עלילת בצרה

עלילת בצרה התרחשה בעיר בצרה שבעיראק, בתחומי האימפריה העות'מאנית בעשור האחרון של המאה ה-18 והייתה אירוע יוצא דופן בו יהודים ניהלו עלילת דם כנגד נוצרים והאשימו אותם ברצח יהודי מסיבות דתיות. יש לציין שעד כה לא נמצאו מקורות יהודיים על הפרשה והמידע עליה מבוסס בעיקר על מקורות אירופיים.

העיר בצרה

עיר הנמל בצרה שוכנת בנקודת מעבר חשובה המקשרת את דרכי המסחר היבשתיות והימיות שבין הודו, האימפריה העות'מאנית ואירופה. מיקומה האסטרטגי החשוב משך סוחרים רבים ממעצמות אירופאיות שעסקו בסחר בדים הדורים מזהב וכסף, קפה, תבלינים, מתכות יקרות, יהלומים וסוסים ערבים אצילים. חשיבותה המסחרית הגדולה של העיר הביאה לפתיחת תחנת מסחר ונציגות של חברת הודו המזרחית הבריטית בשנת 1723 וכתוצאה מכך, הפכה בצרה לצומת חשוב המקשר את האימפריה הבריטית עם תת-היבשת ההודית.

היהודים והנוצרים בבצרה

ליהודים בבצרה הייתה השפעה רבה על הנהגת העיר מכיוון שראש הקהילה היה הצראף-באשי הממונה על הכנסות העיר מגביית מיסים ומכסים שסכומם השנתי במאה ה-18 נע בין מאתיים אלף למיליון לירות שטרלינג; רוב הכספים נוצלו ברובם בתוך הוילאיה (מחוז) העיראקית של האימפריה העות'מאנית ורק כשמינית מתוכם נשלחו לסולטאן. חברי הקהילה עסקו בהחלפת כספים ומסחר עם קהילות יהודיות אחרות בבגדאד ובערים נוספות ברחבי האימפריה ונהנו מהשפעה פוליטית על הנהגת הוילאיה וחצר הסולטאן. בעיר הייתה קהילה נוצרית שנהנתה מחסות בריטית של חברת הודו המזרחית, אשר חבריה עסקו במסחר וקיימו יחסי תחרות מתוחים עם בני הקהילה היהודית על עמדות ההשפעה הפוליטיות ברמה המקומית וברמה האימפריאלית הבינלאומית לנוכח קשרי המסחר של הנוצרים עם פרס, בריטניה ותת-היבשת ההודית.

עלילת הדם היהודית בבצרה

בתאריך ה-20 במרץ 1791, מעט לפני חג הפסחא הנוצרי ובעת חג הפורים, יצא מביתו יהודי בשם שלום, אך לא חזר לביתו. משפחתו המודאגת פתחה בחיפושים והודיעה לשלטונות על העדרו. יומיים לאחר מכן, דיווח איש מוסלמי על מציאת גופה המונחת בתוך סל בבית חרושת לשריפת לבנים; הגופה זוהתה כגופת שלום היהודי ונמצאו בה סימני כוויות מברזל לוהט או מנר שעווה לבן. ב-23 במרץ התכנסו בארמון המושל (המותסלם), סמואל מאניסטי - הנציג הקונסולארי הבריטי, שטען בשם הקהילה הנוצרית וחוואג'ה עבדאללה בן יוסף ראש הקהילה היהודית והצראף-באשי של בצרה, שהאשים את הקהילה הנוצרית בביצוע הרצח כחלק מההכנות לחג הפסחא, וסירב לקבל את טענות הנגד של מאניסטי. בערב אותו היום התקבצו כ-500 יהודים במרכז העיר להפגנה אלימה כנגד הנוצרים, שבה הם גידפו את דתם ודרשו נקמה קולקטיבית. הפגנות דומות נערכו גם למחרת ובימים הבאים.

המותסלם (מושל העיר), מוחמד אעא, ציווה בלחץ היהודים, לעצור ארבעה נוצרים שלהם חסות בריטית כחשודים במעשה, אך התערבותו של מאניסטי הביאה לשחרורם; ב-26 במרץ נעצר רישה הנוצרי בחשד לביצוע הרצח לאחר שעובד במפעל הלבנים שבו נמצא הקורבן, דיווח על סבל שנצפה משליך סל ובו גופה, הסבל נשאל לפשר המעשה והשיב כי קיבל שוחד מרישה הנוצרי כדי להעלים את הגופה ולהסתיר את דבר הרצח. רישה כפר בהאשמות וטען באופן נחרץ לחפותו ובשל כך הפעיל חוואג'ה עבדאללה בן יוסף לחץ כבד ואיומים בנפש כנגד משרתי רישה כדי שיעידו עדות שקר ויפלילו את אדונם, בעקבות כך מחה מאניסטי באופן נחרץ וטען כי לא ניתן להאשים אדם ברצח בהסתמך על עד אחד בלבד וביקש להעביר את סמכות ההכרעה מן המותסלם לוואלי (מושל המחוז) היושב בבגדאד מפני שחשש כי המותסלם יפעל על פי דרישות היהודים שרצו לנצל את המקרה לנישול בני הקהילה הנוצרית מעמדותיהם.

פניותיו של מאניסטי לוואלי ואיומיו לסגור את תחנת המסחר של חברת הודו המזרחית בבצרה והטענות הסותרות ששלחו לוואלי יהודי בצרה הובילו לשליחת נציג מיוחד מטעמו לבצרה כדי לסיים את הפרשה. גם לאחר הגעתו של הנציג ב-8 במאי נמשכו העימותים בין ראשי היהודים למאניסטי, וזה החל לדרוש להעניש את מנהיגי היהודים על ההסתה נגד הנוצרים ולהטיל עונשים קולקטיביים על הקהילה כולה. ב-23 במאי כינס שליח הוואלי את הדיוואן (ערכאה משפטית) של בצרה שזיכה את רישה, בעיקר על סמך הטיעון שעדות אחת אינה מספיקה להרשעת נאשם ברצח.

גם לאחר ההכרעה בסוגיית הרצח עצמה המשיכו מנהיגי היהודים ומאניסטי לגייס תומכים לעניינם. מאניסטי הוסיף ודרש להטיל עונשים על היהודים ומנהיגיהם, ואילו היהודים מצידם לא קיבלו את ההכרעה ודרשו למצות את הדין על האשמים. מסעות ההשתדלות של הצדדים הגיעו עד לרשויות הבריטיות והעות'מאניות ושבו והתמקדו בשכנועו של הוואלי להתערב בפרשה. הוואלי סירב לפגוע ביהודים ובמנהיגיהם ולבסוף הציע מעין פשרה לפיה מנהיגי היהודים יתנצלו על פעולותיהם ויורחקו מבצרה, כאשר למעשה שיקפה החלטה זו את קידומם של שניים ממנהיגי היהודים לעמדות השפעה בבגדאד. מאניסטי סירב לקבל את הסכם הפשרה בטענה כי הענישה סמלית בלבד, ובמהלך אוקטובר 1792 שב וניסה לשנות את ההחלטה, אך בלא הצלחה. כישלון מאמציו, והפגיעה במעמדם של בני החסות של בריטניה בבצרה בעקבות פירמן שהגיע מאיסטנבול במהלך ההתדיינות, אותו התעקש הוואלי ליישם באופן מיידי, הביא אותו לממש את איומיו, לסגור את תחנת המסחר בבצרה, ולהעביר את הפעילות המסחרית של חברת הודו המזרחית הבריטית לכווית השכנה, מעבר לתחום שלטונו של מושל דמשק.

סיום הפרשה

למרות שעזיבת מאניסטי חשפה את כוחה של הקהילה היהודית וחוואג'ה עבדאללה מנהיגה, לא יכלו מושלי המחוז העות'מאני להשלים עם הנזקים הכלכליים הקשים שנגרמו כתוצאה מהעברת פעילות המסחר לכווית ובשנת 1795 קראו למאניסטי לחזור לבצרה והסגירו לידיו את מנהיגי היהודים בעיר, אך אין כל מידע לגבי גורלם. החשוד העיקרי ברצח שוחרר מחמת הספק וזהות הרוצח האמיתי לא נתגלתה. מסכת ההאשמות ההדדיות שיקפה נאמנה יחסי תחרות מרים בין שתי קבוצות דתיות שהוגדרו על ידי האימפריה העות'מאנית באופן רשמי כ ד'ימי-בנות חסות שחבריהן יכולים לעסוק במסחר, הלוואות והחלפת כספים בלבד, ושמשרות בצבא ובצמרת ההיררכיה הפוליטית היו סגורות בפניהן. השתלשלות האירועים שיקפה את עליית כוחם והשפעתם של היהודים בבצרה במהלך המאה ה-18 ועד העשור האחרון של המאה ה-18, אך לבסוף גם את ירידת כוחם ואת עליית השפעתה של בריטניה באזור.

לקריאה נוספת

• יהודה צבי. 1998. "לתולדות היהודים בבבל בסוף המאה הי"ח עלילת דם של יהודים נגד נוצרים". יהדות בבל, 2, 64-43.
• צור ירון. 2003. הגבירים היהודים באימפריה העות'מאנית על סף העידן המודרני. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

• Abdullah Thabit A.J. 2001. "Merchants, Mamluks, and Murder the Political Economy of Trade in Eighteenth-Century Basra". New York: State University of New York Press.