התניה קלאסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התניה קלאסית (או התניה פבלובית) היא מושג מרכזי בביהביוריזם ובניתוח התנהגות, שנטבע על ידי הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב, בעקבות מחקרים שביצע. המושג מתאר תהליך שינוי תגובה אצל בעלי חיים ובני אדם. התניה קלאסית מתרחשת כאשר יצור חי שמגיב בצורה כלשהי לגירוי מסוים, מגיב באותה צורה לגירוי נייטרלי אחר, כאשר הם מופיעים בו זמנית במשך הרבה פעמים.

מושגי יסוד בהתניה קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גירוי - כל חומר מהעולם החיצוני או הפנימי שמשפיע ישירות על מערכת העצבים (לא כל הגירויים מובילים לתגובה).
  • תגובה - פעולה כלשהי של היצור החיי, בין אם תזוזה של הגוף בחלל, תזוזת שרירי מיתרי הקול, הפרשות של בלוטות, רגשות, או מחשבות, כתגובה לגירוי כלשהו.
  • רפלקס - שילוב של גירוי מהסביבה והתגובה של היצור החי שאליה הוא גורם.
  • רפלקס בלתי מותנה - רפלקס שבדרך כלל מולד וקיים אצל היצור עם כוח מסוים, דוגמאות: הפרשת רוק לאחר מגע של אוכל בלשון, היתכווצות האישון כתגובה לאור, תזוזה של הרגל כתגובה למכה בפטיש, תגובות של פחד כתגובה לרעש חזק ופתאומי, ועוד.
  • רפלקס מותנה - תגובה בלתי מותנות שהייתה לגירוי נייטרלי בעבר, כתוצאה של התניה.
  • התניה סוג ה-S (קלאסית) - כאשר מופיע גירוי של רפלקס בלתי מותנה כלשהו, יכול גם להופיע בו זמנית גירוי נייטרלי שלא מוביל לשום תגובה. אם דבר כזה קורה במשך פעמים רבות אז אצל היצור או האדם נוצר קשר זמני במוח והוא מגיב לגירוי הנייטרלי בדיוק כמו שהגיב לגירוי שהוביל לתגובה. דוגמה, כאשר אנחנו מדליקים מול כלב מנורה, הוא לא מגיב אליה באופן משמעותי, אבל אם כל פעם שאנחנו נשים לאוכל בפה ונדליק את הנורה הזאת עשרות פעמים, אנחנו נראה, שגם כאשר אין שום אוכל בסביבה, ואנחנו נדליק את הנורה - האור שלה יגרום לכלב להפריש רוק מהבלוטות.
  • דעיכת סוג ה-S - כאשר נוצר קשר זמני בין שני גירויים, אם אנחנו נפסיק להביא לכלב אוכל כל פעם שאנחנו מדליקים נורה, אז אם כל הדלקת נורה כמות הריר שמופרשת לאט לאט תרד ל-0 והרפלקס המונתה "יעלם" (כוחו ירד ל-0).

המחקרים של איוואן פבלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מכלבי פבלוב, מוזיאון פבלוב, רוסיה. צינורית ומכל לקליטת רוק חוברו בניתוח ללועו.

איוואן פבלוב גילה באופן מקרי את תהליך ההתניה הקלאסית במחקריו בפיזיולוגיה של כלבים, בעשור האחרון של המאה ה-19. ידוע כי כל כלב נוהג, כרפלקס, לרייר כאשר מוגש לו מזון. פבלוב גילה כי כלביו נהגו לרייר עוד כשהופיע בדלת החדר. הוא הסיק כי במוחם נוצר קשר בין הופעתו לבין המזון שיקבלו, אף אם לא הגיש להם אותו. בעקבות עובדה זו ערך פבלוב ניסויים בכלביו, בשלושה שלבים: בשלב הראשון ניתן מזון לכלבים ונמדדה כמות הריר שהוציאו מפיהם. המזון הוא גירוי בלתי מותנה, והריור היא תגובה בלתי מותנית. בשלב השני פבלוב השמיע צלצול פעמון ורק לאחר מכן הגיש לכלבים את מזונם. פבלוב חזר מספר פעמים על שלב זה. בשלב השלישי השמיע את הפעמון לבדו, ולא הגיש מזון לאחר מכן. עצם השמעת הפעמון לבדו גרמה לכלבים לרייר. במילים אחרות, הפעמון אשר היווה גירוי מותנה אשר בא לפני גירוי בלתי מותנה, המזון, הביא לתגובה בלתי מותנית, הריור. בסוף הניסוי הפעמון עצמו, הגירוי המותנה, הביא לתגובה מותנית, הריור.

המזון הוא גירוי בלתי מותנה – רפלקסיבי, מיום היוולדו מזיל הכלב ריר למראהו, ולכן הריור גם הוא תגובה בלתי מותנית.

פבלוב התנה את הכלב להגיב לצלצול הפעמון, כפי שהגיב להופעת המזון – יצר קשר בין גירוי בלתי מותנה (המזון) לגירוי מותנה (הפעמון).

ניסוי 'אלברט הקטן' של ג'ון ווטסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסוי אלברט הקטן

הפסיכולוג האמריקאי ג'ון ווטסון שיסד את הביהביוריזם, המשיך את מחקריו של פבלוב, ובתחילת המאה ה-20 ביצע מחקרים על מנת לחקור את טבע הפחד.

ווטסון יצר בניסויו תגובת פחד בתינוק יתום בן 9 חודשים בשם אלברט. לפני הניסוי בדק ווטסון את תגובת התינוק לחולדה, לארנב, לקוף, לכלב, למסכות שונות וכדומה. התינוק לא הגיב בפחד לאף אחד מהאובייקטים הללו. מהמחקרים ווטסון הסיק שקיימות רק שתי תגובות פחד מולדות אצל תינוקות - רעש פתאומי וחזק, ואיבוד פתאומי של שיווי המשקל. בניסוי שלו עם אלברט הקטן הוא השתמש במכה של פטיש בפיסת מתכת כדי לעורר תגובת פחד בלתי מותנות.

הניסוי החל כשאלברט הגיע לגיל 11 חודשים (עקב עיכובים הקשורים למוסריותו של הניסוי). על מנת להתנות פחד אצל אלברט, הציגו ווטסון וצוותו לאלברט מספר פעמים במשך שבוע אחד את החולדה, וכאשר אלברט ניסה לקחת את החולדה, הכה ווטסון עם פטיש על מתכת. לאחר שבוע זה הוצגה החולדה לאלברט ללא ליווי הפטיש, וגרמה לאלברט לפחד ולבכי, והניסה אותו הרחק מהחולדה.

ווטסון רצה לבדוק אם פחדו של אלברט הועבר גם לאובייקטים שונים (תהליך זה נקרא הכללה). הוא הראה לתינוק ארנב, חתול וכלב, וגם הם עוררו פחד אצל התינוק. חמישה ימים לאחר מכן נערכה בדיקה נוספת שאישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים הללו. כמו כן, העברת אלברט לחדר אחר לא הפסיקה את פחדיו מהאובייקטים, כלומר, ההתניה לא הייתה תלוית-סביבה. חודש לאחר מכן, נערכה שוב בדיקה, אשר אישרה כי אלברט עדיין פוחד מהאובייקטים שהוצגו לו.

בסוף הניסוי, ווטסון רצה לגרום להתניה הפוכה של אלברט, על מנת לחנכו שלא לפחד מהאובייקטים, אך לא עלה בידו לעשות זאת מפאת אימוצו של אלברט על ידי משפחה ועזיבתו את האזור. בשל כך נחשב הניסוי לשנוי במחלוקת מבחינה אתית.

שלבי ההתניה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל להבחין בשלושה שלבים בתהליך ההתניה הקלאסית (על פי הניסוי של פבלוב):

  1. שלב הבקרה - מציגים לכלב גירוי נייטרלי, על מנת לבדוק שזה אינו גורם לתגובה לפני תהליך ההתניה; פעמון אינו מוביל לריור. גירוי מותנה אינו מוביל לתגובה מותנית. כמו כן מציגים את הגירוי הבלתי מותנה, על מנת לבדוק שישנה תגובה רפלקסיבית; בשר מוביל לריור. גירוי בלתי מותנה מוביל לתגובה בלתי מותנית.
  2. התניה - על שלב זה חוזרים מספר פעמים רב יחסית, ובו מציגים לכלב גירוי מותנה בצמוד לגירוי בלתי מותנה, ומקבלים תגובה. בתחילת השלב תגובה לגירוי הרפלקסיבי, ובסופו תגובה לגירוי הנייטרלי; צלצול פעמון בהגשת בשר מוביל לריור. גירוי מותנה יחד עם גירוי בלתי מותנה מוביל לתגובה בלתי מותנית.
  3. מבחן - מציגים למושא ההתניה את הגירוי המותנה (נייטרלי), ובודקים האם ההתניה בין הגירוי המותנה לגירוי הלא מותנה פועלת; פעמון מוביל לריור; גירוי מותנה מוביל לתגובה מותנית.

מושגים נוספים בהתניה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רפלקס ההתמצאות – התגובה הטבעית לגירוי כלשהו. (לדוגמה: כלב המפנה ראשו לכיוון הפעמון המצלצל)
  • צעד ההתניה - כל פעם במהלך הרכישה בו מקשרים בין הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה.
  • עקומת ההתניה – הדרך לבטא את עוצמת רכישת התגובה המותנית של האורגניזם הלומד.
  • גירוי אפטיטיבי – גירוי הנעים ללומד.
  • גירוי אברסיבי – גירוי שאינו נעים, בהתניית גירוי אברסיבי ברוב המכריע של המקרים מספיק צעד למידה אחד כדי ללמד את האורגניזם.
  • זיווג מקדים – הדרך לבצע התניה קלאסית באמצעות הופעת הגירוי המותנה (נייטרלי) לפני הופעת הגירוי הבלתי מותנה.
  • זיווג בו זמני – הופעת שני הגירויים בו זמנית.
  • זיווג מאחר – הופעת הגירוי המותנה לאחר הגירוי הבלתי מותנה.
נמצא כי הזיווג המקדים הוא היעיל ביותר בתהליך ההתניה הקלאסית, וכן כי ההתניה עוצמתית יותר ככל שהזמן בין הופעת הגירויים פוחת.
  • דעיכה או הכחדה – אם לאחר למידת ההתניה הקלאסית, לא יופיע הגירוי הבלתי מותנה לאחר הופעת הגירוי המותנה, תיפסק התגובה המותנית. הלמידה דועכת, כמעט עד כדי הכחדתה כליל.
  • החלמה ספונטאנית – פבלוב גילה כי לאחר שלב הדעיכה מגיע שלב בו חוזר הכלב להגיב בריור למשמע פעמון, אם כי בעוצמה פחותה מבעבר; נראה כי הקשר בין הגירוי המותנה לתגובה המותנית נשמר במידה מסוימת.
  • התניה מחודשת – כשיוצמד מחדש הגירוי המותנה לגירוי הבלתי מותנה לאחר זמן מה בו לא היה שימוש בהתניה הקלאסית שנלמדה, עוצמת ומהירות הלמידה תהיה חזקה מהפעם הראשונה בה נלמדה ההתניה. זו הוכחה לכך שהלמידה לא מוכחדת לחלוטין.
  • הכללה – אורגניזם העובר תהליך של התניה קלאסית, עלול לכלול גירויים רבים באותו המשקל של הגירוי המותנה, אותו למד לקשר לגירוי הבלתי מותנה, לדוגמה: ילד הנכווה מאש גפרור יירתע מכל סוגי האש.
  • הבחנה – בהמשך ילמד האורגניזם להבחין בין הגירויים הניטראליים שצרף בטעות לגירוי המותנה היחיד, וזאת בעזרת הכחדה: הוא יראה כי הגירוי הבלתי תלוי לא מופיע לאחר הגירויים שהכליל.
  • התניית נגד – דרך טיפול בהתניה קלאסית שלילית שנוצרה בעזרת התניית הגירוי הנייטרלי בגירוי בלתי מותנה נעים, לדוגמה: ילד שנתקע במעלית יחשוש לעלות בה, מכיוון שהוא מקשר בין הרגשת הפחד למעלית. התניית הנגד היא להציע לו סוכרייה בעת העלייה במעלית וכך המעלית עשויה להיות מותנית עם גירוי נעים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]