פוביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פנים מפוחדות

המונח פוֹבְּיָה (בפ' רפה; בעברית: בַּעַת) מתאר מצב נפשי של פחד, רתיעה או בעתה כרוניים או מוגזמים מאובייקט או ממצב כלשהו, המשבשים באופן ממשי את חיי הלוקה בו. מקור המילה במילה היוונית φόβος שפירושה: פחד, ובחלק מהמקרים דחייה עזה. (פובוס הוא שמו של אל הפחד)

מרבית האנשים הסובלים מפוביה מודעים לעובדה שהחרדה והפחד שלהם אינו מוצדק ובלתי סביר, אך הם אינם יכולים להתמודד עמו. פוביה היא אחת מהפרעות ההתנהגות השכיחה ביותר מבין הפרעות הנפש.

בפסיכולוגיה קלינית, פוביה היא סוג של הפרעת חרדה שבדרך כלל מוגדרת כפחד מתמשך כלפי אובייקט או מצב. כשלעתים קרובות המצב מוכר כחסר היגיון ורציונליזציה. במצב זה נעשה מאמץ מוגזם על ידי בעל הלקות להימנע מהיתקלות באותו אובייקט, וזאת באופן לא מידתי ביחס לרמת הסכנה הנשקפת מהיתקלות זו.[1]

סיווג פוביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוביות שייכות לקבוצת הפרעות החרדה בפסיכיאטריה. בסיווג האמריקאי של המחלות הפסיכיאטריות מופיעים 12 סוגים של הפרעות חרדה, מתוכם ארבע הפרעות הכוללות פוביות:

  1. הפרעת פאניקה עם אגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים).
  2. אגורפוביה ללא היסטוריה של הפרעת פאניקה.
  3. פוביות ספציפיות.
  4. פוביה חברתית.

על פי ספר האבחנות האמריקאי ה DSM כדי לאבחן פוביה ספציפית נדרשים הקריטריונים הבאים:

  1. פחד ניכר ומתמשך הנגרם מנוכחות של אובייקט או מצב או מציפייה לאובייקט או מצב מסוימים.
  2. חשיפה לגירוי המסוים תגרום כמעט תמיד לתגובת חרדה ועשויה להוביל להתקף פאניקה.
  3. הפחד צריך להיות חסר פרופורציות לחוויה או לאובייקט (לאחר שלוקחים בחשבון היבטים תרבותים רלוונטיים).
  4. ההימנעות, הצפייה, או חוסר הנוחות מהגורם לפוביה גורמת לפגיעה בתפקוד.
  5. ההפרעה נמשכת מעל חצי שנה.

פוביה ספציפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוביה ספציפית
אחת מהפוביות הנפוצות היא אופידיופוביה, בתמונה קוברה הודית

נקראת גם פוביה פשוטה- פחד מוגזם הקשור לאירוע או סיטואציה מסוימת. הפוביה נחלקת לכמה תתי סוגים, והן: פוביה מחיות (דוגמאות: נחשים, מקקים, כלבים ועוד), פוביה מהתרחשויות טבעיות (דוגמאות: גבהים, מים, חושך ועוד), פוביה מדם או זריקות ופוביות מצביות (מעליות, מדרגות נעות, גשרים ועוד). בדרך כלל פוביות מסוג אלה מתפתחות במהלך הילדות וישנם מקרים בהם הן יכולות להיעלם גם ללא צורך בהתערבות של טיפול פסיכולוגי.

במקרים רבים, פוביה ספציפית קשורה בחוויה טראומטית דרך מנגנוני התניה. התפתחות של פוביות קשורה גם במרכיבים תורשתיים.

באופן תאורטי, כמעט כל אובייקט עשוי לגרום לפוביה ספציפית, אולם יש אובייקטים וסיטואציות המועדים יותר לשמש כמושאים של פוביות כגון נחשים, עכבישים, גבהים וכדומה. יש תיאורוטיקנים הטוענים כי הדבר נובע ממוכנות ביולוגית מורשת לגורמי סיכון.

שם הפוביה נגזר משמו היווני של האובייקט ממנו חושש החולה, לדוגמה: ארכני = עכביש ומכאן ארכנופוביה = פחד מעכבישים.

פוביה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוביה חברתית

פוביה חברתית היא פחד בלתי רציונלי ממצב שבו יהיה אפשר לצפות בפרט בפרהסיה, אנשים הסובלים מפוביה זו נרתעים מסיטואציות חברתיות בהן יש להם אינטראקציה עם אנשים. היא נחשבת נפוצה ביותר. היא יכולה להתבטא במספר דרכים כגון: פחד מהימצאות במקומות ציבורים (דוג' רחוב), פחד להימצא בתוך קהל גדול של אנשים. פוביה זו נפוצה ביותר בקרב חולים בוגרים ומתחילה בגילאים 18 ו-35, מסיבות לא ברורות היא לא נפוצה בגיל הילדות. לעתים מתלווה לפוביה חברתית אגורפוביה.

על פי ספר האבחנות האמריקאי ה DSM-IV-TR כדי לאבחן פוביה חברתית נדרשים הקריטריונים הבאים:

  1. פחד מסיטואציות חברתיות שבהן האדם נחשף לאנשים לא מוכרים, והוא פוחד שהוא יראה סימני חרדה, יושפל או יובך.
  2. החשיפה לסיטואציה החברתית שממנה האדם פוחד כמעט תמיד תעורר חרדה ויכולה לגרום להתקף פאניקה.
  3. האדם מבין שהפחד מופרז ולא הגיוני (בילדים קריטריון זה אינו הכרחי).
  4. האדם נמנע מהסיטואציה הגורמת לחרדה.

התקפי פאניקה שכיחים בחולים עם פוביות ספציפיות ועם פוביות חברתיות אך ההתקפים צפויים ברוב המקרים וקשורים לחשיפה לגורם הפוביה.

פובייה מנטישה/ חרדת נטישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חרדת נטישה

חרדת נטישה או חרדת פרידה היא מצב פסיכולוגי שבו אדם חש חרדה קיצונית הנובעת מפרידה של הפרט ממושא הקשר הרגשי וההתקשרות שלו (לדוגמה: בית, חפץ, או אדם כלשהו כמו אב, אם, אהוב או בן זוג). חרדה זו שכיחה מאוד בקרב תינוקות וילדים צעירים, ומהווה חלק מהתפתחותם התקינה. אך כאשר היא מופיעה בגילאים בוגרים יותר, ובמצבים בהם החרדה מוגברת או פוגעת בתפקוד התקין של האדם - היא נקראת הפרעת חרדת פרידה. הקריטריונים האבחוניים להפרעת חרדת פרידה אצל ילדים, לפי ה-DSM הם[2]:

  1. התסמינים הבאים:
    • מצוקה חוזרת כשהאדם מופרד ממושא הקשר הרגשי (כמו בית, בן זוג, אהוב, אם או אב).
    • דאגה מופרזת ומתמשכת מאיבוד מושא הקשר הרגשי.
    • דאגה מופרזת ומתמשכת שמאורע מסוים יגרום להפרדת האדם ממושא הקשר הרגשי.
    • פחד מופרז משהייה לבד, בלי מושא הקשר הרגשי.
    • הסתייגות או סירוב לישון שלא בקרבת מושא הקשר הרגשי (בדרך כלל אב, אם או בן זוג).
    • סיוטים חוזרים ונשנים על ההפרדה ממושא הקשר הרגשי.
    • תלונות חוזרות על תסמינים פיזיולוגיים (כמו: כאב ראש, כאב בטן, בחילה או הקאה) כאשר הפרדה ממושא הקשר הרגשי קורה או צפויה.
  2. ההפרעה נמשכת לפחות ארבעה שבועות.
  3. ההפרעה גורמת למצוקה קלינית גדולה או ליקוי חברתי, מקצועי, או אזורים אחרים של תפקוד.
  4. ההפרעה לא מופיעה רק בזמן הפרעה התפתחותית נרחבת, סכיזופרניה, או הפרעה פסיכוטית. במתבגרים או מבוגרים היא לא מופיעה כתוצאה מהפרעת פאניקה עם אגורפוביה.

רק בזמן הפרעה התפתחותית נרחבת, סכיזופרניה, או הפרעה פסיכוטית. במתבגרים או מבוגרים היא לא מופיעה כתוצאה מהפרעת פאניקה עם אגורפוביה.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסמינים הבולטים ביותר אצל אנשים הלוקים בפוביה הם: פאניקה, נשימות מהירות, קוצר נשימה, דפיקות לב מואצות, אי-נוחות או כאב בחזה, תחושת מחנק, זיעה, חוסר תחושה בגפיים, סחרחורות והרגשת התעלפות. תסמינים אלו מופיעים בשני מיקרים: כאשר האדם הלוקה נחשף באופן ישיר לאובייקט המרתיע או למצב והמקרה השני בו יכולה להופיע תגובה לפחד או מעצם המחשבה עליו. ישנם מקרים בהם התסמינים מחריפים ומגיעים להתקפי חרדה חמורים. במקרים בהם התסמינים מחמירים, הלוקים בפוביה מבודדים את עצמם מהסביבה החיצונית. כמו כן, אצל ילדים ניתן לראות תסמיני בכי, השתתקות מפחד או הצמדות לאדם אחר.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול המקובל בפוביות הוא טיפול התנהגותי, ומבוסס על חשיפה לגורם המאיים. על פי התאוריה הביהביוריסטית, פוביה היא למעשה התניית פחד שאינה עוברת תהליך הכחדה משום שהסובל מפוביה נמנע מחשיפה לגורם המאיים באופן עקבי. מכאן שחשיפה מכוונת תאפשר את הכחדת ההתניה וסילוק הפוביה. קיימות שלוש שיטות עיקריות:

  • הקהיה שיטתית - הסובל מהפוביה מופגש עם מושא החרדה בהדרגתיות ובאופן מבוקר, לחלופין נעשה שימוש בדמיון מודרך. האדם החרד מתרגל חשיבה על מושא חרדתו תוך כדי שמירה על תחושת רוגע בגוף. לטיפולים אלו אחוזי הצלחה גבוהים מאוד, בתנאי שהמטופל נכון לחוות מצב של אי־נוחות מסוימת ולהשקיע מאמץ בטיפול לאורך זמן.
  • טיפול בהצפה - הסובל מפוביה נחשף אל הגורם המאיים באופן פתאומי וללא טכניקת רגיעה תומכת. לדוגמה, אדם שמפחד ממרחבים פתוחים נלקח אל חוף הים.
  • טיפול באמצעות דיגום (modeling) - המטפל משמש כדוגמה התנהגותית חיובית על ידי התמודדות עם הגורם שמפחיד את המטופל ללא פחד.

בשיטות המשתמשות בחשיפה ניתן להשתמש בחשיפה לאובייקט האמיתי (vivo) או לאובייקט מדומיין (covert). חשיפה לאובייקט אמיתי היא יעילה יותר אך מבוקרת פחות. שיטת טיפול חדשנית בפוביות מציע דרך ביניים ועושה שימוש במציאות מדומה על מנת להפגיש את החולה עם אובייקט הפוביה באופן פחות מאיים. תרופות נגד חרדה עשויות לסייע במקרים מסוימים.

כאשר הטיפול הפסיכולוגי אינו מספק, ניתנות תרופות שמטרתן לטפל בחרדה. בין אלה ניתן למצוא קבוצת הבנזודיאזפינים (ואבן, לורוון), ותרופות נוגדות חרדה, כמו  פלואוקסטין, פארוקסטין, ציטלופראם, מירטאזאפין, סרטראלין.

קיימות שיטות נוספות, והן:

  • טיפול התנהגותי-קוגניטיבי- הסובל מפוביה נפגש עם פסיכולוג המסייע לו בעזרת הדרכות ותרגולים שונים לשנות את דפוסי ההתנהגות הבלתי רצויים לתקינים יותר. השיטה מתבססת על העובדה שדפוסים אלו נרכשים במהלך שנות החיים ולא מולדים ולכן ניתנים לשינוי, כלומר ההתנהגויות שלנו תלויות במחשבות המלוות אותן (תסריטים) וכך שינוי של המחשבות יהווה גם שינוי בהתנהגות.
  • טיפול דרך NLP - טכניקת ריפוי פוביה מהיר - מנחה ה NLP מוצא מה הוא הטריגר הפנימי שגורם להתנהגות הפובית, ודרך טכניקה של דמיון מונחה יוצר שינוי בהתניות, כך שהטריגר הפנימי יגרום להתנהגות אחרת יותר אפקטיבית. (החשיפה לאובייקט אחר כך הינה לצורך בחינה שהפוביה נעלמה). טיפול זה מבוסס על השערות שלא נבדקו מחקרית ובכך מהווה פסאודו-מדע.
  • ביופידבק- ישנה אפשרות לסובל מפוביה לאזן את תגובותיו בעזרת חשיפה למדדי הגוף השונים וטיפול נכון בזמן גילוי לגירוי המאיים. כלומר, האדם מחובר למערכת הנותנת לו מידע ומדדים כמו: דופק, לחץ דם, נשימה ושינויים בטמפרטורת הגוף בזמן החשיפה לפוביה, באמצעות מכשור ייעודי המדדים מוצגים למטופל וכך הוא מודע לשינויים החלים בגופו בזמן החשיפה לגירוי. לאחר מכן המטופל לומד על שיטות הרפיה שעוזרות לו לאזן את אותם השינויים ויוכל להרגיע את עצמו.

שימושים לא רפואיים למילה פוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מקרים שבהם מושאלת המילה "פוביה" לתיאור שנאה כלפי או דחייה מאובייקט, ללא קשר להגדרה הרפואית של המילה פוביה, לדוגמה:

פוביית/ חרדת נטישה: ילדים שסובלים מחרדת נטישה מתקשים מגיל צעיר להיפרד מהוריהם, חווים מצוקה פיזית או נפשית בעת פרדה מהם,ומדמיינים תאונות ומחלות שתוקפות את הוריהם בהיותם רחוקים. ילדים אלה נמנעים מיציאה מהבית לחברים או למחנות קיץ, ולפעמים מאופיינים גם בבית בהיצמדות להוריהם. פעמים רבות צריך לשבת לידם עד הירדמם. בלילות הם נוטים לעבור למיטת הוריהם ולהתלונן על חלום בלהות, שבו קורה דבר־מה רע להוריהם. תלונות על תופעות גופניות אופייניות להם מאוד, בעיקר בשעת פרדה או לקראת פרדה צפויה. פחדים מחושך, מחיות ומפושעים, וכן דאגות ממחלות, תאונות ומוות אף הם נפוצים בקרב ילדים אלה, ובהיותם לבד הם עלולים לדווח על חוויות ממרות, כגון הופעת יצורים משונים, דמויות שמציצות אליהם ועיניים שבוחנות אותם.(בני רוטברג 2011) חרדת נטישה יכולה ללבוש פנים רבות, מדאגת יתר ועד לפאניקה בלתי נשלטת, לפעמים חרדת נטישה מלווה בדיכאון,.

חרדת נטישה כמו חרדות אחרות נחשבת למחלה כאשר היא מפריעה לתפקודו של החולה וכאשר היא מוגזמת ביחס לגירוי.

אצל ילדים חרדת הנטישה מתבטאת יותר בסימנים סומאטיים, אצל מבוגרים בסימנים התנהגותיים.

חרדה פרידה או נטישה היא תחושה של פחד, בהלה, או דאגה מוגזמת המלווה בתסמונות גופניים.

חווית נטישה משפיעה על חיי הרגש שלנו, יש כאילו שלא עיכלו נכון את חרדת הנטישה, ולכן מעדיפים לפעמים להיות צופים על חייהם מהצד.

חרדת נטישה ניתנת לטיפול על ידי עבודה על דפוסי חשיבה, התניות ושינויי דפוסי התנהגות פתולוגים, אם זאת הטיפול יתבצע בדרך כלל בצורה מערכתית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bourne, Edmund J. (2011). The Anxiety & Phobia Workbook 5th ed. New Harbinger Publications. pp. 50–51.
  2. ^ הפרעת חרדת נטישה, ב-DSM