הצהרת בלפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההצהרה המקורית והלורד בלפור

שולחנו של בלפור עליו נכתבה ההצהרה

ערך זה עוסק בהצהרה משנת 1917 על תמיכת ממשלת בריטניה בשאיפות התנועה הציונית. אם התכוונתם לנייר עמדה משנת 1926 העוסק בשינוי אופיה של האימפריה הבריטית, ראו הצהרת בלפור (1926).

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 ועיקרו הכרזה לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

הצהרת בלפור, אשר נמסרה לידיו של הלורד וולטר רוטשילד, ניתנה בעקבות הצעה שהוגשה לממשלת בריטניה על ידי ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ־ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ־ ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ־ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה.

תוכן עניינים

1 נוסח ההצהרה
- 1.1 מיתון הדרישות הציוניות בהצהרה
2 הגורמים להענקת ההצהרה
- 2.1 האינטרסים הבריטים
- 2.2 הלחץ הצרפתי
3 חשיבות ההצהרה
4 המונח הבית הלאומי
5 הערות שוליים
6 קישורים חיצוניים
7 ראו גם

[עריכה] נוסח ההצהרה

ההצהרה ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של בלפור ונמסר ללורד וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. העותק המקורי של ההצהרה שמור בספרייה הבריטית.

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת."

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

	Foreign Office, November 2nd, 1917. Dear Lord Rothschild, I have much pleasure in conveying to you, on behalf of His Majesty's Government, the following declaration of sympathy with Jewish Zionist aspirations which has been submitted to, and approved by, the Cabinet: "His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavours to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country". I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation. Yours sincerely Arthur James Balfour

[עריכה] מיתון הדרישות הציוניות בהצהרה

להצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות, שהיו כולן הצעות של התנועה הציונית לממשלת בריטניה. הטיוטה האחרונה נשלחה על ידי הלורד וולטר בלפור, וההצהרה הסופית נשלחה אליו כמעין מכתב תשובה. הנקודות העיקריות שדרשו ליבון היו:

רצונה של ממשלת בריטניה להימנע מהתחייבות נחרצת. על-פי ההיסטוריון ניר מן, הטיוטה האחרונה ששלח לורד בלפור כללה את הצעת הנוסח הבאה: "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". נוסח זה הובא בפני ממשלת בריטניה ולא אושר. ההצהרה הסופית דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (Palestine), ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. מכאן נובע גם שההצהרה אינה שוללת הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל.
הכרה במוסדות תנועה הציונית כישות פוליטית. על-פי ההיסטוריון ניר מן, העובדה כי ההצהרה אינה כוללת הכרה בהסתדרות הציונית כישות פוליטית בעלת מעמד סוֹבֵרֵני אינה מקרית, ונבעה מרצון מודע של ממשלת בריטניה להימנע מהכרה כזאת.
פרסום ההצהרה באמצעות מכתב ללורד רוטשילד. המכתב מטעם בלפור, שכלל את הצהרת ממשלת בריטניה, נשלח לברון וולטר רוטשילד ולא לנשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן. ניר מן טוען שהדבר לא היה במקרה, והוא כותב על הלורד רוטשילד: "מעייניו היו נתונים יותר בזאולוגיה ובפוחלצי החיות מאשר בבנקאות ובציונות". חיים ריינהולץ, הביוגרף של חיים ויצמן מציין כי על הצעת הנוסח הסופי היה חתום הלורד בלפור ולכן התשובה הסופית נשלחה אליו.
הצהרת בלפור נכתבה כמסמך שאמור היה לשמש את בריטניה במאמציה להשיג מחבר הלאומים מנדט על שטח ארץ ישראל. ההצהרה אכן שימשה בסופו של דבר בסיס לכתב המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה. באותו זמן היה חבר הלאומים מעוניין בהקמת מדינות-לאום או קונפדרציות שיממשו את זכות העמים להגדרה עצמית, במקום אימפריות רב-לאומיות שנחשבו מקור לסכסוכים כגון אלה שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפיכך, ההצהרה מדגישה את האופי הלאומי של הישות שתוקם בארץ ישראל, וקובעת בנוסף כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא-יהודים של הארץ.
מעמדם של יהודים ברחבי העולם. הצהרת בלפור הייתה עלולה להתפרש כניסיון של ממשלת בריטניה להתנער מעקרון האמנציפציה, כלומר כקריאה לוותר על ניסיונותיהם של יהודים להשיג שוויון זכויות בארצות שבהן הם חיים, וכקביעה כי זכויות אזרחיות יינתנו ליהודים רק בבית הלאומי שיוקם להם בארץ ישראל. כדי להימנע מפרשנות כזאת, נאמר בהצהרה במפורש שהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל אינה אמורה לפגוע בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בשאר העולם.

נקודות מעניינות נוספות שנוגעות לניסוח הסופי של ההצהרה:

הביטוי "בית לאומי". ממשלת בריטניה ערפלה במכוון את מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (national home), ונמנעת ממונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (state), "מולדת" (homeland, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי), קומונוולת' (commonwealth) וכיוצא באלה.
המונח Palestine, אף שהיה מוכר בלשונות אירופה ובערבית כמתייחס לאזור ארץ ישראל, עדיין לא היה מוגדר היטב בעת מתן ההצהרה. האימפריה העות'מאנית ששלטה במזרח התיכון עד מלחמת העולם הראשונה לא כללה מחוז או שטח כלשהו שנקרא בשם זה, כך שהמונח Palestine לא יכול היה להתייחס לשטח שגבולותיו היו מוגדרים באותה עת. הסכם סייקס-פיקו שקבע את חלוקת המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה לאחר המלחמה עדיין היה סודי בעת מתן ההצהרה, וממילא בריטניה שאפה לשינוי הגבולות שהוגדרו בו.

[עריכה] הגורמים להענקת ההצהרה

[עריכה] האינטרסים הבריטים

לארץ ישראל הייתה חשיבות אסטרטגית בעבור בריטניה, בגלל תעלת סואץ המאפשרת מעבר ימי מהים התיכון לכיוון הודו.
על פי הסכם סייקס-פיקו (1916) ארץ ישראל הייתה מיועדת להינתן לשלטון צרפתי-אנגלי ("האזור החום") לאחר מלחמת העולם הראשונה. הצהרה פרו-ציונית הייתה אמורה לעזור לבריטניה לזכות בשליטה על השטח; ואכן בעקבות הצהרה זו העניק חבר הלאומים אפוטרופסות על שטחי ארץ־ישראל לידי בריטניה בועידת סן רמו ב-1920, על מנת שתהיה אחראית ליישום הצהרת בלפור.
בהצהרה היה משום ניסיון להתחמק מההתחייבות סותרת לשריף של מכה אשר ניתנה במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, ולפיה ערביי המזרח התיכון יזכו בעצמאות אם יצדדו בבריטניה במלחמת העולם הראשונה.
ההצהרה נועדה ליצור הזדהות של יהודי ארצות הברית עם בריטניה ולחזק את הלחץ מצדם על הממשל האמריקאי לסייע לבריטניה במלחמת העולם הראשונה. אלא שבפועל השפעתם של יהודי ארצות הברית הייתה מוגבלת.
שמועות, שהתגלו כחסרות ביסוס, לפיהן גרמניה תקדים את בריטניה בהצהרה ציונית משלה.
ההצהרה נועדה להמתיק את עוקצו של "חוק הזרים" אשר אסר על כניסה של יהודים לבריטניה מעבר למכסה קבועה נחקק באותה תקופה. כדי שלא לעורר את כעסה של הקהילה היהודית ניתנה ההצהרה פרו-ציונית.
שיקול מוסרי טהור, לפיו יש למצוא פתרון בעיית העם היהודי הנרדף, ולתת לו את ארצו היעודה, בדומה לנפוליאון במכתבו אל היהודים (1799). ברברה טוכמן, בספרה "המגדל הגאה", טוענת כי בלפור חש שהעולם חייב ליהודים חוב מוסרי גדול, ולכן על הנוצרים לסייע בידי היהודים להקים מדינה.
מעמדו הרם של חיים ויצמן בקרב ההנהגה הבריטית, בין השאר כממציא הטכניקה להפקת אצטון ששימשה את הבריטים במלחמה, ויכולות השתדלנות המעולות שלו.
זהות ההנהגה הבריטית: הממשלה הבריטית החדשה משנת 1916 בראשות לויד ג'ורג', ביחד עם אלפרד מילנר, ארתור ג'יימס בלפור ומארק סייקס נטתה להיות קשובה לתחינת הציונים משיקולים אסטרטגיים ואמוניים-נוצריים.

[עריכה] הלחץ הצרפתי

ההיסטוריון ניר מן , במסגרת הרצאה ^[1] ומאמר במקור ראשון מעלה את הסברה כי גם לצרפת היה חלק בכך שהממשלה הבריטית יצאה בהכרזת בלפור. חמישה חודשים לפני הצהרת בלפור שלח ז'יל קאמבו, מנכ"ל משרד החוץ הצרפתי, מכתב על נייר מכתבים רשמי לנחום סוקולוב ובו הוא כתב:

	יהיה בכך משום עשיית צדק ותיקון המצב אם בנות הברית יתנו חסות לתחייתה של האומה היהודית על אדמה זו, שממנה גורש עם ישראל לפני שנים רבות.
-- ניר מן

מכתבו של קאמבו, שהצרפתים לא נתנו לו פומבי, היה ביטוי ראשון במאה ה-20 למחויבות בינלאומית המכירה בקיומו של הלאום היהודי ובקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל (קדם לו מכתבו של נפוליאון אל היהודים, בעת המצור על עכו, 1799). מסכם ההיסטוריון : "המכתב האיץ את הלחץ על הקבינט הבריטי".

[עריכה] חשיבות ההצהרה

הצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם הראשונה הכירה מעצמה זרה במסמך רשמי בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בארץ־ישראל. ההצהרה, המבטאת במשתמע הכרה ביהודים כעם, הייתה מאוחר למסמך יסודי במתן המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. אלא שבמהלך שנות שלטונם בארץ, צמצמו הבריטים את משמעותה של ההצהרה בספרים הלבנים שפרסמו, ובמיוחד בספר הלבן משנת 1939. ההצהרה נתנה לתנועה הציונית יוקרה רבה, העלתה את מורל היהודים ברחבי הגולה, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, ועזרה להגביר את העלייה ארצה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו." (אגרות הראי"ה ג' קנה).

[עריכה] המונח הבית הלאומי

המונח "הבית הלאומי" שנכלל בהצהרת בלפור אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדעי המדינה. השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי או לישות מדינית מסוג כזה או אחר, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. השימוש בתואר "לאומי" (national) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית שהפך באותו זמן לעיקרון המנחה במדיניות הבינלאומית.

אחד השותפים למשא ומתן על ההצהרה מהצד הבריטי^[^{דרוש מקור}^] טען כי במשך שנות קיומה של האימפריה הבריטית, מעולם לא נעשה שימוש במונח "בית לאומי". באימפריה הבריטית היו מוגדרות ישויות שונות כגון: פרוטקטורט, קומונוולת', קונדומיניון ומושבת-כתר. לדבריו לאיש לא היה מושג מה משמעותו המעשית של המונח "בית לאומי".

מקס נורדאו ונחום סוקולוב השתמשו במונחים דומים בגרמנית כאשר נוסחה תוכנית באזל בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 עמדו בפני ועדת הניסוח שתי הצעות:

Judisches Gemeinwesen (יוּ‏דישֶ‏ע גֶ‏מַ‏יינְווסן) – "קהילה" יהודית או "התאגדות" יהודית, מונח המקביל ל-commonwealth באנגלית, ומתאר מדינה בלי התחייבות לסוג השלטון בה. המונח עשוי להתייחס לממלכה, רפובליקה, קונפדרציה וכו', והוא נכלל בשמות המדינות: קנדה, אוסטרליה ועוד.
. Heimstatte (הֵיימשטַ‏אטֶה) – "מולדת", מונח המקביל ל-homeland באנגלית, ומתאר שלטון אוטונומי, לאו דווקא מדינה עצמאית לגמרי.

הרצל העדיף את Judisches Gemeinwesen, אבל נורדאו חשב שהמונח Heimstatte יתקבל טוב יותר בעיני שליטי האימפריה העות'מאנית. בסופו של דבר קיבל הקונגרס את דעתו של נורדאו, וקבע כי התנועה הציונית שואפת להקמת "מולדת" ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות (צ'רטר) של אומות העולם.