הצהרת בלפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ההצהרה והלורד בלפור
שולחנו של בלפור, עליו נכתבה ההצהרה

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית.

ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, שהתבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית. היא ניתנה בעקבות הצעה שהגיש לממשלת בריטניה ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה אפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב‏[1]. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.

ברחבי ישראל נקראו רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1917 הגישו ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שרואה בארץ ישראל את ביתו הלאומי של עם ישראל ומכירה בזכותו לבנות את חייו הלאומיים בה. שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, שהיה חובב תנ"ך, וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' (שהספיק כבר לייצג כעורך דין את ההסתדרות הציונית בשנת 1903), ראו בעין יפה את ההצהרה מטעמים אסטרטגיים ודתיים, והאמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא". להם נוספו שרים נוספים ומדינאים בכירים כמו מארק סייקס שהתקרב לרעיון הציוני הודות לחברותו עם הרברט סמואל.

כנגדם פעלו כוחות אנטי-ציוניים שונים: בריטים שחששו לקלקל הקשר עם הערבים, או שראו ברעיון של הקמת מדינה יהודית פנטזיה פרועה, ויהודים, בני המעמד הגבוה, שחלקם ראו עצמם אנגלים בני דת משה, שחששו למעמדם. אחד מהמתנגדים המפורסמים היה הלורד אדווין מונטגיו (בן דודו של הרברט סמואל‏[2]), יהודי מתבולל, חבר פרלמנט והשר לענייני הודו, שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויותיהם של יהודים בארצות העולם, סוגיה שיש לה ביטוי בסוף ההצהרה. לאור כל ההתנגדויות מותנה וסויגה ההצהרה. בעצתו של ד"ר ויצמן היא נשלחה אל הלורד וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה.

ההצהרה מבחינת הציונות הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהשוו את ההצהרה להצהרת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו מלחמה עליה ועל הציונות. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות, ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף איימו במהומות דמים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.

כדי למלא את ההצהרה בתוכן מעשי מינו הבריטים ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

נוסח ההצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצהרה ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של לורד ארתור ג'יימס בלפור ונמסר ללורד ליונל וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. העותק המקורי של ההצהרה שמור בספרייה הבריטית.

Cquote2.svg

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

Cquote3.svg
הצהרת בלפור: נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית וכן לקסיקון לתרבות ישראל, מט"ח
Cquote2.svg

Foreign Office,

November 2nd, 1917.

Dear Lord Rothschild,

I have much pleasure in conveying to you, on behalf of His Majesty's Government, the following declaration of sympathy with Jewish Zionist aspirations which has been submitted to, and approved by, the Cabinet:

"His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavours to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country".

I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation.

Yours sincerely Arthur James Balfour

Cquote3.svg

סוגיות סביב הניסוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

להצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות, שהיו כולן הצעות של התנועה הציונית לממשלת בריטניה. הטיוטה האחרונה נשלחה על ידי הלורד בלפור, וההצהרה הסופית נשלחה אליו כמעין מכתב תשובה. הנקודות העיקריות שדרשו ליבון היו:

  • רצונה של ממשלת בריטניה להימנע מהתחייבות נחרצת. על-פי ההיסטוריון ניר מן ומקורות אחרים‏[3][4], הטיוטה האחרונה ששלח לורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". נוסח זה הובא בפני ממשלת בריטניה ולא אושר. ההצהרה הסופית דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (Palestine), ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נובע גם שההצהרה אינה שוללת הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל.
  • הכרה במוסדות התנועה הציונית כישות פוליטית. על-פי ההיסטוריון ניר מן, העובדה כי ההצהרה אינה כוללת הכרה בהסתדרות הציונית כישות פוליטית בעלת מעמד סוֹבֵרֵני אינה מקרית, ונבעה מרצון מודע של ממשלת בריטניה להימנע מהכרה כזאת[דרוש מקור].
  • פרסום ההצהרה באמצעות מכתב ללורד רוטשילד: המכתב מטעם בלפור, שכלל את הצהרת ממשלת בריטניה, נשלח לברון וולטר רוטשילד. חיים ריינהולץ, הביוגרף של חיים ויצמן, מציין כי על הצעת הנוסח הסופית היה חתום הלורד רוטשילד ולכן התשובה הסופית נשלחה אליו.
  • הצהרת בלפור נכתבה כמסמך שאמור היה לשמש את בריטניה במאמציה להשיג מחבר הלאומים מנדט על שטח ארץ ישראל. ההצהרה אכן שימשה בסופו של דבר בסיס לכתב המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה. באותו זמן היה חבר הלאומים מעוניין בהקמת מדינות-לאום או קונפדרציות שיממשו את זכות העמים להגדרה עצמית, במקום אימפריות רב-לאומיות שנחשבו מקור לסכסוכים כגון אלה שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפיכך, ההצהרה מדגישה את האופי הלאומי של הישות שתוקם בארץ ישראל, וקובעת בנוסף כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא-יהודים של הארץ.
  • מעמדם של יהודים ברחבי העולם. הצהרת בלפור הייתה עלולה להתפרש כניסיון של ממשלת בריטניה להתנער מעקרון האמנציפציה, כלומר כקריאה לוותר על ניסיונותיהם של יהודים להשיג שוויון זכויות בארצות שבהן הם חיים, וכקביעה כי זכויות אזרחיות יינתנו ליהודים רק בבית הלאומי שיוקם להם בארץ ישראל. כדי להימנע מפרשנות כזאת, נאמר בהצהרה במפורש שהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל אינה אמורה לפגוע בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בשאר העולם.

פרופ' אביבה חלמיש מצביעה על ההבדל בין ההתייחסות ליהודים בהצהרה, לבין ההתייחסות לערבים:

  • בכל הנוגע ליהודים מנוסחת ההצהרה בלשון פעילה, בעוד שלגבי שאר יושבי הארץ מדובר ב"הגנה על הזכויות", כלומר בשמירת הזכויות שכבר קיימות.
  • כלפי היהודים יש הכרה בזכות עצמם. הלא-יהודים מוגדרים על דרך השלילה, "עדות לא יהודיות".
  • היהודים מוגדרים כ"עם יהודי" שזה מונח לאומי. "עדות לא יהודיות" הוא מונח דתי ולא לאומי.
  • ליהודים ניתן "בית לאומי". כלפי הערבים מדובר על הגנה על הזכויות "האזרחיות והדתיות" שפירושו זכויות ברמת הפרט ולא ברמת הלאום‏[5].

המונח "בית לאומי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית לאומי לעם היהודי

המונח המוזכר "בית לאומי" שנכלל בהצהרת בלפור הוא אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדע המדינה. הביטוי אינו נותן מושג מוחלט לגבי מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (National home), ונמנעת משימוש מפורש במונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (State), "מולדת" (Homeland, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי), קומונוולת' (Commonwealth) וכיוצא באלה.

מצד שני, אין בהיסטוריה הידועה מקרה מקביל של הכנת ארץ מולדת לעם, שעדיין אינו נמצא בה (ברובו הגדול). השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי או לישות מדינית מסוג כזה או אחר, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. השימוש בתואר "לאומי" (National) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית שהפך באותו זמן לעיקרון מנחה במדיניות הבינלאומית. להערכת החוקרים, כוונת ההצהרה הייתה למסגרת מדינית שבהמשך תתפתח למדינה ריבונית[6].

המונח Palestine[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהיה מוכר בלשונות אירופה ובערבית כמתייחס לאזור ארץ ישראל, עדיין לא היה המונח "פלסטיין" מוגדר היטב בעת מתן ההצהרה. האימפריה העות'מאנית ששלטה במזרח התיכון עד מלחמת העולם הראשונה לא כללה מחוז או שטח שנקרא בשם זה, כך שהמונח Palestine לא יכול היה להתייחס לשטח שגבולותיו היו מוגדרים באותה עת. הסכם סייקס-פיקו שקבע את חלוקת המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה לאחר המלחמה עדיין היה סודי בעת מתן ההצהרה, וממילא בריטניה שאפה לשינוי הגבולות שהוגדרו בו‏[7].

הגורמים למתן ההצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיקול ערכי – שלפיו יש למצוא פתרון לבעיית העם היהודי הנרדף, ולתת לו את ארצו היעודה, בדומה לנפוליאון במכתבו אל היהודים (1799). ברברה טוכמן, בספרה "המגדל הגאה", טוענת כי בלפור חש שהעולם חייב ליהודים חוב מוסרי גדול, ולכן על הנוצרים לסייע בידי היהודים להקים מדינה.
  • זהות ההנהגה הבריטית – הממשלה הבריטית החדשה משנת 1916 בראשות לויד ג'ורג', ביחד עם אלפרד מילנר, ארתור ג'יימס בלפור ומארק סייקס, נטתה להיות קשובה לדרישות התנועה הלאומית הציונית משיקולים אסטרטגיים ואמוניים-נוצריים.
  • יהודי ארצות הברית – ההצהרה נועדה ליצור הזדהות של יהודי ארצות הברית עם בריטניה, ולחזק את הלחץ מצדם על הממשל האמריקאי לסייע לבריטניה במלחמת העולם הראשונה‏[8].
  • השגת שליטה על ארץ ישראל – לארץ ישראל הייתה חשיבות אסטרטגית עבור בריטניה, בשל קרבתה לתעלת סואץ המאפשרת מעבר ימי מהים התיכון לכיוון הודו. על פי הסכם סייקס-פיקו (1916) הייתה ארץ ישראל מיועדת להינתן לשלטון צרפתי-אנגלי ("האזור החום") לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצהרה פרו-ציונית הייתה אמורה לעזור לבריטניה לזכות בשליטה על השטח. בסופו של דבר העניק חבר הלאומים אפוטרופסות על שטחי ארץ ישראל לידי בריטניה בועידת סן רמו ב-1920. בהצהרה היה משום ניסיון להתחמק מההתחייבות סותרת לשריף של מכה אשר ניתנה במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, שלא התגבשו לכלל הסכם רשמי, ולפיה ערביי המזרח התיכון יזכו בעצמאות אם יצדדו בבריטניה במלחמת העולם הראשונה.
  • יהודי בריטניה – ההצהרה נועדה להמתיק את עוקצו של "חוק הזרים" שהגביל כניסה של יהודים ומהגרים אחרים לבריטניה מעבר למכסה קבועה שנקבעה. כדי שלא לעורר את כעסה של הקהילה היהודית ניתנה ההצהרה הפרו-ציונית.
  • חיים ויצמן – מעמדו הרם של חיים ויצמן בקרב ההנהגה הבריטית, בין השאר כממציא הטכניקה להפקת אצטון ששימשה את הבריטים במלחמה, ויכולותיו הדיפלומטיות. היו שתלו בהסבר זה אשר התפרסם בזכרונותיו של לויד ג'ורג' את הגורם המרכזי למתן ההצהרה, אך לדעת ברברה טוכמן והיסטוריונים אחרים, שיקולים מדיניים, כלכליים ואסטרטגיים הם שהביאו להצהרת בלפור. לשיקולים אלה הצטרפה גם אהדתם הטבעית של כמה ממנהיגי בריטניה לציונות‏[9].
  • אהדה לציונות – לורד בלפור עצמו נודע באהדתו לציונות, וכך גם ראש ממשלת בריטניה דאז לויד ג'ורג'. בנוסף, רבים בממשל האמינו כחלק מאמונתם הנוצרית, בזכות היהודים על ארץ ישראל. ההיסטוריון מאיר ורטה אשר חקר את המדיניות הבריטית רואה באמונה הנוצרית חוגים מילינאריסטיים את המניע המרכזי להצהרה‏[10].
  • הפרדה בין ארץ ישראל לבין סוריה – לפי ההיסטוריונית אניטה שפירא, לבריטים היה אינטרס אסטרטגי שארץ ישראל וסוריה יהיו מדינות נפרדות. לכן היה להם אינטרס שהשטח יהיה בידי יהודים ולא בידי ערבים שעשויים להקים בו את "סוריה רבתי"‏[11].
  • הגישה הצרפתית - ב-4 ביוני 1917 שלח ז'יל קמבו, ראש האגף המדיני במשרד החוץ הצרפתי באותה שעה, מכתב לנחום סוקולוב, בו הוא מבטיח לו את תמיכת ממשלת צרפת במיזם הציוני:
ז'יל קמבו
Cquote2.svg

הצגת לי את המיזם בו אתם משקיעים מאמצים רבים, ואשר מטרתו היא לפתח התיישבות יהודית בארץ ישראל. אתם מעריכים שאם הנסיבות יאפשרו, ותתקיים שמירה של המקומות הקדושים, יהיה זה אך מן הצדק והפיצוי, לתמוך, בעזרת המעצמות, בהחייאתו של הלאום היהודי על אותה ארץ ממנה גורש לפני מאות בשנים. ממשלת צרפת, שהצטרפה למלחמה הנוכחית בכדי להגן על עם שהותקף בזדון, ונלחמת למען נצחון הצדק על הכוח, אין לה אלא לתמוך בנצחונכם, שעולה בקנה אחד עם נצחונן של בעלות הברית. אני שמח להבטיח לך זאת במכתבי זה. ‏[12]

Cquote3.svg

מכתב זה נחשב בעיני הצרפתים למבשרה של הצהרת בלפור‏[13].

חשיבות ההצהרה מבחינת היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעה שפורסמה ביפו בעקבות ההצהרה.
שימוש בהצהרת בלפור כתארוך על קברו של אליעזר בן יהודה

הצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם הראשונה הכירה מעצמה עולמית זרה בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל באמצעות מסמך רשמי. ההצהרה, המבטאת במשתמע גם הכרה ביהודים כעם, הייתה מאוחר יותר למסמך יסודי במתן המנדט על ארץ ישראל לבריטניה על ידי חבר הלאומים, והיא מוזכרת בפתיח לכתב המנדט[14]. אלא שבמהלך שנות שלטונם בארץ, צמצמו הבריטים את משמעותה של ההצהרה בספרים הלבנים שפרסמו, ובמיוחד בספר הלבן משנת 1939.

ההצהרה העניקה לתנועה הציונית יוקרה רבה, העלתה את מורל היהודים בתפוצות שונות, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, וסייעה להגביר את העלייה ארצה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו"‏[15].

כאמור, היו שהשוו את ההצהרה להצהרת כורש, שאפשרה את שיבת ציון והקמת בית המקדש השני. יום ההצהרה נחשב יום ראוי לציון ביישוב העברי ונקראו על שמו רחוב בחיפה ("שניים בנובמבר") וכיכר בתל אביב ("כיכר ב' בנובמבר")‏[16]. על שמו של בלפור נקראו רחובות בערים העבריות, ואף המושב בלפוריה.

יום פרסום ההצהרה, 2 בנובמבר, נחוג בשנים הראשונות בטקסים בארץ ובעולם (למשל, יובל הכסף ב- 1942 נחוג חודש שלם). עם זאת, יום השנה השלושים, שצוין ימים מעטים לפני פרסומה של תוכנית החלוקה של האו"ם, לא נחגג ביישוב. תאריך זה גם לא צוין לאחר מכן. עם זאת, טקסים חגיגיים נערכו ביום היובל להצהרה (ב- 1967)‏[17].

תגובות הערבים להצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מתן הצהרת בלפור החלו מנהיגים יהודיים בפעילות מדינית בקרב מנהיגים ערביים במטרה לממש את ההצהרה ולהסיר את התנגדות הצד הערבי. ב-4 ביוני 1918 נפגש חיים ויצמן עם האמיר פייסל. מפגש זה, שגרר מפגשים נוספים, הביא לחתימת הסכם ויצמן-פייסל בראשית 1919, שנועד להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין מדינה ערבית עצמאית שתקום בראשות פייסל. הסכם זה לא יצא לפועל.

ערביי ארץ ישראל התנגדו להצהרת בלפור וראו בה פגיעה בזכויותיהם. לאחר מתן ההצהרה החלו להתארגן בקרבם ועדים ואגודות מחאה שונות. ב-2 בנובמבר 1918, יום השנה הראשון להצהרת בלפור, שבתו בתי העסק הערביים ונערכה הפגנה בירושלים שבה הוכרז על הקמת האגודה המוסלמית-נוצרית, שפעלה במטרה לשכנע את הבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולכונן בארץ ישראל משטר שייתן ביטוי לזכותם של הערבים על הארץ. הערבים טענו לבעלות מוחלטת על הארץ, והשתמשו בנימוקים היסטוריים (ישיבתם הארוכה בארץ), דמוגרפיים (היותם רוב של 90% מיושבי הארץ ב-1918), משפטיים (אי-חוקיותה-לכאורה של ההצהרה וסתירות פנימיות בתוכה), מדיניים (מכתבי חוסיין-מקמהון, בהם הובטחה ארץ ישראל לערבים) ואחרים, כדי לבסס את עמדתם. בנוסף, הם טענו כי היהדות היא דת ולא לאום וטענתם של היהודים בדבר חזרה לאדמתם לאחר אלפיים שנה, אינה רלוונטית כיוון ש"אין אפשרות לשרטט את מפת העולם מחדש על סמך טענות משכבר ימים"‏[18].

הערבים השתמשו בדרכים שונות על מנת להיאבק במימוש ההצהרה - הם הגישו תזכירים לשלטונות, הופיעו בפני ועדות בריטיות ובינלאומיות ואף נקטו באלימות כנגד יהודים ויישובים עבריים בארץ. בהקשר הזה יש שרואים בסוף מלחמת העולם הראשונה ובהצהרת בלפור את תחילתו של הסכסוך הערבי-ישראלי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ליאונרד שטיין, מסד למדינת ישראל, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1962.
  • דבורה ברזילי-יגר, בית לאומי לעם היהודי - המושג בחשיבה ובעשייה המדינית הבריטית 1917–1923, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית.
  • יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1976.
  • ברברה טוכמן, התנ"ך והחרב, זמורה ביתן, 1987.
  • אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, כרך א', תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
  • From Palmerston to Balfour: collected essays by Mayir Verete, edited by Norman Rose, with an introduction by Albert Hourani, London: Frank Cass, 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מטח - ירושלים, 2009, עמוד 139.
  2. ^ ליאונרד שטיין, מסד למדינת ישראל, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1962, עמ' 404.
  3. ^ הצהרת בלפור - מושג מאתר רשת אמי"ת
  4. ^ השוואת נוסח הצהרת בלפור לטיוטת התנועה הציונית - מתוך את "מילונית" בארכיון האינטרנט
  5. ^ קציעה אביאלי-טביביאן, (ייעוץ מדעי: אביבה חלמיש ורפי ואגו), לאומיות במבחן, הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמ' 138-137.
  6. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 136.
  7. ^ להרחבה על נקודות מעניינות שנוגעות לניסוח הסופי של ההצהרה ראו גם הצהרת בלפור, בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
  8. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 139.
  9. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, 2004, כרך א', עמ' 86–88.
  10. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 139.From Palmerston to Balfour: collected essays by Mayir Verete/ edited by Norman Rose; with an introduction by Albert Hourani. London: Frank Cass, 1992
  11. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, ייעוץ מדעי פרופ' אביבה חלמיש וד"ר רפי רפי ואגו, "לאומיות במבחן", הוצאת מט"ח - ירושלים, 2009, עמוד 139.
  12. ^ http://www.diplomatie.gouv.fr/fr/IMG/jpg/20-35.jpg
  13. ^ France-Diplomatie
  14. ^ The Palestine Mandate, The Council of the League of Nations.
  15. ^ אגרות הראי"ה, ג' קנה.
  16. ^ יהודה זיו, כיכר ב' בנובמבר.
  17. ^ אלי פודה, שונּות בתוך מפגן של אחדות: חגיגות יובל הזהב להצהרת בלפור (1967) בישראל, ישראל 17 - 2010 ,59
  18. ^ ראו בהרחבה: יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, הוצאת עם עובד, 1976.
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ה'תרע"ח - הצהרת בלפור