תסמונת שארל בונה
| תחום |
פסיכיאטריה  |
|---|---|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| MeSH | D000075562 |
| סיווגים | |
| ICD-11 |
9D56 |
  | |
תסמונת שארל בונה (Charles Bonnet syndrom או בקיצור CBS) היא תסמונת נוירולוגית בה אנשים בעלי לקות ראייה או עיוורון מלא או חלקי, עשויים לחוות הזיות של מראות מגוונים ומורכבים, המחליפות את הקלט הראייתי.
התסמונת נקראת על שם המדען השווייצרי שארל בונה (1720–1793), אשר גילה אותה בשנת 1760, כאשר תיעד הזיות אלו אצל סבו, שהיה בריא בנפשו וכמעט עיוור; הוא דיווח על הזיות מלאות חיים כמו אנשים, בניינים, בעלי חיים ואובייקטים שהופיעו ונעלמו ללא התראה, התרחבו והתכווצו.[1]
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלוקים בתסמונת, שהם לרוב אנשים בריאים בנפשם בעלי לקות ראייה מלאה או חלקית, חווים הזיות של מראות שונים; בעיקר מדווחים מראות כגון דפוסי צבעים מורכבים, פנים של אנשים, חיות, צמחים וחפצים, לעיתים קרובות ייצוגים של מראות המאפיינים את סביבתו הטבעית של הפרט. עם זאת, אנשים שחווים הזיות אלו מודעים לכך שהן אינן אמיתיות אלא מתרחשות רק בשדה הראייה, מכיוון שהן לא באות לידי ביטוי גם בשאר החושים של הפרט שחווה אותן.
קיימת מחלוקת בקרב החוקרים לגבי שכיחות התופעה. מחקרים שונים שבדקו לאורך השנים קשישים (מעל גיל 65) בעלי לקות ראייה, העלו ממצאים של בין 1-40% מהם החווים הזיות אלו; במחקר אוסטרלי עדכני מ-2008 מצא כי 17.5% מקשישים בעלי לקות ראייה חווים הזיות ראייה.[2] יש קושי בקביעת אפידמיולוגיה ברורה יותר של התסמונת, מכיוון שקשישים רבים בעלי לקות ראייה נמנעים מלדווח על הזיות גם אם הן מופיעות, לעיתים מתוך חשש שייתפסו בעיני קרוביהם כלוקים בנפשם.[3]
גורמים ואבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלוקים בתסמונת הם לרוב אנשים בריאים אשר ראייתם לקויה כתוצאה מזקנה, ברקית (גלאוקומה), ירוד (קטרקט), ניוון מקולרי או מחלת רשתית סוכרתית. תאורה פגומה ושעת דמדומים תורמים ליצירת ההזיות.
ככל הנראה, הלוקים ממלאים את החלל החסר בשדה הראייה שלהם באמצעות שימוש בזכרונות המאוחסנים ברמה גבוהה. כתוצאה מכך ההזיות מבוססות על מעין "השלמה מושגית" יותר מאשר על השלמה תפיסתית של שדה הראייה. התמונות המשלימות מגיעות מהזיכרון ("מלמעלה למטה") ולא מן החוץ ("מלמטה למעלה"). ההזיות הן שמאכלסות את האזור העיוור ולאו דווקא מידע הנמצא בסביבה המיידית של הסקוטומה (מעין "כתם עיוור"), כמו קווים ואיקסים קטנים.
טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום לא ידוע על טיפול יעיל לתסמונת. נקודתית, ההזיות יכולות להיעלם כאשר החולים ממצמצים בעיניהם, מדליקים אור, מנידים בראשם או כאשר אדם אחר מעיר להם. לאורך זמן, הן עשויות להימשך כשנה עד שנה וחצי, אך הדבר משתנה בין אדם לאדם.
לרוב הלוקים בתסמונת מגיבים באדישות ואף בשעשוע להזיות, אך לעיתים הן עלולות להפריע לתפקוד היומיומי. מכיוון שאין טיפול תרופתי לתסמונת, עצם הידיעה של הפרט כי אינו לוקה בנפשו עשויה להקל עליו במידה רבה.
במידה ומאובחן דיכאון קליני אצל הלוקה בתסמונת, עשויות תרופות אנטי-דיכאוניות מסוג SSRI להקל גם על ההזיות.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ו"ס ראמאצ'נדראן וסנדרה בלייקסלי, (מבוא מאת אוליבר סאקס), תעתועי המוח מסע אל מסתרי המוח האנושי, ספרית מעריב, 2004
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שלומית בקר, גלילאו, אז איפה נמצאת הנפש?, באתר ynet, 30 בנובמבר 2004
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.