התנחלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
העיר אריאל, התנחלות ביהודה ושומרון
ההתנחלות ענתות בגוש אדומים

התנחלות היא כינוי ליישוב שהקימו יהודים ישראלים מעבר לקו הירוק אחרי מלחמת ששת הימים. המילה משמשת בעיקר לתיאור יישובים ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן שבהם לא הוחל החוק הישראלי ושבהם עדיין קיים ממשל צבאי, וכן לתיאור יישובים שנמצאו ברצועת עזה ובחצי האי סיני ושפונו במהלך השנים. עם זאת, הן גורמים בינלאומיים והן גורמי שמאל ישראליים מכנים כך גם את ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים, ולעתים גם את יישובי רמת הגולן. גורמים נוספים, הן יהודיים‏[1] והן ערביים מכנים כך גם יישובים יהודים שהוקמו בכל חלקי ארץ ישראל ובכל התקופות (או בתקופות מסוימות אחרות).

נכון לאמצע שנת 2013 גרו בהתנחלויות כ-370,000 תושבים‏[2]. מספר זה אינו כולל את 20,000 היהודים המתגוררים ברמת הגולן ואת כ-200,000 לפחות הישראלים המתגוררים במזרח ירושלים‏‏‏[3]. אחוז הגידול באוכלוסייה בהתנחלויות בשנת 2007 היה 5.2%‏‏[4]. אחוז גידול זה גבוה פי שניים מזה של כלל האוכלוסייה הישראלית[5].

מעמדן מבחינת המשפט הבינלאומי של ההתנחלויות שנוי במחלוקת, כאשר רוב מדינות העולם מתנגדות למדיניות הקמת ההתנחלויות של ישראל, והובעו דעות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות[6] כמו גם על ידי גורמים אחרים‏[7][8][9] לפיהן הקמתן הייתה בניגוד למשפט הבינלאומי. על פי דעות אחרות - הקמתן איננה סותרת את כלליו[10][11], וכך סבורה גם מדינת ישראל[12].

על מעמדם של המושגים "התנחלות" ו"מתנחלים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש במושג "התנחלות" בשנת 1955

בהגדרתו הבסיסית, מתייחס המושג "התנחלות" להתיישבות ב"נחלה", שפירושה אחוזה, קנין ובייחוד קנין אדמה או ירושה[13]. הביטוי "נחלת אבות" מתייחס לחלקת ארץ העוברת מדור לדור כירושה משפחתית. כלומר, למונח "התנחלות" (שהוא בעיקרו מילה נרדפת ל"התיישבות") יש אסוציאציה שונה במקצת מזו של "התיישבות". "התנחל" מופיע פעמים אחדות כבר בספר במדבר, למשל: "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ, אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה. לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ"[14]. במשמעות זו הוא עוסק בהתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל, ובמשמעות זו עוסק במושג גם התלמוד. הביטוי "התנחלות" משמש גם באופן כללי לתיאור של היאחזות שבטים נודדים ביישוב קבע.

בתולדות הציונות שימש המושג "התנחלות" לתיאור ההתיישבות היהודית, ובמיוחד ההתיישבות החלוצית, בארץ ישראל. למשל, ראשוני המתיישבים ברמת השרון נקראו "מתנחלים" ובעיר קיים רחוב "המתנחלים" הקרוי על שמם‏[15]. אפשר למצוא את המושג "התנחלות" גם בדברי חיים ארלוזורוב: "מהעלייה החלוצית של חמש השנים האחרונות קיבל רק חלק קטן מאוד אפשרות התנחלות"‏‏‏[16]. המונח "התיישבות" (וכן "מושבות" שנקראו בתחילה גם "קולוניות") שימש גם הוא לתיאור ההתיישבות היהודית, אולם, בד בבד, שימש גם תרגומו של המונח "קולוניזציה" ("קולוניות" וכו') שרווח בלשונות אירופה בתקופת הקולוניאליזם. עם זאת, המונח התנחלות אינו מיוחד להתיישבות של יהודים. הוא מציין התנחלות ביישוב קבע מכל סוג, כמו התנחלות של שבטי נוודים ביישובי קבע. למשל: התנחלות של שבטי בדואים. בכנס החברה הגאוגרפית הישראלית, שהתקיים ב-1978 באוניברסיטת בר-אילן, הרצה פרופ' ארנון סופר בנושא: "תהליכי התנחלות ערבית בישראל - השלכות וממדים".

לאחר מלחמת ששת הימים החל כינוי זה לשמש גם לציון יישובים יהודיים שהוקמו או שהוקמו מחדש מעבר לקו הירוק, בדומה לתיאור ההתיישבות היהודית בראשית הציונות המודרנית. על אף שהביטוי "התנחלות" מציין ישוב - רבים, במיוחד אלה שאינם רואים בהתנחלויות יישובים לגיטימיים, נמנעים מלתארן כיישובים.

בשל התגברות הביקורת על מפעל ההתנחלות ביהודה, שומרון ועזה במהלך השנים, ובשל היחס השלילי של חלקים בציבור למתנחלים ולהתנחלויות, יש המבקשים להימנע מייחוד התואר "מתנחלים" לתושבים בשטחים אלה (ובמיוחד לתושבי היישובים המזוהים עם גוש אמונים, לעומת יישובי בקעת הירדן והיישובים הפרבריים הקרובים לקו הירוק למשל), בטענה שאין הבדל מהותי בינם לבין היהודים בשאר חלקי ארץ ישראל. לדעתם, כל היישובים היהודיים בארץ הם התנחלויות, וייחוד התואר "מתנחלים" להם נובע ממגמה לתייגם ולהדירם אל מחוץ למחנה.

למרות זאת, מרבית דוברי העברית משתמשים במושגים "התנחלויות" ו"מתנחלים" לתיאור היישובים והתושבים הישראליים ביהודה, שומרון ועזה. ביטויים אלה משמשים הן את מתנגדי ההתנחלויות (אשר נמנעים מן השימוש בביטויים "יישובים" ו"מתיישבים" לגבי היישובים והתושבים היהודיים שמעבר לקו הירוק), הן את הנייטרלים ביחס אליהן, ולעתים אף את המתנחלים עצמם אשר מתנגדים להימנעות משימוש במלים "יישובים" ו"מתיישבים". אנשי ימין יהודים וכן גם לאומנים ערבים מתנגדים להבחנה בין היישובים שהוקמו על ידי התנועה הציונית שמשני עברי הקו הירוק. לדידם כולם התנחלויות או יישובים (ובעיני הלאומנים הערבים יישובים בלתי חוקיים).

רקע היסטורי להקמת ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנחלות בשומרון, (שא-נור) 1978

מלחמת ששת הימים העמידה את ישראל בפני דילמה. מחד, רצתה ממשלת ישראל להשתמש בשטחים שכבשה למטרות ביטחון, ולהמשיך ולהחזיק בכולם או ברובם לאורך זמן. גם הזיקה ההיסטורית לאזורים אלה עודדה צעד זה. מאידך, סיפוח כל השטחים למדינת ישראל היה עלול לעורר התנגדות בינלאומית (כפי שאכן עורר סיפוחה של מזרח ירושלים ולימים סיפוח רמת הגולן), וכן היה מחייב להעניק לתושבים הפלסטינים במקום, שהיו חפצים בכך, זכויות אזרח במדינת ישראל, מה שהיה מעמיד בסכנה את הרוב היהודי במדינה, רוב שכל ממשלות ישראל רואות בו חשיבות.

השאלה שנותרה בלתי פתורה גרמה ליחס דואלי של ממשלות ישראל לחבלי ארץ אלו. כמה ממשלות מימין ומשמאל תמכו ואף יזמו הלכה למעשה את ההתנחלויות, אך הותירו את האזורים שבהן הוקמו מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. ממשלות אחרות פעלו להגבלה ואף לפינוי של ההתנחלויות.

הסכם השלום בין ישראל למצרים הוביל לפינוין של ההתנחלויות בחצי האי סיני, ותוכנית ההתנתקות הביאה לפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון השומרון. אף ממשלה לא הכריעה בצורה חד משמעית את גורלם של יהודה והשומרון. עקב כך, נוצרה מציאות שבה קיימת התיישבות של מאות אלפי ישראלים יהודים על אדמות, שמצד אחד לעם היהודי יש זיקה היסטורית ודתית אליהן, ויש הטוענים שהן גם בעלות חשיבות ביטחונית למדינת ישראל, ומצד שני אינן בתחומה הריבוני של מדינת ישראל, והן בתוך אזור המיושב במספר רב של פלסטינים, שעל כולו או מרביתו מקווים אש"ף והקהילה הבינלאומית בהנהגת האו"ם [17][18] להקים מדינה פלסטינית[19].

פעולת ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה מכונה בשם "מפעל ההתנחלות", ומשמשת את ישראל לשלוט בשטחים אלו, להשתמש במשאביהם (בעיקר קרקעות ומים) ולהקשות על פינוים, וזאת בטיעונים של זכויות היסטוריות וכן בטיעונים משפטיים של ארעיות וצרכים ביטחוניים.

הדרישה להקים יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו החלה להישמע זמן לא רב אחרי המלחמה, וברבות הימים הוקמו התנחלויות בכל השטחים שנכבשו, ובחצי-האי סיני בכלל זה (אך לא בשטחים שנכבשו מאוחר יותר, כמו דרום לבנון).

בקיץ 1967 פורסמה תוכנית אלון שהמליצה לספח לישראל את החלק המזרחי של יהודה ושומרון (בקעת הירדן), את גוש עציון ושטחים בין ירושלים ורמאללה (לצורך הרחבת פרוזדור ירושלים הצר ובעל משמעות ביטחונית חשובה), ואת החלק הדרומי של רצועת עזה, כמו גם את רמת הגולן. בתוכנית זו ניתן דגש לשיקול הדמוגרפי, ועל כן ניתנה המלצה לסיפוח שטחים בהם הייתה אוכלוסייה פלסטינית דלילה, אך לא שטחים בהם הייתה אוכלוסייה פלסטינית רבה. אף כי תוכנית זו לא נתקבלה באופן רשמי, ממשלות ישראל פעלו על פי רוח התוכנית עד למהפך השלטוני בשנת 1977, ובעקבותיה הוקמו התנחלויות רק בשטחים שיועדו לסיפוח בידי ישראל על פי תוכנית זו.

ההתנחלות הראשונה שהוקמה באזור יהודה ושומרון היא היישוב כפר עציון בגוש עציון, שהוקם מחדש בקיץ 1967 על חורבותיו של הכפר שנכבש ונחרב בידי הלגיון הירדני במלחמת העצמאות. הקמת היישוב מחדש אושרה בידי הממשלה, בעקבות לחץ של בני כפר עציון ההיסטורי על ממשלת ישראל. לאחר הקמתו של כפר עציון הוקמו יישובים נוספים בשטחו של גוש עציון, ראש צורים ואלון שבות (1969-1970), אלעזר (1975) ומגדל עוז (1977). בשנים אלו הוקמו מרבית ההתנחלויות בבקעת הירדן ובמדבר יהודה: ארגמן, מחולה וקליה (1968), גלגל, ייטב, מעלה אפרים ומשואה (1970), חמרה ומצפה שלם (1971), גיתית ומכורה (1973), מעלה אדומים ופצאל (1975), נתיב הגדוד ורועי (1976), אלמוג, כוכב השחר, נירן ותקוע (1977). יישובים נוספים הוקמו בסביבות ירושלים: הר גילה, בית חורון ומבוא חורון[20].

בפסח 1968, התיישבה במלון "פארק" בחברון קבוצה בהנהגת הרב משה לוינגר. למחרת ליל הסדר, שלחה הקבוצה מברק ברכה קצר לשר הביטחון, משה דיין: "חג שמח - ממתנחלי חברון". הייתה זו הפעם הראשונה, בה מישהו השתמש בביטוי "מתנחלים" בהתייחס להתיישבות ישראלים בשטחים שישראל תפסה ב-1967. במהלך חול המועד, הגיע יגאל אלון, שכיהן אז כשר העבודה, לחזק את ידי המתנחלים. חברי הקבוצה ניאותו לצאת מן המקום, רק לאחר שקיבלו היתר להקמת קריית ארבע, הסמוכה לעיר.

ההתנחלות הראשונה ברצועת עזה הייתה כפר דרום שהוקמה ב-1970. בדומה לכפר עציון, גם התנחלות זו הוקמה על חורבות ישוב יהודי שנכבש במלחמת העצמאות בידי הצבא המצרי.

אחרי מלחמת יום הכיפורים חלה התפתחות משמעותית, כאשר הציונות הדתית התחילה להתנחל. הגרעינים הראשונים של הציונות הדתית היו תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב באותה עת. מאז קמו התנחלויות רבות הן בגיבוי הממשלות השונות, הן תוך עצימת עין, הן תוך קביעת עובדות בשטח על ידי המתנחלים, שאשררו מאוחר יותר על ידי הממשלות השונות.

בפברואר 1974 הקימו פעילים מהזרם הדתי-לאומי את תנועת "גוש אמונים". התנועה דגלה בהחלת הריבונות הישראלית על הגולן, על יהודה ושומרון, על רצועת-עזה ועל סיני, וראתה בזאת יעד חיוני בהגשמה. בתקופה של אווירת נכאים, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הצליחה תנועה זו להפיח בקרב תומכיה תקווה חדשה. בין תומכיה בציבור החילוני היו אנשי ההתיישבות העובדת כגון נעמי שמר, אריאל שרון ומאיר הר-ציון שראו במתנחלים את ממשיכי דרכם מבחינת התיישבות וציונות.

העמידה היחסית בתוכנית אלון, באה אל סיומה בהקמת סבסטיה על ידי תנועת "גוש אמונים", בתקופת ממשלת המערך בשנות השבעים. לאחר פינויים חוזרים ונשנים של ההתנחלות, הגיעו המתנחלים, שהיו ברובם מאנשי הציונות הדתית, בסיוע בוררות של המשורר חיים גורי, להסכם עם שר הביטחון שמעון פרס על שיכונם במחנה צבאי סמוך, הסכם שהביא למעשה להקמת ההתנחלות חרף התנגדותה הרשמית של ממשלת רבין הראשונה.

עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 הואץ קצב בניית ההתנחלויות והייתה תמיכה נלהבת בהן, שכללה הטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון. במיוחד זכורה הבטחתו של מנחם בגין: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות". התוכנית כללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר כדי לשלוט במישור החוף, הקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל‏[21]. ארגון מגמת ההתנחלות לא פסקה בתקופת ממשלות העבודה. פרויקט פיתוח הכבישים העוקפים והמנהרות לאחר הסכמי אוסלו, בזמן ממשלת רבין השנייה, חיזק מפעל זה. מספר האזרחים החיים בהתנחלויות בתחילת 2004 נאמד ברבע מיליון תושבים, וכ-40% משטחי יהודה ושומרון הוכפפו לתחומי השיפוט המוניציפלי של ההתנחלויות.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות התיישבו ממניעים אידאולוגיים וראו בהתיישבותם חלק מהגשמת מטרה חשובה יותר, כגון מצווה דתית, הקדמת הגאולה המשיחית, תרומה לביטחון ישראל, הגשמת הציונות והזדמנות להקים חברת מופת במסגרת התיישבות חלוצית הרחק מחיי העיר הסואנת. טיעונים ומניעים מקובלים למפעל ההתנחלויות הם:

ביטחון ישראל ומניעים מדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענה מרכזית להצדקת חשיבותן הביטחונית של ההתנחלויות הוא חלישתן על אזורים אסטרטגיים בישראל. לדוגמה, מישור החוף כפי שנראה מן ההתנחלות הר ברכה באזור שכם. מסומנים בחץ: מגדלי עזריאלי.

חלק מהתומכים בקיומן של ההתנחלויות מנמקים זאת בחשיבותן עבור ביטחונה של מדינת ישראל או של אזורים ותשתיות רגישים בה. טענה מרכזית המושמעת בהקשר זה היא שללא שטחי יהודה ושומרון רוחבה המינימלי של מדינת ישראל הוא כ-15 קילומטרים, ולכן ניתן לפצלה לשניים במתקפת בזק מהירה. עוד נטען שהרי יהודה וגבעות השומרון חולשים על מישור החוף, גוש דן וירושלים וללא התנחלויות, טרוריסטים פלסטינים ומדינות ערב העוינות את ישראל, ינצלו אותם כבסיסים להתקפות רקטות וטילים על ריכוזי האוכלוסייה והתשתיות של ישראל. טיעונים דומים מושמעים בזכות ההתיישבות בבקעת הירדן, המהווה טריז בין ערביי השטחים לערביי ירדן, עיראק וסוריה ומונעת יצירת חזית ערבית מאיימת מהמזרח הנושקת לעורפה של ישראל.

מנגד, המתנגדים להתנחלויות אומרים שהגנתן היא נטל הפוגע בביטחון ישראל ובכלכלתה. בפרט בלט הדבר בדיונים על גדר ההפרדה. יש הסבורים כי ההתנחלויות והמאחזים הוקמו ומוקמים במגמה למנוע מסירת שטחים אלו במסגרת הסדר שלום עם הפלסטינים. עוד נטען כי מרביתם של המתנחלים הם "מתנחלי איכות חיים" שאינם מוכנים להתיישב באזורים מבודדים יחסית, ומעדיפים אזורים בעלי גישה נוחה ומהירה לערים הגדולות. טענה זו מתבססת על העובדה כי רק כשליש מהמתנחלים יושבים באזורים שאינם סמוכים לקו הירוק.

זיקה דתית והיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעונים היסטוריים מתבססים על כך ששטחי יהודה ושומרון הם חלק מרכזי מארץ ישראל ההיסטורית וערש תרבות התנ"ך. על פי התנ"ך ועל פי מקורות אחרים, שטחים אלו ברובם היו בריבונות יהודית בתקופת מלכות יהודה וישראל ובתקופת החשמונאים. עיקר הטענה מוסב על שטחי יהודה ושומרון שבהם היה עיקר ההתיישבות היהודית בעת העתיקה ולא במישור החוף בו מרוכזת מרבית ההתיישבות היום. מסיבות אלו נטען כי אין לוותר על שטחים אלו בשל הזכות ההיסטורית שיש לעם היהודי על ארץ ישראל. גם החשמונאים התבססו בכיבושיהם על זכויות היסטוריות (לרבות במישור החוף) וידועה תשובתו של שמעון החשמונאי (שכבש את יפו ואת גזר) לשליח אנטיוכוס השביעי שבא בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו"[22].

טיעונים דתיים - שעיקרם הדגשה גוברת והולכת של מצוות יישוב ארץ ישראל, עד כדי טענה שהיא מהחשובות שבמצוות - העלה בין היתר הרב צבי יהודה קוק, שהגותו שילבה בין הצד המעשי בציונות המעשית, הצד הלאומי אצל המחנה הרווזיוניסטי, והתפיסה של מדינת ישראל כתחילת תהליך הגאולה מהאידאולוגיה של אביו.

התיישבות חרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי מגורים רבי קומות בעיר החרדית מודיעין עילית.
בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח.

ברחבי יהודה ושומרון קיימים מספר יישובים עירוניים בעלי אוכלוסייה חרדית: ביתר עילית, מודיעין עלית (קרית ספר), עמנואל ותל ציון (שכונה של כוכב יעקב). האידאולוגיה של התנחלויות אלה מבוססת על הרצון לחיות ביישוב שיהיו בו חרדים בלבד, והקמתן נבעה כפתרון דיור ולא ממניעים אידאולוגיים לאומיים. בחלק מיישובים אלה פועלת ועדת איכלוס, אשר תפקידה לדאוג לצביונה החרדי של אוכלוסיית העיר. התיישבות החרדים איננה זוכה להדים רבים בשיח אודות ההתנחלות, אף על פי שהם מהווים חלק לא מבוטל מאוכלוסיית ההתנחלויות. בחלק מיישובים אלה קצב גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר, הן מילודה והן ממעבר ממקומות אחרים‏‏[23].

התיישבות אידאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנחלים רבים (בהם תמכו גם אנשי שמאל וקיבוצים מתנועת ארץ ישראל השלמה כמו יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד) רואים את עצמם כממשיכי דרכם של הקיבוצים ושל יישובי חומה ומגדל המממשים את הקריאה הציונית להתיישב בכל ארץ ישראל, אף בלב יישוב ערבי (כדוגמת תל חי שהייתה דגל הציונות וחניתה שהייתה סמל ליישובי חומה ומגדל), שכן "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור[24]). חרף זאת, לא זכתה תנועת "גוש אמונים" לתמיכה רבה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת.

חלק מהמתנחלים ראו בהתנחלויות בחבלי ארץ התנ"ך הזדמנות להקים חברת מופת המשלבת תורה ועבודה, יהדות וציונות. כך, למשל, נטען על ידי המתנחלים שדגם היישוב הקהילתי, השכיח כיום באזורים רבים בארץ, הומצא לראשונה ביישוב עפרה. רבות מההתנחלויות הן בעלות אופי של יישוב קהילתי-דתי, ובלא מעט מהן הוקמו מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים ותורניים, לרבות ישיבות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות (המכינה הקדם צבאית הראשונה הוקמה בהתנחלות עלי). רבים מתושבי גוש קטיף התגאו בקהילה שהקימו ובנווה המדבר הירוק שהקימו בלב החולות של רצועת עזה. רוב היישובים הללו היו יחסית סגורים ואפשרו הקפדה על אורח חיים דתי אדוק, ובמקומות מסוימים אף חרדי.

אחרים רואים בשטחים הזדמנות להתחבר לטבע ולהתנתק מהעיר והעולם המערבי המתועש. כתוצאה מכך, בהתנחלויות ובמאחזים פרחו ענפים של חקלאות אורגנית, ובהרבה מאחזים יש תושבים העוסקים בחקלאות ולעתים אף ברעיית צאן. חלק מתושבי המאחזים הם נוער הגבעות, וכן חסידי ברסלב וחוזרים בתשובה המחפשים אחרי הארה רוחנית בנוף המדברי והמיסטי שמציעים מדבר יהודה וגבעות השומרון, עם ההיסטוריה רבת השנים שלהם, עוד מתקופת התנ"ך.

מעמדן המשפטי של ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת מעמדן המשפטי של ההתנחלויות, ובפרט שאלת הזכות להקמתן, שנויה במחלוקת בישראל ובעולם. הכנסת אשררה את החלת החוק הישראלי וסיפוח שטחי מזרח ירושלים ורמת הגולן לישראל, באמצעות חקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (ב-1980) וחוק רמת הגולן (ב-1981). בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות בשטחים ביהודה ושומרון, אך ישראל לא סיפחה שטחים אחרים ביהודה, שומרון ועזה ולא החילה עליהם את החוק הישראלי. מעמדם החוקי של אזרחי ישראל הגרים באזורים אלה הושווה (למשל: סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי) לזה של תושבי ישראל, אולם הן אינן מוגדרות מבחינה חוקית כחלק משטח מדינת ישראל‏[25].

לפי פסיקת בית המשפט העליון, אחיזתה של ישראל בשטחים שלא סופחו היא בגדר תפיסה לוחמתית. כנגד ההתנחלויות, יש שטוענים שהקמתן הפרה את עקרונות אמנת ז'נבה הרביעית, לפיהם "המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שכבוש על ידה"[26], אולם תחולת פסקה זאת של האמנה על ההתנחלויות, כמו גם פרשנותה, שנויות במחלוקת. טענה נוספת שהועלתה נגד חוקיות ההתנחלויות היא שישראל מפלה לרעה את הפלסטינים ומונעת מהם לבנות בתים, בעודה נותנת למתנחלים סיוע לבנייה‏[27], אולם לאור הסכם אוסלו ושאר ההסכמים וההסדרים בפועל שנוצרו בעקבותיו, ובמיוחד הניהול העצמי של רוב השטח על ידי הרשות הפלסטינית - שנויה גם טענה זו במחלוקת.

מעמדם של יהודה ושומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית, קיימת מחלוקת לגבי המעמד המשפטי של שטחי יהודה ושומרון. יש הרואים בשטחים אלו שטח כבוש. בין אלה, ישנם מומחים למשפט בינלאומי, כגון פרופ' ארנה בן-נפתלי מהמכללה למינהל וד"ר אייל גרוס מאוניברסיטת תל אביב‏‏‏[8], היוצאים כנגד עצם החוקיות של החזקת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק כשטחים כבושים. מנגד, מועלית הטענה שמכיוון שישראל כבשה את השטחים במסגרת הגנה עצמית במלחמת ששת הימים, זכותה להחזיק בשטחים עד השגת הסכם שלום שיקבע גבולות אחרים‏[28].

ישנם אחרים, כדוגמת פרופ' ג'וליוס סטון‏‏‏[29], המשפטן פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארצות הברית וממנסחי החלטה 242‏‏‏[30], המשפטן דאגלס פיית', בכיר לשעבר בממשל האמריקני, המשפטן פרופ' סטיבן שוובל, יועץ משפטי למחלקת המדינה האמריקנית, ולאחר מכן נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג[31]. פרופ' יהודה בלום, לשעבר שגריר ישראל באו"ם, ‏פרופ' טליה איינהורן ממרכז אריאל למחקרי מדיניות‏[32], פרופ' אליאב שוחטמן דיקן מכללת "שערי משפט"[33], ואף נשיאי בית המשפט העליון לשעבר, השופט שמעון אגרנט‏‏[34], והשופט מאיר שמגר[35], השוללים את הראייה של יהודה ושומרון כשטח כבוש ואף רואים בישראל את בעלת הזכויות החזקות ביותר בשטחים אלה: יותר מירדן, שסיפחה את הגדה המערבית אחרי 1948 (בסיפוח שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית), ויותר מהפלסטינים, שמעולם לא הייתה להם ריבונות שם. (ראו הרחבה בערך יהודה והשומרון וחבל עזה).

התומכים בהתנחלויות מבססים את חוקיותן מבחינת המשפט הבינלאומי על ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. בועידת סן רמו (1920) החליטו 52 מדינות חבר הלאומים להפקיד בידי בריטניה את המנדט להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, בהתאם להצהרת בלפור. מאוחר יותר הצטרפה אליהם גם ארצות הברית שלא הייתה אז חברה בארגון. כתב המנדט הבריטי קבע כי "שום שטח ארצישראלי לא יינתן בצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באיזה אופן שהוא תחת שלטונה" בנוסף, קבע כתב המנדט כי ממשלת ארץ ישראל תעודד "התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע"‏[36]. לדברי המצדדים בגישה זאת, זכויות אלו נשארו בתוקף גם לאחר סיום המנדט הבריטי והקמת ארגון האו"ם במקום חבר הלאומים, וזאת על סמך סעיף 80 באמנת האו"ם המעגן את כל ההסכמים והחוקים הבינלאומיים הקודמים. לדבריהם, גם תוכנית החלוקה מ-1947 אין בכוחה לבטל זכויות אלו, כיון שהיא נדחתה על ידי העולם הערבי. דאגלס פיית' אף הוסיף כי "אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלה בשום מקום בארץ ישראל"‏[37][38].

מעמד ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנית, קיימת מחלוקת האם אמנת ז'נבה הרביעית חלה על יהודה ושומרון, מכיוון שהאמנה מגדירה בסעיף 2 שהיא חלה על שטח שנכבש על ידי מדינה החתומה על האמנה מידי מדינה אחרת החתומה על האמנה. ישראל טוענת שכיון שיהודה ושומרון לא הוחזקה באופן חוקי על ידי ירדן, האמנה אינה חלה עליה, אך עם זאת, מחילה מרצון באופן כללי את רוח האמנה‏[39].

שלישית, קיימת מחלוקת האם האמנה מתכוונת לאסור על אזרחי המדינה הכובשת לעבור באופן וולונטרי לשטח הכבוש או רק על מדיניות גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש. לדעת הטוענים לאי חוקיות ההתנחלויות, כוונת האמנה היא שבתקופת הכיבוש, המדינה הכובשת חייבת להתייחס אל אוכלוסיית השטחים הכבושים הכפופה למרותה כאל אוכלוסייה מוגנת, ועל כן המדינה הכובשת חייבת למנוע באופן אקטיבי שינוי של המאזן הדמוגרפי בשטח הכבוש, ולמנוע מאזרחיה להשתמש במשאבי השטחים שתחת כיבושן (ובכלל זה משאבי קרקע, מים, מחצבים וכדומה). לעומתם טוענים משפטנים כי האמנה העוסקת בפשעי מלחמה מכוונת רק למנוע גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש ‏‏[40], הן מבחינה פורמלית (המינוח המדויק באמנה, לצד "דפורטציה", הינו "טרנספר", מונח המתייחס להעברה, בדרך כלל שלא מרצון, של אוכלוסייה גדולה מחבל ארץ אחד לאחר; בפרסומי האו"ם שאינם דנים ישירות בישראל, המונח "טרנספר" מיוחד להעברה כפויה של אוכלוסייה) ‏‏[41], והן מבחינת "כוונת המחוקק" - ניסוח זה נבחר לאחר מאמצים רבים מצד מדינות אירופאיות כגון צרפת ואנגליה, להגן על האוכלוסיות שלהן בשטחי האימפריות שלהן בעבר‏[42]. עמדת ביניים גורסת שהאמנה אוסרת על התנחלות ביוזמה ובמימון ממשלתי, אך אינה אוסרת על התנחלויות שהן יוזמה פרטית‏[43].

ביולי 2012 הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, פירסמה את מסקנותיה, לפיהן ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון חוקית, גם לפי המשפט הבינלאומי, ולישראל יש זכות להתנחל בכל יהודה ושומרון.

בשיח הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצרת הכללית של האומות המאוחדות, הצהירה פעמים רבות כי ההתנחלויות מנוגדות למשפט הבינלאומי. באוקטובר 1977 קיבלה העצרת החלטה כנגד פעולות ישראליות לשינוי המצב המשפטי בשטחים הערביים הכבושים וכינתה צעדים אלו בלתי חוקיים‏[44]. ביולי 1980 קבלה העצרת הכללית החלטה הקוראת לנסיגה ישראלית ללא תנאי מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים כולל ירושלים, ולמימוש מלא של זכות השיבה תוך התנגדות לכל פתרון של בעיית הפליטים הפלסטינים מחוץ לגבולות ישראל‏[45]. בדצמבר 1995 הצהירה העצרת הכללית שההתנחלויות ביהודה ושומרון ובירושלים הן בלתי חוקיות‏[46].

בשנים הראשונות, באופן כללי הייתה עמדתה של ארצות הברית שההתנחלויות אינן חוקיות. בשנת 1978, בעת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר, נתקבלה במועצת הביטחון החלטה לפיה ההתנחלויות נעדרות בסיס חוקי, וקוראת לישראל לשמור בקפידה על אמנת ז'נבה הרביעית ולהימנע משינוי דמוגרפי משמעותי באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה‏[6]. בשלהי כהונתו של קרטר נתקבלה החלטה נוספת של מועצת הביטחון, לפיה מדיניות ישראל ליישב אזרחים ועולים חדשים בשטחי שמעבר לקו הירוק היא הפרה בוטה של אמנת ז'נבה הרביעית‏[47]. מאז, מועצת הביטחון לא החליטה שוב שההתנחלויות אינן חוקיות, שכן כל הממשלים בארצות הברית הטילו וטו על החלטות כאלו‏[48]. הנשיא רונלד רייגן אמר בראיון לניו יורק טיימס שההתנחלויות חוקיות, והממשלים אחריו נמנעו מלנקוט עמדה בנושא‏[49]. בראשית 2011 ממשל אובמה ניסה לשכנע את הרשות הפלסטינית לוותר על הצעת החלטה לפיה ההתנחלויות "אינן חוקיות", תמורת הצהרה של יו"ר מועצת הביטחון שההתנחלויות "אינן לגיטימיות", אך משלא נענתה, הטילה וטו על הצעת ההחלטה‏[27]. הממשל בארצות הברית שומר על עמימות בנוגע לעמדתה בנושא חוקיות ההתנחלויות ובעקבות זאת קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי העמדה הנוכחית של הממשל האמריקאי. חוות דעת רשמית שהוכנה על ידי משרד החוץ האמריקאי בשנת 1979 קבעה שההתנחלויות אינן תואמות את החוק הבינלאומי. ישנם הטוענים שחוות דעת זאת מהווה את העמדה הרשמית של ממשלת ארצות הברית ושעמדה זאת מעולם לא שונתה‏[50][51]. אחרים טוענים שרייגן שינה את המדיניות והבאים אחריו המשיכו במדיניותו של רייגן‏[52]. מעבר לסוגית החוקיות, הממשל בארצות הברית מתנגד להרחבת ההתנחלויות, רואה בה מכשול לשלום, ומכנה אותה בלתי לגיטימית‏[53].

בית הדין הבינלאומי לצדק, בפסיקתו נגד חוקיות גדר ההפרדה, פסק, בצטטו את החלטת מועצת הביטחון משנת 1980, שההתנחלויות אינן חוקיות‏[7].

ביוני 2008 קרא מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, להקפיא כל בנייה בהתנחלויות. המזכ"ל אמר כי "המשך הבנייה בהתנחלויות בשטחים הכבושים מנוגדת לחוק הבינלאומי, להתחייבויותיה של ישראל על פי מפת הדרכים ולתהליך אנאפוליס"‏[54]. בפברואר 2011 תמכו 14 מחברות מועצת הביטחון בהצעה לגנות את ישראל על הבנייה בהתנחלויות. הגינוי נמנע עקב וטו שהטילה ארצות הברית[53].

פרקליטות המדינה ומשרד היועץ המשפטי לממשלה הגנו באופן שיטתי על עמדתם לפיה זכותה של מדינת ישראל לבנות בהתנחלויות. משרד החוץ הישראלי אף הצהיר בשנת 2001 שהטענות לגבי אי חוקיות ההתנחלויות במשפט הבינלאומי חסרות בסיס ונובעות משיקולים פוליטיים[41]. משרד החוץ הוסיף‏‏ בנחרצות:[55] "ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הם חוקיות גם תחת החוק הבינלאומי וגם תחת ההסכמים בין ישראל לפלסטינים." רשויות המשפט הישראליות גרסו כי בניית ההתנחלויות על אדמות מדינה נעשית לצורכי ביטחון, אבל גם שמדובר בחבלי ארץ מולדתו של העם היהודי, וכי "זכות עם ישראל להתנחל ביהודה ושומרון" ‏‏[56]. בתי המשפט הישראליים קיבלו טענות אלה.

התנחלות על קרקעות של פלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שבג"ץ קיבל את טענת החוקיות של ההתנחלויות ואף את הלגיטמיות העקרונית של הפקעת קרקעות פלסטיניות פרטיות לצרכים ביטחוניים, באמצעות צו תפיסה צבאי (לדוגמה, בבג"ץ בית אל), בבג"ץ אלון מורה אסר בג"ץ על הפקעה כזו לצורך הקמת התנחלות בשל חילוקי דעות פנימיים במערכת הביטחון לגבי מידת החשיבות הביטחונית של הקמת אלון מורה.

בעקבות פסיקה זו התקבלה החלטת ממשלה כי מעתה יבנו התנחלויות חדשות אך ורק על גבי אדמות מדינה, ועל כן נעשה מאמץ להסדרת מעמד של אדמות מדינה בשטחים נרחבים ביהודה ושומרון. בראש המאמץ עמדה פליאה אלבק שהייתה במשך 24 שנים מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בתפקידה זה הגדירה את המנגנון המשפטי שאיפשר להכריז על הקרקע כאדמת מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858. הדבר לא כלל את מערכת הכבישים עוקפים, שנבנו עקב בעיות ביטחון מחד ורצון להפרדה בין ישראלים וערבים מאידך, ושלצורך הקמתם הופקעו שטחים פרטיים נרחבים. עם זאת, במרץ 2007 פרסמה תנועת "שלום עכשיו" דו"ח המתבסס על נתוני המנהל האזרחי, לפיו כ-32% מהשטח עליו שוכנות ההתנחלויות ו-24% מהשטח הבנוי בהתנחלויות הן קרקעות פלסטיניות פרטיות‏‏[57].

התנחלויות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקומות רבים בעולם ממשל חדש מעודד התיישבות של תושבי מדינתו בשטחים חדשים שנוספו למדינתו כגון ההתיישובת הצרפתית בחבל הסאר אחרי מלחמת העולם השנייה ועד 1957 או התיישבות באינדוזית במזרח טימור, ההתיישבות הטורקית בקפריסין ובכולם לפי פרופ' יוג'ין קונטורוביץ' מאוניברסיטאות שיקגו וג'ורג' מייסון אין דרישה בינלאומית לפנות את ההתנחלויות בשונה מהמצב בארץ[58].

מחלוקת פוליטית בעניין ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחבת ההתנחלויות ועתידן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל ממשלות ישראל הרחיבו, בנו וחיזקו את ההתנחלויות. לאחר הסכמי אוסלו חל שינוי בגישה מצד ממשלות ישראל, כאשר ממשלות שמאל (רבין, פרס, ברק) הסכימו פורמלית להקפאת הבנייה בהתנחלויות[דרוש מקור] אך בפועל לא עשו הרבה כדי לאכפה.[דרוש מקור]

מאז התחייבות ממשלת ישראל ב-1996 שלא לבנות התנחלויות חדשות,[דרוש מקור] הוקמו שכונות חדשות בתוך התנחלויות ותיקות, וגם מאחזים רבים ביהודה ושומרון, רובם ללא היתר מסודר מהרשויות המוסמכות. עם זאת משרדי הממשלה שונים סייעו בהקמת מאחזים ובאספקת תשתיות‏[59]. למרות התחייבות של ממשלות ישראל לפנות מאחזים אלו,[דרוש מקור] פונו מאחזים מעטים בלבד וחלקם הוקמו מחדש לאחר הריסתם. חלק מהמאחזים הוקמו כמחאה על פיגועי טרור, ומתוך מטרה לקבוע עובדות בשטח שיסייעו לשמירת מפעל ההתיישבות ואבטחת צירי התנועה.

בנאום שנשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במאי 2011 בפני הקונגרס של ארצות הברית, אמר כי כל פשרה עתידית "חייבת לקחת בחשבון את השינויים הדמוגרפיים שחלו בשטח", והוסיף כי "בכל הסכם שלום אמיתי, חלק מההתנחלויות יהיו מחוץ לגבולות ישראל"‏[60].

ההתנגדות להתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף הבית של "שלום עכשיו" (2 במרץ 2006) המוקדש ברובו להתנחלויות

בישראל קיימת התנגדות להתנחלויות מצד תנועות ומפלגות פוליטיות הרואות בהחזקת השטחים הללו כורח זמני עד להסכם שלום עם הפלסטינים, וכן תנועות המתנגדות לשלטון ישראל בשטחים, ורואות את מפעל ההתנחלויות כמפעל המפלה באופן שיטתי בין מתנחלים ישראלים לפלסטינים היושבים באותו חבל ארץ, ובכך יוצר מציאות של אפרטהייד.‏[61] התומכים בפינוי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לנסיגה עתידית מהשטחים. אחרים מבין מתנגדי השליטה הישראלית בשטחים קוראים לסיימה גם מבלי לפנות את ההתנחלויות, ולאפשר למתנחלים להישאר כאזרחים שווי זכויות במדינה פלסטינית‏‏‏[62].

מפלגות הימין בארץ תומכות בדרך כלל בהקמת התנחלויות חדשות ובהרחבת הקיימות, בעוד מפלגות השמאל דוגלות בפינוי חלקן, כולן או רובן, ובריכוז רוב המתנחלים בגושי התיישבות גדולים, במסגרת הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים. תנועות השמאל הישראליות מתנגדות להתנחלויות מנימוקים אידאולוגיים, מוסריים, תועלתניים ומשפטיים ורובן דורשות לפנותן. חלק מתנועות אלו רואה בהתנחלויות פשע מלחמה; לעתים מתורגמת ההתנגדות להתנחלויות לכדי שנאה גלויה כלפי המתנחלים עצמם‏[63]. תנועות רדיקליות כגון גוש שלום מטיפות להחרמת תוצרת ההתנחלויות ומספר אנשים המזוהים עם השמאל הקיצוני אף נתנו לגיטימציה לטרור פלסטיני כנגד המתנחלים [64]. במסגרת התנגדותה להתנחלויות הקימה תנועת שלום עכשיו צוות שמטרתו לעקוב אחרי הבנייה בהתנחלויות ולדווח לציבור הישראלי והעולמי על כל הרחבה שלהן, ובפרט של המאחזים, שלרוב נעשית בניגוד להסכמים והצהרות של הממשלה. חלק גדול מפעילות התנועה כיום מוקדש למאבק בהתנחלויות והם רואים את מפעל ההתנחלות כמכשול משמעותי לקראת הסכם עתידי.

בהבנות ז'נבה, שנחתמו ב-2003 בין קבוצת אנשי שמאל ישראלים וקבוצת פלסטינים, סוכם כי במסגרת הסדר שלום עתידי ישארו בריבונות ישראלית שכונות יהודיות בירושלים וסביבה, ישובי גוש עציון, ומספר התנחלויות קטן בסמוך לקו הירוק. אך הבנות ז'נבה נתקלו בהתנגדות רבה במפלגות הימין והמרכז בישראל ואף בחלקים ממפלגת העבודה והשמאל. הבנות ז'נבה לא היו מקובלות גם על רוב הציבור הפלסטיני[דרוש מקור]. לפי מצע מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003 "גושי ההתיישבות הגדולים יצורפו למדינת ישראל. ההתנחלויות ביש"ע, שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו."‏[65] ובמצע לבחירות לכנסת ה-18 נכתב באופן דומה: "גושי ההתיישבות מרובי אוכלוסייה יהודית יישארו תחת ריבונות ישראלית, ההתנחלויות ביהודה ושומרון שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו בהסדר"‏[66]. גם מצע קדימה בבחירות לכנסת ה-17 תמך בשמירה על גושי ההתיישבות‏[67]. גורמים שונים אומרים שגדר ההפרדה תקבע אילו התנחלויות ישארו על כנן ואילו יפונו במסגרת הסדר קבע או נסיגה חד-צדדית, למרות הצהרות הממשלה וקביעת בג"ץ שהגדר איננה גבול מדיני‏[68].

אהוד אולמרט הצהיר בתחילת 2006 שבכוונתו לשמור בריבונות ישראל את גוש אריאל, גוש עציון, גוש מעלה אדומים ואת בקעת הירדן‏[69] ובמסגרת המשא ומתן עם אבו מאזן דווח שאולמרט לא הסכים לותר על גושי ההתנחלויות‏[70].

במערכת הפוליטית בישראל, יש הרואים בהתנחלויות המבודדות ובאחזקת השטחים המאוכלסים בצפיפות בעיה ביטחונית ומדינית ועול כלכלי ומוכנים להסכים על פינוי ההתנחלויות מבודדות תמורת סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, לרבות מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון למדינת ישראל. זו הייתה גם עמדתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהכריז שגושי ההתנחלויות ישארו בידי ישראל בכל הסדר קבע עתידי ואף אמר שהשיג בזמנו לעמדה זו גושפנקה אמריקנית.

ביולי 2013 פרסם האיחוד האירופי הנחיות לפיהן גוף ישראלי שירצה לקבל מימון מהאיחוד האירופי או לקחת חלק בפרויקט שלו יידרש להצהיר שאין לו כל קשר להתנחלויות בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן[71].

תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

בתחילת 2004, הכריז ראש ממשלת ישראל אריאל שרון על כוונתו לפנות באופן חד צדדי התנחלויות ברצועת עזה. מפלגות הימין וחלקים גדולים מן הליכוד הביעו התנגדות קשה לתוכנית זו, ואיימו לנסות ולהפיל את אריאל שרון.

חלק מהרבנים, ובראשם הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, אף החלו להטיף בגלוי לחיילי צה"ל לסרב לפקודות, אם יהיו כאלה, לפנות מתנחלים והתנחלויות, ורואים בפינוי כזה פקודה בלתי חוקית בעליל.

בשנת 2005 התבצעה תוכנית ההתנתקות ורצועת עזה פונתה מכל תושביה היהודיים וכוחות צה"ל. כלי צמ"ה של משרד הביטחון הרסו את הבתים הפרטיים, ואילו את בתי הכנסת, שישראל נמנעה מלהרוס, החריבו פורעים פלסטינים. בנוסף להתנחלויות ברצועת עזה פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. למרות שהפינוי עבר באופן כללי עם אירועי אלימות מוגבלים יחסית, הקרע בין הציונות הדתית ותומכי ההתנחלויות לבין מתנגדי ההתנחלויות והמוסדות הציבוריים (בג"ץ, התקשורת ואפילו צה"ל) רק התרחב. את הקרע הרחיב אף יותר פינוי והריסת תשעה בתי קבע במאחז הבלתי חוקי עמונה בתחילת פברואר 2006, וזאת בשל האלימות שליוותה אותו והעובדה שבניגוד לגוש קטיף לא נסתיים הפינוי (שהתקיים ערב הבחירות לכנסת ה-17) בפשרה אלא במספר גדול של פצועים.

ההנהגה הפוליטית והדתית בקרב המתנחלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגוף הייצוגי וההנהגתי העיקרי של המתנחלים הוא מועצת יש"ע, המורכבת מראשי המועצות המקומיות ביהודה ושומרון וכן מאנשי ציבור המזוהים עם "גוש אמונים" והציונות הדתית. מועצת יש"ע היא ההנהגה הפוליטית של ציבור המתנחלים ואף על פי שהיא לא דתית במהותה, חברים בה כיום הרבה חובשי "כיפות סרוגות". יו"ר מועצת יש"ע מפברואר 2013 הוא אבי רואה.

בעשור האחרון גדל מספר חברי הכנסת מקרב המתנחלים. בכנסת השש עשרה היו 11 מתנחלים, שיעור כפול לערך משיעור המתנחלים מכלל תושבי ישראל. הייצוג המוגבר הושווה לייצוגם של חברי קיבוצים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל‏[72]. חברי כנסת מתנחלים ניתן למצוא במפלגות כמו הבית היהודי (בעבר המפד"ל), האיחוד הלאומי, הליכוד, ישראל ביתנו וקדימה. חבר הכנסת לשעבר (צבי הנדל) פונה מביתו במסגרת תוכנית ההתנתקות.

למתנחלים מוסדות נוספים. אמנה, שבראשה עומד זאב חבר ("זמביש"), היא כיום התנועה המיישבת העיקרית (לאחר שהתנועות המיישבות של ההתיישבות העובדת התפרקו למעשה). המתנחלים גם מפעילים ערוצי תקשורת, בהם ערוץ 7 שזוכה לפופולריות, ועיתונים דוגמת נקודה ובשבע.

רבני היישובים הבולטים בהתנחלויות הם: הרב דב ליאור, הרב שלמה אבינר, הרב זלמן ברוך מלמד, הרב רא"ם הכהן, הרב אליעזר מלמד, הרב אליקים לבנון והרב דודי דודקביץ'. כמה מן הרבנים המרכזיים הפועלים בהתנחלויות מאוגדים בועד רבני יש"ע.

תוכנית ההתנתקות נתנה ביטוי גם לזרמים שאינם רואים עצמם כפופים למועצת יש"ע, ביניהם את קבוצת נוער הגבעות.

לשם הגנה על זכויות האדם של ציבור המתנחלים, יסדה אורית סטרוק את ארגון זכויות האדם ביש"ע. גם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל שקם בעקבות תוכנית ההתנתקות עוסק בזכויות האדם של תושבי ההתנחלויות ומפוני גוש קטיף מנקודת מבט של חוק ומשפט, בנוסף לעיסוק בנושאים משפטיים לאומיים.

החיים בהתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוס ממוגן ירי האופייני בהתנחלויות, באפרת
העיר אריאל היא אחת מההתנחלויות הגדולות. ציביונה חילוני ופועלת בה אוניברסיטת אריאל.
רחוב בנווה דקלים בגוש קטיף, לפני הריסת הגוש

צורת יישוב רווחת בהתנחלויות הינה יישוב קהילתי, שהינו בעצם יישוב פרברי קטן, בעל אווירה של סולידריות וקהילתיות, אם כי לא מדובר בדפוס ההתיישבות היחיד וקיימים צורות נוספות כגון ערים, שכאמור חלק לא מבוטל מהמתנחלים גרים בהם, מושב עובדים או התיישבות דתית.

קרבתן של חלק מההתנחלויות והכבישים המובילים אליהן ליישובי הפלסטינים, הקלו על פגיעות רבות של פלסטינים במתנחלים וברכושם. המתנחלים הפכו ליעד ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה, לפיגועי ירי (בהם: רצח טלי חטואל ובנותיה, הפיגוע בנחל תלם ורצח שלהבת פס) ולחדירות של מחבלים ליישובים (בהם: רצח בני משפחת שבו‏[73], רצח בני משפחת גביש‏[74], הפיגוע בישיבת עותניאל, החדירה למכינה בעצמונה[75] וטבח משפחת פוגל באיתמר). ברצועת עזה היו חשופים המתנחלים גם לירי פצצות מרגמה, רקטות קסאם וטילי נ"ט. משנת 2001 עד לביצוע תוכנית ההתנתקות נורו אלפי פצצות ורקטות לעבר יישובי גוש קטיף. תושבי ההתנחלויות התלוננו פעמים רבות על אזלת ידה של מערכת הביטחון בהגנה עליהם.

כמו ביישובי ספר אחרים, צה"ל עושה מאמץ רב לאבטח את חייהם של אנשי ההתנחלויות. לצורך זה מוקצים כוחות, הן בסדיר והן במילואים, בכל מקום שבו שוהים ישראלים, כולל במאחזים. במסגרת פעולות האבטחה הוקמו יחידות הגמ"ר (הגנה מרחבית) שבהן משרתים תושבי ההתנחלויות‏[76] ובכל יישוב הוקמה כיתת כוננות של תושבי היישוב שתפקידם לתת מענה ראשוני במקרה של פיגוע ביישוב‏[77]. ברוב היישובים ביו"ש מבצעים התושבים שמירה על פי חוק ו/או מתבצעת שמירה על ידי חברת שמירה במימון התושבים.

ארבע התנחלויות מרובות אוכלוסין זכו במעמד של עיר: מעלה אדומים, אריאל, ביתר עילית ומודיעין עילית. מודיעין עילית היא ההתנחלות האחרונה שהפכה לעיר, בהחלטת שר הפנים מאיר שטרית במרץ 2008, והיא גם העיר היהודית המאוכלסת ביותר ביהודה ושומרון (נכון ל-2013).

ההתנחלויות (שאינן במעמד של רשות מקומית עצמאית) מנוהלות על ידי שש מועצות אזוריות: שומרון, מטה בנימין, גוש עציון, הר חברון, בקעת הירדן ומגילות. בנוסף קימות מספר מועצות מקומיות. לרשימה מלאה של יישובי יש"ע ראו: רשימת יישובי יש"ע.

הטבות בחקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נכללו כמעט כל ההתנחלויות ברשימת היישובים הנהנים מזיכוי מס, לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה (הכוללת גם את יישובי גבול הצפון, יישובי עוטף עזה ועוד). הטבה זו נשללה מן ההתנחלויות החל מחודש יולי 2003, במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל שיזם שר האוצר, בנימין נתניהו[78]. נכון לדצמבר 2012, מתוך 131 ההתנחלויות הקיימות, 87 נמצאות ברשימה של 660 יישובי אזור עדיפות לאומית שבהם ישנן הטבות ברכישת קרקעות. הרשימה מבוססת על הקריטריונים של ריחוק ממרכז הארץ, קרבה לאזורי עימות ודירוג החברתי-כלכלי‏[79].

תקנה 12(ד) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, קובעת כי רואים התפטרות של עובד כפיטורים, אם העובד העתיק את מקום מגוריו למקום התנחלות או היאחזות שאושרו לעניין זה על ידי שר הביטחון ושר החקלאות, וגר באותו מקום לפחות שישה חודשים רצופים. עשרות התנחלויות נכללות ברשימת היישובים שאושרו‏[80].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ - המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, דביר, 2004
  • אהרן ביר, ההתיישבות: בארץ-ישראל מאז מלחמת ששת הימים, , תשמ"א (1981)
  • רנה בן-פזי, כמו בראשונה - פגישות עם ישראלים תושבי יהודה שומרון וחבל-עזה, ספרית בית-אל, תשמ"ח (1988)
  • ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי-הערבי על ארץ ישראל, הקיבוץ המאוחד, 1988
  • יובל גינבר, ההתנחלות בשטחים כהפרת זכויות אדם: היבטים משפטיים ועקרוניים, בצלם, 1997
  • חגי הוברמן, כנגד כל הסיכויים - 40 שנות התיישבות ביש"ע, מדרשת נצרים, 2008
  • גדי טאוב, המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות, ידיעות אחרונות, 2006
  • שלמה סבירסקי, מחיר היוהרה: הכיבוש - המחיר שישראל משלמת, 2005-1967, מפה, 2005, ISBN 9655210146
  • חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987 - קורות תנועת המתנחלים מ-1968 ועד למחתרת היהודית ב-1984
  • Mitchel G. Bard, Myths and Facts: A Guide to the Arab-Israeli Conflict, AICE, 2006
  • Rafi Segal, Eyal Weizman (editors), A Civilian Occupation, Babel, Tel-Aviv ,2003
  • אלן דרשוביץ, The Case For Israel, Wiley, 2004

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי אינטרנט:

המעמד המשפטי של ההתיישבות היהודית ביש"ע:

דו"חות של עמותות שמאל:

דו"חות של עמותות ימין:

כתבות:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למשל עמותת "זוכרות".
  2. ^ דני דייןההתנחלויות: ואלו המספרים האמיתיים, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2013
    אפרת פורשר, ‏יותר מ־350 אלף מתנחלים ביו"ש, באתר ישראל היום, 26 ביולי 2012
    חיים לוינסון ויובל אזולאי, לראשונה: מספר המתנחלים בגדה המערבית חצה את קו ה-300 אלף, באתר הארץ, 27 ביולי 2009‏
    אריה יואלי, כן ירבו: 327,712 יהודים מתגוררים ביהודה ושומרון, אתר "סרוגים", 16.1.2011
  3. ^ מכון ירושלים לחקר ישראל, שנתון סטטיסטי 2000-‏2007‏
  4. ^ תני גולדשטיין2007: עוד 14 אלף מתנחלים ביהודה ושומרון, באתר ynet‏, 20 בינואר 2008
  5. ^ ‏ראלי סער והארץ, מעל 6,000 מתנחלים חדשים בגדה בחצי שנה, באתר וואלה!, 8 בינואר 2006
  6. ^ 6.0 6.1 United Nations Security Council Resolution 446 (1979)
  7. ^ 7.0 7.1 Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory, חוות דעת של בית הדין הבינלאומי לצדק, בעמ' 184, פיסקה 120.
  8. ^ 8.0 8.1 ‏Orna Ben-Naftali, Aeyal M. Gross, Keren Michaeli, Illegal Occupation: Framing the Occupied Palestinian Territory, 23 Berkeley Journal of International Law (2005) 551-614‏
  9. ^ ; Falk, Richard A. ; Weston, Burns H., The Relevance of International Law to Palestinian Rights in the West Bank and Gaza: In Legal Defense of the Intifada. Harv. Int'l. L. J. 1991;32:129-157. 144
  10. ^ ‏Nicholas Rostow, WALL OF REASON: ALAN DERSHOWITZ v. THE INTERNATIONAL COURT OF JUSTICE בשנת 2012 סיימה וועדת לוי בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי לכתוב את דו"ח אדמונד לוי המכשיר מבחינה משפטית את בנייתן של ההתנחלויות והמאחזים בשטחי יהודה ושומרון. . Alb. L. Rev. 2008;71:953
  11. ^ ‏Allan Gerson, Israel, the West Bank and International Law. Routlege, 1978. p. 173.
  12. ^ נייר עמדה של משרד החוץ בממשלת ישראל על ההתנחלויות במשפט הבינלאומי
  13. ^ מלון אבן שושן
  14. ^ ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק נ"ד
  15. ^ ב.צ. אופז, מקומץ מתנחלים - לישוב פורח בן 13,000 נפש, דבר, 15 בפברואר 1963
  16. ^ חיים ארלוזורוב, הפרובלמות הפיננסיות של בנין ארץ-ישראל, באתר פרויקט בן-יהודה
  17. ^ החלטות מועצת הביטחון של האו"ם מס' 242, 338, 1397
  18. ^ The White House, Office of the Press Secretary, (Cairo,Egypt)‎,‏ Remarks by the President on a Newbeginning, באתר הבית הלבן, 4 ביוני 2009
  19. ^ EU urges new Israeli government to accept Palestinian state, 28.03.2009
  20. ^ נתוני השנים על הקמת היישובים מתוך דו"ח של תנועת שלום עכשיו
  21. ^ אבי שילון, בגין , 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007. עמוד 318
  22. ^ מקבים א, טו' לג-לד
  23. ^ נדב שרגאיאוכלוסיית המתנחלים גדלה בשנה האחרונה בכ-5%‏‏, באתר הארץ, 12.9.06‏
  24. ^ חגי הוברמן, כשמנהיג הימין קרא לנסיגה חד-צדדית מהגליל, באתר "הצופה"
  25. ^ עוז רוזנברג, הזמינו סמים להתנחלויות וזוכו - כי הן אינן בישראל, באתר הארץ, 9 במרץ 2012
  26. ^ מתוך ‏‏אמנת ז'נבה הרביעית, סימן ג' סעיף 49 באתר בצלם
  27. ^ 27.0 27.1 Israel: US Veto on Settlements Undermines International Law, Human Rights Watch, February 18, 2011
  28. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, pages 464-465
  29. ^ International Law and the Arab-Israel Conflict, Extracts from "Israel and Palestine - Assault on the Law of Nations" by Julius Stone (Second Edition)‎, באתר Australia/Israel & Jewish Affairs Council (AIJAC)‎
  30. ^ Eugene W. Rostow,‏ Resolved: are the settlements legal? Israeli West Bank policies, באתר "צמח דוד" (Tzemach Dovid), נלקח מ The New Republic ‏21 באוקטובר 1991
  31. ^ במאמר מ-1970 ב-מגזין .International Law The American Journal of גרס שוובל כי הנסיבות בעת מלחמה משפיעות על מצבן החוקי של השטחים, ומכיוון שישראל היה הצד המותקף וירדן פלשה באופן בלתי חוקי לשטחים אלו, לישראל ישנה את טענת הבעלות החזקה ביותר. מה עוד, שקוי 67 מעולם לא הוכרזו כקו גבול בינלאומי, אלא כקו שביתת נשק בלבד.
  32. ^ טליה איינהורן (מאמר), ארץ-ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 26 במאי 2003
  33. ^ ‏פרופ' אליאב שוחטמן, התנתקות מהחוק, מתוך מאמר במקור ראשון‏
  34. ^ ‏בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441‏
  35. ^ ‫ שמגר סבר כי מדינת ישראל איננה מחויבת לאמנת ז'נבה הרביעית משום ש"כל הרעיון של הגבלת הסמכויות של ממשל צבאי מבוסס על ההנחה שהיה קיים ריבון אשר גורש, וריבון זה היה ריבון חוקי".אליקים העצני, ‏דעה: הדלת לסיפוח יו"ש עדיין פתוחה, באתר ערוץ 7, 18 בספטמבר 2009 ביש"ע לא היה ריבון חוקי לאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים משום שמרבית אומות העולם לא הכירו בזכויות מצרים וירדן על השטחים שכבשו במלחמת העצמאות, שטחים שיועדו למדינה הערבית על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, שהגיעה לסיומה הרשמי בהסכם על קווי שביתת נשק ולא בהסכמה על גבולות קבע. ‬
  36. ^ The Mandate for Palestine July 24, 1922, Israel Ministry of Foreign Affairs
  37. ^ אליאב שוחטמן, "תזכורת: הבסיס המשפטי האיתן של ההתיישבות היהודית ביו"ש", מקור ראשון, גיליון 714, י"א בניסן התשע"א, 15 באפריל 2011
  38. ^ מכתב לאו"ם: הצעת החלטה בעצרת הכללית להכרה במדינה פלסטינית ב"גבולות 67" – מהלך בלתי חוקי, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 24 במאי 2011
  39. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, page 487
  40. ^ Freedom of movement and population transfer, Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights Geneva, Switzerland 28 August 1997
  41. ^ 41.0 41.1 Israeli Settlements and International Law, Israel Ministry of Foreign Affairs, May 20, 2001
  42. ^ אלן בייקר, ההתנחלויות: סילוף אמנת ז’נבה והסכמי אוסלו, 14 בינואר 2011
  43. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, page 493
  44. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 151
  45. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 152
  46. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 169
  47. ^ Resolution 465 (1980)
  48. ^ דורי גולד, בראיון לרזי ברקאי
  49. ^ Gilead Ini, Yet Another Stephen Walt Falsification, February 25, 2011
  50. ^ Glenn Kessler, 1979 State Dept. Legal Opinion Raises New Questions About Israeli Settlements, June 17, 2009, Washington Post
  51. ^ Rand Palestinian State Study Team, Building a Successful Palestinian State, page 16, remark 8
  52. ^ Statements on American Policy toward Settlements by U.S. Government Officials – 1968-2009
  53. ^ 53.0 53.1 נדב פרי, קלינטון לפני הטלת הווטו: "ההתנחלויות לא חוקיות", באתר נענע 10, 20 בפברואר 2011
    קלינטון: "ההתנחלויות הישראליות אינן לגיטימיות", באתר וואלה!
  54. ^ "מזכ"ל האו"ם: הבנייה בשטחים מנוגדת לחוק הבינ"ל", וואלה, 3 ביוני 2008
  55. ^ Israel, the Conflict and Peace: Answers to frequently asked questions,‏ ‏Are Israeli settlements legal?‎‏, באתר משרד החוץ של מדינת ישראל, נובמבר 2007
  56. ^ ‏הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16‏
  57. ^ נדב שרגאידו"ח: 32% מההתנחלויות - על שטח פלסטיני פרטי, באתר הארץ, 14 במרץ 2007‏
  58. ^ חוקר אמריקאי: רק מישראל דורשים לפנות התנחלויות
  59. ^ פירוט הסיוע של משרדי הממשלה להקמת המאחזים נמצא בחוות דעת ביניים על מאחזים בלתי מורשים.
  60. ^ עוזי ברוך, ‏נתניהו: חלק מההתנחלויות ישארו מחוץ לישראל, באתר ערוץ 7
  61. ^ דוגמאות:
  62. ^ עקיבא אלדר, הארץ (מאמר דעה), המתנחלים יכולים להישאר בפלסטין, באתר וואלה!, 25 באוגוסט 2008
  63. ^ זאב גלילי, ההסתה שהכשירה את חורבן קטיף
  64. ^ במוסף מעריב, ה-30 באפריל 1993, התפרסם ראיון של בילי מוסקונה לרמן עם עו"ד לאה צמל שבסופו מובא דו השיח. מוסקונה: תגידי לפחות שאת נגד פגיעה בחיי אדם. צמל: זה לא יהיה נכון כי אני בעד פגיעה במתנחלים.
    אבישי בן חיים, הרב של עופרה הגיש תלונה: פרופ' שטרנהל מסית לרצח, ynet
  65. ^ מצע מפלגת העבודה מימד, אתר הבחירות לכנסת ה-16
  66. ^ מצע מפלגת העבודה לכנסת ה-18, אתר שלי יחימוביץ'
  67. ^ מצע "קדימה" יכלול הקמת מדינה פלסטינית מפורזת ושמירה על י-ם וגושי ההתנחלויות, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2005
  68. ^ ראו למשל דברי חגית עופרן משלום עכשיו, האיוולת של גושי ההתנחלויות
  69. ^ אולמרט: אשמור על גושי ההתיישבות והבקעה, אתר וואלה
  70. ^ "אולמרט לא הסכים לפנות גושי התנחלויות", אתר וואלה
  71. ^ ברק רביד, ההנחיות החדשות של האיחוד האירופי בנוגע להתנחלויות: המסמך המלא, באתר הארץ, 16 ביולי 2013
    ברק רביד, פרטי הדיונים נחשפים - החרם האירופי: הבריטים ביקשו להטיל את הסנקציות גם על כל ישראלי מעבר לקו הירוק, באתר הארץ, 18 ביולי 2013
  72. ^ נדב שרגאיהמתנחלים מחליפים את חברי הקיבוצים, גם בכנסת, באתר הארץ, 26 באפריל 2004; טל שניידרמפת הח"כים: גיאוגרפיה היא עניין של אידיאולוגיה, באתר הארץ, 25 ביוני 2012
  73. ^ הובאו למנוחות נרצחי הפיגוע באיתמר
  74. ^ ניצולות הפיגוע באלון מורה התחבאו מתחת לשולחן בסלון
  75. ^ חמישה מתלמידי המכינה הקדם-צבאית בעצמונה נרצחו בהתקפת מחבל
  76. ^ מסרב? תועבר להגמ"ר, באתר ערוץ 7, 7 במרץ 2005
  77. ^ הסכמה שבשתיקה, מרץ 2001, בצלם, עמוד 6
  78. ^ דוד שי, מס הכנסה - הנחה לתושבי יישובים מסוימים, באתר חילן טק בע"מ, 18 בספטמבר 2007
  79. ^ עדיפות להתנחלויות על פני יישובים שספגו טילים, באתר ynet‏, 31 בדצמבר 2012
  80. ^ הודעות על התנחלויות והיאחזויות שאושרו לפי תקנה 12 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, באתר משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה