מזרח ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
העיר העתיקה וכיפת הסלע (מבט מצפון לדרום)
תצפית על שכונת סילוואן ועיר דוד בירושלים המזרחית מאזור שער האשפות, נובמבר 2009

מזרח ירושלים או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל על שטח זה את החוק הישראלי. השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה היומיומית, "מזרח ירושלים" מתייחס בעיקר לשכונות הערביות במזרח העיר. מיד אחרי הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים לפי צו הממשלה דאז בהתאם לסעיף 11ב של פקודת סדרי השלטון והמשפט.‏[1] החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו.

על פי ההגדרה הפוליטית של "מזרח ירושלים", היא כוללת לא רק את השכונות הערביות במזרח העיר, אלא את כל השטחים שסיפחה ישראל ב-1967 לתחום המוניציפלי של ירושלים ממזרח, מדרום ומצפון לעיר ובכלל זה העיר העתיקה, הר הזיתים, הר הצופים שמחוץ למובלעת הר הצופים, אזור סילואן (כפר השילוח), ואדי ג'וז, ג'בל מוכאבר, חלק מאבו דיס, שועפאט, בית חנינא ואזור עטרות וקלנדיה בצפון ירושלים, וכן השכונות היהודיות שנבנו בשטחים אלה לאחר מלחמת ששת הימים, כגון רמות, גילה, נווה יעקב, תלפיות מזרח (המכונה "ארמון הנציב"), חומת שמואל, פסגת זאב ועוד.

העיר העתיקה היא המרכז הלאומי והרוחני של הישראלים ושל היהודים בעולם ובה נמצאים אתרים הקדושים לשלוש הדתות המונותאיסטיות: הר הבית הקדוש ליהודים, למוסלמים ולנוצרים (כיום בנויים עליו מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע, והוא מנוהל על ידי הווקף המוסלמי), הכותל המערבי הקדוש ליהודים, כנסיית הקבר וויה דולורוזה הקדושים לנוצרים.

עתיד מזרח ירושלים הוא נדבך משמעותי ביותר במחלוקת על עתידה של העיר ירושלים כולה, והוא מהווה חלק משמעותי בסכסוך הישראלי פלסטיני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון רוקפלר במזרח העיר.

השלטון הירדני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים המחולקת, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן

על פי הצעת תוכנית החלוקה של ארגון האומות המאוחדות (האו"ם) משנת 1947, הייתה העיר ירושלים אמורה להיות חלק משטח בינלאומי בניהול האו"ם, אולם התוכנית לא התקבלה ולא יושמה בפועל. לאחר מלחמת העצמאות שלטה ישראל בחלקיה המערביים של העיר ירושלים (אזור מרבית השכונות היהודיות) ובאזור הר הצופים, ואילו ממלכת ירדן שלטה בעיר העתיקה ובשכונות המזרחיות של העיר, בהם גם הרובע היהודי, שתושביו היהודים הועברו לישראל. בשנת 1950 סיפחה ממלכת ירדן את הגדה המערבית, ומזרח ירושלים בתוכה, והחילה עליהם את החוק הירדני. סיפוח זה הוכר רשמית רק על ידי שתי מדינות: בריטניה ופקיסטן, אך היו מדינות אחרות שקיבלו אותו דה-פקטו.

במהלך השלטון הירדני איבדה ירושלים המזרחית את מעמדה מתקופת המנדט כעיר מרכזית, והפכה לעיר-סְפר. חרף סעיף בהסכמי רודוס (1949) שהבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים, מנע השלטון הירדני כניסת ישראלים למקומות הקדושים ליהודים, והתיר לתיירים בני דתות אחרות לצאת מהחלק הירדני של העיר אל החלק הישראלי - אך לא להיכנס אליו מישראל.

שלטון ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים המאוחדת

בעקבות מלחמת ששת הימים עבר השטח לידי ישראל והיא סיפחה אותו לריבונותה, סיפוח שנתון במחלוקת בינלאומית. הסיפוח כלל את כל שטח העיר הירדנית (6.4 קמ"ר) וכן 64 קמ"ר המקיפים אותה משטחי הסביבה. השלטון הישראלי התיר בעיקרון חופש פולחן לכל בני הדתות, אולם המעבר מן יהודה ושומרון לירושלים, ובפרט להר הבית, נחסם לעתים קרובות, בעיקר בתקופות של מתיחות ביטחונית. כיום אוכפת משטרת ישראל מדיניות שעל-פיה מותר לתושבים ותיירים לא מוסלמים לעלות להר הבית לסיור בלבד, ואסור להם להתפלל במקום. הכניסה להר הבית והתפילה בו מותרת למוסלמים תושבי הגדה המערבית אם הם מצוידים באישורים מתאימים. הכניסה למוסלמים אזרחי ישראל ומוסלמים בעלי אזרחות זרה חופשית בדרך כלל.

בשנת 1980 נחקק "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", המכריז בסעיף 1: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בעקבות חקיקת החוק החליטה פה אחד מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (בהימנעות ארצות הברית) את החלטה 478 הקובעת כי החוק מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי.

בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות בגדה המערבית. עם זאת בהסכם השלום שנחתם בינה לבין ישראל ב-1994 הובטח לה מעמד מיוחד במקומות הקדושים בירושלים. הירדנים הצהירו כי אופיו של מעמד זה ייקבע בתיאום עם הפלסטינים.

הסכם אוסלו שנחתם ב-13 בספטמבר 1993 לא הציג פתרון לסוגיית מעמדה של ירושלים ודחה את ההכרעה להסכם מאוחר יותר בין ישראל לרשות הפלסטינית. סקר שפורסם בראשית 2011 טען כי אחוז נכבד מתושבי מזרח ירושלים מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראלי בכל הסדר עתידי וחלקם אף מוכנים להעביר את מקום מגוריהם כדי להישאר אזרחים ישראלים במקרה שהשטח יועבר לרשות הפלסטינית‏[2].

בעקבות האינתיפאדה השנייה הוחלט להקיף את ירושלים, ובכלל זה מזרח ירושלים, ואף שטחים נוספים ממזרח לה שלא סופחו רשמית לישראל, בגדר ההפרדה על מנת למנוע פיגועי טרור בעיר. פרויקט זה מכונה "עוטף ירושלים". בנוסף לכך, צה"ל הקים מספר מחסומים בין ירושלים המערבית למזרח ירושלים.

באמצע שנת 2014 החלו מהומות במזרח ירושלים, שבהן פגעו ערבים בתושבי השכונות היהודיות. המהומות כללו שלושה אירועי ירי: הראשון בשכונת מעלה הזיתים, השני בשכונת נוף ציון ובמקרה השלישי נורה חייל צה"ל בשכונת ואדי אל-ג'וז ונפצע קשה.‏[3]

אוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח ירושלים התגוררו ב-2012 497,640 תושבים (כ-61% מאוכלוסיית העיר) מהם כ-193,200 (39%) יהודים, כ-286,520 (58%) ערבים מוסלמים, וכ-11,380 (2.3%) ערבים נוצרים.‏[4] לאחר מלחמת ששת הימים, והחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, הוענק לערבים במזרח העיר שהיו בה בעת מפקד אוכלוסין שהתקיים ביוני 1967, מעמד של תושבי קבע בישראל, והם נושאים תעודות זהות כחולות. הם אינם זכאים להשתתף בבחירות לכנסת. הם רשאים לבחור בבחירות לעיריית ירושלים, אך בדרך כלל הם מחרימים את הבחירות, כביטוי להתנגדותם לשלטון הישראלי, כך שאין להם נציגות במועצת העירייה. עם זאת, מתוקף היותם תושבי קבע זכאים ערביי ישראל לקבל אזרחות ישראלית, בהתאם לחוק האזרחות המחייב מספר תנאים, ביניהם הצהרת נאמנות, אי החזקת אזרחות זרה וידיעה בסיסית של השפה העברית. רוב ערביי מזרח ירושלים אינם מבקשים אזרחות ישראלית.

על פי תקנות הכניסה לישראל (1974) מעמד תושב קבע בישראל, בשונה מאזרחות ישראלית, אינו נצחי ותושב ששהה מחוץ לישראל מעל 7 שנים או קיבל אזרחות זרה מאבד את מעמדו כתושב קבע ואת זכותו להיכנס לישראל. מאז שנת 1995 מקפיד משרד הפנים על ביצוע נוהל של שלילת מעמד תושבות מאלו שעזבו את ישראל, גם כלפי תושבי מזרח ירושלים‏[5]. בשנת 2008 ביצע משרד הפנים בדיקה יזומה של שהות בירושלים ושלל את מעמד תושב הקבע מ-4577 פלסטינים מזרח-ירושלמים אשר בדיקות המשרד מצאו שהם עזבו את ישראל לפני מעל 7 שנים‏[6]. במזרח ירושלים מתגוררים גם ערבים רבים שהגרו אליה מיהודה ושומרון, לאחר שנת 1967. בשנת 1988 החליטה ממשלת ישראל שאדם שיכול להוכיח שהוא מתגורר בירושלים לפחות מאז סוף שנת 1972 יוכל להמשיך להתגורר בירושלים באותו בית‏[7]. בשנת 2007, בעקבות הקמת גדר ההפרדה שמנעה תנועה חופשית בין מזרח ירושלים ויהודה ושומרון, החליטה הממשלה לאפשר לתושבי יהודה ושומרון אשר התגוררו בירושלים לפחות מאז 1987, לבקש אשרת שהייה זמנית בירושלים שתאפשר להם תנועה בין ירושלים ויהודה ושומרון, ללא הענקת מעמד של תושב קבע. אשרות זמניות כאלו ניתנות על בסיס פרטני‏[8].

בסקר שנערך בסוף שנת 2010 ייחסו 67-69% מהנשאלים חשיבות רבה לזהותם הערבית, הירושלמית והפלסטינית, וכמעט אותו שיעור של נסקרים ייחסו חשיבות רבה להיותם בעלי תעודת זהות כחולה. כ-39% אמרו שאם תינתן בידיהם הבחירה הם יעדיפו להיות אזרחי ישראל לעומת 31% שיעדיפו להיות אזרחי מדינה פלסטינית‏[9].

באוכלוסייה הערבית של מזרח ירושלים יש אחוז גבוה יותר של נכים, מזה שבחלקי העיר האחרים. כשמונה אחוזים מהתושבים הם בעלי לקות. אולם, מסיבות מגוונות, נגישות הבנייה בשכונות ערביות אלה ירודה מזו שבשאר חלקי העיר והדבר מסב לאוכלוסייה נזק. נגישות הבנייה הלקויה היא גורם משמעותי בנשירת תלמידים ערבים נכים, ממזרח ירושלים, ממערכת החינוך הכללית והמיוחדת‏[10].

שכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ירושלים וגבולותיה מאז 1949

שכונות ערביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכונות הערביות העיקריות במזרח ירושלים הן‏‏[11]:

שכונות יהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתים בשכונת הר חומה

שכונות ומתחמים יהודים במזרח ירושלים הם:

חשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת החשמל המזרח ירושלמית

הזיכיון להולכת חשמל בירושלים היה עוד לפני חלוקת העיר בידי חברת החשמל המזרח ירושלמית, בראשותו של אנוואר נוסייבה. החברה ייצרה חשמל באמצעות מתקן גנרטורים והוליכה אותו לצרכנים בשכונות העיר ובסביבותיה. עם איחוד העיר בשלטון ישראל ב-1967 נותרה החברה בשליטה פרטית וקיבלה זיכיון מממשלת ישראל לאספקת חשמל לשכונות מזרח ירושלים וצפונה. עד סוף שנת 1987 סיפקה החברה חשמל גם לשכונות היהודיות באזור כמו מעלה אדומים, נוה יעקב, הגבעה הצרפתית, רמות אלון ותלפיות מזרח. כיום החברה היא בעלת זיכיון לרכישת חשמל מחברת החשמל לישראל, הולכתו ומכירתו לצרכנים במזרח העיר, ברמאללה, בבית לחם וביריחו.

תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוסים ומיניבוסים בשכונות הערביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"זברה", מיניבוס של חברת ההסעות המאוחדת בדרך בר לב
תחנת האוטובוסים ברח' סולטאן סולימאן בירושלים המזרחית

עד שנת 2004 שררה אנדרלמוסיה בקוי התחבורה הציבורית בשכונות הערביות במזרח העיר. עשרות חברות פרטיות ומשפחתיות הפעילו קוים בלתי סדירים או סדרים למחצה, בלא פיקוח נאות ובכלי רכב מיושנים. בשנת 2004 הגדירו עיריית ירושלים, משרד התחבורה ותוכנית אב לתחבורה ירושלים פרויקט לאיחוד של החברות למסגרת של חברה מאוחדת (شركة السفريات الموحدة, שרכת א-ספריאת אל-מווחדה, "חברת הנסיעות המאוחדת") ובה חמש חברות-בנות, המופעלות לפי זיכיון. יחד עם נציגי האוכלוסייה תוכננו ונקבעו מסלולים קבועים. כן נקבעו מספרי קווים ותדירות (גבוהה יחסית) וניתנו זיכיונות הפעלה לפי מכרז. החברה מפעילה צי של מיניבוסים מתוצרת מרצדס, שנרכשו בסיוע משרד התחבורה. המיניבוסים צבועים באופן אחיד בתבנית פסים ירוק-לבן (לקווים פנים-עירוניים) או כחול-לבן (לקווים כפריים/פריפריאליים) ונקראים בעגה המקומית "זברות" או "אוטובוס ערבי". המחירים מסובסדים ונקבעים לפי חוק.

מרכז ההפעלה הוא התחנה המרכזית של מזרח ירושלים שלה שני מסופים סמוכים: האחד ברחוב סולטאן סולימאן, ממזרח לגן הקבר, בין שער שכם ושער הפרחים המיועד בעיקר לקווים הבין-עירוניים, והשני בדרך שכם ממערב לגן הקבר המשמש את הקווים העירוניים. בנוסף פרושות ברחבי מזרח העיר עשרות תחנות אוטובוס תקניות, חלקן משותפות עם קווי "אגד". הקווים נוסעים בעיקר בכבישים העירוניים והכפריים של מזרח ירושלים, אך גם בדרך חברון וכביש מספר 1 (דרך בר לב) וכן בשכונות "קו תפר" כמו גבעה הצרפתית ותלפיות מזרח. הקווים נחשבים לנוחים ויעילים ורוב תושבי האזור מעדיפים אותם על פני תחבורה פרטית, שנתח השימוש בה ירד מאד. גם ציבור קטן של יהודים משתמש בתחבורה ציבורית זו, בעיקר בשבת ותיירים בעלי תקציב נמוך.‏‏‏[36][37][38]

הרכבת הקלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול הרכבת הקלה בירושלים הוקם כך שקו צפון-דרום שלו יוצא משועפאט, עובר בפסגת זאב, ממשיך לאורך דרך בר לב, משיק לעיר העתיקה וממשיך בכיוון דרך חברון. התכנון הוא שהקו ישרת אוכלוסייה מעורבת ויוזן גם מקווי תחבורה ציבורית המגיעים ממזרח. ביולי 2014 החלו מהומות בשכונות הערביות שפגעו בתשתית ובחלונות של הרכבת הקלה, ותוכנית הנסיעה של הרכבת שונתה כך שלא תעצור בשכונות אלו.‏[39]

גדר ההפרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עוטף ירושלים

עוטף ירושלים, חלק מגדר ההפרדה שנמצא באזור ירושלים, נבנה בעשור הראשון של המאה ה-21. הגדר מפרידה בין שכונות שונות של מזרח ירושלים, ובין העיר לערים אחרות בגדה המערבית. הקמתה מקשה על תושבי השכונות שנותרו מחוץ לה להגיע לירושלים, ומחייבת אותם לעבור במחסומים, המלווה לעתים בהמתנה של שעות על מנת להגיע לצד המערבי של החומה. בנוסף, אנשי עיריית ירושלים ורשות הדואר נמנעים מלהיכנס לחלק מהשכונות שמחוץ לגדר כדי לספק שירותים והמשטרה נכנסת אך ורק בליווי של מג"ב[40][41].

מנגד, לרשות הפלסטינית אסור לפעול באזורים אלו ולהעניק שירותים, מכיוון שהם שייכים מוניציפלית לעיריית ירושלים. בתגובה לעתירות שהגישה האגודה לזכויות האזרח, טענה עיריית ירושלים כי היא עושה מאמץ לדאוג לתושבים, וכי בעיות באספקת שירותים, אם קיימות, הן תוצאה של חששות ביטחוניים ולא של מדיניות מכוונת". ב-7 בינואר 2010 אמר יקיר שגב, מחזיק תיק מזרח ירושלים בעירייה כי "לעיריית ירושלים כיום אין כל תפקיד בניהול אותן שכונות ואין לה את היכולת להתמודד עם המצב המורכב אליו נקלעו כ-55 אלף תושביהן. מדינת ישראל ויתרה. הן מחוץ למרחב הטיפול של מדינת ישראל ובוודאי של העירייה. מבחינת כל ביטוי מעשי - זה רמאללה. חוץ מהימין החצי הזוי, אני לא מכיר אנשים שרוצים להחיל ריבונות ישראלית באזורים אלו"[42].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מזרח ירושלים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שטחי מזרח ירושלים הוגדרו על ידי שר הביטחון כמוחזקים על ידי צבא-הגנה לישראל, והוחל עליהם סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948, הקובע: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך, עיתון רשמי, תש"ח, תוספת א', ע"מ 61
  2. ^ יצחק בן חורין, ירושלים בירת פלסטין? הרוב מעדיפים את ישראל, באתר ynet‏, 12 בינואר 2011
  3. ^ ניר חסוןהוכפל מספר מקרי האלימות נגד תושבים יהודים במזרח ירושלים, באתר הארץ.
  4. ^ אוכלוסיית ירושלים, לפי גיל, דת ופריסה גאוגרפית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2014
  5. ^ דו"ח בצלם http://www.btselem.org/hebrew/jerusalem/revocation_of_residency.asp
  6. ^ שלילת מעמד התושבות מתושבי קבע בירושלים, מכתב של משרד הפנים מ-5 בנובמבר 2009, אתר המוקד להגנת הפרט
  7. ^ בג"ץ 10219/08
  8. ^ החלטה מיום 28.10.2007, החלטה מספר 2492 של ממשלת ישראל ה-31, משנת 2007, באתר של משרד ראש הממשלה
  9. ^ The Palestinians of East Jerusalem: What do they really want?, Pechter Polls, Summary, Q9, Q14, Q17
  10. ^ הנגישות של בית הספר לתלמיד נכה מתחילה מדלת הבית יעל דניאלי-להב, עניין של גישה, גיליון 8, דצמבר 2008
  11. ^ The palestinians of east jerusalem: What do they really want?, Pechter Polls, page 3
  12. ^ שכונת הרובע המוסלמי - נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  13. ^ שכונת הרובע הנוצרי-נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  14. ^ שכונת שועפט- נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  15. ^ שכונת ג'בל מוכבר - נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  16. ^ שכונת ראס אל עמוד-נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  17. ^ שכונת א-טור נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  18. ^ שכונת סילואן-נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  19. ^ שכונת ואדי ג'וז- נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  20. ^ שכונת אום טובה- נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  21. ^ שכונת עיסוויה- נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  22. ^ שכונת פסגת זאב נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  23. ^ שכונת גילה - נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  24. ^ שכונת רמות נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  25. ^ שכונת נווה יעקב נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  26. ^ שכונת תלפיות מזרח - נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  27. ^ מכון ירושלים
  28. ^ שכונת רמת אשכול נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  29. ^ שכונת גבעה צרפתית - נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  30. ^ שכונת מעלות דפנה נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  31. ^ שכונת רמת שלמה נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  32. ^ שכונת חומת שמואל - הר חומה נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  33. ^ שכונת הרובע היהודי -נתונים סטטיסטיים, באתר של עיריית ירושלים
  34. ^ שלום ירושלמי, ירושלים מודל 2011: המשוואה המסובכת ביותר בעולם, באתר nrg‏, 3 ביוני 2011
  35. ^ מצפצפים על אובמה: יהודים קונים בתים בבית צפאפא
  36. ^ מאיה חושן, ‏מערכת התחבורה הציבורית במזרח ירושלים באתר מכון ירושלים לחקר ישראל - ירושלים במספרים‏
  37. ^ אלי אושרוב, קווי 67': כך התייעלה התחבורה הציבורית במזרח ירושלים, באתר nrg‏, 17 בפברואר 2010
  38. ^ Coexistence Training
  39. ^ ניר חסוןהמהומות בירושלים מותחות קו של פחד בין שני חלקי העיר, באתר הארץ.
  40. ^ ניר חסוןחמושים השתלטו על בית ספר בכפר עקב במזרח י-ם, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2009יהונתן ליס, תושבים במזרח ירושלים: רשות הדואר הפסיקה חלוקת דואר בשכונותינו, באתר הארץ
  41. ^ רונן מדזיני, ישראל ויתרה על כפרי ירושלים שמעבר לגדר, באתר ynet‏, 08 בינואר 2010
  42. ^ הודעה לעיתונות של האגודה לזכויות האזרח