התניה קלאסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התניה קלאסית (או התניה פבלובית, או רספונדנטית) היא תהליך שבו גירוי נייטרלי שלא עורר תגובה מסוימת בעבר, מעורר בפרט תגובה, לאחר שהופיע בתדירות ובסמיכות לגירוי שמעורר תגובה מסוימת באופן טבעי.

כתוצאה מתהליך זה גירוי נייטרלי יכול להוביל לתגובה, שלא הוביל אליה בעבר. התניה קלאסית היא אחד מהמושגים המרכזיים בביהביוריזם ובניתוח התנהגות. הוא נטבע על ידי הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב, בעקבות מחקרים שביצע.

מושגי יסוד בהתניה קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התנהגות רספונדטית (רספונדנט) - פעולות או תגובות של אורגניזם, הנגרמות מהופעתו של גירוי מפעיל (לעומת ההתנהגות באופרנטית שמופיעה באופן ספונטני תחת תנאי סביבה מסוימים) (סקינר, 1938).
  • גירוי (Stimulus) - "כמות מסוימת של אנרגיה מהסביבה החיצונית, הנתפסת על ידי קולטני החישה של הבריה (Michael, 2004, p. 7)."[1]
    • גירוי בלתי מותנה הוא כל גירוי הגורם לתגובה (גורם להופעת רפלקס) באופן טבעי, ללא תהליך מוקדם של התניה.
    • גירוי מותנה הוא גירוי שנקשר לגירוי הבלתי מותנה בתהליך ההתניה. התגובה המותנה לגירוי המותנה היא תגובה שנוצרה תחת תהליך של התניה.
  • תגובה - פעולה כלשהי של היצור החיי, בין אם תזוזה של הגוף בחלל, תזוזת שרירי מיתרי הקול, הפרשות של בלוטות, רגשות, או מחשבות, כתגובה לגירוי כלשהו.
  • רפלקס - התנהגות פשוטה המורכבת מגירוי גורם עם תגובה. קשור בעיקר לפיזיולוגיה של הבריה.
    • רפלקס בלתי מותנה - על פי פבלוב: תגובה סטריאוטיפית אשר תבועה בגנים על השפעות ביולוגיות משמעותיות מהסביבה החיצונית, או משינוי הסביבה הפנימית של האורגניזם[2]. דוגמאות: הפרשת רוק לאחר מגע של אוכל בלשון, היתכווצות האישון כתגובה לאור, תזוזה של הרגל כתגובה למכה בפטיש, תגובות של פחד כתגובה לרעש חזק ופתאומי, ועוד.
    • רפלקס מותנה או תגובה מותנה - תגובה בלתי מותנת שהגורם שמעורר אותה הוא גירוי מותנה.
  • התניה רספונדנטית (קלאסית) - כאשר מופיעים יחד שני גירויים בתדירות מסוימת, שאחד מיהם גורם לתגובה בלתי מותנת, והשני לא משפיע באופן משמעותי על הבריה, מתרחש תהליך של התניה. תהליך זה נמדד על ידי: פרק הזמן שלגירוי לוקח לעורר תגובה, אינטנסיביות הגירוי ביחס לתגובה וכו'.[3] דוגמה, כאשר אנחנו מדליקים מול כלב מנורה, הוא לא מגיב אליה באופן משמעותי, אבל אם כל פעם שאנחנו נשים לאוכל בפה ונדליק את הנורה הזאת עשרות פעמים, אנחנו נראה, שגם כאשר אין שום אוכל בסביבה, ואנחנו נדליק את הנורה - האור שלה יגרום לכלב להפריש רוק מהבלוטות.
  • הכחדה רספונדטית (קלאסית) - הקשר שנוצר בין שני הגירויים זמני. לכן אם כל פעם שיופיע הגירוי הנייטרלי ללא הגירוי הבלתי מותנה, כוח התגובה של הבריה תרד, עד שתיעלם לגמרי. תהליך זה נקרא הכחדה.

המחקרים של איוואן פבלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מכלבי פבלוב, מוזיאון פבלוב, רוסיה. צינורית ומכל לקליטת רוק חוברו בניתוח ללועו.

איוואן פבלוב גילה באופן מקרי את תהליך ההתניה הקלאסית במחקריו בפיזיולוגיה של כלבים, בעשור האחרון של המאה ה-19. ידוע כי כל כלב נוהג, כתגובה, לרייר כאשר מוגש לו מזון. פבלוב גילה כי כלביו נהגו לרייר עוד כשהופיע בדלת החדר. הוא הסיק כי במוחם נוצר קשר בין הופעתו לבין המזון שיקבלו, אף אם לא הגיש להם אותו. בעקבות עובדה זו ערך פבלוב ניסויים בכלביו, בשלושה שלבים: בשלב הראשון ניתן מזון לכלבים ונמדדה כמות הריר שהוציאו מפיהם. המזון הוא גירוי בלתי מותנה, והריור היא תגובה בלתי מותנית. בשלב השני פבלוב השמיע צלצול פעמון ורק לאחר מכן הגיש לכלבים את מזונם. פבלוב חזר מספר פעמים על שלב זה. בשלב השלישי השמיע את הפעמון לבדו, ולא הגיש מזון לאחר מכן. עצם השמעת הפעמון לבדו גרמה לכלבים לרייר. במילים אחרות, הפעמון אשר היווה גירוי מותנה אשר בא לפני גירוי בלתי מותנה, המזון, הביא לתגובה בלתי מותנית, הריור. בסוף הניסוי הפעמון עצמו, הגירוי המותנה, הביא לתגובה מותנית, הריור.

המזון הוא גירוי בלתי מותנה – מיום היוולדו מזיל הכלב ריר למראהו, ולכן הריור גם הוא תגובה בלתי מותנית (מולדת, מקורה בפילוגנטיקה).

פבלוב התנה את הכלב להגיב לצלצול הפעמון, כפי שהגיב להופעת המזון – יצר קשר בין גירוי בלתי מותנה (המזון) לגירוי מותנה (הפעמון).

שפה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המחקרים של פבלוב והקולגות שלו, הם נתקלו בקשיים רבים כאשר ניסו לדון אחד עם השני על תוצאות המחקרים שלהם. פבלוב הבין שהבעיה היא בגלל שהם השתמשו במושגים יומיומיים כדי לתאר תהליכים פיזיולוגים והתנהגותיים. הם הגיעו למסקנה שהם מפסיקים להשתמש במילים כגון אלה: "הכלב הבין", "רצה", "חשק" וכו'. פבלוב והקולגות שלו עברו להשתמש בשפה אובייקטיבית עם המושגים החדשים שפותחו, ואף קבעו שינתן קנס למי שישתמש במילים עממיות בתוך קירות המעבדה. (פבלוב, 1916)[4]. מאז ימיו של פבלוב לשפה הטכנית של ההתנהגות הייתה משמעות רבה במחקר המדעי והיא התפתחה רבות. כיום בניתוח ההתנהגות היישומי ישנו דגש רב לשימוש בשפה אופרטיבית בתיאור ההתנהגות.[5][6] השפה המודרנית של ניתוח ההתנהגות נמנעת בשימוש של מושגים המתקשרים לתהליכיים תודעתיים, מנטאליים, ואף נוירולוגיים (למרות שפבלוב השתמש רבות במושגים הקשורים למערכת העצבים עקב היותו פיזיולוג, אך מדע ההתנהגות, שמבוסס חלקית על מחקריו טוען שתחום המחקר שלו אינו תהליכים נוירולוגיים, אלא התנהגותיים[7]). בתור דוגמאות אפשר להציג את המילים הבאות:"רצון", "אסוציאציה", "צורך", "יצר", "למידה", וכדומה. (אף על פי שהמושג "למידה" נראה לעיתים צפויות בתחום ההתנהגות, מושג זה לא נחשב טכני).

ניסוי 'אלברט הקטן' של ג'ון ווטסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסוי אלברט הקטן

הפסיכולוג האמריקאי ג'ון ווטסון שיסד את הביהביוריזם, המשיך את מחקריו של פבלוב, ובתחילת המאה ה-20 ביצע מחקרים על מנת לחקור את טבע הפחד.

ווטסון יצר בניסויו תגובת פחד בתינוק יתום בן 9 חודשים בשם אלברט. לפני הניסוי בדק ווטסון את תגובת התינוק לחולדה, לארנב, לקוף, לכלב, למסכות שונות וכדומה. התינוק לא הגיב בפחד לאף אחד מהאובייקטים הללו[8]. מהמחקרים ווטסון הסיק שקיימות רק שתי תגובות פחד מולדות אצל תינוקות - רעש פתאומי וחזק, ואיבוד פתאומי של שיווי המשקל[9]. בניסוי שלו עם אלברט הקטן הוא השתמש במכה של פטיש בפיסת מתכת כדי לעורר תגובת פחד.

הניסוי החל כשאלברט הגיע לגיל 11 חודשים (עקב עיכובים הקשורים למוסריותו של הניסוי). על מנת להתנות פחד אצל אלברט, הציגו ווטסון וצוותו לאלברט מספר פעמים במשך שבוע אחד את החולדה, וכאשר אלברט ניסה לקחת את החולדה, הכה ווטסון עם פטיש על מתכת. לאחר שבוע זה הוצגה החולדה לאלברט ללא ליווי הפטיש, וגרמה לאלברט לפחד ולבכי, והניסה אותו הרחק מהחולדה[10].

ווטסון רצה לבדוק אם הפחד של אלברט הועבר גם לאובייקטים שונים (תהליך זה נקרא הכללה). הוא הראה לתינוק ארנב, חתול וכלב, וגם הם עוררו פחד אצל התינוק. חמישה ימים לאחר מכן נערכה בדיקה נוספת שאישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים הללו. כמו כן, העברת אלברט לחדר אחר לא הפסיקה את פחדיו מהאובייקטים. חודש לאחר מכן, נערכה שוב בדיקה, אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים שהוצגו לו[11].

בספרו של ווטסון Psychological care of infant and child, הוא מתאר מנגנון הכחדה של פחד אצל ילדים בגיל 9 חודשים. הפעם כאשר, התינוק רעב, מגישים לו אוכל. לאחר שהתינוק אוכל, מתקרבים אליו עם הפריט שמימנו הוא מפחד, עד שהתינוק מתחיל לבכות. עושים זאת פעם ביום, ועם כל יום שעובר, מתקרבים יותר קרוב לתינוק עד שהוא מפסיק לפחד.

ווטסון רצה לגרום להכחדה של הפחד של אלברט, על מנת לחנכו שלא לפחד מהאובייקטים, אך לא עלה בידו לעשות זאת מפאת אימוצו של אלברט על ידי משפחה ועזיבתו את האזור. בשל כך נחשב הניסוי לשנוי במחלוקת מבחינה אתית.[12]

שלבי ההתניה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל להבחין בשלושה שלבים בתהליך ההתניה הקלאסית (על פי הניסויים של פבלוב):

  1. שלב הבקרה - מציגים לכלב גירוי נייטרלי, על מנת לבדוק שזה אינו גורם לתגובה משמעותית לפני תהליך ההתניה; פעמון אינו מוביל לריור. גירוי מותנה אינו מוביל לתגובה מותנית. כמו כן מציגים את הגירוי הבלתי מותנה, על מנת לבדוק שישנה תגובה רפלקסיבית; בשר מוביל לריור. גירוי בלתי מותנה מוביל לתגובה בלתי מותנית.
  2. התניה - על שלב זה חוזרים מספר פעמים, ובו מציגים לכלב גירוי מותנה בצמוד לגירוי בלתי מותנה, ומקבלים תגובה. בתחילת השלב תגובה לגירוי הרפלקסיבי, ובסופו תגובה לגירוי הנייטרלי; צלצול פעמון בהגשת בשר מוביל לריור. גירוי מותנה יחד עם גירוי בלתי מותנה מוביל לתגובה בלתי מותנית.
  3. מבחן - מציגים למושא ההתניה את הגירוי המותנה (נייטרלי), ובודקים האם ההתניה בין הגירוי המותנה לגירוי הלא מותנה פועלת; פעמון מוביל לריור; גירוי מותנה מוביל לתגובה מותנית.

מושגים נוספים בהתניה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רפלקס ההתמצאות – התגובה הטבעית לגירוי כלשהו. (לדוגמה: כלב המפנה ראשו לכיוון הפעמון המצלצל)
  • צעד ההתניה - כל פעם במהלך הרכישה בו מקשרים בין הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה.
  • עקומת ההתניה – הדרך לבטא את עוצמת רכישת התגובה המותנית של האורגניזם המותנה.
  • גירוי אפטיטיבי – גירוי הנעים ללומד.[דרוש מקור 1]
  • גירוי אברסיבי – גירוי שגורם לתגובת הימנעות או בריחה.
  • זיווג מקדים – הדרך לבצע התניה קלאסית באמצעות הופעת הגירוי המותנה (נייטרלי) לפני הופעת הגירוי הבלתי מותנה.
  • זיווג בו זמני – הופעת שני הגירויים בו זמנית.
  • זיווג מאחר – הופעת הגירוי המותנה לאחר הגירוי הבלתי מותנה.
נמצא כי הזיווג המקדים הוא היעיל ביותר בתהליך ההתניה הקלאסית, וכן כי ההתניה עוצמתית יותר ככל שהזמן בין הופעת הגירויים פוחת.
החלמה ספונטאנית – פבלוב גילה כי לאחר שלב הכחדה מגיע שלב בו חוזר הכלב להגיב בריור למשמע פעמון, אם כי בעוצמה פחותה מבעבר; נראה כי הקשר בין הגירוי המותנה לתגובה המותנית נשמר במידה מסוימת במערכת העצבים של האורגניזם.
  • התניה מחודשת – כשיוצמד מחדש הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה לאחר זמן מה בו לא היה שימוש בהתניה הקלאסית שנלמדה, עוצמת ומהירות הלמידה תהיה חזקה מהפעם הראשונה בה נלמדה ההתניה. זו הוכחה לכך שהלמידה לא מוכחדת לחלוטין.
  • הכללה – אורגניזם העובר תהליך של התניה קלאסית, עלול להגיב גם לגירויים רבים עם אפיונים דומים לגירוי, אשר איתו התבצעה ההכללה. לדוגמה: הכלב מרייר לצליל של 1000 הרץ, הוא ירייר באופן פחות אינטסיבי גם לצליל של 800 הרץ. תהליך זה נקרא גם חוק האינדקוציה.[3]
  • הבחנה – בהמשך יותנה האורגניזם להגיב שונה לגירויים ניטראליים שהוכללו עם הגירוי המותנה היחיד, וזאת בעזרת שני תהליכים הנעשים בו זמנית - התניה והכחדה: כאשר יופיע גירוי נייטרלי אחד (לדוגמה צליל של 1000 הרץ), יופיע גם גירוי בלתי מותנה (התניה) וכאשר יופיע גירוי נייטרלי שהוכלל (800/900/1100 הרץ) הגירוי הבלתי מותנה לא יופיע.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cooper, John O., Applied behavior analysis, Upper Saddle River, N.J.: Pearson/Merrill-Prentice Hall, 2nd ed, 2007
  2. ^ Kratkiĭ psikhologicheskiĭ slovarʹ, Rostov-na-Donu: "Feniks", Izd. 2-e, rassh., ispr. i dop, 1998
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Skinner, B. F. (Burrhus Frederic), 1904-1990., The behavior of organisms : an experimental analysis, Acton, Mass.: Copley Pub. Group, 1991
  4. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Pavlov, Ivan Petrovich, 1849-1936,, Akademik Pavlov : izbrannye sochinenii︠a︡., Moskva: {{{מו"ל}}}
  5. ^ Cooper, John O., Applied behavior analysis, Upper Saddle River, N.J.: Pearson/Merrill-Prentice Hall, 2nd ed, 2007
  6. ^ Donald M. Baer, Montrose M. Wolf, Todd R. Risley, Some current dimensions of applied behavior analysis1, Journal of Applied Behavior Analysis, 1, 1968, עמ' 91–97 doi: 10.1901/jaba.1968.1-91
  7. ^ Skinner, B. F. (Burrhus Frederic), 1904-1990., The behavior of organisms : an experimental analysis, Acton, Mass.: Copley Pub. Group, 1991
  8. ^ דרוש מקור
  9. ^ Psychological care of infant and child.
  10. ^ דרוש מקור
  11. ^ דרוש מקור
  12. ^ דרוש מקור


שגיאת ציטוט: קיימים תגי <ref> עבור קבוצה בשם "דרוש מקור", אך לא נמצא תג <references group="דרוש מקור"/> מתאים, או שחסר </ref> סוגר