השלטון הישראלי ביהודה ושומרון

מפת הגדה המערבית בינואר 2006: בצהוב - מרכזים עירוניים פלסטיניים; בוורוד בהיר - שטחים צבאיים סגורים, תחומי ההתנחלויות ואזורים המבודדים באמצעות גדר ההפרדה; בוורוד כהה - התנחלויות, מאחזים ובסיסים צבאיים; הקו השחור מייצג את תוואי גדר ההפרדה

הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית החל ב-7 ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, כאשר ישראל כבשה את הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ונמשך עד היום. מעמדה של הגדה המערבית כשטח כבוש אושר על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק, ולמעט מזרח ירושלים, גם על ידי בית המשפט העליון בישראל. לעומתם, ישראל גורסת כי השטחים אינם כבושים אלא שנויים במחלוקת. הכיבוש הישראלי של המקום הוא הכיבוש הצבאי הארוך בהיסטוריה המודרנית. ישראל הציגה כמה סיבות להמשך הכיבוש: תביעה המבוססת על זכויות היסטוריות לגדה המערבית הנובעות מהצהרת בלפור; נימוקים ביטחוניים, פנימיים וחיצוניים; והערך הסמלי העמוק של הגדה המערבית עבור העם היהודי.

כחלק ממדיניות שנויה במחלוקת, ישראל הקימה התנחלויות רבות ברחבי הגדה המערבית, במה שמרבית הקהילה הבינלאומית רואה כהפרה של החוק הבינלאומי. מועצת הביטחון של האו"ם אישרה בעקביות כי ההתנחלויות בשטח זה מהוות "הפרה בוטה של ​​החוק הבינלאומי", בפעם האחרונה בהחלטה 2334. הקמתה והתפשטותן המתמשכת של ההתנחלויות הביאו לביקורת על ישראל כי היא הפכה לכוח קולוניאליסטי.

ישראל מבוקרת תדיר על הפרת זכויות האדם של הפלסטינים. מתנחלים ואזרחים ישראלים הנוסעים בגדה המערבית כפופים לחוק אזרחי ישראלי ואילו אזרחים פלסטינים כפופים למשטר צבאי, ואינם מורשים להצביע בבחירות בישראל, במה שהוביל להשוואות לאפרטהייד. לכיבוש מבקרים רבים בישראל עצמה; מגוייסים אחדים לצבא ההגנה לישראל סרבו לשרת בשל התנגדותם לכיבוש.

שפת הסכסוך והסיקור באקדמיה ובתקשורת

הטיה בטרמינולוגיה, כך נטען, משורבבת תדיר לדיווחים אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, במה שמעלה דאגות מפני מניפולציה בשפה; פיטר ביינארט אף הציע שיש דפוס של "הונאה לשונית אורווליאנית ותרבות של אופימיות". בעבודה- לכל צד יש את קבוצת מילות התיאור המועדפת עליו. המילה "כיבוש", שהייתה עדכנית, כבר אינה נוכחת בכלי התקשורת המרכזיים של ארצות הברית, והפכה כמעט טאבו. סקר בקרב קוראי העיתונים הבריטיים בשנת 2001 מצא כי רק 9% ידעו שישראל כובשת את השטחים הפלסטיניים. השימוש הבינלאומי מעדיף הגדה המערבית, ואילו השימוש בישראל מעדיף את יהודה ושומרון; צה"ל "אומר" או "מאשר" ואילו הפלסטינים "טוענים"; ישראלים "נחטפים" ואילו הפלסטינים "נעצרים"; מה שיש המכנים "קולוניות" מכונה על ידי אחרים "נקודות התיישבות" או "שכונות"; מה שיש המכנים "פינוי" לפלסטינים הוא "נישול"; פעולות צבאיות של ישראל מהוות "תגמול" הגנתי על התקפות פלסטיניות, בעוד שההקשר להתקפות הפלסטיניות נשמט לעתים קרובות, במה שנותן את הרושם שישראל לא יוזמת אלימות.

אופן הדיווח על הסכסוך מנוטר ונותח בהרחבה: בנוסף לדיפלומטיה הציבורית של ישראל, שכוונתה להתמודד עם יחסי ציבור שליליים, ישנם גם ארגונים פרו-ישראליים פרטיים רבים, ביניהם CAMERA, FLAME, HonestReportering, Palestina Watch, Mission Canary והליגה נגד השמצה שטוענים כי דיווחים רבים מעוותים. המונח פליווד הוטבע כדי להצביע על כך שהסיקור הפלסטיני על מצוקתם הוא חדשות מזויפות ומניפולטיביות. ג'ון מרסיימר וסטיבן וולט טענו כי הסיקור התקשורתי של ארצות הברית, בהשוואה למדינות אחרות, נוטה מאוד לטובת ישראל. על דעה זו, לפיה התקשורת האמריקאית מוטה שלילית נגד הפלסטינים, הרערו מחברים שמצטטים מחקר שהגיעה למסקנה שרוב התקשורת המרכזית לוקה בהטיה "ליברלית", ביקורת המופנית גם כלפי כלי תקשורת אירופאיים כמו לה מונד ו-BBC.

איכות הסיקור התקשורתי של הסכסוך הערבי-ישראלי, כמו גם המחקר והוויכוחים בקמפוסים באוניברסיטאות, הפכו יעד לניתוח ומחקר אינטנסיביים. בהקשר לנעשה בקמפוסים ואוניברסיטאות, ארגונים כמו קמפוס ווטש מדווחים מקרוב ומוקיעים את מה שהם רואים כעמדות "אנטי ישראליות". אקדמאים כמו שרה רוי טענו מנגד כי "אקלים האיומים והצנזורה סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הן בתוך (בכל רמות היררכיית החינוך) והן מחוץ לאקדמיה האמריקאית, הוא ממשי וארוך שנים". נעשו ניסיונות להשתיק כמה מבקרים בעלי שם רב על מדיניות ישראל בשטחים, ביניהם טוני ג'ודט, נורמן פינקלשטיין, ג'וזף מסאד, נדיה אבו אל-חאג 'וויליאם הראשון רובינסון. קשיים כאלה הולידו חרדות מכך שהנושא עצמו נמצא בסיכון, וכי הלחצים הפוליטים סביב המחקר והדיון מערערים את החופש האקדמי עצמו.

מחקרים ישראליים פנימיים טענו כי באופן מסורתי סיקור העיתונות המקומית היה שמרני, ומשקף את השקפותיהם המוטות של הממסד הפוליטי והצבאי, והטיות דומות צוינו בדיווח הפלסטיני. תמר ליבס, לשעבר מנהלת המכון החכם לתקשורת באוניברסיטה העברית, טענה כי ישראלים העובדים כ"עיתונאים ומוציאים לאור רואים את עצמם כשחקנים בתנועה הציונית, ולא כגורמים חיצוניים ביקורתיים".

הגדה המערבית ערב הכיבוש ב-1967

כלכלת ישראל הייתה גדולה פי 10 מזו של הגדה המערבית ערב הכיבוש, אך חוותה שנתיים של מיתון. אוכלוסיית הגדה המערבית עמדה על 585,500-803,600 איש, ובמהלך הכיבוש הירדני היוותה 40% מהתוצר המקומי בירדן, עם שיעור צמיחה שנתי של 6-8%. בעלות על קרקעות הייתה בדרך כלל קולקטיבית, ושלטון האדמה העות'מאני של המאה ה-19 שרר, שסיווג קרקעות לחמישה סוגים - ווקף, מולק, מירי, מטרוק ומוואט - כשהשלושה האחרונים היו אדמות מדינה רשמית, אם כי ירדן מעולם לא ראתה אדמות אלו כרכוש מדינה, ורק חלק קטן מאוד מהגדה המערבית נרשם ככזה תחת השלטון הירדני.

החינוך היה (ועודנו) בראש סדר העדיפויות של האוכלוסייה הפלסטינית. שיעור ההרשמות היה בממוצע גידול שנתי של 7% לעומת העשור שלפני כן, ובשנת 1966 היה הנוער הפלסטיני בשיעור ההרשמה הגבוה ביותר מכל מדינות ערב. בהשוואה לישראל, לגדה המערבית היה בסיס חינוכי נוח, בשל ההוראות הקיימות במערכת בתי הספר הירדנית שכללו 12 שנות חינוך חינם וחובה. 84.4% מהישראלים בקבוצת הגיל 6-11, לעומת 80.5% מילדי הגדה המערבית, למדו בבית הספר, אך הפער מתהפך בקרב בני 15-17, כאשר 44.6% מבני הנוער מהגדה המערבית פקדו את הלימודים, בהשוואה ל-22.8% מהישראלים בגיל זה.

ההשתלטות על השטח

לפני מלחמת ששת הימים התקיים הסכם לא כתוב בין ישראל לממשלת ירדן לקיים את נייטרליות הגבול בין שתי המדינות לאורך הקו הירוק. לטענת המלך חוסין, לאחר שישראל נקמה פעולות של חדירות גרילה וחבלנות הנתמכות בידי סוריה, על ידי ביצוע תקיפה נגד סמו בגדה המערבית, אזור שנוהל על ידי ירדן, ב-13 בנובמבר 1966, ההסכם נשבר. לאחר שישראל תקפה את מצרים בשעה 8 בבוקר ב-5 ביוני 1967, ירדן הגיבה בהפגזת יעדים ישראליים במערב ירושלים ויישובים לאורך הגבול ואז, לאחר שהתעלמה מאזהרה ישראלית, בתקיפת שדות תעופה ישראליים ברמת דוד ובכפר סירקין, אך גם בנתניה. בתגובה, הצבא הישראלי במערכה מהירה השתלט על מזרח ירושלים, ולאחר הידיעה כי המלך חוסין הורה לכוחותיו לסגת לירדן, השתלט על הגדה המערבית כולה עד הצהריים ב-8 ביוני.

ישראל גירשה אנשים רבים מהאזורים שכבשה, החל מכמות מוערכת של כ-12,000 אנשים שביום הראשון רוכזו בכפרים אימוואס, יאלו ובית נובה בטרון סאלנט והורו על ידי הצבא הישראלי לצאת מזרחה. אז פוצצו כל שלושת הכפרים, ותוך שנתיים האזור תוכנן כאזור בילוי שנקרא כיום פארק קנדה. עשרות אלפי פלסטינים ברחו לירדן ממחנות הפליטים עקבת ג'אבר ועין אס-סולטן לאחר שישראל הפציצה את המחנות. ההערכה היא כי המספר הכללי של פלסטינים שנעקרו עקב המלחמה ההיא מוערך בסביבות 280,000-325,000, מתוכם כ- 120,000–170,000 הפכו לפליטים בפעם השנייה, לאחר שנעקרו קודם לכן במהלך מלחמת 1948. המספר שעזב את הגדה המערבית כתוצאה מהמלחמה נע בין 100,000 ל-400,000, מתוכם בין 50,000 ל-200,000 התגוררו בבקעת הירדן.

מנהל אזרחי-צבאי

במהלך מלחמת יוני 1967 ישראל מינתה מושל צבאי שישלוט בגדה המערבית, עם תפקידו לשמור על החוק הירדני, למעט מקרים המנוגדים לזכויות ישראל ככוח כובש. בשנים 1967 - 2014 הוציא הממשל הישראלי מעל 1,680 פקודות צבאיות בנוגע לגדה המערבית. בצו הצבאי השלישי, שיצא יומיים לאחר תחילת הכיבוש, נקבע כי בתי המשפט הצבאיים צריכים להחיל את הוראות אמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים באזור מלחמה: תוך 4 חודשים הנחיה זו נמחקה מהצו. ירדן טוענת כי חלק מהחוקים שנשמרו לכאורה מהקוד שלה, הנובעים מתקנות ההגנה המנדטוריות (חירום) משנת 1945, בוטלו למעשה, והם לא היו תקפים מכיוון שהם מתנגשים עם אמנת ג'נבה הרביעית מ-1949. הממשל הצבאי הישראלי בשטחים פורק בשנת 1981, ובמקומו הקים הצבא הישראלי את המינהל האזרחי הישראלי. הצו הצבאי המקים את המינהל האזרחי הישראלי, הצו הצבאי 947, קבע כי "המנהל האזרחי ינהל עניינים אזרחיים ... ביחס לרווחה ולתועלת האוכלוסייה." מירון בנבנישתי טוען כי מעבר זה סימן את הפיכת הכיבוש ממערכת זמנית למערכת קבועה.

הצבא פיקח מקרוב על בחירות במועדונים מקומיים, בקואופרטיבים או בארגוני צדקה. על עורכי דין בגדה המערבית נאסר לארגן באופן מקצועי לשכת עורכי דין בשל "סיבות ביטחוניות". במסגרת הסכמי אוסלו, ישראל ניהלה משא ומתן עם הארגון לשחרור פלסטין על הסכם שנתן לרשות הפלסטינית סמכויות אזרחיות וביטחוניות בשטח A, סמכויות אזרחיות בשטח B, והשאיר שליטה ישראלית טוטאלית בשטח הגדול מהשלושה, שטח C. בפועל ישראל פועלת צבאית בכל שלושת האזורים, אך לנושאי הביטחון יש מימד דו-צדדי שהביא מספר מבקרים לטעון כי למעשה הרשות הלאומית הפלסטינית הפכה לקבלן המשנה של ישראל בכיבוש. על פי ניתוח שערך צוות החשיבה הישראלי מולד בשנת 2017, ישראל מניידת בין 50% ל -75% מכוחות צה"ל לפעול בגדה המערבית, ואילו רק שליש עוסק במדינות ערב, איראן, חיזבאללה, חמאס וגזרות אחרות. 80% מהכוחות בגדה המערבית עסוקים בלהגן על התנחלויות, בעוד 20% מטפלים בכל התנהגות שישראל רואה בה איום ביטחוני, כולל טרור.

החששות הביטחוניים הישראליים

הכיבוש יצר, על פי כמה חוקרים ישראלים, אתוס של סכסוך שדאגות ביטחוניות נתפסות בו כמאפיין מרכזי. אף על פי שביטחון הוא עיסוק ישראלי מהותי, המדינה מעולם לא רשמה מדיניות רשמית או דוקטרינת ביטחון לאומית רשמית. לפני יוני 1967 הקבינט הישראלי לא ראה בגדה המערבית "ערך ביטחוני חיוני". לפני שהמלחמה הסתיימה, מחלקת המחקר של צה"ל בפיקודו של שלמה גזית העלתה הצעה לסגת כמעט לחלוטין מהגדה המערבית ומרצועת עזה תמורת הסכם שלום, שכן, למסקנתה, אין צורך לשמור על שטח כלשהו מטעמי ביטחון. המסמך זכה להתעלמות. בעקבות הכיבוש, הגבולות המאובטחים ניתנים להגנה הפכו למפתח מרכזי במדיניות החוץ של ישראל. היה זה הכיבוש שהפך את רעיון "גבולות ברי-הגנה" למפתח מרכזי במדיניות החוץ של ישראל.

ארבע אסכולות התפתחו במענה לשאלת עתידם של השטחים. שניים מהם היו קשורים קשר הדוק לשאלות אסטרטגיות של ביטחון. הגישה הטריטוריאליסטית, הקשורה לתכנית אלון של יגאל אלון (1967–1970), הציעה לספח את כל שטחי הגדה המערבית מדרום לירושלים וגבול השפלה לאורך נהר הירדן, להוציא האזור הקרוב יותר לגבול לפני 1967, שהייתה בו צפיפות גבוהה של פלסטינים. התפיסה הפונקציונליסטית, הקשורה למשה דיין ואחר כך לשמעון פרס, ביקשה להקים 5 בסיסים צבאיים לאורך רכסי הירדן, במה שהיה מותיר את הפלסטינים בין לבין עם מידה של אוטונומיה, אך עם האלצה לקבל את נוכחותם של ישראלים בקרבם. בשנים 1968-1977 ממשלות העבודה הקימו מספר התנחלויות שנועדו להוות מבצר נגד האיום של תקיפות טנקים המוניות עתידיות מירדן ועירק.

הגישה השלישית, המזוהה עם מנחם בגין ומפלגת הליכוד, היא סיפוח, ועם עליית הליכוד, התהודה המקראית של שטחי הגדה המערבית גברה על שאלות בעלות משמעות ביטחונית בהנעת הרחבת ההתנחלויות, אם כי גם הליכוד וגם גוש אמונים התנגדו לעצמאות הפלסטינית מטעמי ביטחון והתייחסו לפלסטינים בגדה המערבית כאל אויבים פוטנציאליים או כאיומים ביטחוניים, וטענו כי אוטונומיה לאומית פלסטינית תתפתח בסיס לתוקפנות של אש"ף. העמדה הרביעית המזוהה עם אבא אבן, פנחס ספיר ויהושפט הרכבי היא פיוס. תומכיה בדרך כלל אינם רואים בשימור הגדה המערבית הכרחית להבטחת האינטרסים הביטחוניים של ישראל, כאשר הרקבי, לשעבר ראש המודיעין הצבאי, דוגל בנסיגה לגבולות 1967 תמורת הסדר משא ומתן עם הפלסטינים.

הגדה המערבית נחשבה לקלף מיקוח בהשגת חוזה שלום רחב עם מדינות ערב. עם הזמן, במיוחד לאחר נסיגת סיני, ועם הצעות למשא ומתן על רמת הגולן, הרעיון של שמירת שטח לאינטרסים אסטרטגיים הלך והתמעט בחשיבותו, כאנכרוניזם צבאי בעידן של לוחמת טילים. השיקולים הצבאיים הוחלפו בשיקולים פוליטיים, כי יש חשיבות רבה יותר להכרת הערבים בגבולות מוסכמים, וכי התנחלויות, שהוצבו בעבר בדרכי פלישה אפשריות, כבר לא היו פונקציונליות לביטחון, אם לא מכשול לשלום. הסכמי אוסלו קבעו בנוסף מנגנון ביטחון פלסטיני שכפי שהכיר יצחק רבין, פעל יחד עם ישראל לשמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל.

יותר ממחצית הציבור בישראל מאמין שהתנחלויות מחזקות את ביטחונה של ישראל. בשנים האחרונות רבים ממומחי הביטחון הבכירים חולקים על דעתם, וביטלו את הרעיון כמיתוס או אשליה מיושנת. גנרלים ישראלים בדימוס, כמו אייל בן ראובן, משה קפלינסקי וגדי שמני, וראשי ושב"כ כמו יובל דיסקין התנגדו בפומבי לטענתו של בנימין נתניהו כי מדינת פלסטינית תהווה איום ביטחוני, ואמרו שדווקא החזקת מיליוני פלסטינים בכיבוש על רקע ביטחוני לכאורה, במקום לבצע תוכנית שלום כוללת עם מדינות ערב, היא זו שמסכנת את עתידה של ישראל.

ניכוס שטחים לישראל

מזרח ירושלים

ישראל הרחיבה את תחום השיפוט שלה למזרח ירושלים ב-28 ביוני 1967, אמרה כלפי פנים שמזרח ירושלים סופחה, וכלפי חוץ, לעולם, שמדובר במהלך מינהלי גרידא לסיפוק שירותים לתושבים. המהלך הוקע כ"בטל ומבוטל" על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. המועצה הערבית הנבחרת פורקה, ומספר שירותים הניתנים על ידי חברות פלסטיניות הועברו למתחרים הישראלים שלהם. יחס האוכלוסייה לירושלים המאוחדת הזו נקבע באופן אידיאלי כ-76% יהודים ו-24% ערבים, ומתנחלים ישראלים יהודים קיבלו פטור ממס למשך 5 שנים, שלא הוחל על ירושלמים פלסטינים שהוכנסו למדרגת מס הכנסה גבוהה, ושילמו עבור 26% משירותי העירייה תוך קבלת 5% מההטבות. האזורים הפלסטיניים הוקפו על ידי התפתחויות בהתנחלויות יהודיות חדשות אשר למעשה סגרו אותן מפני הרחבה, והשירותים לתושבים הפלסטינים נשמרו נמוכים, כך שלאחר עשרות שנים הושארה תשתיות בסיסיות בהזנחה, עם מחסור בבתי ספר, ביוב לקוי ופינוי אשפה. עד שנת 2017 חיו 370,000 באזורים הערביים הצפופים, וחיו תחת מגבלות קפדניות על תנועת המסחר היומיומי שלהם. דו"ח אחד משנת 2012 קבע כי ההשפעה של המדיניות הישראלית הייתה כי בעוד ההתנחלויות היהודיות המודרניות הפורחות, הותר למגזר הערבי להירקב לשכונות עוני בהן פושעים, רבים מהם משתפי פעולה, שגשגו. בשנת 2018 הוכרזו אמצעי חקיקה כדי לשלול מ-12,000 פלסטינים נוספים את זכותם לחיות במזרח ירושלים.

אזור C

"מכתבי ההכרה ההדדית" המלווים את "הצהרת העקרונות של ישראל-אש"ף על הסדרי הביניים של הממשל נעצמי" (DOP), שנחתמו בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993, קבעו תקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים של עצמאות ביניים פלסטינית זמנית בגדה המערבית וברצועת עזה. המבקרים העיקריים של הסדרים אלה, בראשות ראג'ה שחאדה, טוענים כי לאש"ף היה עניין וכשירות מועטים בהשלכות המשפטיות של מה שחתם עליו.

הסכמי אוסלו אלה ויתרו על שליטה סמלית בכמות קטנה של הגדה המערבית לרשות הפלסטינית, עם חלוקה זמנית של הארץ, למעט ירושלים המזרחית - שטח A, שהקיף 18% מהשטח, עם 55% מהתושבים; שטח B, שהקיף 20% מהשטח, עם 41% מהתושבים; ושטח C, שהקיף 62% מהשטח, עם 5.8% מהתושבים. ישראל מעולם לא השלימה את ההתחייבות ביחס לאזור C, להעביר אזרור ותכנון מהישראלים לרשויות הפלסטיניות תוך חמש שנים וכל התפקידים המינהליים המשיכו להישאר בידיה. מבחינה טקטית, ההסכם הפחית את הבעיה של ישראל בהפגנות רחבות היקף שכן אזורי השליטה לכאורה של הרשות הפלסטינית היו מקוטעים ל-165 איים שהכילו 90% מהאוכלוסייה הפלסטינית, כולם מוקפים ב-60% הרציפים לאורך כל הגדה המערבית שבה נאסר על הרשות הפלסטינית לפעול. ישראל אישרה אז בשנת 2000 זכות להיכנס, על פי "הצרכים המבצעיים", לאזור A שבו מתגוררים מרבית הפלסטינים בגדה המערבית ונמצאים רשמית תחת ממשל הרשות,ובכך משאיר למדינה שליטה יעילה בכל הגדה המערבית, כולל אזורים שבסמכות הרשות הפלסטינית לכאורה.

על פי הדו"ח המיוחד של האו"ם בנושא זכויות אדם בשטחים הפלסטינים, של מייקל לינק, המדיניות שהחילה ישראל מעידה על כוונה לספח לגמרי את שטח C, שיש בו 86% משמורות הטבע, 91% מהיערות, 48% מהבארות ו- 37% מהמעיינות בגדה המערבית.

השפעה כלכלית ראשונית של הכיבוש

בתחילת הכיבוש הוצבו מגבלות קשות על השקעות ציבוריות ותוכניות פיתוח מקיפות בשטחים. בנקים מסחריים בריטיים וערבים הפועלים בגדה המערבית נסגרו זמן קצר לאחר שישראל קיבלה את השלטון שם. בנק לאומי פתח אז תשעה סניפים, מבלי להחליף בהצלחה את המערכת הקודמת. חקלאים יכלו לקבל הלוואות, אך אנשי עסקים פלסטינים נמנעו מלקחת מהם הלוואות מכיוון שגבו ריבית של 9% לעומת ריבית של 5% בירדן. החרמת קרקעות הובילה אנשים העוסקים בעבודה כפרית לחפש עבודה, ולו בעיקר מזערית, בישראל, וגרמה למחסור בעבודה בגדה המערבית, והעברות הכספים שלהם היו הגורם העיקרי לצמיחה הכלכלית של הפלסטינים במהלך שנות הפריחה של 1969-73.

מערכת הרישוי הישראלית קבעה כי לא ניתן לבנות מפעל תעשייתי ללא קבלת היתר ישראלי מראש, במה שהיה מוסבר לעיתים קרובות ב"חששות ביטחוניים". יזמים נדחו מקבלת היתר למפעל מלט בחברון, ייצור מלון נאסר, ייבוא ​​ענבים ותמרים נאסר, כדי להגן על חקלאים ישראלים, והוגדרו גבולות כמה מלפפונים ועגבניות ניתן לייצר. יצרני החלב הישראלים הפעילו לחץ על משרד התעשייה והמסחר להפסיק את הקמתה של מחלבה תחרותית ברמאללה. איאן לוסטיק קובע כי ישראל "מנעה למעשה" השקעה פלסטינית בתעשייה ובחקלאות מקומית. כעבור שני עשורים, 90% מהיבוא בגדה המערבית הגיע מישראל, כאשר הצרכנים שילמו יותר ממה שהם היו משלמים עבור מוצרים דומים לו היו מחזיקים באוטונומיה מסחרית.

מנגנוני תפיסת הקרקעות

בשנת 1968 הפסיק צו צבאי את ניסיונות הפלסטינים לרשום את אדמתם, תוך שהוא מתיר לישראל לרשום אזורים כקרקע מדינה מתוקף היותה אפוטרופוס לרכוש האויב. בין השנים 1967-1983, ישראל הפקיעה מעל 52% מהגדה המערבית, מרבית שטחי החקלאות העיקריים שלה, ועד ערב הסכמי אוסלו 1993, החרמות אלה הקיפו מעל לשלושת רבעי השטח. המנגנונים שבהם ישראל תופסת או מפקיעה אדמות בגדה המערבית פורטו בעבודה מפורטת של בצלם בשנת 2002. שיטות רבות שתוארו שם אושרו בדו"ח הרשמי של ששון 2005, שהתמקד בסבסוד ותמיכה ממשלתית ליצירת מאחזים ישראליים בלתי חוקיים בידיעה כי הם מפרים את חוקי ישראל עצמה.

ישראל יישמה שיטות שונות כדי לתפוס קרקעות בגדה המערבית. על פי החוק הבינלאומי, צבא רשאי להשתלט זמנית על אדמה כבושה, אך לא להפקיע אותה. אז ראשית, בין השנים 1957-1976 צה"ל חזר ונכנס לרכוש פלסטיני פרטי על בסיס הצורך הצבאי, רק כדי להעביר אותו להתנחלויות יהודיות, כמו מתתיהו, נווה צוף, רימונים, בית אל, כוכב השחר, אלון שבות, אלעזר, אפרת, הר גילה, מגדל עוז, גיטית, ייטב וקרית ארבע. נוהג זה הפסיק לאחר שפלסטינים ערערו לבג"ץ בעניינה של אילון מורה (1979). אמצעי נוסף לתפיסת קרקעות בו השתמשו היה חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858 שאיפשר לריבון לתפוס סוגים מסוימים של קרקעות, אם כי לא נרשמו אדמות פרטיות רבות במסגרתו כדי להימנע ממסים או משירות צבאי אצל העות'מאנים. אמצעי שלישי בו השתמשו היה העובדה שאדמות שננטשו זמנית במהלך שנת 1967 נחשבו לרכוש נפקד נתון לנאמנות, אך ישראל לעתים נדירות מאפשרת לפליטים לחזור. גם אם הייתה מוגשת תביעה לנכס כזה, האפוטרופוס (ישראל) כבר היה מוכר אותה בינתיים לקבוצת מתנחלים, ואז כבר לא ניתן לבטל את המכירה גם אם אינה תקפה. רביעית, אדמות שהופקעו לצורך ציבורי על פי החוק הירדני חייבו הודעה, זמן ערעור ואישור מלכותי. ישראל שינתה זאת על ידי האצלת הכוח למפקדים צבאיים אזוריים, וביטול הדרישה לפרסום הכוונה להפקעה בכתבון רשמי. ערעורים לא טופלו עוד בבתי משפט מקומיים אלא במערכת בתי המשפט הצבאיים. לבסוף, מכירות קרקעות היו כפופות למגבלות קשות, למעט רכישות של הקרן הקיימת לישראל. פלסטינים רואים במכירה של אדמות למתנחלים כבגידה, ולכן החוק שונה כדי לאפשר לקונים יהודים לעצור את רישום הרכוש שנרכש מפלסטינים במשך 15 שנה. שיטות מרמה רבות בנושא זה שגשגו עד שהופסקו רשמית על ידי החוק בשנת 1985.

לפי הערכה אחת עומד גודל שטח הוואקף שהוחרם על ידי ישראל על יותר מ-600,000 דונם.

התנחלויות

נכון לשנת 2017, למעט ירושלים המזרחית, 382,916 ישראלים התיישבו בגדה המערבית, ו -40% (כ -170,000 ב -106 התנחלויות אחרות) חיים מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים, שם מתגוררים 214,000.

האתר הראשון שנבחר להתנחלות היה גוש עציון, על כ-75 דונם עליו עבדו פליטים פלסטינים. חנן פורת היה מעורר השראה, והתכוון לפתח את ההתנחלויות כדי לממש במציאות יישום בפועל של הציונות המשיחית הרדיקלית של הרב צבי יהודה קוק, שישיבת מרכז הרב שייסד אביו הרב אברהם יצחק קוק השפיעה במיוחד על מדיניות ישראל בגדה המערבית. לדברי אייל בנבנישתי, פסק דין משופט בית המשפט העליון משה לנדאו משנת 1972, שצידד בהחלטתו של מפקד צבאי להקצות אספקת חשמל באזור חברון לחברת החשמל ולא לחברה פלסטינית, הוכחה כגורם מכריע לעידוד פרויקט ההתיישבות.

בעשור הראשון לכיבוש, כאשר מפלגת העבודה הישראלית החזיקה בשלטון, התרכזה ההתיישבות בבניית טבעת של "מבצרי מגורים" סביב האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים ובבקעת הירדן. לדברי איברהים מטר, מטרתה של אסטרטגיית קולוניזציה זו סביב ירושלים הייתה לשבור ולחסום את התרחבות האוכלוסייה הפלסטינית ולתמרץ את ההגירה הפלסטינית על ידי השראת תחושה בקרב הפלסטינים של מגורים בגטו.   בין השנים 1967-1977 הייתה ההתיישבות הישראלית בקנה מידה קטן, שהביאה להעברתם של 3,200 ישראלים לגדה המערבית. בסוף עידן ממשלת העבודה בשנת 1977, 4500 ישראלים התבססו ב-30 התנחלויות בגדה המערבית וכ-50,000 בהתנחלויות במזרח ירושלים. זה היה עם עליית השלטון של מפלגת הליכוד של מנחם בגין, המונעת על ידי תיאולוגיה של "ישראל השלמה", שהובילה להרחבה הגדולה של פרויקטים אלה וסימנה בראייתו של אורן יפתחאל את שיא הפרוייקט האתנוקרטי של ישראל, שבמסגרתה הגדה המערבית משרתת כ"בסיס הזהות הלאומית היהודית". חל שינוי במיקוד הטריטוריאלי, וההתנחלויות היו מקודמות כעת בלב אדמות התנ"ך של הגדה המערבית, לצד מרכזי אוכלוסייה פלסטינית. סעיף עיקרי במצע הליכוד, שעדיין לא השתנה, קרא לסיפוח מיידי של הגדה המערבית. אם שיקולים ביטחוניים השפיעו על פרוייקט ההתנחלויות הקטן יחסית שקידמה מפלגת העבודה הישראלית, ניצחון הליכוד השני בשנת 1981 הוביל להתרחבות מהירה של הההתיישבות כתוכנית דתית-לאומית.

על העיתונות הפלסטינית המקומית נאסר על ידי הצנזורה הצבאית לדווח חדשות על ההתנחלויות, הפקעות או מהלכים משפטיים שנעשו לחסימתן. בשנת 1983 מנו המתיישבים בגדה המערבית 28,400 איש. הוענקו תמריצים הכוללים סובסידיות ממשלתיות ומשכנתא לדיור, תמריצי מס, מענקים עסקיים, לימודים בחינם, פרויקטים בתשתיות והגנה. לאחר הסכמי אוסלו עד שנת 2002 אוכלוסיית המתנחלים הוכפלה.

בשנת 1972 מספר המתנחלים הישראלים באזור C היה 1,200, בשנת 1993 110,000 ובשנת 2010 310,000 (למעט מזרח ירושלים). לפני 1967 היו בעמק הירדן בין 200,000 ל -320,000 פלסטינים, אשר יחד עם צפון ים המלח מכסים 30% מהגדה המערבית והיוו את "עתודת היבשה המשמעותית ביותר" לפלסטינים; כיום, ל-85% משטח זה אסור להם להיכנס. עד שנת 2011 הוקמו 37 התנחלויות בקרב 64,451 הפלסטינים שם (המהווים 29 קהילות), כד-70% מהם גרים באזור A ביריחו. על פי ARIJ, עד שנת 2015 רק 3 מתוך 291 קהילות פלסטיניות באזור C קיבלו אישור בנייה ישראלי (על 5.7 דונם בלבד) וכל בנייה מחוץ לכך הייתה נתונה להריסה. בשנת 2015, לפי חישוביהם, החרימה ישראל 41,509 דונם נוספים, הרסה 482 בתים - ובכך עקרה 2,450 בני אדם, ועקרה 13,000 עצים. פלסטינים ורכושם היו נתונים באותה שנה להתנפלות בכ- 898 מקרים שונים. התנחלויות ישראליות היוו 6% מהשטח, ואילו אזורי צבא הוכרזו על מעל 29% ממנו.

בין השנים 1967-2003, ממשלות ישראל סייעו בהעברתם של כ-230,000 אזרחים יהודים ל-145 התנחלויות בגדה המערבית ועזה ולכ-110 מאחזים. עד שנת 2016 כ-42% מכוח העבודה בהתנחלויות (55,440) מצאו עבודה בהתנחלויות אלה. גם לחרדים חלק משמעותי בפרוייקט ההתנחלויות: משנת 2003 עד 2007 לבדה אוכלוסיית ביתר עילית, אשר למען הקמתה הופקע שטח של 1,500 מאדמותיה חקלאיות של נעלין, גדלה ב-40%, ואילו מודיעין עילית, שנבנתה על אדמות הכפר הפלסטיני ניעלין, חרבאטה, ספה, בילעין ודיר קאדיס, גדלה ב-55%.

רוב החקלאות הישראלית בגדה המערבית נובעת מחוזים עם ההסתדרות הציונית העולמית העוקפים חוזים ישירים עם נציב הפיקוח על אדמות ישראל, ורבים ניתנו אישור לשימוש באדמות פלסטיניות פרטיות. בשנת 2017, עם סיום העשור החמישי לכיבוש, החזיקה ישראל בגדה המערבית 237 התנחלויות, ששימשו כ-580,000 מתנחלים.

אחת הטכניקות ששימשו להקמת התנחלויות הייתה להקים מאהל צבאי לאנשי הצבא שישמש לכאורה להכשרה חקלאית וצבאית לחיילים. אלה הפכו אט אט להתנחלויות אזרחיות, לעתים קרובות ללא אישור רשמי. מהלך זה היה מוצדק כחוקי כיוון שיישובים אלה היו תחילה בסיסי צה"ל ללא אזרחים. טכניקה נוספת הייתה הפיכת אדמות לבלתי שמישות. גיתית, למשל, הוקמה על ידי סגירת 5,000 דונם מאדמות הכפר עקרבה וריסוסן בחומי ניקוי.

מעמד חוקי

בטרם המשיכה בפרוייקט ההתנחלויות, ביקשה הממשלה ייעוץ משפטי ממומחה בנוגע לדין הבינלאומי, תיאודור מירון. מזכרו הסודי הצהיר חד משמעית כי האיסור על העברת אוכלוסייה כזו היה מוחלט, וכי "התיישבות אזרחית בשטחים המנוהלים נוגדת את ההוראות המפורשות של אמנת ז'נבה הרביעית." מזכר זה מצביע על כך שראש הממשלה לוי אשכול היה מודע לעובדה שקידום ההתנחלויות בגדה המערבית לא יהיה חוקי. הקהילה הבינלאומית אישרה מאז פעם אחר פעם כי אמנת ג'נבה הרביעית חלה על השטחים. ישראל לבדה מערערת על הנחת יסוד זו וטוענת כי הגדה המערבית ועזה הן "שטחים שנוי במחלוקת", וכי האמנות הרלוונטיות אינן חלות שם מכיוון ששטחים אלה לא היו חלק משטח ריבוני של מדינה אחרת, וכי מעבר יהודים לאזורים כמו הגדה המערבית איננו פעולה ממשלתית אלא תנועה וולונטרית של העם היהודי בישראל.

בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי ההתנחלויות ישראליות בגדה המערבית הוקמו בניגוד לחוק הבינלאומי בחוות דעת מייעצת משנת 2004 על מכשול ההפרדה. בשנת 1980 סירבה ישראל לחתום על אמנת וינה בדבר דיני אמנות המחייבת את החוקים הלאומיים להידחות בפני החוקים הבינלאומיים כאשר השניים מתנגשים, והיא מתעקשת להסדיר את ההתנחלויות במונחים של חוקים משלה, תוך הטענה כי כל גופי האו"ם הרלוונטיים השופטים את הנושא הם "אנטי-ציוניים ואנטישמיים".

אלימות

אלימות מצד צה"ל

מבחינת חימוש, ישראל נחשבת כבעלת "הצבא החזק והמצויד ביותר במזרח התיכון". הארסנל שעמד לרשות ישראל בכדי לנטרל התקוממויות פלסטיניות נע בין מטוסי F-16, טנקי מרכבה, מסוקי אפאצ'י, טילי הלפייר ודחפורי קטרפילר משוריינים מסיביים מסוג D9, לרובה M-16 הסטנדרטי ושימוש בצלפים.

הטכניקות הישראליות לפיזור הפגנות משתנות בהתאם למוצא האתני של המפגינים. בקרב מתנחלים יהודים השיטות הנהוגות באופן כללי הן גישות השיטור הנהוגות במדינות המערב. לעומת זאת, אצל פלסטינים מאומצות טקטיקות צבאיות, . הפגנות אלו מטופלות בגז פריחה, מיכלי גז מדמיע (אשר לעיתים קרובות גרמו להרוגים); ירי לעבר המונים בכדורי פלדה מצופים גומי, העלולים להיות קטלניים; ירי כדורים במהירות גבוהה; שימוש בתחמושת חיה; פריסתן משנת 2008 של משאיות המשטרות אזורים שלמים עם תרסיס בואש; רימוני הלם; תותחי מים; גז פלפל; קליעי קפסאיצין; פריסת חוליות חטיפה, מסתערבים וירי ספוגים. השימוש בכדורי מתכת מצופים גומי מותר בגדה המערבית אך אסור נגד אנשים בתוך ישראל. כמו כן, נפרסו מדי פעם מאז שנת 2005, אז הוצבו בבילעין, מכשירים המניבים גלי קול רועשים, מכונות לזריקת חצץ, ונעשה שימוש בכדורי פיינטבול. באינתיפאדה הראשונה, צלפים התמקדו בזורקי אבנים צעירים וירו קליעי דום דום לשרירי הזרוע הימנית שלהם, במה ששיתק להם את השימוש בה לכל החיים.

האינתיפאדה השנייה התלקחה לעימות צבאי רחב היקף כאשר, על פי מעריב, נורו 700,000 כדורי תחמושת לעבר המוני הגדה המערבית שהפגינו על הירי של פלסטינים בחרם אל-שריף ובסביבתה, והרגו 118 פלסטינים, כולל 33 בני נוער.

אלימות מצד הפלסטינים

עמוד התווך של טכניקות ההתנגדות החמושות הפלסטיניות לכיבוש במהלך האינתיפאדה הראשונה, שהיתה באופן כללי לא קטלנית, כלל זריקת אבנים במהלך עימותים עם כוחות צבא ישראליים, על כלי רכב צבאיים או של מתנחלים, שריפת צמיגים, השלכת בקבוקי תבערה והצבת מחסומים.

שנים לאחר מכן, באינתיפאדה השנייה, הסלימה האלימות: פיגועי התאבדות, שבוצעו לעיתים בידי צעירים, הפכו למאפיין מרכזי של האינתיפאדה בין השנים 2001-2005. מלבד הפתח של אש"ף, סיעות מיליטנטיות חמושות רבות, מרקסיסטיות, אסלאמיות או אחרות, היו מעורבות כמו הטנזים, גדודי חללי אל-אקצה, חמאס, תנועת הג'יהאד האיסלאמי בפלסטין, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין וועדות ההתנגדות העממית.

בעשור השני של המאה ה-21 מקומן של חגורות הנפץ הוחלף באמצעים פרימיטיביים יותר, ופיגועי דריסה ופיגועי דקירה נעשו נפוצים, בייחוד בזמן גל הטרור של 2015 - 2016.

אלימות מצד המתנחלים

אף על פי שלקיחת החוק לידיים מצד מתנחלים מתוארכת לסוף שנות השבעים, כאשר הם הוסמכו לשאת נשק מתוך הגנה עצמית - פקודה אחת פטרה אותם משירות צבאי בישראל בזמן ששלחה אותם ליחידות בגדה המערבית ואחרת נתנה להם סמכויות לדרוש מפלסטינים לספק זיהוי ואף לעצור אותם - פעולות טרור מצד מתנחלים מתוארכות באופן רשמי לפחות מתנועת המחתרת היהודית של תחילת שנות השמונים, שהחלה בפגיעה ובגרימת נכות קשה, באמצעות מכוניות תופת, לראשי ערים בגדה המערבית כמו בסאם שקעה משכם, וקארים חלף מרמאללה. בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה הראשונה הרגו מתנחלים לפחות 34 פלסטינים, 4 מתחת לגיל 16, כאשר 11 נהרגו ביוזמת המתנחלים בביתם או תוך שמירה על עדרי הצאן; 6 נוספים מתו ככל הנראה בפעולות של מתנחלים, ושמונה נהרגו בתגובה ליידוי אבנים על מכוניות. רק שניים מתו כתוצאה מעימותים.

החל משנת 2009 אלימות המתנחלים הסלימה במהירות, עלייה שחפפה עם נפילה דרמטית במספר פיגועי הטרור הפלסטינים. בשנת 2009 התרחשו 200 התקפות של מתנחלים, נתון שהוכפל עד למעלה מ-400 עד 2011. מתוך אלו, כמעט 300 כללו התקפות על רכוש פלסטיני, שגרמו ל-100 נפגעים פלסטינים והרס של כ -10,000 עצים. רבות מהפעולות הללו מבוצעות כפעולות תג מחיר, אשר מכוונות כלפי פלסטינים חפים מפשע ונועדו להפחיד את האוכלוסייה המקומית. לפי נתוני ארגון יש דין מתוך 781 אירועים כאלה שסוקרו בין השנים 2005 ל-2011, 90% מהחקירות בישראל נסגרו מבלי להגיש כתבי אישום. בניתוח של 119 מקרים של מתנחלים שהרגו פלסטינים, התברר כי רק 13 נשלחו למאסר: שישה הורשעו ברצח, רק אחד מהם נידון למאסר עולם, ואילו מתוך שבעה שהורשעו בהריגה, אחד מהם קיבל עונש מאסר בפועל של שבע וחצי שנים על הריגת ילד, והשאר קיבלו עונשים קלים.

היחס לאוכלוסייה הפלסטינית

עקירת אוכלוסייה וגירוש

על פי הערכה אחת, בין 1967 ל-1978 גירשה ישראל כ-1,151 אנשים, כולל שני שבטים שלמים, שהועברו לגלות בהמוניהם מאזור בקעת הירדן בדצמבר 1967 ובמאי 1969. על מנת לתת נופך חוקי לאמצעים אלה, אשר עומדים בניגוד לאמנת ג'נבה הרביעית, ישראל החילה את חוק 112 מימי תקנות ההגנה לשעת חרום של ממשלת המנדט הבריטית, שקדמה לאמנת ג'נבה בארבע שנים. האבות הושפעו לרוב בימים הראשונים: תוך פירוק משפחות, הנוהג היה לעצור ראשי משק בית בלילה בבתיהם ולקחת אותם למדבר מדרום לים המלח שם נאלצו, תוך איומי אקדח וירייה, לעבור לירדן. עד היום מכל ירושלמי פלסטיני נשללת התושבות על פי החוק הישראלי אם ירושלים לא היוותה, לדעת הרשויות הישראליות, את "מרכז החיים" שלו במשך שבע שנים רצופות, אמצעי להעברת אוכלוסייה כפויה שהוחל על לפחות 14,595 פלסטינים מאז 1967 (נכון ל-2016). אש"ף, בהשראת התקדים של ספינת אקסודוס, ניסה פעם להפליג "ספינת שיבה" לנמל חיפה עם 135 פלסטינים שישראל גירשה מהשטחים. המוסד חיסל באמצעות מכונית תופת את שלושת בכירי פתח שארגנו את האירוע בלימסול, ואז הטביע את הספינה בנמל.

ההעברה הכפויה של פלסטינים עדיין מתרחשת בגדה המערבית: בשנת 2018 בית המשפט העליון בישראל נתן אור ירוק לגרש את תושבי ח'אן אל-אחמר מעיירתם למזבלה מחוץ לאבו דיס. בפברואר 2017, מאן אבו חאפז, פלסטיני בן 23, נעצר במחסום מכיוון שלא היה לו תעודת זהות, ועוכב במסגרת צו גירוש בכלא לזרים ברמלה, ישראל. הוא גדל מגיל 3 במחנה הפליטים ג'נין. ישראל מבקשת לגרש אותו לברזיל, אף שאינו מדבר פורטוגזית, אמו אורוגוואית ואביו הפלסטיני נטש את המשפחה כדי לחזור לברזיל בשנת 1997 ומאז לא נשמע ממנו.

הריסות בתים

הריסת בתים נחשבת לסוג של ענישה קולקטיבית. על פי חוקי הכיבוש חל איסור על הרס רכוש, למעט מטעמים של צורך צבאי מוחלט. הפרקטיקה של הריסת בתים פלסטינים החלה תוך יומיים מיום כיבוש האזור בעיר העתיקה בירושלים ברובע המוגרבים, הסמוך לכותל המערבי. מראשית כיבוש השטחים הפלסטיניים ועד שנת 2015, על פי הערכה של ה- ICAHD, ההערכה היא כי ישראל הרסה 48,488 מבנים פלסטינים, תוך עקירתם של מאות אלפי פלסטינים.

ישראל רואה בנוהג שלה מכוון כנגד בתים שנבנו ללא היתרים ישראליים או סוג של הרתעה של טרור, מכיוון שמחבל נאלץ לשקול את השפעת מעשיו על משפחתו. בין ספטמבר 2000 לסוף 2004, מתוך 4,100 הבתים שהצבא הרס בשטחים, 628 בתים, שבהם התגוררו 3,983 בני אדם, נהרסו כעונש מכיוון שבן משפחה היה מעורב באינתיפאדה. משנת 2006 ועד ה-31 באוגוסט 2018 הרסה ישראל לפחות 1,360 יחידות מגורים פלסטיניות בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים), וגרמה ל-6,115 בני אדם - כולל לפחות 3,094 קטינים - לאבד את בתיהם. 698 מהם, בתים ל-2,948 פלסטינים ומתוכם 1,334 קטינים, הוחרבו בבקעת הירדן (מינואר 2006 עד ספטמבר 2017).

גם בקתות של רועי צאן, עליהן שולם מס כדין, עלולות להיות נתונות להריסה.

מערכת ההיתרים

החל משנת 1967, כמעט כל היבט בחיי היומיום הפלסטיניים הרגילים הפך כפוף לתקנות צבאיות מקיפות, שהגיעו על פי חישובים למספר של 1,300 תקנות עד 1996, החל מנטיעת עצים וייבוא ​​ספרים וכלה בהרחבות בתים. הצו הצבאי 101 שלל מתושבי הגדה המערבית את הזכות לרכוש כל סוג של דבר מודפס - ספרים, פוסטרים, תצלומים ואפילו ציורים - מחו"ל (כולל מישראל) אלא אם כן התקבל אישור מראש מהצבא. בשני העשורים הראשונים נדרשו הפלסטינים להגיש בקשה להיתרים ורישיונות למספר עצום של דברים כמו רשיון נהיגה, טלפון, סימן מסחרי ורישום לידה ותעודת התנהגות טובה לאבטחת מקומות עבודה במקצועות רבים. קבלת אישורים כאלה תוארה כקשה מאוד. מעולם לא הובהרו הקריטריונים המדויקים שיש לעמוד בהם לקבלת היתרים. קיימים 42 סוגי היתרים, בהתאם למטרת הפלסטיני, הנדרשים על ידי הרשויות הישראליות נכון ל-2018.

השפעה על החינוך

העדיפות הגבוהה המסורתית לחינוך בחברה הפלסטינית נמשכה עם שנותיו הראשונות של הכיבוש, כאשר בשנת 1979 היוו הפלסטינים כ-10% מכלל בוגרי האוניברסיטאות הערביות.

במהלך האינתיפאדה הראשונה סגרה ישראל למשך 19 חודשים את כל בתי הספר בגדה המערבית, כולל גני ילדים. בשנתיים הראשונות של אינתיפאדת אל-אקצה נורו 100 בתי ספר על ידי צה"ל, חלקם הופצצו ואחרים נכבשו כמוצבים צבאיים. בשנת 2017, על פי הערכה אחת, ישראל הוציאה צווי הריסה או "הפסקת עבודה" על 55 בתי ספר בגדה המערבית.

מאסרים ומעצרים מנהליים

לפי ההערכות, 650,000 פלסטינים נעצרו על ידי ישראל בין השנים 1967-2005, אחד מכל שלושה מכל הפלסטינים בשני העשורים הראשונים בלבד. מערכת בתי המשפט הצבאית, הנחשבת למרכזה המוסדי של הכיבוש, מתייחסת לפלסטינים כאל "אזרחים זרים" ומונהגת על ידי שופטים ישראלים-יהודים ונשענת על החוק הבריטי המנדטורי, ש פנייתו כלפי יהודים נתקלה במחאה נמרצת של נציגי היישוב. מאפייני המעצר כוללים מאסר ממושך של חשודים ללא תקשורת, ללא גישה לעורך דין, עם חקירה כפייתית להשגת ראיות תוך שימוש ב"ראיות סודיות". במהלך תקופה זו עשרות אלפים הוחזקו במעצרים מינהליים, שהרציונל מאחוריהם הוא לכלוא חשודים שבדין הפלילי הקונבנציונאלי עשויים שלא להיות מורשעים. טייזיר אל-ארורי, פרופסור למתמטיקה מאוניברסיטת ביר-זית, נעצר בלילה ב-21 באפריל 1974 ושוחרר ב-18 בינואר 1978, לאחר שהיה נתון במאסר למשך 45 חודשים ללא משפט או אישומים, רק לאחר שארגון אמנסטי אינטרנשיונל יצא במחאה פומבית.

בשנת 2017 ארגון אמנסטי אינטרנשיונל ציין כי "מאות פלסטינים, כולל ילדים, מנהיגי חברה אזרחית ועובדים לא ממשלתיים היו במעצר מינהלי באופן קבוע", וראה בחלקם, כמו חלידה ג'ראר ואחמד קטמש, אסירי מצפון.  

עינויים

מדינות מחויבות על פי אמנת ג'נבה הרביעית למנוע עינויים, כולל סבל נפשי. לדברי ליסה חג'אר (2005) וד"ר רחל סטרומסה, מנהלת הוועדה הציבורית נגד עינויים בישראל, עינויים היו מאפיין קבוע של שיטות חקירה ישראליות של פלסטינים. עינויים יכולים להיות משני סוגים, פיזיים ופסיכולוגיים. דיווחים על עינויים החלו להופיע בשנות ה-70 של המאה העשרים ומתועדים בפירוט על ידי הארגון הלא ממשלתי אל-האק באמצע שנות השמונים. בשנת 1987 בחנה ועדת לנדאו כמה התעללויות והגיעה למסקנה ש"לחץ פיזי מתון" היה מקובל. לאחר מכן נאסר הנוהג רשמית על ידי בג"ץ בישראל, אך הותר על ידי היועץ המשפטי לממשלה במקרים מסוימים.

מונח הסלנג של הצבא, טרטור, קשור למדיניות שהנהיג רפאל איתן, שהורה על חיילי הצבא ומשמר הגבול לעסוק במעצרים חוזרים ונשנים והשפלה של מספר גדול מקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. הכוונה הייתה לאסוף קבוצת אנשים מהפגנות לאומיות של פלסטינים, ולאלץ אותם לשיר את ההמנון הלאומי הישראלי, לסטור אחד לשני ולזחול ולנבוח כמו כלבים. המשטרה עצרה גם אלפי פלסטינים מדי שנה באשמות "ביטחוניות", שנעו בין פעילות טרור לקריאת ספרים ממה שישראל ראתה "רשימה שחורה".

היחס לילדים

נראה כי טיפול לקוי בילדים פלסטינים במערכת המעצר הצבאית הישראלית נרחב, שיטתי וממוסד. על פי מחקר שנערך בשנת 2013 על ידי קרן החירום הבינלאומית לילדים של האו"ם, שעסק ב-10 שנים של טענות על התעמרות בילדים בפרקטיקות הצבאיות של ישראל בגדה המערבית, בניגוד לחוק הבינלאומי שמחייב כי כל הילדים הנמצאים בקשר עם מערכות המשפט יקבלו יחס של כבוד בכל עת, הראיות ממספר משקיפים חיצוניים מעל עשור מצביעות על כך שילדים פלסטינים שנמצאים במעצר צבאי של ישראל סובלים מיחס אכזרי ומשפיל. על פי החוק, האיסור על נוהגים כאלה הוא "מוחלט ובלתי מותנה", ואפילו שיקולי ביטחון או איומי מלחמה אינם יכולים לעקוף את הכלל.

על פי הסניף השבדי של ארגון "להציל את הילדים", בין 23,600 ל-29,900 ילדים נדרשו לטיפול רפואי לאחר שנפגעו ממכות צה"ל בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה הראשונה, שליש מהם בני 10 ומטה. על פי צו של יצחק רבין מ-19 בינואר 1988 להפעיל "עוצמה, כוח ומכות" וראיון בו דיבר על הצורך "לשבור את עצמותיהם", מכות, שעד אז היו בדרך כלל שיטת חקירה נסתרת, הפכו לפרקטיקה ציבורית, עד שהתעוררה מחאה כאשר עיתונאים צילמו את הטקטיקה, שערוריה שנענתה באמצעות הנפקת איסור לכניסת כלי תקשורת לשטחים באביב 1988.

קטינים (בני 16 ומטה) היוו 35-40% מתוך 130,000 הפלסטינים שסבלו מפציעות קשות מצד חיילים ישראלים בהתקוממות זו. בקרב ילדים בני 15 ומטה שנדרשו לטיפול רפואי, 35% נפצעו מירי ישראלי, 50% ממכות ו-14.5% סבלו מגז מדמיע. בין השנים 2009 עד 2018 חוליות הביטחון של ישראל ירו למוות ב-93 קטינים פלסטינים בעימותים בגדה המערבית. מספטמבר 2000 עד דצמבר 2003, 109 ילדים נהרגו על ידי כדור אחד בראשם, 4 באמצעות ירי כדור בצווארם ​​ו-56 מירי לאזור החזה וההלב. 90 נוספים נהרגו באמצעות שניים או שלושה כדורים. בסך הכל, במהלך שלוש השנים ורבע שלאחר האינתיפאדה השנייה נורו למוות 427 ילדים על ידי כוחות צה"ל ומתנחלים.

שלילת חופש התנועה

ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם מבססת את חופש התנועה כזכות יסוד אנושית.

בין השנים 1994-1997, בנה צה"ל 180 מיילים של כבישים עוקפים בשטחים על אדמות מופקעות, כיוון שהתוואי חלף קרוב לכפרים פלסטיניים. נאמר כי המטרה היא להעניק הגנה למתנחלים מפני צליפה, ופיגועי תופת וירי. נקודות ביקורת קבועות וזמניות (כ-327 בחודש בשנת 2017), מחסומים ורשתות מגבילות מארגנים את הגדה ל"תאי קרקע", ומקפיאים את שטף חיי היומיום הרגילים של הפלסטינים. מספר רב של סוללות, לוחות בטון, מחסומים מאוישים, תלוליות, תעלות, שערי ברזל, גדרות וקירות, מעכבים את התנועה בכבישים ראשיים ומשניים. התוצאה הייתה קנטוניזציה ופיצול של עיירות פלסטיניות, וגרימת מכשולים אינסופיים לפלסטינים היוצאים לעבודה, לבתי ספר, לשווקים ולקרובי משפחה. נשים מתו או עברו הפלות בזמן שהמתינו לאישור במחסום ללכת לבית חולים. הבנק העולמי מעריך שההשפעה של מגבלות התנועה לעובדים עולה כ-229 מיליון דולר לשנה (2007), בעוד שעלויות נוספות מהנתיבים העקיפים שאנשים חייבים לנסוע בהם הסתכמו בשנת 2013 בכ-185 מיליון דולר. בכפר אחד, כפר קדום, חיילים מהנח"ל שתלו מטעני חבלה על שטח אדמה בו התאספו מפגינים, כאמצעי "הרתעה": הם הוסרו כאשר ילד בן 7 נפצע כששיחק עם אחד.

מדיניות הסגר פועלת על בסיס מערכת מעבר שפותחה בשנת 1991, והיא מחולקת לשני סוגים: הגבלת כללית של תנועת סחורות ואנשים, למעט כאשר ניתן היתר, מתוך ולתוך ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה, אמצעי שהתפתח בתגובה למספר פיגועי דקירה ב-1993, ויישום של סגר מוחלטת על האזורים כולם. מלבד סגרים כלליים, הוטלו סגרים למשך יותר מ-300 יום מספטמבר 1993, לאחר הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו הראשון ועד יוני 1996. הסגר המחמיר ביותר הוטל באביב 1996, בעקבות סדרה של פיגועי ההתאבדות שבוצעו על ידי ארגון חמאס כנקמה על חיסול יחיא עיאש, כאשר ממשלת ישראל הטילה איסור מוחלט של שבועיים על כל תנועה של למעלה משני מיליון פלסטינים בין 465 ערים וכפרים בגדה המערבית, אמצעי שחזר על עצמו במהלך מהומות מנהרת הכותל.

צה"ל הקים שערי ברזל בכניסות לרוב המכריע של הכפרים הפלסטיניים, המאפשרים לצבא לסגור אותם כרצונו, בתוך דקות. דוגמאות בולטות לכפרים שעברו בידוד ארוך טווח, עם תושבים הסובלים ממגבלות תנועה קיצוניות, הם נואמן, שצורף מוניציפלית לגבולות ירושלים, בעוד תושביו מסווגים כתושבי הגדה המערבית, וכפר קדום שהוצב בו מחסום קבע משנת 2003, ומאז 2011 תושבי הכפר מוחים על המחסום, המחייב אותם לנסוע מרחק גדול פי שש מהמסלול הרגיל כדי להגיע לשכם.

לקראת סוף מלחמת המפרץ בכווית, שוב הטילה ישראל עוצר על הגדה המערבית (ועזה) שנמשך שבעה שבועות וגרם להשפעות כלכליות הרסניות, כאשר אלפי פלסטינים פוטרו מעבודתם בישראל. שכם הייתה נתונה לעוצר כללי במשך 200 יום בשנתיים (2002-2004). במהלך פשיטות על בתים, חלונות ודלתות נופצו, מלאי מזון רוסקו לכדי דייסה לא ברורה; חנויות תבואה, טלוויזיות, פאנלים סולאריים, מיכלי מים ומכשירי רדיו נהרסו או נלקחו.

כמהלך שגרתי, הרשויות הישראליות מטילות סגר מקיף על הגדה המערבית במהלך חגי יהודיים, כמו יום כיפור, פסח, סוכות וראש השנה, תוך החרגה לאזורים התעשייתיים היהודיים בשטחים. הסיבה שניתנה לסגר זה היא למנוע פיגועים, וגם כדי לאפשר לאנשי הביטחון במחסומים חופשות כדי ליהנות מחגים אלה. סגרים אלה יכולים להימשך לעיתים 11 יום.

שימוש בקרקע

הכלכלה הפסטורלית הייתה חלק יסוד של הכלכלה הפלסטינית. מתוך 2,180 קמ"ר של שטחי מרעה בגדה המערבית, ישראל הותירה בשנים הראשונות של המאה ה-21 רק 225 קמ"ר לשימוש כזה. באזורים מסוימים, כמו בדרום הר חברון, הופצו באדמות המרעה של רועי הבדואים הפלסטינים כדורי רעל שהורגים את עדריהם, ודרושים ניקוי ופינוי מדוייק כדי להחזיר את הקרקע למיטבה. בשטח C קיימים כמעט 500,000 דונם של אדמות חקלאיות, שהגישה הפלסטינית אליהן מוגבלת מאוד ואילו 137,000 מעובדים או תפוסים על ידי התנחלויות ישראליות. אם 326,400 דונם היו זמינים באופן תיאורטי לשימוש פלסטיני, העריך הבנק העולמי, היה הדבר מוסיף 1,068 מיליארד דולר ליכולות הייצור הפלסטיניות. ניתן היה לנצל עוד 1,000,000 דונם למרעה או לייעור, אם ישראל הייתה מסירה את מגבלותיה. הבנק העולמי מעריך כי אם החקלאות הפלסטינית הייתה מקבלת גישה למקורות מים טובים יותר, היא הייתה מרוויחה מגידול בתפוקה החקלאית כמיליארד דולר בשנה.

השליטה של ישראל בקרקעות, במים, בסחר ובשווקים, וההגבלות הספציפיות והמחמירות שלה על מה שניתן לגדל, אחראיות לירידת חלק החקלאות בתוצר של הגדה המערבית, ולירידת חלקם של העובדים החקלאיים בשוק העבודה מ-46% עד 27%, כך שהתפוקה משנת 1993 עד 1995 ירדה ב-40.12%. בשנים שקדמו ישירות לאינתיפאדה השנייה (1998–1999) עקרו צה"ל והמתנחלים 21,705 עצים ברחבי הגדה המערבית ורצועת עזה. לאחר 1967 הוטלו מגבלות על סוגי עצי הפירות והירקות שניתן לשתול, ואפילו יבוא טרקטורים נדרש להיתר ישראלי. מחקר ניסויי שנערך מיד עם תחילת הכיבוש על אדמת דיר דיבואן, העשירה במים תת קרקעיים, גילה את היישוב כהבטחה גדולה לאחד האתרים הטובים ביותר בגדה המערבית לגידול תפוזים ובננות. לא ניתן היה לקבל היתר לקידוח מהרשויות הישראליות, במה שהוביל את מרבית המעורבים בפרויקט להגר לארה"ב.

הרס סחורות חקלאיות היה נפוץ במהלך האינתיפאדה השנייה. בחמשת החודשים שלאחר התפרצותה נעקרו 57,928 עצי זית, 49,370 עצי הדר, 22,270 עצי פרי אבן, 11,514 עצי תמרים, 12,000 עצי בננה ו-30,282 גפנים. הייצור של שמן זית ירד באותה שנה בכ-80% כתוצאה מכך. בתקופה של 15 חודשים מפרות האינתיפאדה, ועד לדצמבר 2001, הנזק הכולל חושב בכ-155,343 עצי זית, 150,356 עצי הדר, 54,223 עצי שקד, 12,505 עצי תמרים, 39,227 גפני ענבים, 18,400 עצי בננה ו-49,851 זנים אחרים של עץ. מספטמבר 2000 עד דצמבר 2002 השמידו כוחות ישראלים 14,196 עצי יער. בשנתיים הראשונות, תוך לקיחת הנזק שנגרם לישראל בגדה המערבית וברצועת עזה, על פי שריל רובנברג, הושמדו 667,000 עצים ו-3,669,000 מ"ר של אדמה חקלאית. ההקצאה המגבילה של מים לחקלאות הפלסטינית נותרה קבועה ועומדת על 84 מיליון קוב לשנה מאז 1967, על פי הרשויות הפלסטיניות. על פי הסכמי אוסלו נצפו 70-80 מיליון קוב נוספים להיות מסופקים, אך תוך שני עשורים סופקה כמות של רק כמחצית מההיצע הנוסף.

עץ הזית, מלבד תפקודו הכלכלי, הוא סמל הלאום הפלסטיני, ולשאיפתו לעצמאות. 15% מהשטחים - 45% מהאדמה החקלאית בהם - מכוסים במטעי זיתים, ומהווים משאב מרכזי, וקציר הסתיו הדו-שנתי שלהם הוא תקופה בעלת חשיבות סוציו-אקונומית עמוקה למשפחות ברוב הכפרים בגדה המערבית, עבורם הוא מספק כ-40% (2009) מהתפוקה החקלאית בגדה המערבית. עקירתם של עצי זית על ידי סוכנויות המדינה או המתנחלים הוא אירוע יומיומי בגדה המערבית.

גורמים רשמיים בישראל רואים בעיבוד מטעי זיתים "אחת מטכניקות הבעלות הטובות ביותר". פקיד ישראלי אחד השווה עצי זית פלסטינים לילדים פלסטינים. הם נראים נאיביים אך כמה שנים לאחר מכן הם הופכים לפצצות מתקתקות. בניתוח אחד בשנת 2006 התברר כי רק 4% מהתלונות נגד הסגת גבול של מתנחלים והרס עצי זית פלסטיניים הובילו אי פעם לדין.

במטרה להגביר את הביטחון להתנחלויות, ולהגדיל את הריאות במערכת הכבישים הפנימית שלה בגדה המערבית, המשרתת את פרוייקט ההתנחלויות, ישראל החריבה מטעים ברחבי השטח. בניית מחסום ההפרדה, שהוקם בעיקר על אדמת הגדה המערבית, הובילה לעקירתם של עשרות אלפי עצי זית. בכפר אחד בלבד, קפאין, המסלול של החומה הוביל לעקירתם של 12,000 עצים מזן זה, ניתקה את התושבים מחורשותיהם, והשאירה 100,000 עצים בצד הישראלי באזור תפר, אליהם התושבים יכולים לגשת רק פעם אחת שנה. לצד מעשי המדינה, מתנחלים עורכים את מה שמלומד אחד מכנה "לוחמת עצים", המורכבת מגניבה, עקירה, קיצוץ או שריפה של מטעי זיתים פלסטינים מקומיים, לרוב כחלק מפעולות תג מחיר. מתוך 708,000 דונם של קרקעות להשקיה בגדה המערבית רק 247,000 דונם מוקצים למטרה זו, נזק שחושב (2009) לקרוב ל-480 מיליון דולר בשנה, בערך כ-10% מהתמ"ג. על פי הערכה אחת, עומדת ההשפעה העקיפה של אובדן בגין תעסוקה פוטנציאלית בתחום על קרוב ל-10,000 משרות. הבנק העולמי ציין שרק 35 אחוז מהאדמות הפלסטיניות המושקות מושקות בפועל, מה שעולה למשק 110,000 משרות ו-10% מהתמ"ג.

מים

בעקבות מלחמת ששת הימים ביטלה ישראל את זכויות המים הפלסטיניות בגדה המערבית, ועם הצו הצבאי 92 באוגוסט של אותה השנה העבירה את כל הכוח על ניהול המים לרשויות הצבאית. מקור מ-1996 ציין כי אף פלסטיני לא קיבל היתר לקדוח באר מאז אותו מועד. עד אותה שנה ישראל שאבה שליש מהמים המתוקים שלה ו-50% ממי השתייה מהגדה המערבית. על פי ארגון Human Rights Watch, החרמת מימי הגדה המערבית בידי ישראל מפרה את תקנות האג משנת 1907, האוסרות על כוח כובש להפקיע את משאבי השטח הכבוש לטובתו.

פלסטינים התלוננו כי כלכלתם וחקלאותם מושפעים קשות מדלדול מי הכפרים לטובת אספקת התנחלויות. כחלק ממדיניותה, ישראל הציבה הגבלות על משתמשי הגדה המערבית. ההבדלים בעלויות המים ​​לפלסטינים ולהתנחלויות, שצרכו פי 8 עד עשרה ממה שהותר לפלסטינים, היו גסים: לכל למ"ק, ההתנחלויות שילמו חצי ש"ח, בעוד הכפרים הפלסטיניים שילמו 1.8 ש"ח; ובעוד ההתנחלויות קיבלו את האספקה מידי יום, לפלסטינים הגיעה האספקה בהגבלה של יום או יומיים בשבוע.

בשנת 2013, ההערכה הייתה כי לפלסטינים בגדה המערבית סופקו בממוצע 70 ליטר לנפש ביום, לעומת 280–300 ליטר למתנחלים יהודים. לפעמים הניגודיות בולטת יותר: 20 ליטרים שסופקו לאדם ביום באל-חדדיה, לעומת 431 ליטר לאדם ביום הנצרכים בהתנחלות השכנה רועי, ששואבת את מימיה מבאר הקדוחה על אדמת אל-חדדיה.

התנחלויות הישראליות דחפו גם להשתלטות על מעיינות רבים השייכים לכפרים הפלסטיניים למטרת שימוש עצמי, תוך שהן מנכסות את חלקן ליצירת פארקים סמוכים המתאימים לתיירות. למקומות אלה נאסר על גישה של פלסטינים.

פסולת

ישראל אישררה את אמנת בזל הבינלאומית ב-14 בדצמבר 1994, לפיה כל העברת פסולת חייבת להתבצע תוך מודעות לסכנות הנשקפות לאנשים חסרי הכוח החיים תחת כיבוש. האמנה אוסרת על יצירת "אזורי הקרבה סביבתיים". ישראל, כך נטען, משתמשת בגדה המערבית כאזור "הקרבה" להצבת 15 מתקני טיפול בפסולת, הנמצאים שם תחת כללים פחות מחמירים מאלה הנדרשים בישראל מכיוון שמערכת משפט שונה התמסדה בנוגע לנושא החומרים המסוכנים שעלולים להזיק לאנשים המקומיים ולאיכות הסביבה. רשויות הצבא אינן מפרסמות את פרטי הפעולות הללו. חומרים אלה כוללים דברים כמו בוצה של ביוב, פסולת רפואית מדבקת, שמנים משומשים, ממיסים, מתכות, פסולת אלקטרונית וסוללות.

בתוך ישראל חלים חוקים סביבתיים מחמירים. מתוך 121 התנחלויות שנחקרו בשנת 2007, 81 היו עם מתקני שפכים, רבים מהם נתונים לפירוק, כשנוזל ביוב זורם לנחלים המשפיעים על הכפרים הפלסטינים הסמוכים. ישראל בנתה 4 מפעלים לפסולת פלסטינית בשנות השבעים: רק אחד תפקד (2007), והיעדר תשתיות נאותות שהשאירו את מרבית הביוב הפלסטיני ללא טיפול הוסבר בבעיות תקציביות ישראליות. מזבלה ליד אל-ג'יפטליק שבנפת יריחו, שנבנתה על רכוש פלסטיני נפקד ללא תכנון או ניתוח השפעה על הסביבה, מיועדת לשימוש בפסולת, של 1,000 טון ליום, המיוצרת על ידי התנחלויות ויישובים בישראל בלבד. הפלסטינים מוגבלים לשלוש מזבלות, ובקשות להקמת מזבלות וספות נדחו אלא אם כן נטען שניתן יהיה להשתמש באתרים אלו גם להטלת אשפה של ההתנחלויות. גם אם ניתן היתר ללא הסכם זה, פסולת מתנחלים בליווי צבאי עדיין מושלכת לשם.

רכוש תרבותי

חוק העתיקות הישראלי משנת 1978 קבע כי יש להפקיע כל אתר הדרוש לשימור, חפירה או מחקר. הממשל הצבאי יכול להחרים אדמות פלסטיניות באתרים כאלה או בסמוך להם, לשלול את היתר הבנייה של בעליהם, בעוד שלעיתים אזורים כאלה פתוחים להתיישבות ישראלית. על פי אמנת האג משנת 1954, כוח כובש אינו רשאי להוציא חומרים מהשטח הכבוש. בשנת 2019 פסק בית המשפט העליון בישראל כי ניתן להמשיך בעבודות ארכיאולוגיות ישראליות בגדה המערבית בלי פרסום. רק בשנת 2019, ישראל הוציאה 119 צווי הריסה ואזהרות להימנע מ"הרס עתיקות" בגדה המערבית, עלייה של 162% לעומת השנים הקודמות. אנשי "שומרים על הנצח" של ארגון רגבים משדלים לצווים מסוג זה כנגד מה שהם מכנים "דאעש שקט", אם כי משפחות וכפריים רבים הנוגעים בדבר אינם מודעים לכל חומר ארכיאולוגי על אדמתם, ואזורים אלה מסתכמים בשטחים גדולים בהרבה מהשרידים הארכיאולוגיים הידועים בפועל במרכזם.

אלברט גלוק טען, בין היתר, כי עיקר הארכיאולוגיה היה לתת לעבר הפלסטיני פרשנות במונחים ציוניים נוצריים ויהודיים, ובמקרה השני, תוך מתן הצדקה לכיבוש, לרעת המורשת התרבותית הפלסטינית. אתרים רבים בעלי ערך תרבותי כפול נשללו שליטה פלסטינית, כמו ההרודיון, קבר יוסף בשכם, מערת המכפלה בחברון, קבר רחל, קבר ישי ורות בתל רומיידה, וקומראן. אתרי מורשת פלסטינים רבים בגדה המערבית נוספו לרשימת המורשת היהודית.

תיירות

הגדה המערבית מהווה מוקד משיכה מרכזי לעולי רגל ולתיירים ויש לה מורשת עשירה בעלת משמעות עמוקה עבור בני הדתות האברהמיות. כבר מאז 1967 מפסידה כלכלת הגדה המערבית רווח פוטנציאלי בשל סיפוח מזרח ירושלים לישראל. בין 92 ל-94 סנט בכל דולר של סחר התיירים מגיע לישראל, שמחזיקה למעשה במונופול. ישראל שולטת בכל נקודות הגישה לאטרקציות התיירותיות העיקריות במזרח ירושלים, בית לחם ויריחו, ומלונות פלסטיניים ברוב אזורי הגדה המערבית נותרים ריקים למחצה.

מכשולים ישראליים הופכים יוזמה לפנאי פלסטיני עם גישה לים המלח, או לפיתוח של תשתית תיירותית פלסטינית סביבו, לקשה. הבנק העולמי מעריך כי 126 מיליון דולר בשנה ו-2,900 משרות היו נוספים לכלכלה המקומית אם היו מאפשרים לפלסטינים לפעול בתנאים דומים העומדים לרשות יזמים ישראליים. פלסטינים נחסמו מהגעה לחופי ים המלח כנראה כיוון שנוכחותם שם תפגע בעסקי התיירות הישראליים.

משאבים

על פי אמנות האג (סעיף 55) המעצמה כובשת עשויה לקצור ערך כלשהו ממשאבי השטח הכבוש אך לא לרוקן את נכסיו: השימוש בנכס אמור להועיל לאנשים הכבושים. על פי הסכמי אוסלו, יש להעביר זכויות כרייה לרשות הפלסטינית.

ישראל נתנה זיכיון להפעלת 11 מחצבות. הבנק העולמי מעריך כי ניתן לפתוח 275 מחצבות בשטח C, וכי המגבלות הישראליות עולות לכלכלה הפלסטינית 241 מיליון דולר בשנה. פלסטינים נשללים גם מהיתרים לעבד מינרלים בים המלח, כמו ברום, שכ-75% מהייצור העולמי שלו מגיע מאזור זה,ואילו חברות ישראליות כמו אהבה עושות זאת ומייצאות את תוצריהן לאיחוד האירופי. מגבלות אלו עולות לכלכלה הפלסטינית על פי הערכות 642 מיליון דולר.

מקורות

| title = Normalizing Occupation: The Politics of Everyday Life in the West Bank Settlements
| editor1-last = Handel | editor1-first = Ariel
| editor2-last = Allegra | editor2-first = Marco
| editor3-last = Maggor | editor3-first = Erez
| publisher = Indiana University Press
| chapter-url = https://books.google.com/books?id=xDrqDQAAQBAJ&pg=PA154
| pages = 151–170
| isbn = 978-0-253-02505-0

}}

• Gleim, Sarah (12 בנובמבר 2015). "Skunk Water: A Weapon That Uses Stench to Control Crowds". HowStuffWorks. {{cite news}}: (עזרה)
• Glock, Albert (Spring 1994). "Archaeology as Cultural Survival: The Future of the Palestinian Past". Journal of Palestine Studies. 23 (3): 70–84. doi:10.2307/2537961. JSTOR 2537961.
• Goldberg, J.J. (3 בנובמבר 2014). "106 Retired Israeli Generals, Spy Chiefs Urge Netanyahu to Push for Peace". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Goldstein, Michael (Winter 1978). "Israeli Security Measures in the Occupied Territories: Administrative Detention". Middle East Journal. 32 (1): 35–44. JSTOR 4325711.
• Gordis, Avishay Ben-Sasson; Levi, Yonatan (12 בדצמבר 2017). Israel's National Security and West Bank Settlements (PDF). Molad. {{cite book}}: (עזרה)
• Gordon, Neve (2008). Israel's Occupation. University of California Press. ISBN 978-0-520-94236-3.
• Gordon, Neve (2010). "Israel's emergence as a homeland security capital". In Zureik, Elia; Lyon, David; Abu-Laban, Yasmeen (eds.). Surveillance and Control in Israel/Palestine: Population, Territory and Power. Routledge. pp. 153–169. ISBN 978-1-136-93097-3.
• Gordon, Neve (ביוני 2014). "Human Rights as a Security Threat: Lawfare and the Campaign against Human RightsNGOs". Law & Society Review. 48 (2): 311–344. doi:10.1111/lasr.12074. JSTOR 43670395. {{cite journal}}: (עזרה)
• Gorenberg, Gershom (2007). The Accidental Empire: Israel and the Birth of the Settlements, 1967-1977. Macmillan Publishers. ISBN 978-1-466-80054-0.
• Grace, Anne (Winter 1990). "The Tax Resistance at Bayt Sahur". Journal of Palestine Studies. 19 (2): 99–107. doi:10.2307/2537416. JSTOR 2537416.
• Graff, James A. (2015). "Targeting Children: Rights versus Realpolitik". In Kapitan, Tomis (ed.). Philosophical Perspectives on the Israeli-Palestinian Conflict (2nd ed.). Routledge. pp. 157–184. ISBN 978-1-317-46285-9.
• Graham, Stephen (2010). "Laboratories of War: surveillance and US-Israeli collaboration in war and security". In Zureik, Elia; Lyon, David; Abu-Laban, Yasmeen (eds.). Surveillance and Control in Israel/Palestine: Population, Territory and Power. Routledge. pp. 133–152. ISBN 978-1-136-93097-3.
• Grinberg, Lev Luis (2009). Politics and Violence in Israel/Palestine: Democracy Versus Military Rule. Routledge. ISBN 978-1-135-27589-1.
• Gross, Judah Ari (6 בספטמבר 2018). "Israel to close West Bank, Gaza during upcoming holidays". The Times of Israel. {{cite news}}: (עזרה)
• Hajjar, Lisa (2005). Courting Conflict: The Israeli Military Court System in the West Bank and Gaza. University of California Press. ISBN 978-0-520-24194-7.
• Hajjar, Lisas (Autumn 2006). "International Humanitarian Law and "Wars on Terror": A Comparative Analysis of Israeli and American Doctrines and Policies". Journal of Palestine Studies. 36 (1): 21–42. doi:10.1525/jps.2006.36.1.21. JSTOR 10.1525/jps.2006.36.1.21.
• Halper, Jeff (2015). War Against the People: Israel, the Palestinians and Global Pacification. Pluto Press. ISBN 978-0-745-33430-1.
• Halper, Jeff (19 ביוני 2020). "Israelizing the American police, Palestinianizing the American people". Mondoweiss. {{cite news}}: (עזרה)
• Handel, Ariel (2008). "Where to, and When in the Occupied Territories: An Introduction to the Geography of Disaster" (PDF). In Ophir, Adi; Givoni, Michal; Hanafi, Sari (eds.). The Power of Inclusive Exclusion: Anatomy of the Israeli Rule in the Occupied Territories. Zone Books. pp. 179–222. ISBN 978-1-890951-92-4.
• Handel, Ariel (2010). "Exclusionary surveillance and spatial uncertainty in the occupied Palestinian territories". In Zureik, Elia; Lyon, David; Abu-Laban, Yasmeen (eds.). Surveillance and Control in Israel/Palestine: Population, Territory and Power. Routledge. pp. 259–274. ISBN 978-1-136-93097-3.
• Handel, Ariel (2014). "Gated/gating community: the settlement complex in the West Bank" (PDF). Transactions of the Institute of British Geographers. 39 (4): 504–517. doi:10.1111/tran.12045.
• Harel, Amos (3 בספטמבר 2003). "IDF's Guidelines for Field Officers in the Territories: Respect Palestinian Civilians and Use Common Sense". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Harel, Amos (5 ביוני 2017). "Settlements Do Not Serve Israel's Security Needs, Say Former Generals". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Hareuveni, Eyal (ביוני 2009). Foul Play Neglect of Wastewater Treatment in the West Bank (PDF). B'Tselem. ISSN 0792-8114. {{cite book}}: (עזרה)
• Hareuveni, Eyal (במאי 2011). Dispossession and Exploitation: Israel's Policy in the Jordan Valley and Northern Dead Sea (PDF). B'Tselem. {{cite book}}: (עזרה)
• Hass, Amira (Spring 2002). "Israel's Closure Policy: an Ineffective Strategy of Containment and Repression". Journal of Palestine Studies. 31 (3): 5–20. doi:10.1525/jps.2002.31.3.5. JSTOR 10.1525/jps.2002.31.3.5.
• Hass, Amira (29 בינואר 2018a). "Israeli Soldiers in West Bank: Raiding, Arresting, Mapping and Getting Home for Shabbat". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Hass, Amira (13 באוקטובר 2018b). "Israel Seeks to Deport to Brazil Man Who Has Lived Almost Entire Life in West Bank". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Hasson, Nir (19 במאי 2019). "Israeli West Bank Archaeological Digs Must Not Be Made Public, Top Court Rules". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Henckaerts, Jean-Marie; Doswald-Beck, Louise; Alvermann, Carolin (2005). Starvation and Access to Humanitarian Relief Customary International Humanitarian Law: pt. 1-2. Practice. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-83937-2.
• Henriksen, Thomas H. (בפברואר 2007). The Israeli Approach to Irregular Warfare and its Implications for the United (PDF). ISOU. ISBN 978-1-933749-06-8. {{cite book}}: (עזרה)
• Hirschhorn, Sara Yael (2017). City on a Hilltop: American Jews and the Israeli Settler Movement. Harvard University Press. ISBN 978-0-674-97505-7.
• Hoffnung, Menachem; Weinshall–Margel, Keren (2010). "Judicial Rejection as Substantial Relief: The Israeli Supreme Court and the "War on Terror"". In Volcansek, Mary L.; Stack, John F. (eds.). Courts and Terrorism: Nine Nations Balance Rights and Security. Cambridge University Press. pp. 150–167. ISBN 978-1-139-49537-0.
• Hovsepian, Mary (2015). "Demography of Race and Ethnicity in Palestine". In Sáenz, Rogelio; Embrick, David G; Rodríguez, Néstor P. (eds.). The International Handbook of the Demography of Race and Ethnicity. Springer. pp. 339–352. ISBN 978-9-048-18891-8.
• "How Dispossession Happens: The Humanitarian Impact of the Takeover of Palestinian Water Springs by Israeli Settlers" (PDF). Office for the Coordination of Humanitarian Affairs occupied Palestinian territory. במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)
• Hulme, Karen (2004). War Torn Environment: Interpreting The Legal Threshold. Martinus Nijhoff Publishers. ISBN 978-9-004-13848-3.
• Hunt, Naomi, ed. (2013). Use With Care: A Reporter's Glossary of Loaded Language in the Israeli-Palestinian Conflict (PDF). International Press Institute. ISBN 978-3-9503007-9-6.
• ICG (20 בדצמבר 2012). Extreme Makeover? (II): The Withering of Arab Jerusalem (PDF). International Crisis Group. {{cite book}}: (עזרה)
• Imseis, Ardi (Autumn 2000). "Review: Law, Reality, and the Oslo 'Peace' Process". Oxford Journal of Legal Studies. 20 (3): 469–476. doi:10.1093/ojls/20.3.469. JSTOR 20468333.
• Inbar, Efraim (2007). Israel's National Security: Issues and Challenges Since the Yom Kippur War. Routledge. ISBN 978-1-134-05939-3.
• Isaac, Jad; Khalil, Manal; Rishmawi, Khaldoun; Dabouqi, Ahmad; Marinelli, Ludovico (2015). The Economic Cost of the Israeli Occupation of the occupied Palestinian Territories (PDF). ARIJ.
• Isaac, Rami (2013). "Palestine: Tourism Under Occupation". In Butler, Richard; Suntikul, Wantanee (eds.). Tourism and War. Routledge. pp. 143–158. ISBN 978-1-136-26309-5.
• "Israel and Occupied Palestinian Territories" (PDF). Amnesty International Report 2017/18: The State of the World's Human Rights. Amnesty International. 2018b. pp. 207–211. ISBN 978-0-86210-499-3.
• "Israel: 50 Years of Occupation Abuses". Human Rights Watch. 4 ביוני 2017a. {{cite news}}: (עזרה)
• "Israel: Jerusalem Palestinians Stripped of Status". Human Rights Watch. 8 באוגוסט 2017b. {{cite news}}: (עזרה)
• "Israeli authorities must end collective punishment of Palestinians in Hebronm protect human rights defenders in the city" (PDF). Amnesty International. 25 בפברואר 2016. pp. 1–6. {{cite news}}: (עזרה)
• "Israeli forces suppress Friday protests in Kafr Qaddum". Ma'an News Agency. 17 בנובמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
• "Israeli jailed over baby tragedy". BBC News. 12 בספטמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
• "Israeli military night-raids on Palestinian residences in the West Bank and East Jerusalem" (PDF). Women's Centre for Legal Aid and Counsellng. 26 ביוני 2015. {{cite news}}: (עזרה)
• "The Israeli Permit Regime: Realities and Challenges" (PDF). ARIJ. 2018. pp. 1–31.
• "Israel's Settlements Have No Legal Validity, Constitute Flagrant Violation of International Law, Security Council Reaffirms". United Nations Security Council. 23 בדצמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
• Jamjoum, Lama (2002). "The Effects of Israeli Violations During the Second Uprising "Intifada" on Palestinian Health Conditions". Social Justice. 29 (3): 53–72. JSTOR 29768136.
• "The Jordan Valley". B'Tselem. 11 בנובמבר 2017c. {{cite news}}: (עזרה)
• Joyce, Tom (12 באפריל 2016). "The Palestinian farmers battling border restrictions and lack of water". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
• Kadmon, Sima (5 בדצמבר 2016). "Hebron shooting: A micromodel of Israel's maladies". Ynet. {{cite news}}: (עזרה)
• Kadri, Ali (Autumn 1998). "A Survey of Commuting Labor from the West Bank to Israel". Middle East Journal. 52 (4): 517–530. JSTOR 4329251.
• Kamrava, Mehran (2016). The Impossibility of Palestine: History, Geography, and the Road Ahead. Yale University Press. ISBN 978-0-300-22085-8.
• Kane, Alex (7 ביולי 2016). Post Share Arrest: Israel targeting Palestinian Protestors on Facebook. The Intercept. {{cite book}}: (עזרה)
• Kanonich, Yonatan (בדצמבר 2017). Stahl, Ziv; Amihai, Lior; Wijler, Miryam (eds.). "Through the Lens of Israel's Interests: The Civil Administration in the West Bank" (PDF). Position paper. Yesh Din. {{cite web}}: (עזרה)
• Karayanni, Michael (2014). Conflicts in a Conflict: A Conflict of Laws Case Study on Israel and the Palestinian Territories. Oxford University Press. ISBN 978-0-199-87371-5.
• Kårtveit, Bård (2014). Dilemmas of Attachment: Identity and Belonging among Palestinian Christians. Brill. ISBN 978-9-004-27639-0.
• Kelly, Tobias (בנובמבר 2004). "Returning Home? Law, Violence, and Displacement among West Bank Palestinians". Political and Legal Anthropology Review. 27 (2): 95–112. doi:10.1525/pol.2004.27.2.95. JSTOR 24497425. {{cite journal}}: (עזרה)
• Kelly, Tobias (2006). Law, Violence and Sovereignty Among West Bank Palestinians. Cambridge University Press. ISBN 978-1-139-46099-6.
• Khalil, Asem; Del Sarto, Raffaella A. (2015). "The Legal Fragmentation of Palestine-Israel and European Union Policies Promoting the Rule of Law". In Del Sarto, Raffaella A. (ed.). Fragmented Borders, Interdependence and External Relations: The Israel-Palestine-European Union Triangle. Palgrave. pp. 129–154. ISBN 978-1-137-50413-5.
• Kidron, Peretz (2013). Refusenik!: Israel's Soldiers of Conscience. Zed Books. ISBN 978-1-84813-766-0.
• Kimmerling, Baruch (2003). Politicide: Ariel Sharon's War Against the Palestinians. Verso Books. p. 16. ISBN 978-1-859-84517-2.
• King, Mary Elizabeth (2009). "Palestinian Civil Resistance Against Israeli Military Occupation". In Stephan, Maria J. (ed.). Civilian Jihad: Nonviolent Struggle, Democratization, and Governance in the Middle East. PalgraveMacmillan. pp. 131–156. ISBN 978-0-230-10175-3.
• Klieman, Aharon (2013). "Israel and the Middle East: on the unresolved matter of Israel's foreign policy orientation". In Tal, David (ed.). Israeli Identity: Between Orient and Occident. Routledge. pp. 26–50. ISBN 978-1-134-10738-4.
• Kober, Avi (2002). Coalition Defection: The Dissolution of Arab Anti-Israeli Coalitions in War and Peace. Greenwood Publishing Group. ISBN 978-0-275-97722-1.
• Krämer, Gudrun (2011). A History of Palestine: From the Ottoman Conquest to the Founding of the State of Israel. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-15007-9.
• Kumaraswamy, P.R. (2015). Historical Dictionary of the Arab-Israeli Conflict. Historical Dictionaries of War, Revolution, and Civil Unrest. Rowman & Littlefield. ISBN 978-1-4422-5170-0.
• Kuntsman, Adi; Stein, Rebecca (2015). Digital militarism: Israel's occupation in the social media age. Stanford University Press. ISBN 978-0-804-79497-8.
• Lazar, Hadara (בפברואר 1990). The system of taxation in the West Bank and Gaza Strip as an instrument for the enforcement of Authority during the Uprising (DOC). B'Tselem. {{cite book}}: (עזרה)
• Lazaroff, Tovah (2 ביולי 2018). "U.N. expert: Israel moving closer to formal West Bank annexation". The Jerusalem Post. {{cite news}}: (עזרה)
• Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory (PDF). International Court of Justice. 9 ביולי 2004. {{cite book}}: (עזרה)
• Lein, Yehezkel; Weizman, Eyal (במאי 2002). Land Grab: Israel's Settlement Policy in the West Bank (PDF). B'Tselem. ISSN 0793-520X. {{cite book}}: (עזרה)
• Lentin, Ronit (2018). Traces of Racial Exception: Racializing Israeli Settler Colonialism. Bloomsbury Publishing. ISBN 978-1-350-03205-7.
• Lesch, Ann M. (Winter 1979). "Israeli Deportation of Palestinians from the West Bank and the Gaza Strip, 1967-1978". Journal of Palestine Studies. 8 (2): 101–131. doi:10.2307/2536512. JSTOR 2536512.
• Levanon, Ofer Shinar (בספטמבר 2015). Ethos of the Israeli-Palestinian Conflict as Reflected by the Judgments of the Israeli Supreme Court 1948 – 2006 (PDF) (PhD thesis). Hebrew University of Jerusalem. {{cite thesis}}: (עזרה)
• LeVine, Mark (2005). Overthrowing Geography: Jaffa, Tel Aviv, and the Struggle for Palestine, 1880-1948. University of California Press. ISBN 978-0-520-93850-2.
• Levinson, Chaim (24 בינואר 2017). "Torture, Israeli-style - as Described by the Interrogators Themselves". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Levy, Gideon; Levac, Alex (30 באוגוסט 2019). "'This Place Is Only for Jews': The West Bank's Apartheid Springs". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Likhovski, Assaf (2017). Tax Law and Social Norms in Mandatory Palestine and Israel. Cambridge University Press. ISBN 978-1-316-82019-3.
• Lonergan, Stephen C. (1996). "Water Resources and Conflict: Examples from the Middle East". In Gleditsch, Nils Petter (ed.). Conflict and the Environment. International Development Research Centre/ North Atlantic Treaty Organization. Scientific Affairs Division. pp. 375–384. ISBN 978-0-792-34768-2.
• Lukacs, Yehuda (1999). Israel, Jordan, and the Peace Process. Syracuse University Press. ISBN 978-0-815-62855-2.
• Lustick, Ian (2018). Unsettled States, Disputed Lands: Britain and Ireland, France and Algeria, Israel and the West Bank-Gaza. Cornell University Press. ISBN 978-1-501-73194-5.
• Macintyre, Donald (14 ביוני 2008). "Palestinians barred from Dead Sea beaches to 'appease Israeli settlers'". The Independent. {{cite news}}: (עזרה)
• Makdisi, Saree (2010). Palestine Inside Out: An Everyday Occupation. W. W. Norton & Company. ISBN 978-0-393-06996-9.
• Malki, Riad (2000). "The Physical Planning of Jerusalem". In Maʻoz, Moshe; Nusseibeh, Sari (eds.). Jerusalem: Points Beyond Friction, and Beyond. Kluwer Law International. pp. 25–63. ISBN 90-411-8843-6. OCLC 43481699.
• Maltz, Judy (23 ביוני 2017). "Americans Disproportionately Leading the Charge in Settling the West Bank". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Mansour, Antoine (2015). "The West Bank Economy: 1948-1984". In Abed, George T. (ed.). The Palestinian Economy: Studies in Development under Prolonged Occupation. Routledge. pp. 71–. ISBN 978-1-317-59291-4.
• Maoz, Moshe (2015). Palestinian Leadership on the West Bank. Routledge. ISBN 978-1-317-45031-3.
• Matar, Ibrahim (Autumn 1981). "Israeli Settlements in the West Bank and Gaza Strip". Journal of Palestine Studies. 11 (1): 93–110. doi:10.2307/2536048. JSTOR 2536048.
• Mearsheimer, John; Walt, Stephen (במרץ 2006). "The Israel Lobby". London Review of Books. 28 (6): 3–12. {{cite journal}}: (עזרה)
• Mearsheimer, John; Walt, Stephen (2007). The Israel Lobby and US Foreign Aid. Penguin Books. ISBN 978-0-141-92066-5.
• Melzer, Nils (2008). Targeted Killing in International Law. Oxford University Press. ISBN 978-0-199-53316-9.
• Mendel, Yonatan (6 במרץ 2008). "Diary". London Review of Books. Vol. 30, no. 5. pp. 30–31. {{cite news}}: (עזרה)
• Michaeli, Sarit (בינואר 2013). Crowd Control: Israel's Use of Crowd Control Weapons in the West Bank (PDF). B'Tselem. {{cite book}}: (עזרה)
• Mintz, Alex (1983). "The military‐industrial complex: The Israeli case". Journal of Strategic Studies. 6 (3): 623–639. doi:10.1080/01402398308437160. JSTOR 174246.
• Müller, Margret (2017). The World According To Israeli Newspapers: Representations of International Involvement in the Israeli-Palestinian Conflict. Frank & Timme. ISBN 978-3-732-90286-6.
• Musaee, Anwar H. M; Abbas, Eeman Muhammad; Mujan, Wan Kamal; Sidik, Roziah (2014). "Waqf Land in the West Bank and Investment Current State of Affairs". Asian Social Science. 10 (14): 23–39. doi:10.5539/ass.v10n14p23.
• Nicoletti, Claudia; Hearne, Anne-Maria (2012). Pillage of the Dead Sea: Israel's Unlawful Exploitation of Natural Resources in the Occupied Palestinian Territories. Al-Haq. ISBN 978-9-950-32734-4.
• Niksic, Orhan; Eddin, Nur Nasser; Cali, Massimiliano (2014). Area C and the Future of the Palestinian Economy. World Bank Publications. ISBN 978-1-464-80196-9.
• "No shelter for the 25 residents, including 15 children, of Khirbet 'Ein Karzaliyah". B'Tselem. 12 בפברואר 2014. נבדק ב-29 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
• Nusseibeh, Sari (2015). Once Upon a Country: A Palestinian Life. Farrar, Straus and Giroux. ISBN 978-1-250-09875-7.
• "Occupation, Inc. How Settlement Businesses Contribute to Israel's Violations of Palestinian Rights". Human Rights Watch. 19 בינואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
• O'Malley, Padraig (2015). The Two-State Delusion: Israel and Palestine--A Tale of Two Narratives. Penguin Books. ISBN 978-0-698-19218-8.
• Opportunities and Challenges of Palestinian Development actions in Area C (PDF). ARIJ. 2016.
• Overview of Israel's Demolition Policy (PDF). Israeli Committee Against House Demolitions. בדצמבר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
• "Palestinian minors killed by Israeli security forces in the West Bank, since Operation Cast Lead". B'Tselem. 2018b.
• Pappe, Ilan (2017). The Biggest Prison on Earth: A History of the Occupied Territories. Oneworld Publications. ISBN 978-1-780-74433-9.
• Parker, Richard B. (Spring 1992). "The June 1967 War: Some Mysteries Explored". Middle East Journal. 46 (2): 177–197. JSTOR 4328429.
• Pedahzur, Ami; Perliger, Arie (2009). Jewish Terrorism in Israel. Columbia University Press. p. 73. ISBN 978-0-231-15446-8.
• Peled, Yoav (2006). "From Zionism to Capitalism: The Political Economy of the Neoliberal Warfare State". In Beinin, Joel; Stein, Rebecca L. (eds.). The Struggle for Sovereignty: Palestine and Israel, 1993-2005. Stanford University Press. pp. 38–53.
• Peleg, Ilan (1995). Human Rights in the West Bank and Gaza: Legacy and Politics. Syracuse University Press. p. 162. ISBN 978-0-815-62682-4.
• Pelleg-Sryck, Tamar (2011). "The Mysteries of Administrative Detention". In Baker, Abeer; Matar, Anat (eds.). Threat: Palestinian Political Prisoners in Israel. Pluto Press. pp. 123–135. ISBN 978-0-745-33021-1.
• Penslar, Derek (2007). Israel in History: The Jewish State in Comparative Perspective. Routledge. ISBN 978-1-134-14669-7.
• Peri, Yoram (2006). Generals in the Cabinet Room: How the Military Shapes Israeli Policy. United States Institute of Peace Press. ISBN 978-1-929-22381-7.
• Peteet, Julie (בפברואר 1994). "Male Gender and Rituals of Resistance in the Palestinian "Intifada": A Cultural Politics of Violence". American Ethnologist. 21 (1): 31–49. doi:10.1525/ae.1994.21.1.02a00020. JSTOR 646520. {{cite journal}}: (עזרה)
• Peteet, Julie (במאי 1996). "The Writing on the Walls: The Graffiti of the Intifada". Cultural Anthropology. 11 (2): 139–159. doi:10.1525/can.1996.11.2.02a00010. JSTOR 656446. {{cite journal}}: (עזרה)
• Peters, Joel (2012). "Israel". In Peters, Joel (ed.). The European Union and the Arab Spring: Promoting Democracy and Human Rights in the Middle East. Lexington Books. pp. 77–92. ISBN 978-0-739-17444-9.
• Pieterse, Jan (1984). "State Terrorism on a Global Scale: The Role of Israel". Crime and Social Justice. 21–22 (4): 58–80. JSTOR 29766230.
• Plaw, Avery (2016). Targeting Terrorists: A License to Kill?. Routledge. ISBN 978-1-317-04671-4.
• Playfair, Emma (Fall 1988). "Israel's Security Needs in the West Bank, Real and Contrived". Arab Studies Quarterly. 10 (4): 406–423. JSTOR 41857980.
• "PM: IDF to keep operating in West Bank areas under full PA control". The Times of Israel. 21 באפריל 2016. {{cite news}}: (עזרה)
• Poole, Steven (2007). Unspeak: How Words Become Weapons, How Weapons Become a Message, and How That Message Becomes Reality. Grove Atlantic. ISBN 978-1-555-84872-9.
• Popp, Roland (Spring 2006). "Stumbling Decidedly into the Six-Day War". Middle East Journal. 60 (2): 281–309. doi:10.3751/194034606783996500. JSTOR 4330250.
• Punamäki, Raija-Leena (Summer 1988). "Experiences of Torture, Means of Coping, and Level of Symptoms among PalestinianPolitical Prisoners". Journal of Palestine Studies. 17 (4): 81–96. doi:10.2307/2537292. JSTOR 2537292.
• Quigley, John B. (2005). The Case for Palestine: An International Law Perspective. Duke University Press. ISBN 978-0-822-33539-9.
• Quigley, John B. (2009). "Palestine: The Issue of Statehood". In Silverburg, Sanford R. (ed.). Palestine and International Law: Essays on Politics and Economics. Jefferson, NC and London: McFarland & Company. pp. 37–43. ISBN 978-0-786-44248-5.
• Quigley, John B. (2018). The Economic Costs of the Israeli Occupation for the Palestinian People and Their Human Right to Development (PDF). UNCTAD.
• Rahmeh, Abdullah Abu (26 בפברואר 2015). "A Decade of Civil Disobedience in My West Bank Village". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Rathbun, Brian C. (2014). Diplomacy's Value: Creating Security in 1920s Europe and the Contemporary Middle East. Cornell University Press. p. 205. ISBN 978-0-801-45505-6.
• Rechnitzer, Haim O. (Fall 2008). "Redemptive Theology in the Thought of Yeshayahu Leibowitz". Israel Studies. 13 (3): 137–159. doi:10.2979/ISR.2008.13.3.137. JSTOR 30245835.
• Reinhart, Tanya (2011). Israel/Palestine: How to End the War of 1948 (2nd ed.). Seven Stories Press. ISBN 978-1-609-80122-9.
• "Restrictions on Movement". B'Tselem. 11 בנובמבר 2017b. {{cite news}}: (עזרה)
• Reuveny, Rafael (Winter 2008). "The Last Colonialist: Israel in the Occupied Territories since 1967" (PDF). The Independent Review. 12 (3): 325–374.
• Richman, Jackson (24 במאי 2018). "More than 60 organizations plead with colleges to protect Jewish students' civil rights". Washington Examiner. {{cite news}}: (עזרה)
• Rivlin, Paul (2010). The Israeli Economy from the Foundation of the State through the 21st Century. Cambridge University Press. ISBN 978-1-139-49396-3.
• Roberson, Mary (2013). "Birth, Transformation, and Death of Refugee Identity: Women and Girls of the Intifida". In Cole, Ellen; Rothblum, Esther; Espin, Oliva (eds.). Refugee Women and Their Mental Health: Shattered Societies, Shattered Lives. Taylor & Francis. ISBN 978-1-135-83760-0.
• Roberts, Adam (בינואר 1990). "Prolonged Military Occupation: The Israeli-Occupied Territories Since 1967". The American Journal of International Law. 84 (1): 44–103. doi:10.2307/2203016. JSTOR 2203016. {{cite journal}}: (עזרה)
• Rodinson, Maxime (2002) [First published 1973]. Israel, a Colonial-settler State? (PDF). Monad Press. ISBN 978-0-873-48866-2.(הקישור אינו פעיל)
• Ron, James (1994). Torture and Ill-treatment: Israel's Interrogation of Palestinians from the Occupied Territories. Human Rights Watch. ISBN 978-1-564-32136-7.
• Ross, Dennis; Makovsky, David (2009). Myths, Illusions, and Peace: Finding a New Direction for America in the Middle East. Penguin. ISBN 978-1101081877. Israel could not be expected to withdraw its forces until someone could demonstrate they were willing and able to ensure that the West Bank would not be a launching pad for attacks against Israel.
• "A Routine Founded on Violence". B'Tselem. 11 בנובמבר 2017a. {{cite news}}: (עזרה)
• Roy, Sara (Winter 2010). "Reflections on the Israeli-Palestinian Conflict in U.S. Public Discourse: Legitimizing Dissent". Journal of Palestine Studies. 39 (2): 23–38. doi:10.1525/jps.2010.xxxix.2.23. JSTOR 10.1525/jps.2010.xxxix.2.23.
• Rubenberg, Cheryl (2003). The Palestinians: In Search of a Just Peace. Lynne Rienner Publishers. p. 124. ISBN 978-1-588-26225-7.
• Said, Edward W. (Summer 1991). "Reflections on Twenty Years of Palestinian History". Journal of Palestine Studies. 20 (4): 5–22. doi:10.2307/2537432. JSTOR 2537432.
• Sait, M. Siraj (Spring 2004). "Have Palestinian Children Forfeited Their Rights?". Journal of Comparative Family Studies. 35 (2): 211–228. doi:10.3138/jcfs.35.2.211. JSTOR 41603933.
• Samman, Maha (2013). Trans-Colonial Urban Space in Palestine: Politics and Development. Routledge. ISBN 978-1-136-66885-2.
• Schnell, Izhak; Mishal, Shaul (באפריל 2008). "Place as a Source of Identity in Colonizing Societies: Israeli Settlements in Gaza". Geographical Review. 98 (2): 242–259. doi:10.1111/j.1931-0846.2008.tb00298.x. JSTOR 30034230. {{cite journal}}: (עזרה)
• Selby, Jan (2003b). Water, Power and Politics in the Middle East: The Other Israel-Palestine Conflict. I.B.Tauris. ISBN 978-1-860-64934-9.
• "Separate and Unequal: Israel's Discriminatory Treatment of Palestinians in the Occupied Palestinian Territories" (PDF). Human Rights Watch. בדצמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
• Shafir, Gershon (בנובמבר 1984). "Changing Nationalism and Israel's "Open Frontier" on the West Bank". Theory & Society. 13 (6): 803–827. JSTOR 657140. {{cite journal}}: (עזרה)
• Shafir, Gershon (2017). A Half Century of Occupation: Israel, Palestine, and the World's Most Intractable Conflict. University of California Press. ISBN 978-0-520-29350-2.
• Shahak, Israel (Autumn 1974). "Ethos of Conflict of the Palestinian Society". Journal of Palestine Studies. 4 (1): 181–186. doi:10.2307/2535945. JSTOR 2535945.
• Shaked, Ronni (2016). "Ethos of Conflict of the Palestinian Society". In Sharvit, Keren; Halperin, Eran (eds.). A Social Psychology Perspective on The Israeli-Palestinian Conflict: Celebrating the Legacy of Daniel Bar-Tal. Vol. Volume 2. Springer Publishing. pp. 133–149. ISBN 978-3-319-24841-7. {{cite book}}: |volume= has extra text (עזרה)
• Sharkey, Heather J. (2003). Living with Colonialism: Nationalism and Culture in the Anglo-Egyptian Sudan. University of California Press. ISBN 978-0-520-23559-5.
• Shauli, Avi (9 ביוני 2007). "Cost of occupation – over $50 billion". Ynet. {{cite news}}: (עזרה)
• Shehadeh, Raja (1985a). Occupier's law: Israel and the West Bank. Institute for Palestine Studies. ISBN 978-0-887-28149-5.
• Shehadeh, Raja (Spring–Summer 1985b). "Some Legal Aspects of Israeli Land Policy in the Occupied Territories". Arab Studies Quarterly. 7 (2–3): 42–61. JSTOR 41857768.
• Shehadeh, Raja (17 בספטמבר 2020). "Occupying Palestine is rotting Israel from inside. No Gulf peace deal can hide that". The Guardian . {{cite news}}: (עזרה)
• Sher, Gilead (2006). The Israeli–Palestinian Peace Negotiations, 1999–2001: Within Reach. Routledge. ISBN 978-0-714-68542-7.
• Sherwood, Harriet (5 בדצמבר 2013). "Israeli former security chief: failure to end conflict is bigger threat than Iran". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
• Shezaf, Hagar (23 ביוני 2020). "When an Archaeological 'Find' Can Evict Palestinians From Their Home". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Shezaf, Hagar; Kubovich, Yaniv (26 באוגוסט 2020). "Israeli Soldiers Placed Explosives in West Bank Village for 'Deterrence'". Haaretz. {{cite news}}: (עזרה)
• Shinn, Chris (בנובמבר 2012). "Teacher Education Reform in Palestine: Policy Challenges amid Donor Expectations". Comparative Education Review. 56 (4): 608–633. JSTOR https://www.jstor.org/stable/10.1086/667434. {{cite journal}}: (עזרה); External link in |jstor= (עזרה); יש לבדוק את |jstor= (עזרה)
• Shlaim, Avi (2012). "Poor Little Samson". In Shlaim, Avi; Louis, Wm Roger (eds.). The 1967 Arab-Israeli War: Origins and Consequences. Cambridge University Press. pp. 22–54. ISBN 978-1-107-00236-4.
• Shlaim, Avi (2015). "Israeli Interference in Internal Arab Politics: The Case of Lebanon". In Luciani, Giacomo; Salamé, Ghassan (eds.). The Politics of Arab Integration. Routledge. pp. 232–254. ISBN 978-1-317-41119-2.
• Shulman, David D. (2007). Dark Hope: Working for Peace in Israel and Palestine. University of Chicago Press. ISBN 978-1-459-62712-3.
• Shulman, David D. (2018). Freedom and Despair: Notes from the South Hebron Hills. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-56665-8.
• Simpson, Gerald (2001). Detainees Denied Justice. Kuwser Law International. ISBN 978-9-041-11552-2.
• Slater, Jerome (1994). "The Significance of Israeli Historical Revisionism". In Stone, Russell; Zenner, Walter P. (eds.). Essays on Israeli Social Issues and Scholarship. Vol. Volume 3. SUNY Press. pp. 179–199. ISBN 978-1-438-42140-7. {{cite book}}: |volume= has extra text (עזרה)
• Slyomovics, Susan (Summer 1991). ""To Put One's Fingers in the Bleeding Wound": Palestinian Theatre under Israeli Censorship". The Drama Review. 35 (2): 18–38. doi:10.2307/1146087. JSTOR 1146087.
• "Statistics on demolition of houses built without permits in the West Bank (Not including East Jerusalem)". B'Tselem. בספטמבר 2018a. {{cite news}}: (עזרה)
• Stein, Kenneth W. (2017a). The Land Question in Palestine, 1917-1939. University of North Carolina Press. ISBN 978-1-469-61725-1.
• Stein, Yael (במרץ 2018). Minors in Jeopardy: Violation of the Rights of Palestinian Minors by Israel's Military Courts (PDF). B'Tselem. ISBN 978-965-7613-33-7. {{cite book}}: (עזרה)
• Stockton, Ronald R. (Summer 1990). "Intifada Deaths". Journal of Palestine Studies. 19 (4): 86–95. doi:10.2307/2537390. JSTOR 2537390.
• "A Survey of Israeli Settlements". MERIP Reports. Middle East Research and Information Project (60): 13–20. בספטמבר 1977. JSTOR 3011548. {{cite journal}}: (עזרה)
• Swirski, Shlomo (2010). The Burden of the Israeli–Palestinian Conflict: 2010 Report (PDF). Adva Center.
• Tawil-Souri, Helga (Winter 2015). "Surveillance Sublime: The Security State in Jerusalem" (PDF). Jerusalem Quarterly. 68: 56–65.
• Tessler, Mark A. (1994). A History of the Israeli-Palestinian Conflict. Indiana University Press. p. 553. ISBN 978-0-253-20873-6.
• Thabat, Abdel Azis Mousa; Abdulla, Taisir; Elhelou, Mohammed-Wafaei; Vostanis, Panos (2006). "Effect of trauma on Palestinian Children's Mental Health in the Gazsa Strip and the West". In Greenbaum, Charles W.; Veerman, Philip E.; Bacon-Shnoor, Naomi (eds.). Protection of Children During Armed Political Conflict: A Multidisciplinary Perspective. Intersentia. pp. 123–141. ISBN 978-9-050-95341-2.
• Thrall, Nathan (2017). The Only Language They Understand: Forcing Compromise in Israel and Palestine. Henry Holt and Company. ISBN 978-1-627-79710-8.
• Tillman, Seth (Winter 1978). "The West Bank Hearings: Israel's Colonization of Occupied Territory". Journal of Palestine Studies. 7 (2): 71–87. doi:10.2307/2536439. JSTOR 2536439.
• Tiripelli, Giuliana (2016). Media and Peace in the Middle East: The Role of Journalism in Israel-Palestine. PalgraveMacmillan. ISBN 978-1-137-50401-2.
• Torture and Intimidation in the West Bank: The Case of Al-Fara'a Prison. Law in the Service of Man. 1986.
• Torture and Intimidation in the West Bank: The Case of al-Fara'a Prison. Al-Haq. 1986.
• Tuma, Elias H.; Darin-Drabkin, Haim (1978). The Economic Case for Palestine. Croom Helm.
• Unctad (Summer 2013). Communal Impoverishment in Jerusalem (PDF). Jerusalem Quarterly. pp. 93–111.
• Unctad (בספטמבר 2015b). The Besieged Palestinian Agricultural Sector (PDF). UNCTAD. {{cite book}}: (עזרה)
• Unctad (21 ביולי 2016). Economic Costs of the Israeli occupation for the Palestinian people (PDF). UNCTAD. {{cite book}}: (עזרה)
• Unispal (1 בספטמבר 2007). Israeli-Palestinian Fatalities Since 2000 – Key Trends. UNISPAL. {{cite book}}: (עזרה)
• "Urgent Action: Administrative Detention Renewed" (PDF). Amnesty International. 2018a.
• Van Arkadie, Brian (Winter 1977). "The Impact of the Israeli Occupation on the Economies of the West Bank and Gaza". Journal of Palestine Studies. 6 (2): 103–129. doi:10.2307/2535505. JSTOR 2535505.
• Van Reenen, Piet (2006). "Children as Victims in the Israeli Palestinian Conflict: Policing Realities and Police Training". In Greenbaum, Charles W.; Veerman, Philip E.; Bacon-Shnoor, Naomi (eds.). Protection of Children During Armed Political Conflict: A Multidisciplinary Perspective. Intersentia. pp. 371–393. ISBN 978-9-050-95341-2.
• Veracini, Lorenzo (Winter 2013). "The Other Shift: Settler Colonialism, Israel, and the Occupation". Journal of Palestine Studies. 42 (2): 26–42. doi:10.1525/jps.2013.42.2.26. hdl:1959.3/316461. JSTOR 10.1525/jps.2013.42.2.26.
• Weill, Sharon (2007). "The judicial arm of the occupation: the Israeli military courts in the occupied territories". International Review of the Red Cross. 89 (866): 395–418. doi:10.1017/s1816383107001142. ISSN 1816-3831.
• Weill, Sharon (2014). The Role of National Courts in Applying International Humanitarian Law. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-968542-4.
• Weinthal, Erika; Sowers, Jeannie (1 במרץ 2019). "Targeting infrastructure and livelihoods in the West Bank and Gaza". International Affairs. 95 (2): 319–340. doi:10.1093/ia/iiz015. {{cite journal}}: (עזרה)
• Weizman, Eyal (2012). Hollow Land: Israel's Architecture of Occupation. Verso Books. ISBN 978-1-844-67915-7.
• World Bank (22 בספטמבר 2008). Palestinian Economic Prospects: Aid, Access and Reform (PDF). World Bank. {{cite book}}: (עזרה)
• World Bank (באפריל 2009). Assessment of Restrictions on Palestinian Water Sector Development (PDF). World Bank. {{cite book}}: (עזרה)
• World Bank (2 באוקטובר 2013). Area C and the Future of the Palestinian Economy (PDF). World Bank. {{cite book}}: (עזרה)
• World Bank (2 בינואר 2016). The Telecommunication Sector in the Palestinian Territories: A Missed Opportunity for Economic Development (PDF). World Bank. {{cite book}}: (עזרה)
• Yahya, Adel H (2010). "Heritage Appropriation in the Holy Land". In Boytner, Ran; Dodd, Lynn Swartz; Parker, Bradley J. (eds.). Controlling the Past, Owning the Future: The Political Uses of Archaeology in the Middle East. University of Arizona Press. pp. 142–158. ISBN 978-0-816-52795-3.
• Yiftachel, Oren (2006). Ethnocracy: Land and Identity Politics in Israel/Palestine. University of Pennsylvania Press. ISBN 978-0-812-23927-0.
• Ziai, Fatemeh (2013). "Human rights violations as an obstacle to economic development: restrictions on movement in the West Bank and the Gaza Strip". In Wright Jr, J.W. (ed.). The Political Economy of Middle East Peace: The Impact of Competing Trade Agendas. Routledge. pp. 128–152. ISBN 978-1-134-69013-8.
• Zureik, Elia (בנובמבר 2001). "Constructing Palestine through Surveillance Practices". British Journal of Middle Eastern Studies. 28 (2): 205–227. doi:10.1080/13530190120083086. JSTOR 826125. {{cite journal}}: (עזרה)
• Zureik, Elia (2010). "Colonialism, surveillance, and population control: Israel/Palestine". In Zureik, Elia; Lyon, David; Abu-Laban, Yasmeen (eds.). Surveillance and Control in Israel/Palestine: Population, Territory and Power. Routledge. pp. 3–45. ISBN 978-1-136-93097-3.
• Zureik, Elia (2015). Israel's Colonial Project in Palestine: Brutal Pursuit. Routledge. ISBN 978-1-317-34046-1.