי להימנע מגורמים יותר לא נעימים בעתיד (חוסר תעודת בגרות, חוסר פרנסה), לכן בשבילו הלימודים הופכים לחיזוק שלילי ולא חיובי.

הברירה כתהליך סיבתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב.פ. סקינר ראה את הפסיכולוגיה כתחום שעוסק בחקר התנהגות היצורים החיים. מנקודת מבט זו - הפסיכולוגיה היא חלק של הביולוגיה. עקרונה הבסיסי של הביולוגיה כיום היא תורת האבולוציה והתפתחות המינים דרך הברירה הטבעית. סקינר עוד יותר הרחיב את העיקרון הזה לברירה על ידי התוצאות. הברירה על ידי התוצאות פועלת בשלושה רמות:

1. ברירה בדורות הגנים שקשורה להתרבות והישרדות (הברירה הטבעית והאבולוציה).

2. ברירה על ידי התוצאות של התנהגות אצל יצור מסוים (ההיסטוריה האינדיבידואלית של החיזוקים).

3. ברירה של תרבויות (מנהגים, מסורות, טקסים).

בכל שלב מתבצעות ברירות על ידי הסביבה של תדירויות גנטיות, התנהגותיות ותרבותיות.

ברירה על ידי התוצאות זוהי צורה של הסבר סיבתי. במדע אנחנו מדברים על שתי סוגים של סיבות: סיבות ישירות וסיבות מרוחקות.

סיבות ישירות - אותן חוקרות הפיזיקה והכימיה - "כדור ביליארד" זה סוג של תהליך. אנחנו מנסים לבודד שרשרת של תופעות שמשפיעות באופן ישיר על התהליך. לדוגמה תגובות כימיות מוסברות על ידי תיאור של אינטראקציות בין מולקולות. בחקר ההתנהגות הסיבות הישירות יכולות להתייחס לפיזיולוגיה ולביוכימיה של היצור. כך למשל לחיצה על דוושה של חולדה כדי לקבל אוכל, או משחק שבוא משחק בן אדם, יכולים להיות מלווים בהפרשות של אופיאטיים אנדוגניים או דופמין בהיפותלמוס.

ולהפך, סיבות מרוחקות הולמות יותר לתחומים כמו ביולוגיה אבולוציונית, אסטרונומיה וגאולוגיה. במקרים כאלה אנחנו מסבירים תופעות שונות, בכך שאנחנו מתארים אירועים מרוחקים שגרמו להופעתן. ככה הסבר של אפיונים מסוימים של יצור חיי (גודל, צבע, סוג הראייה ועוד) מכילים בתוכם את השפעת הברירה הטבעית על הגנטיקה.

ברמת ההתנהגות עקרון הברירה על ידי התוצאות זה צורה של הסבר דרך סיבה מרוחקת שנקראת - ניתוח פונקציונלי. מתי שחולדה "לומדת" לקבל אוכל בעזרת לחיצה על דוושה, אנחנו מסבירים את ההתנהגות בתיאור של היסטוריית החיזוקים שלה. ככה התדירות של לחיצה על דוושה מוסברת על ידי לחיצה על דוושה וקבלת אוכל בעבר. התנהגות החולדה בוררה על ידי היסטוריית החיזוקים.

"המשתנים החיצונים, שהפונקציה שלהם היא התנהגות, נותנות בסיס למה שאפשר לקרוא ניתוח פונקציונלי. אנחנו לוקחים על עצמינו שליטה וניבוי של התנהגות של יצור חיי מסוים. זהו ה"משתנה התלוי" שלנו - תוצאה, ואת הסיבה שלו אנחנו מחפשים. "המשתנים הבלתי תלויים" - סיבות ההתנהגות הם תנאים חיצוניים, שהפונקציה שלהם היא ההתנהגות. היחסים ביניהם קשרים של "סיבה-תוצאה" בהתנהגות - זה חוקי המדע. הסינתזה של החוקים האלה במושגים כמותניים נותנת לנו תמונה מורחבת של האורגניזם כמערכת פועלת." - ב.פ. סקינר

הסברים שהם גם ישירים וגם מרוחקים - מקובלים במדע. מנתחי התנהגות תמיד התמקדו בניתוח פונקציונלי וברירת התוצאות (סיבות מרוחקות), אבל כעת הם גם מתעניינים בניתוח של תהליכים פיזיולוגים ונוירוכימיים (סיבות ישירות). בסופו של דבר שני סוגי הסיבות יביאו להסבר מלא יותר של ההתנהגות. אבל ברמה הפרקטית הבנה של החיזוקים בשליטה על ההתנהגות מספיקה כדי לשלוט ולנבה התנהגות.

"...העמדה הזאת לפעמים מתאפיינת בראיית האדם 'כקופסה שחורה', ובדחיה של מה שהיא מכילה. מנתחי ההתנהגות היו יכולים לחקור את המצאת השעון והשימוש בו, מבלי לשאול איך הוא עובד. שום דבר לא נדחה. מנתחי ההתנהגות משאירים את מה שנמצא בתוך 'הקופסה השחורה' לאלה שבבעלותם שיטות וכלים הדרושים בשביל חקר מדויק. ישנם שני קטעי זמן חשובים בהסבר כל התנהגות: האחד בין השפעת הסביבה לבין תגובת היצור והשני בין התוצאות של ההתנהגות לשינוי בהתנהגות בגלל ההשפעות שלהן. רק מדעי המוח יכולים למלא את הקטעים האלה. וכאשר הם יעשו את זה - הם ישלימו את ההסבר, אך לא ישנו אותו. התנהגות האדם בסופו של דבר תוסבר, והיא יכולה להיות מוסברת רק בשיתוף של האתולוגיה, מדעי המוח וניתוח ההתנהגות. ניתוח ההתנהגות לא צריך לחכות עד שמדעי המוח יעשו את חלקם. העובדות ההתנהגותיות לא משתנות והם מספיקות גם לתחום מדעי וגם לטכנולוגיות. מדעי המוח יכולים לגלות עוד שיטות של משתנים שמשפיעים על ההתנהגות, אבל הם יצטרכו לפנות לניתוח התנהגות כדי לקבל הסברים חלקיים על ההשפעות שלהם." - ב.פ. סקינר

ביקורות על הביהביוריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הביקורות כיום מתמקדות בפסיכולוגיית הגירוי-תגובה של פבלוב ווטסון, אך נכשלות בניסיון להפריך את חוקי הרפלקס שגילו פיזיולוגים רבים, ואת ברירת התוצאות של סקינר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]