מרוצי הגרנד פרי למכוניות
מרוצי גרנד פרי למכוניות (Grand Prix motor racing) הם מרוצי מכוניות אשר החלו בשנת 1894 בצרפת. מרוצים אלו היו מרוצי כביש בין עיר אחת לשנייה, ועד מהרה התפתחו למרוצי סיבולת למכונית ולנהג. החדשנות והיצר התחרותי הביאו במהרה לחציית הגבול של 100 מייל לשעה, אך מאחר שמרוצים נערכו בדרך כלל בכבישים ציבוריים התרחשו לעיתים תאונות בהן נהרגו ונפגעו נהגים וצופים.
מרוצי הגרנד פרי למכוניות התפתחו מאוחר יותר למרוצי הפורמולה והפורמולה 1, וכך גם היום כל סיבוב של אליפות העולם בפורמולה 1 נקרא עדיין גרנד פרי.
מרוצים מאורגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירוע המרוץ הראשון נערך בשנת 1900 כאשר ג'יימס גורדון בנט הבן, הבעלים של העיתון "ניו יורק הראלד" וה"הרלד טריביון הבינלאומי" בפריז, הקים את גביע גורדון בנט במרוצי מכוניות באירופה, מרוץ שנתי אשר משך מתחרים בינלאומיים. כל מדינה הייתה מורשית להתחרות עם עד שלוש מכוניות. באותה עת בארצות הברית, ייסד ויליאם קיסאם ואנדרבילט השני ב-1904 את גביע ואנדרבילט בלונג איילנד שבניו יורק.
מרוץ הגרנד פרי הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרוץ הראשון אשר נשא את השם גרנד פרי אורגן בשנת 1906 על ידי מועדון המכוניות של צרפת ונמשך יומיים בחודש יוני. מסלול לה מאן בו נערך המרוץ היה משולש בצורתו וכל הקפה כיסתה מרחק של 105 ק"מ. בכל יום נדרשו שש הקפות וכל הקפה ארכה כשעה על ידי המכוניות של אותם הזמנים. מבין 32 המתחרים המייצגים 12 יצרני כלי רכב שונים, פרנק זייס ההונגרי ניצח במרוץ 1,260 הק"מ במכונית רנו.
מרוצים רבים התרחשו בתקופה זו ברמה הלאומית, אך אף מרוץ רשמי לא חיבר את כולם יחדיו. החוקים השתנו מארץ אחת לשנייה וממרוץ אחד לאחר. ההבדלים אופיינו בעיקר סביב הגבלת המשקל המרבי (לא הנמוך ביותר) וזאת במטרה להגביל כוח על ידי הגבלת גודל המנוע (המנועים הנפוצים היו בעלי לא יותר מארבעה צילינדרים, והפיקו פחות מ-50 כוחות סוס). למכוניות כולם היו צוותי מכונאים ונהג, והיה אסור לעבוד על המכוניות במהלך המרוץ מלבד החלפת צמיגים (פיתוח שהומצא על ידי חברת מישלין).
התפתחות מסלולי המרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוב המקרים המרוצים נערכו על גבי מסלול ארוך של כבישים ציבוריים סגורים ולא מסלולים פרטיים סגורים כפי שהוצע תחילה. כך היה בגרנד פרי מסלול לה-מאן בשנת 1906, במסלול הטארגה פלוריו (הנמשך לאורך 72 קילומטרים של כבישי סיציליה), במסלול הקייזרפרייס הגרמני (75 מיילים בהרי הטאונוס), ובמסלול הצרפתי בדייפ, צרפת (כ-48 מיילים) אשר שימש לגרנד פרי של 1907. החריגים היו השיפועים התלולים בצורת ביצה ליד האליפסה של ברוקלנדס באנגליה, מסלול המרוצים של אינדיאנפוליס והאאוטודרום נציונל מונזה באיטליה.
בשנת 1922 הפכה איטליה למדינה הראשונה מחוץ לצרפת אשר אירחה מרוץ מכוניות תחת השם גרנד פרי (גרן פרמיו) במונזה. בהמשך הצטרפו בלגיה וספרד (בשנת 1924), ומאוחר יותר נוספו למדינות אחרות. התרחבות זו עדיין לא הייתה אליפות רשמית, אף על פי ש"נוסחה" של חוקים המתבססים על גודל מנוע ומשקל הופיעה לפני מלחמת העולם הראשונה, אבל היא לא אומצה באופן כלל עולמי.
בשנת 1924 התאגדו יחדיו מועדוני רכב לאומיים רבים כדי להקים את האיגוד הבינלאומי למועדוני מכוניות ה-AIACR, אשר ועדת הספורט הבינלאומית שלו הוסמכה להסדיר את הגרנד פרי לצורות אחרות של מרוצים בינלאומיים. מאז תחילת מרוצי הגרנד פרי, תחרויות התנהלו בהתאם לנוסחה המבוססת על גודל מנוע ומשקל הרכב. תקנות אלו בוטלו בשנת 1928, תחילתו של עידן "פורמולה ליברה" כאשר מארגני מרוצים החליטו לקיים את האירועים ללא מגבלות. מספר המרוצים שהוגדרו כגרנד פרי גדל מחמישה אירועים בשנת 1927, לתשעה אירועים ב-1929 ולשמונה עשר ב-1934 (השיא לפני מלחמת העולם השנייה).
השנים שלפני מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגרנד פרי של מונקו 1933 היה הראשון בהיסטוריה של הספורט שבה הרשת הוגדרה לפי איכויות זמן. כל כלי הרכב המתחרים נצבעו על פי רשימת צבעי מכוניות מרוץ בינלאומית:
- כחול עבור צרפת
- ירוק עבור בריטניה
- אדום עבור איטליה
- צהוב עבור בלגיה
- לבן עבור גרמניה
החל משנת 1934, הגרמנים הפסיקו לצבוע את רכביהם, כדי להפחית משקל. המתכת הלא צבועה גרמה לכך שהמכוניות הגרמניות כונו על ידי התקשורת "חצי הכסף".
מכוניות צרפתיות המשיכו לשלוט (מובלות על ידי בוגאטי, אבל גם על ידי דלג' ודליי) עד שנות העשרים המאוחרות, כאשר המכוניות האיטלקיות (אלפא רומיאו ומזראטי) החלו להביס את המכוניות הצרפתית בקביעות. באותו זמן, הגרמנים החלו לבנות מכוניות מרוץ ייחודיות הנדסית כפי שנראה בתמונה עם הגוף האווירודינמי של בנץ "הדמעה" שהוצג בגרנד פרי האירופאי 1923 במונזה.
בשנת 1930, התגברות הלאומיות החלה שלב חדש כאשר הנאצים עודדו את מרצדס-בנץ ואוטו יוניון לקדם את תהילת הרייך. (הממשלה סייעה תקציבית לשני היצרנים, אבל עיקר התמיכה הייתה בתקשורת, הסבסוד הכלכלי היה רק 10% מעלויות המרוצים). שני הסמלים הגרמניים שלטו לחלוטין בתקופה בין 1934 ל-1939, מנצחים בכל המרוצים חוץ משלושה. המכוניות באותם זמנים היו בעלי מושב בודד, עם מנועים מוגדשים בעלי 8 עד 16 צילינדרים המפיקים 600 כוחות סוס ומעלה באמצעות דלק אלכוהולי.
בתחילת אוקטובר 1923, הרעיון של אליפות מכוניות נידון בוועידת הסתיו השנתית של ה-AIACR בפריז. בכל אופן, הדיון התמקד סביב ההתעניינות ההולכת וגוברת במרוצים על ידי יצרנים וקיום הגרנד פרי האירופאי הראשון במונזה 1923. אליפות העולם הראשונה נערכה בשנת 1925, אבל הייתה ליצרנים בלבד, התבססה על ארבעה מרוצים של 800 ק"מ. מרוצי האליפות היו אינדיאנפוליס 500, הגרנד פרי האירופאי והגרנד פרי הצרפתי איטלקי. אליפות אירופאית, התבססה על הגרנד פרי העיקריים במספר מדינות אשר נוסדה עבור נהגים ב-1935, ונערכה כל שנה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939.
השנים שלאחר המלחמה ופורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1946, לאחר מלחמת העולם השנייה, נערכו רק ארבעה מרוצים של גרנד פרי. חוקים לאליפות עולם גרנד פרי הוגדרו לפני מלחמת העולם השנייה, אבל לקח שבע שנים לאחר מכן עד 1947 כאשר ה-AIACR התארגן מחדש כהפדרציה הבינלאומית לרכב או FIA בקיצור. משרדים בפריז, בסוף עונת 1949 פורסם כי עבור עונת 1950 יקושרו מספר גרנד פרי לאומיים ליצירת פורמולה 1 עם אליפות עולם לנהגים, למרות קשיים כלכליים בשנים 1952 ו-1953 הושלמה במכוניות פורמולה 2. מערכת ניקוד הוקמה ושבעה מרוצים העניקו אליפות כולל האינדיאנפוליס 500. מרוץ אליפות העולם הראשונה נערכה בסילברסטון שבבריטניה.
האיטלקים שוב הצליחו טוב מאוד במרוצים אלו, גם היצרנים וגם הנהגים. אלוף העולם הראשון היה ג'וזפה פארינה, שנהג באלפא רומיאו. קבוצת פרארי הופיעה במרוץ אליפות העולם השנייה, בגרנד פרי מונקו, היא היצרן היחידי שהתחרה לאורך כל ההיסטוריה של הספורט המוטורי, ועדיין מתחרה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Grandprix-Live.com – אליפויות הגרנד פרי העיקריות כולל פורמולה 1 ואחרות
- סיפורו של הגרנד פרי
- מרוצי הגרנד פרי למכוניות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)