מלחמת ששת הימים
ערך זה עוסק במלחמה בין ישראל למדינות ערב בשנת 1967. אם התכוונתם למלחמת ששת הימים האבחזית, ראו מלחמת אבחזיה (1998).
| מלחמת ששת הימים (הסכסוך הישראלי ערבי) |
|||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 צנחנים בכותל המערבי. |
|||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני (כ"ו באייר) עד לליל 10 ביוני 1967, בין ישראל לבין מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.
המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.
השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.
הרקע למלחמה[עריכה]
מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. הן גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים. מצרים הזרימה יחידות צבא רבות לחצי האי סיני, וריכוז הצבא המצרי בחצי האי סיני יצר איום, שאילץ את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה, תוך פגיעה קשה בפעילות המשקית. כניסת כוחות עיראקיים לירדן, בדרכם לגדה המערבית, יצרה איום לחלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "מותניה הצרות" – רצועת החוף באזור נתניה שחיברה את צפונה עם דרומה.
המצב הפנימי במדינות ערב[עריכה]
מלחמת סיני הסתיימה בתבוסה של הכוחות המצריים, אך ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לפנות את חצי האי סיני ורצועת עזה בתהליך שהסתיים במרץ 1957, אך הודיע שסגירה של מצרי טיראן לשיט ישראלי תהווה עילה למלחמה. ארצות הברית התחייבה לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן.[1] כוח חירום בינלאומי של האו"ם הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח וכתוצאה מכך נשאר נתיב השיט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.
בשנות ה-60 חלה התדרדרות ביחסי ישראל עם שכנותיה הערביות. בינואר 1964 התכנסה ועידת פסגה ערבית והתקבלו בה שלוש החלטות חשובות:
- הטיית נהר הירדן.
- הקמת מפקדה ערבית משותפת, שתעצים את כוחן הצבאי של מדינות ערב.
- הקמת הארגון לשחרור פלסטין, אש"ף. ב-1965 החל אש"ף, בתמיכה סורית, לבצע פעולות חבלה וטרור נגד ישראל.
בספטמבר 1962 הודח מוחמד אל-בדר, המלך הטרי[2] של צפון תימן בהפיכה צבאית יזומה על ידי מהפכנים, שראו את הדגם שלהם במהפכת הקצינים החופשיים המצרית, והחלה מלחמת האזרחים של צפון תימן בין תומכי המלך, שזכו לעזרת ערב הסעודית, ירדן ובריטניה ובין תומכי ההפיכה. מצרים תמכה במהפכנים ושלחה יחידות מצבאה לסייע להם. הימצאות חלק מהצבא המצרי בתימן הרחוקה חיזק בישראל את הביטחון שמצרים לא עומדת לצאת למלחמה נגדה, למרות הנאומים המתלהמים של מנהיגיה. כדי שהכוחות המצריים (כמעט שליש מהצבא המצרי) ישארו רתוקים בתימן, גם ישראל סייעה למלוכנים בהצנחת אספקה (מבצע רוטב).
מהלכים מוקדמים[עריכה]
ב-23 בפברואר 1966 פלג של קצינים סורים צעירים וקיצוניים בראשותו של סלאח ג'דיד תפס את השלטון בסוריה וכונן את משטר הנאו-בעת׳. המשטר החדש פנה לכיוון ברית המועצות וחיפש תמיכה וסיוע במצרים. ח׳אלד בקדש, המנהיג הגולה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, שב לארצו, ולממשלה צורף, על בסיס אישי, שר קומוניסטי. המשטר החדש הזדהה עם הפלג הסיני בעולם הקומוניסטי ושאף להיות "קובה של המזרח התיכון". מצרים, שבזיכרון מנהיגיה עדיין היה טרי פירוק רע"ם, לא נחפזה להושיט סיוע לסוריה. יתר על כן, סוריה ומצרים היו חלוקות בגישתן לדרך ההתמודדות מול ישראל. מצרים טענה שצריך לבנות כוח ערבי מאוחד, להגיע לעליונות צבאית מול ישראל, למצוא חלון הזדמנויות מדיני ואז לתקוף אותה ולהשמיד אותה, אך אין לפתוח במלחמה לפני שהתקיימו התנאים אלו. נאצר עצמו אמר: "מי שרוצה מלחמה חייב להכין ולהתכונן, אחרת הוא בוגד במולדתו ובעמו"[3]. הסורים גרסו שצריך לנהל מלחמת גרילה ממושכת שתביא להתמוטטות ישראל, דוגמת המלחמה באלג'יריה, ולשם כך תמכו באש"ף. שר החוץ הסורי, איברהים מאח׳וס, הכריז: "אנו מאמינים במלחמת השחרור העממית. זה הפתרון היחיד. מלחמות השחרור של אלג׳יריה ווייטנאם מהוות דוגמאות טובות ביותר"[4].
בין ישראל ובין סוריה, תחת הממשל החדש, היו שלושה מוקדי מתיחות: הסכסוך על הטיית מקורות הירדן, הסכסוך על הקרקעות של האזור המפורז והתמיכה הסורית בפעילויות חבלה נגד ישראל. סביב מוקדים אלה עלתה המתיחות בהתמדה, תוך סכנה של הידרדרות למלחמה.
המעורבות הסובייטית[עריכה]
ברית המועצות, במסגרת המאבק הבינלאומי שלה מול ארצות הברית ובנות בריתה, שאפה להקים כוח ימי צבאי בים התיכון, שיאזן את הצי האמריקאי ששהה בו. לתחזוקו של כוח כזה נזקקה ברית המועצות לנמלים מארחים ולבסיסי לוגיסטיקה ביבשה. המדינות הקומוניסטיות השוכנות לחופי הים התיכון, יוגוסלביה ואלבניה, לא הביעו נכונות לכך, לכן בחיפושיה אחר נמלים מארחים הגיעה ברית המועצות למצרים ולסוריה, שהסכימו לכך וקיבלו בתמורה תמיכה מדינית וסיוע צבאי וכלכלי.
קובעי המדיניות בברית המועצות הגיעו כנראה למסקנה שמתיחות גוברת בין ישראל ובין ארצות ערב תשרת את האינטרסים שלהם. ארצות ערב יזדקקו לנשק הסובייטי ולתמיכתה בזירה הבינלאומית ומתיחות זו תערער את המשטרים הערבים הפרו-מערביים[5].
ברית המועצות תמכה במשטר הסורי החדש (האגף השמאלי של מפלגת הבע'ת הסורית), שתפס את השלטון ב-23 בפברואר 1966, ויצאה במתקפת תעמולה נגד ישראל. ב-2 במאי 1966 נחתם בין ברית המועצות ובין סוריה הסכם צבאי והדבר פורסם ברבים. בתגובה פרסמה ישראל, ב-19 במאי, ידיעות על הספקת מטוסים וטנקים אמריקאיים לצה"ל. ברית המועצות חיזקה את יחסיה גם עם מצרים – באמצע מאי הגיעה למצרים משלחת סובייטית רמת דרג בראשות ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין. בהודעת הסיכום תמכה ברית המועצות ב"מאבקן של מדינות ערב נגד התככים התוקפניים של האימפריאליזם המערבי ובהשבת הזכויות החוקיות לערביי פלסטין". להשלמת התמונה, ב-22 במאי התייעץ נאצר עם השגריר הסובייטי לפני הכרזתו על חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי ולשיט אל ישראל, וב-25 במאי סגן שר החוץ הסובייטי מסר לשגריר הישראלי גינוי חריף בתואנה שישראל מרכזת כוחות מול סוריה ומחרחרת מלחמה[6]. לאחר שירדן חתמה על הברית עם מצרים, הנמיכה ברית המועצות את הטונים וניסתה להרגיע את המצב, אך ללא הועיל בשלב זה[5].
תקריות צבאיות והכרזות[עריכה]
ב-14 ביולי 1966 השמיד חיל האוויר הישראלי את הציוד ההנדסי הסורי שפעל להטיית מקורות הירדן, ובקרב אוויר הופל מטוס מיג 21 סורי. ב-15 באוגוסט נתקעה ספינת משמר ישראלית על שרטון בחוף המזרחי של הכנרת, שהיה בריבונות ישראלית, אך הגבול עם סוריה עבר במרחק 10 מטרים מקו המים והסורים חצו אותו תכופות. בקרב שהתפתח על הספינה הופלו שני מטוסים סוריים. אווירת משבר זו הייתה גורם חשוב ביותר בניסיון הפיכה צבאי כושל שערך הגנרל הסורי ח׳אטום בספטמבר 1966[6].
בנאום לראש השנה התבטא הרמטכ"ל, יצחק רבין, בנושא המתיחות עם סוריה ואמר: "הבעיה עם סוריה היא במהותה התנגשות עם המשטר"[7]. נאום זה, ממנו השתמע שישראל רוצה לשנות את המשטר בסוריה, עורר תגובות קשות בעולם הערבי, בברית המועצות ואפילו בישראל, וראש הממשלה נזף ברמטכ"ל[8]. בתגובה הודיעה סוריה על חידוש המאמץ להטיית מקורות הירדן ועל הגברת הסיוע לאשף.
בעקבות המתיחות הגוברת בין ישראל ובין סוריה, נאלצה מצרים לנקוט צעדים שיביעו תמיכה בסוריה. עבד אל-מוחסן כאמל מורתגי, מפקד כוחות היבשה של מצרים, הודיע שמצרים תגיב בחריפות על כל תוקפנות ישראלית נגד סוריה, ובעקבות דבריו יצאה משלחת צבאית מצרית לסוריה. בעקבות זאת צורפו לממשלה הסורית כמה שרים פרו-נאצריסטים. ב-4 בנובמבר נחתם הסכם הגנה בין מצרים ובין סוריה. הסכם זה הימשותפת" ונקבע שבעת מלחמה יקבל הרמטכ״ל המצרי את הפיקוד על צבאות שתי המדינות. במקביל לאירועים אלה, ברית המועצות הזהירה ושבה והזהירה את ישראל מפגיעה בסוריה. בישראל גברו החששות בעקבות ההסכם הזה והיא הודיעה, ב-6 בנובמבר 1966, על הארכת שירות החובה בצה"ל בחצי שנה, לשנתיים וחצי.[9]
במאמריו של מוחמד חסנין הייכל, ב"אל אהראם", ששימשו כבטאון של השלטון המצרי, הובהר שמצרים לא תבוא לעזרת סוריה בתקריות גבול מוגבלות, אלא רק במלחמה הכוללת.
פעולת סמוע[עריכה]
 |
ערך מורחב – פעולת סמוע |
פעולת מיקוש בדרום הר חברון, בנובמבר 1966, בסמוך לקו הירוק, גרמה למותם של שלושה חיילים ישראלים ופציעתם של שישה נוספים. בתגובה יצאה ישראל לפעולת תגמול, שחרגה מעבר לתכנון המקורי ובמהלכה היו נפגעים רבים, מרביתם חיילים ירדניים.
בעקבות פעולה זו החלו מהומות נגד חוסיין, מלך ירדן בכל הגדה המערבית וישראל ספגה את גינויה של ארצות הברית על כך שהיכתה בגורם הלא נכון (הגורמים בממשל האמריקאי רמזו שארצות הברית 'תבין', אם ישראל תתקוף בפעם הבאה את סוריה)[דרוש מקור].
התדרדרות למלחמה[עריכה]
ועידות הרמטכ"לים[עריכה]
פעולת סמוע נועדה להרתעת ארצות ערב ובראשן סוריה, אך היא הביאה לתגובות שונות מהמקווה. ארצות ערב אמנם היו מסוכסכות ביניהן והאשימו זו את זו בכך שהן לא מצליחות להתגבר על ישראל, אך התחיל גם תהליך של תיאום ביניהן. בדצמבר 1966 התכנסה לשם כך בדמשק מועצת הרמטכ"לים הערבים. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, שהגיע בראש משלחת ארצו, פעל להידוק שיתוף הפעולה הצבאי ולצמצום התמיכה באשף (מצרים סברה שהשעה אינה כשרה למלחמה כוללת וניסתה למנוע התדרדרות לכך). המשך התיאומים נערך בכינוס נוסף של מועצת הרמטכ"לים בדמשק ב-8 במרץ 1967[10].
המארב האווירי[עריכה]
|
ערך מורחב – יום הקרבות של 7 באפריל 1967 |
ב-7 באפריל תקפו טייסי חיל האוויר הישראלי מוצבים סוריים וסוללות תותחים בדרום רמת הגולן. בעקבות זאת הוזנקו לאוויר מטוסי קרב סורים, והתפתח קרב אווירי בין מטוסים סורים וישראלים, במהלכו הופלו שישה מטוסים סורים, חלקם מעל דמשק. היום היה יום חגיגות מפלגת השלטון הסורית, הבעת', ועל-פי יצחק רבין, הפלת המטוסים נועדה להשפיל את השלטון הסורי, להעביר לו מסר שימנע ממנו להתגרות בישראל ואולי אף להפיל את המשטר[11]. משה דיין טען שהפעולה הוכיחה שסוריה לא מסוגלת להגן על שמי דמשק ויוקרתה הלאומית נפגעה קשה[12].
סוריה תבעה ממצרים את קיום הסכם ההגנה ודרשה שיתוף פעולה ממדינות ערב בתגובה חריפה נגד ישראל. ב-10 באפריל הגיעה לדמשק משלחת מצרית בראשות מפקד חיל האוויר המצרי וב-18 באפריל הגיעה משלחת נוספת בראשות ראש ממשלת מצרים, מחמד סלימאן. הצדדים סיכמו על עריכת מצעד צבאי לרגל יום יציאת הכוחות הצרפתים מסוריה ועל הידוק שיתוף הפעולה למען שחרור פלסטין[13].
בעקבות תביעת סוריה וההתרעות הסובייטיות על ריכוזי כוח ישראלים בגבול סוריה, התחיל הצבא המצרי להכניס את כוחותיו לחצי האי סיני. הידיעות על ריכוזי הכוח הישראלים הוכחשו על ידי ישראל ועל ידי כוחות האו"ם באזור, אך מצרים, שתחילה לא האמינה לידיעות אלה, הבינה בעקבות ההתרעות הסובייטיות החוזרות ונשנות שיש הזמנה סובייטית לפתוח במהלכים צבאיים נגד ישראל, הזמנה המבטיחה גיבוי של ברית המועצות[14].
התקוטטות בין מנהיגי מדינות ערב[עריכה]
כדי לשקם את מעמדו לאחר פעולת סמוע, כינס המלך חוסיין, יחד עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ועידה כלל ערבית. במהרה הפכה הוועידה לזירת הפניית אצבעות מאשימות בין ארצות ערב לבין עצמן: מצרים וסוריה האשימו את ירדן על ש"הפקירה את הפלסטינים" בכך שסירבה להציב חיילים עיראקים או סעודיים בשטחה, לפי התוכנית של המפקדה הכל ערבית. ירדן האשימה את מצרים כי היא "מתחבאת מאחורי הסינר של כוחות האו"ם בסיני" וסוריה הואשמה כי היא "מוכנה להילחם עד החייל המצרי האחרון". האשמות אלו יצרו מבוכה רבה בקרב השלטון במצרים, שניסה להצניע את העובדה שכוח או"ם יושב בשטחו, כמו גם מבוכה רבה לנשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, שנהג להתפאר בכך שסוריה לא מפסיקה לתקוף את ישראל.
כדי למזער את הנזקים בדעת הקהל הערבית, סוריה הגבירה את ההפגזות הארטילריות על יישובי הגליל ואת העימותים על השטחים המפורזים. ישראל, בעיקר בלחצו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, הפגיזה והפציצה מטרות ברמת הגולן והפילה מספר מיגים סוריים בקרבות אוויר. אחת הסיבות לתקיפות הסוריות הייתה כניסה של טרקטורים ישראלים לשטחים מפורזים מתוך ניסיון לתפוס חזקה עליהם על ידי עיבודם, דבר שהיה מנוגד לאינטרס הסורי.
המלך חוסיין, שחיפש "להשוות את התוצאה" עם מנהיגי סוריה ומצרים, החל ללעוג באמצעות הרדיו הרשמי של ממלכתו למנהיגים אלו: "חלק מהמטוסים הסוריים נפלו בשטח ירדן ומתברר כי היו חמושים בטילי דמה מעץ", לעג לכישלון של הצבא הסורי. הוא לעג למצרים על כך שלא התערבה והתחבאה מאחורי כוחות האו"ם.
ב-21 במאי התפוצצה ברמת׳א שבירדן מכונית תופת ששלחו הסורים, ובפיצוץ נהרגו 16 אנשים ונפצעו 28. הירדנים הגיבו בניתוק יחסים מלא עם סוריה[15].
ישראל במלחמת ששת הימים[עריכה]
|
ערך מורחב – ישראל במלחמת ששת הימים |
ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה.
תקופת ההמתנה לוותה בחרדה ציבורית גדולה וגיוס מילואים נרחב. נעשו ניסיונות אחדים למנוע את המלחמה על ידי פעילות דיפלומטית ענפה, אך הם לא נשאו פרי. בין השאר הודיעה ארצות הברית שאין ביכולתה להקים ארמדה בינלאומית לפריצת המצור במצרי טיראן, והתנערה ממחויבותה בעניין זה.
המתינות של ההנהגה המדינית, הניסיון להימנע מעימות וגיוס המילואים גרמו לתחושות קשות בציבור. להרגעת הרוחות הורחבה הממשלה ונוצרה ממשלת אחדות לאומית ומשה דיין קיבל את תיק הביטחון.
מפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים[עריכה]
האווירה בארצות ערב ערב המלחמה[עריכה]
בסדרת מאמרים שפרסם מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", החשוב בעיתוני העולם הערבי באותה תקופה, נטע את הרעיון שהתנסות הצבא המצרי בלחימה בתימן משביחה את עוצמתו ומצמיחה דור קצינים טוב יותר, קצינים בעלי יכולת הנהגה קרבית. מאמרים אלה יצרו את הרושם שהצבא המצרי כבר מוכן להתמודדות עם הצבא הישראלי ואפילו ההנהגה המצרית הלכה שולל אחרי רושם זה[16].
לצד מאמרי "אל אהראם", תחנת הרדיו הפופולרית "סאות אל ערב", ובעיקר מנהלה והקריין הראשי שלה, אחמד סעיד, שהיה מקורב לגמאל עבד אל נאצר ותומך נלהב של הנאצריזם, ניהלו מסע הסתה נגד ישראל, מסע נלהב יותר ויותר ככל שצעדי מצרים עברו ללא תגובה תקיפה של ישראל. אחמד סעיד נקט בלשון עממית מתלהמת בסגנון הסיסמה "את הגברים נזרוק לים ואת הנשים ניקח לנו" והתחרה עם אחמד שוקיירי בתוקפנות ובבוטות יחסם לישראל[17].
אחמד שוקיירי, יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין, אמר, בתשובה לשאלה מה יהיה גורל הישראלים לאחר ניצחון ערבי, בצורה גלויה ביותר: "אלה שישרדו יישארו בפלסטין. אני מעריך שאף אחד מהם לא ישרוד".[18]
ההיערכות למלחמה במצרים[עריכה]
ערב המלחמה היו למצרים בחצי האי סיני וברצועת עזה חמש דיוויזיות חיל רגלים ושתי דיוויזיות משוריינות.
ההיערכות למלחמה בירדן[עריכה]
ערב המלחמה היו לירדנים בגדה המערבית שבע חטיבות חיל רגלים – שלוש בשומרון, שתיים באזור ירושלים, אחת בהר חברון ואחת ביריחו. שני גדודי קומנדו מצריים הגיעו בטיסה לרבת עמון. כוח אווירי עיראקי הוצב בסמוך לגבול הירדני וחטיבת חיל רגלים עיראקית הייתה בתהליך כניסה לירדן.
ההיערכות למלחמה בסוריה[עריכה]
הצבא הסורי סבל ממחסור חמור בקצינים, שנבע מהטיהורים שנערכו בכל פעם שהשתנה השלטון, במסגרתם סולקו מהצבא הקצינים המזוהים עם השליטים הקודמים. חוסר היציבות השלטונית בסוריה גרם לכך שעיקר כוחו של הצבא הסורי וחלק מיחידותיו המובחרות הופנו כלפי פנים, והוצבו באזור דמשק כדי לשמור על השלטון.
הצבא הסורי היה ערוך למגננה. ב-24 במאי טסו ראש ממשלת סוריה והרמטכ"ל הסורי לתיאום תוכניות למצרים. בפגישה עם הבכירים המצרים הוסכם שבמקרה של מתקפה ישראלית נגד מצרים, סוריה תתקוף מגבולה ויופעל חיל האוויר הסורי. ההחלטות נוסחו בקווים כלליים, אולם לא נקבעו תוכניות מבצעיות ספציפיות. הסכמות אלו הן שאפשרו לסורים להימנע מהצטרפות מלאה למלחמה בימים הראשונים.
בחזית רמת הגולן הוצבו כוחות בסדר גודל של ארבע חטיבות חיל רגלים ושלוש חטיבות משוריינות (כ-250 טנקים). למרות המתיחות הגואה הסורים לא שינו את היערכותם לפני המלחמה ורק לאחר פרוץ הקרבות הופעלו מפקדות החירום[19].
ההיערכות למלחמה בעיראק[עריכה]
|
ערך מורחב – חיל המשלוח העיראקי במלחמת ששת הימים |
הממשל העיראקי לפני מלחמת ששת הימים היה ממשל חלש שעמד בפני בעיות כלכליות ומרד כורדי בצפון עיראק. האידאולוגיה המתלהמת של המשטר חייבה אותו להצטרף למאבק בישראל וכך גם הפגנות המוניות של העם העיראקי, אך הקשיים הכלכליים והקושי בטיפול במרד הכורדי, חייבו את המשטר לשמור את משאביו ואת כוחותיו לצרכיו הפנימיים. עיראק נקטה דרך ביניים, המשיכה בתעמולה מתלהמת, אך הקציבה מעט כוחות למלחמה בישראל.
שליט עיראק, עבד אל-רחמן עארף התבטא באותם הימים: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. זוהי ההזדמנות שלנו למחות את החרפה שהייתה בתוכנו מאז 1948. יעדנו ברור: למחות את ישראל מעל פני המפה. ניפגש, בעזרת האל, בתל אביב ובחיפה"[18].
גדוד חיל רגלים ובו בנו של השליט הוטס למצרים, כדי לחזק את הצבא המצרי. עיראק הציעה למצרים טייסת של מטוסי קרב מסוג מיג 21, אך המצרים סירבו בנמקם שמדובר בכוח קטן מדי. הם הציעו לעיראקים להפעיל את המטוסים נגד ישראל מכיוון מזרח ולהשתלב בחזית המזרחית. בגלל העוינות בין המשטר הסורי והמשטר העיראקי, סוריה דחתה בתחילה הצעות סיוע עיראקיות, אך לבסוף הסכימה לקבל חטיבה ממוכנת מתוגברת בגדוד טנקים ובגדוד חיילי קומנדו. רק גדוד הטנקים הגיע במועדו ויתר הכוח התעכב בדרך. סוכם בין סוריה ובין עיראק ששתי טייסות הוקר הנטר עיראקית יחזקו את החזית הסורית משדה תעופה עיראקי.
קצינים עיראקים ממפקדת הדיוויזיה העיראקית השלישית שותפו במוצב הקדמי של המפקדה הערבית המאוחדת, שהקים ברבת עמון, ב-1 ביוני, הגנרל המצרי עבד אל-מונעים ריאד. ב-2 ביוני הורתה המפקדה על הכנסתו לירדן של כוח עיראקי בסדר גודל של דיוויזיה מוגברת שכלל שתי חטיבות חיל רגלים, חטיבה ממוכנת, חטיבת שריון וגדוד הקומנדו 421 של צבא השחרור הפלסטיני.
היציאה למלחמה[עריכה]
תוכנית אסד[עריכה]
במצרים אישרה המנהיגות תוכנית מתקפה על ישראל במטרה לכבוש את אילת ולתקוף מטרות אסטרטגיות נוספות בנגב. התוכנית, שכונתה בשם הקוד אסד, נודעה למודיעין הישראלי וב-25 במאי נשלח לשר החוץ הישראלי, אבא אבן, ששהה באותה שעה בארצות הברית, מברק מוצפן בו הודיעו לו שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ב-27 במאי. אבא אבן העביר את תוכן המברק לממשל האמריקאי והנשיא לינדון ג'ונסון, למחרת, יצר קשר עם שלטונות ברית המועצות והתריע בפניהם שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ביום המחרת. שגריר ברית המועצות בקהיר בא אל נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בשעה 3 לפנות בוקר ומסר לו את ההתנגדות הסובייטית התקיפה לפתיחת מלחמה ביוזמה מצרית. בעקבות השיחה ביטל נאצר את המתקפה המתוכננת[18].
החלטת ממשלת ישראל[עריכה]
הדרג הצבאי בישראל תבע יציאה מהירה למלחמה והדרג המדיני נקט בעמדה מתונה יותר. ב-2 ביוני התכנסה ועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון לפגישה עם פורום המטכ"ל, ובהזדמנות זו באו לידי ביטוי העמדות השונות. בסיום ההתכנסות דחה ראש הממשלה, לוי אשכול, את דרישת הרמטכ"ל, יצחק רבין, לכינוס מיידי של הממשלה וקבלת החלטה של יציאה למלחמה – אשכול הודיע שהממשלה תתכנס במועד הקבוע הרגיל, ביום ראשון, 4 ביוני[20].
ביום שישי בצהריים כינס ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, התייעצות שבה לקחו חלק שר הביטחון, משה דיין, שר החוץ, אבא אבן, יגאל אלון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג והרמטכ"ל יצחק רבין. בהתייעצות תמכו אשכול, דיין, אלון ורבין ביציאה מיידית למלחמה ואבן, שנחשב למתון, לא התנגד לכך. הוחלט שבכל מקרה המתקפה לא תתחיל לפני 5 ביוני (הטעם לכך מובא בתת-פרק על "מבצע ההונאה" בחזית המצרית).
בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר: "מאוחר מכדי להגיב בשטח הצבאי על חסימת מצרי טיראן ומוקדם מכדי שנוכל להסיק מסקנות לגבי הדרך הדיפלומטית של טיפול בעניין זה".[21] צה"ל שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית.
ב-4 ביוני התכנסה הממשלה לישיבתה הרגילה והחליטה: "הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה... הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה".
כל שרי הממשלה תמכו בהחלטה, חוץ משני שרי מפ"ם שנמנעו. למחרת פתח צה"ל במתקפה בחזית המצרית.
מהלך המלחמה[עריכה]
המערכה האווירית[עריכה]
|
ערך מורחב – מבצע מוקד |
המלחמה נפתחה ביום ב´, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר, במהלומה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד" (מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר מנה כ-203 מטוסים, שישה מהם מקורקעים, ו-12 מטוסים בלבד נשארו בכוננות יירוט על הקרקע, להגנת שמי המדינה בשעת המבצע). תקיפות אלה היוו הפתעה מוחלטת ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית כמעט, על כל שדות התעופה המצריים. שדות התעופה הותקפו פעמים אחדות באותו יום וחיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, טען ב-1997, כי לנשיא עבד אל-נאצר הייתה התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך שר ההגנה עאמר, שפיקד על הצבא, התעלם ממנה[22].
מיד לאחר המכה הראשונה, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח לישראל והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר הירדני והופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר. בניגוד למתקפה היבשתית, שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית במשך כל ימי הלחימה. ביום הראשון של המלחמה השמיד חיל האוויר הישראלי 71 מטוסי קרב-הפצצה (69 מצריים ו-2 סוריים), 264 מטוסי קרב (185 מצריים, 50 סוריים, 20 ירדניים ו-9 עיראקיים) ועוד 39 מטוסי תובלה ומסוקים (32 מצריים ו-7 ירדניים)[23].
ביום הראשון של המלחמה הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי 11 שדות תעופה ערביים: אל-עריש, אל-סיר, ביר-גפגפה, ביר תמדה, כברית, פאיד, אבו סוויר, אינשאס, קהיר-בינלאומי, קהיר-מערב ובני-סוויף וכך ניטרלו על הקרקע מטוסים רבים ופגעו במסלולים, מהם היו יכולים להמריא מטוסים אחרים. המפציצים הישראלים, שיצאו למשימתם בגל הראשון, היו חמושים בפצצות פיצוח מסלולים – פצצות גדולות יחסית המצוידות במצנח קטן שמייצב את מסלולן. פצצות אלה, שכונו בעולם "הנשק הסודי של צה"ל", הוטלו מגובה נמוך ויצרו מכתשים עמוקים במסלולים. באופן יוצא מן הכלל, חיל האוויר הישראלי לא פגע במסלולי שדה התעופה של אל-עריש, כדי שניתן יהיה לנצל אותם, לאחר שכוחות הקרקע הישראליים יכבשו אותו[24].
המטוסים התוקפים בגל הראשון טסו אל מטרותיהם בגובה נמוך, מתחת לגובה הגילוי של תחנות המכ"ם, לכן לא הוטרדו מהן, אולם בדרכם חזרה, מטוסים שחזרו ממטרות מרוחקות היו צריכים לטוס גבוה, כדי לחסוך בדלק, אחרת לא היו יכולים לשוב לבסיסיהם. לא הוקצבו מטוסי קרב לטיפול בתחנות המכ"ם, אך כחצי שעה לאחר יציאת הגל הראשון, יצאו מטוסי האימונים הישראלים מסוג CM.170 פוגה מגיסטר, כדי להתקיף את תחנות המכ"ם ולאפשר בכך את שובם הביתה של מטוסי ההפצצה, בלא להתגלות על ידי תחנות המכ"ם[25]. חלק מהמטוסים המצריים הצליחו לחמוק מפגיעה ולהימלט לשדות תעופה אחרים, לכן, הגל השני של מטוסי הפצצה ישראלים יצא לתקוף בנוסף למטרות שלא נחרבו לגמרי, עוד שישה שדות תעופה: מנצורה, בילביס, חילוואן, מינייה, גרדקה ולוקסור. המטוסים התוקפים טסו הפעם בגובה רב, ללא חשש התגלות, כי המכ"ם המצרי חוסל, לכן המשימה הייתה קלה יותר. במהלך ההפצצות התנהלו גם קרבות אוויר עם אותם מטוסים מצרים שהצליחו להמריא לפני שנפגעו שדות התעופה. במרבית המקרים הופלו המטוסים המצרים, אך היו גם מטוסים ישראלים שנפגעו על ידי המצרים או שפגעו בקרקע במהלך התמרונים שעשו כדי לחמוק מאויביהם. באחד המקרים, טייס המיראז' יאיר נוימן נפגע בקרב עם מיג 21 וצנח באזור הדלתה של הנילוס, שם נרצח על ידי המון זועם[26].
חלק משדות התעופה המצריים הופצצו פעם נוספת וחלק מהפצצות היו עם השהיה, כדי שיתפוצצו בשעות הלילה וימנעו שימוש במסלולים בשעות החושך.
מעורבות סוריה וירדן במערכה האווירית[עריכה]
החל מהשעה 11:40, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, החל הצבא הירדני להפגיז את שדות התעופה הישראלים שהיו בטווח תותחיו. תחילה הופגז שדה התעופה רמת דוד ובהמשך הופגזו גם שדה התעופה במחנה סירקין, נמל התעופה הבינלאומי בלוד ושדה התעופה עקרון. בשדה התעופה של עקרון נפגע מההפגזה זנבו של מטוס תובלה מסוג DC-3 דקוטה.
במקביל להתפשטות ההפגזות גם המטוסים הירדניים יצאו להתקפה. שני מטוסי הנטר תקפו את נתניה ומטוסי הנטר אחרים תקפו את שדה התעופה סירקין והעלו באש מטוס תובלה מסוג נורד וכמה חיילים נפגעו. ההנטרים שתקפו בסירקין נפגשו בדרכם חזרה במיראז'ים שהפילו אותם.
בשעה 11:50 יצאו 12 מטוסי מיג סוריים לתקיפת מטרות בישראל. ניסיון לפגוע במפקדה צבאית הסתיים בפגיעה בכפר החורש הסמוך. המטוסים הסורים ניסו לפגוע גם במנחת מגידו, באשד-כינרות, בדגניה א' ובסכר על הירדן, אולם בקרבות אוויר ובאש נ"מ הופלו חלק מהם וההתקפה נהדפה.
פחות ממחצית השעה אחרי התקיפות הסוריות והירדניות יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי להפצצת שדות התעופה מהם יצאו ההתקפות. במהלך 288 גיחות ישראליות הופצצו שדות התעופה של סוריה, ירדן וגם שדה התעופה העיראקי H3. בתקיפות אלה לא היה למטוסי חיל האוויר הישראלי את יתרון ההפתעה, לכן נערכו קרבות אוויר והופעלה נגדם אש נ"מ כבדה. מספר מטוסים ישראלים נפגעו בקרבות אוויר ועל ידי אש מהקרקע וחלק מהטייסים נטשו את מטוסיהם. אחד הטייסים נרצח על ידי המון סורים ואחרים נלקחו בשבי. מטוס אוראגן ישראלי, שמערכת הקשר שלו נפגעה במפגש עם חוטי חשמל שנכרכו סביב גוף המטוס, נפגע בדרכו חזרה, לאחר שסטה מנתיבו, על ידי טיל קרקע אוויר ישראלי מסוג הוק, שהגן על הקריה למחקר גרעיני - נגב בדימונה[27].
הפעילות המלחמתית של חיל האוויר העיראקי[עריכה]
חיל האוויר העיראקי הקצה למשימת המלחמה בישראל, במסגרת חיל המשלוח העיראקי, טייסת של מטוסי הוקר הנטר, טייסת של מטוסי מיג 21 ומטוסי הפצצה מסוג טופולב 16. מטוסי הקרב העיראקיים פעלו משדה התעופה H3, הקרוב לגבול הירדני והמפציצים פעלו מתוך עומק הטריטוריה העיראקית.
ב-5 ביוני, בשעה 14:30, תקף מבנה של מטוסי הנטר את מושב נהלל. למחרת בבוקר תקף מבנה של מטוסי הנטר את חטיבת ברק ופצע חמישה חיילים. באותו יום הפציץ מטוס טופולב 16 את העיר נתניה. בדרכו חזרה הפציץ את מבואות עפולה, אך פצצותיו לא התפוצצו (שני חיילים ישראלים נהרגו כשניסו לנטרל אותן) והמשיך לאזור רמת דוד, שם נפגע מאש נ"מ והתרסק מעל מחנה עמוס ופיצוצו גרם למותם של 14 חיילים ישראלים ופציעתם של שמונה נוספים (ראו פירוט בערך תקיפת מטוס טופולב עיראקי בישראל)[28].
בתגובה לפעילות חיל האוויר העיראקי תקף חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה H3 שלוש פעמים, שבמהלכן בוצעו 11 גיחות של מטוסי ווטור ו-8 גיחות של מטוסי מיראז' 3. במהלך התקיפות הושמדו על הקרקע 8 מטוסי מיג 21, 10 מטוסי הנטר ומטוס תובלה אחד. בפעילות הזאת איבד חיל האוויר הישראלי שני מטוסי ווטור ומיראז' אחד.
סוריה ומצרים ביקשו, במהלך המלחמה, סיוע אווירי עיראקי, אך עיראק סירבה להקצות מטוסים נוספים והסתפקה בהגנה על שמי עיראק.
החזית המצרית[עריכה]
צבא מצרים היה הכוח הגדול ביותר שעמד מול צה"ל, כוח שהיה בתהליך של מעבר מיבשת אפריקה אל חצי האי סיני. יחידות מצריות החלו לצאת מתימן, כדי להצטרף לכוח שהלך והתעצם בסיני. תהליך ההתעצמות המצרי לווה בתהליך של כריתת בריתות צבאיות עם יתר מדינות ערב המקיפות את ישראל, כדי לא לאפשר לכל הצבא הישראלי להתרכז בהתמודדות עם מצרים. המתקפה הישראלית יצאה לדרך במטרה לשבור את טבעת החנק המתהדקת, לפני שהברית הצבאית הכלל ערבית תגיע לדרגת כוננות ותיאום גבוהה יותר.
מבצע ההונאה[עריכה]
בימים שקדמו לפתיחת המלחמה ערך צה"ל, באמצעות אוגדת ההונאה של פיקוד הדרום, אוגדה 49, תנועות צבא שנועדו לשכנע את מצרים שהמתקפה הישראלית תרוכז בציר הדרומי. בנוסף לתנועות צבא ביום לכיוון האמור והשבת כלי הרכב בלילה, הופעלו גם סוכנים כפולים לשכנוע מצרים בכך שהמתקפה צפויה בציר הדרומי. מצרים השתכנעה ויחידות מצריות רבות קיבלו הוראה לשינוי היערכות ומיקום, כדי להתכונן למתקפה בציר הדרומי. בעקבות מבצע ההטעיה החלו המצרים, החל ב-28 במאי, בתגבור הציר הדרומי מא-נח'ל לכונתילה, ושל השטח שבין כונתילה לקוסיימה. תנועות הצבא המצרי גרמו לאי סדר לוגיסטי וחוסר מוכנות, שלהערכת צה"ל אמור היה להגיע לשיאו ב-5 ביוני. מסיבות אלה ביקש הרמטכ"ל שהחלטת הממשלה על היציאה למלחמה לא תקבע יציאה מוקדמת מ-5 ביוני והממשלה אכן ציוותה כך[20].
המתקפה[עריכה]
ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 8:15 הושמע בקשר האות "סדין אדום" והכוחות היבשתיים של צה"ל פתחו בהתקפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. ההתקפה נעה בשלוש אוגדות, שהיוו שלוש זרועות תקיפה עיקריות, ונוספו עליהן שתי חטיבות שפעלו בצורה עצמאית. חטיבה עצמאית נוספת שהייתה אמורה לפעול בציר החוף הועברה לפיקוד מרכז לאחר שהתברר כי אין בה צורך.
הכוח היבשתי התוקף, בפיקודו של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מנה 11 חטיבות וכלל כ-600 טנקים. זרוע ההתקפה העיקרית הייתה זו של אוגדת הפלדה בפיקוד האלוף ישראל טל, שפרצה בציר החוף של צפון סיני, וכעבור ארבע יממות הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול איסמעיליה. אוגדת האלוף אריאל שרון פרצה בגיזרת אבו עגילה וניהלה קרב מכריע באום-כתף, וכוחותיה התקדמו והגיעו כעבור ארבע יממות אל אזור א-נח'ל.
במהלך יומיים, כבשה את רצועת עזה חטיבה עצמאית מתוגברת, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי, בסביבת כונתילה. התנועה השיגה את מטרתה. בימים 7 ו-8 ביוני בסיוע כוח מבית הספר לצניחה, השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בחופי דרום סיני על שארם א-שייח, ראס נאצראני, א-טור, אבו רודס וראס סודר.
פקודת הנסיגה הכללית שנתן המטכ"ל המצרי ב-6 ביוני הפכה את המלחמה לקרב התקדמות.[29] צה"ל התקדם במהירות לעבר מעבר המיתלה על מנת לחסום את המעברים לעברה השני של התעלה.
החזית הירדנית[עריכה]
במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה (ובכלל זה ירושלים המזרחית והגדה המערבית). לאותה מטרה התקיימו מספר פגישות חשאיות בין המלך חוסיין ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, במטרה למנוע אי-הבנה שתביא להתלקחות הגבול.
עם זאת, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שהיה תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד בהתאם להסכם ההגנה שנחתם בין מצרים ובין ירדן) לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". ייתכן שהפיקוד העליון המצרי אכן לא ידע על המצב העגום של צבאו, אך ייתכן שהודעות אלו נמסרו למלך, כדי שיפתח במתקפה שתרתק כוחות ישראליים לחזית הירדנית ותפחית מהלחץ, שבו היו נתונים הכוחות המצריים בסיני.
בשעה 10:00 בערך התחילו הירדנים בהרעשת תותחים לכל אורך החזית, כולל תל אביב, בסיס חיל האוויר רמת דוד וירושלים המערבית[30], כתוצאה ממנה נהרגו 12 אזרחים. בהפגזה בירושלים נפגעו בית הנשיא, משכן הכנסת וגן החיות התנכ"י[31]. מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" בכפר סבא ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדי המפעל. מולם הכוחות הירדנים ניצבו כוחות צה"ל מדוללים, שהיוו למעשה עתודה לכוחות המסתערים בסיני.
תחת פיקודו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס היו שבע חטיבות, שבמהלך שלושת הימים הראשונים למלחמה תקפו את הכוחות הירדניים מכיוון ירושלים, לטרון וקלקיליה, וכמו כן מכיוון עמק יזרעאל. הקרבות היו מהירים ובחלקם, בעיקר בקרב על ירושלים, היו קשים ביותר ולוו בנפגעים רבים. כוח אחד של חטיבת הראל כבש את ההרים מצפון לירושלים וגבעת הרדאר. חטיבת ירושלים, שהחלה את הלחימה בירושלים, כבשה את ארמון הנציב וצור באחר. חטיבה 55, המורכבת מצנחנים במילואים, כבשה את המוצבים הירדניים בירושלים וסביב לה, את תל אל-פול, גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר, ולבסוף את הכותל המערבי והר הבית.[32] בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על כל שטח יהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן.
החזית הסורית[עריכה]
יישובי עמק החולה ספגו הפגזות סוריות במהלך כל המלחמה. ביום שלישי, 6 ביוני 1967, ניסה גדוד טנקים סורי לתקוף את תל דן ואת קיבוץ דן, אך נהדף על ידי כוחות ההגנה המרחבית, כוחות חיל הרגלים ויחידת טנקים של צה"ל שהוצבו בגיזרה. באותו היום גם יורטה שיחת נאצר-חוסיין והושמעה לאחר מכן ברדיו, בהוראת משה דיין.
רק ביום שישי, 9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, התרכזו בגיזרה הסורית די כוחות של צה"ל, שנאספו מכל חלקי הארץ (שתי חטיבות הובאו מזירת הדרום וארבע חטיבות הובאו מהגיזרה הירדנית). החל משעות הבוקר ביום זה, תקף חיל האוויר הישראלי את רמת הגולן במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל לה הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, בהתקפה על רמת הגולן. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים, את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.
מעורבותן של מדינות ערביות נוספות[עריכה]
יחידות צבא עיראקיות השתתפו בלחימה בכל החזיתות - המצרית, הירדנית והסורית.
לבנון הצטרפה באופן רשמי למלחמה ב-8 ביוני, אך לא הוציאה לפועל פעולות מלחמתיות, פרט לגיחה של מטוס הנטר שהתקרב לגבול הישראלי והופל על ידי מטוס מיראז' ישראלי[28].
ערב הסעודית העבירה, במהלך המלחמה, לתחומי ירדן, חיל משלוח בן 3,000 חיילים. חיילים אלה, שהגיעו לדרום ירדן, הוצבו באזור רבת עמון ולא הספיקו לקחת חלק במלחמה עם ישראל[33].
במהלך המלחמה כבשה ישראל כמה איים סעודים, קטנים ולא מיושבים, בפתח מצרי טיראן. האיים הושבו לשליטה סעודית כעבור עשר שנים.
המערכה הימית[עריכה]
|
ערך מורחב – חיל הים הישראלי במלחמת ששת הימים |
בפרוץ מלחמת ששת הימים חיל הים הישראלי היה בתקופת מעבר לקראת החלפת כלי שיט מיושנים בספינות טילים חדישות, שנבנו עבורו בצרפת (ספינות שרבורג). למרות נחיתות כמותית מול ציי מדינות ערב, שלחמו נגד ישראל, חיל הים הישראלי סיפק הגנה לחופי ישראל והצליח להרתיע את הציים הערבים מיציאה לים הפתוח וסיכון התעבורה הימית לישראל.
בליל היום הראשון למלחמה, בין 5 ל-6 ביוני, פשטו לוחמי קומנדו ימי, שהובאו בצוללת הישראלית אח"י תנין, על הספינות המצריות שעגנו בנמל אלכסנדריה, ופגעו וטיבעו כלי שיט שונים ובהם גם ספינת טילים מצרית. הלוחמים לא הצליחו לשוב לצוללת ונפלו בשבי. לוחמי קומנדו ימי נוספים פשטו על נמל פורט סעיד, אך לא מצאו בו ספינות, וניסיון לפשוט על הנמלים הסורים לא צלח[34].
חיל הים הישראלי היה גורם מרכזי בתפיסת שארם א-שייח, ללא התנגדות, ופתיחת מצרי טיראן לשייט ישראלי. החיל היה מעורב גם בתקרית ליברטי.
חסימת תעלת סואץ[עריכה]
עם פרוץ המלחמה חסמו המצרים את פתחי תעלת סואץ על ידי הטבעת כלי שיט במבואות, ובכך חסמו אותה לשיט. בתוך התעלה נלכדו 14 ספינות שהיו במעבר. לאחר הגעת חיילי צה"ל לחופי תעלת סואץ והפיכתה לגבול בין הטריטוריות שבידי ישראל ובין מצרים, החליטה מצרים לא לחדש את התנועה בתעלה.
תקרית ליברטי[עריכה]
|
ערך מורחב – תקרית ליברטי |
ב-8 ביוני 1967, ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים, תקף צה"ל את ספינת הביון USS Liberty של צי ארצות הברית. בהתקפה נהרגו 34 מלחים אמריקאים ו-171 נפצעו.
מדינת ישראל טוענת כי מקורה של התקרית בשגגה. לדברי ישראל, ארצות הברית הבהירה לה שלא היו ספינות אמריקאיות באזור. כתוצאה מסדרת התפוצצויות באזור אל-עריש העריכו בצה"ל שמשחתת מצרית מפגיזה את החוף והורו לחיל הים לטפל בה. הנתונים הראשונים אוששו את הזיהוי כמשחתת. מאוחר יותר במהלך התקרית נחשבה "ליברטי" לספינת ביון מצרית שהעבירה מידע לערבים או לספינה המצרית אל-קסר (ספינה שגודלה רבע מ"ליברטי"). לאחר חקירות שניהלו ישראל והאמריקאים, פיצתה ישראל את ארצות הברית בסכום של כ-13 מיליון דולרים.
נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון קיבל את טענת ישראל, וזו הייתה עמדתה הרשמית של ממשלת ארצות הברית. עם זאת, ניירות פנימיים שנחשפו בבית הלבן מראים שרבים מיועציו ושריו של ג'ונסון, בהם ראש ה-CIA, ריצ'רד הלמס, ומזכיר המדינה, דין ראסק האמינו ש"ליברטי" הותקפה בזדון. גם חלק מהניצולים טענו כי ההתקפה הייתה מכוונת וכי ישראל ידעה שמדובר בספינה אמריקאית[35].
סיום המלחמה וסיכומה[עריכה]
ישראל: ישראל כבשה מידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, כבשה מידי ירדן את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה וכבשה מידי מצרים את חצי האי סיני, מצרי טיראן ורצועת עזה.
- לצה"ל היו כ-3400 נפגעים, מתוכם כ- 780 נהרגו, כ- 2590 נפצעו ו- 15 חיילים נפלו בשבי.
סוריה: בתום המלחמה כבש צה"ל מידי הסורים את מרבית רמת הגולן וברכס החרמון השתלט על שטחים עד רום של 2,200 מטר מעל פני הים.
- על פי מקורות סוריים 115,000 מתושבי רמת הגולן, שנמלטו יחד עם הצבא הסורי, הפכו לפליטים. במספר זה נכללים 17,000 תושבי העיר קוניטרה, שנעזבה ונהרסה. ב-1991 טען שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שחיים בסוריה חצי מיליון פליטים מרמת הגולן (הנמלטים ממנה וצאצאיהם, שנולדו לאחר מכן). שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס מסר שלסוריה היו במלחמה הזאת 714 הרוגים ו-254 פצועים. מקורות ישראלים העריכו שלסוריה היו כאלף הרוגים והודיעו על כך שתפסו 361 שבויים סורים[36].
מצרים: מידי המצרים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בשנית על ידי ישראל לאחר שהושבו במלואם לאחר "מלחמת סיני".
- לצבא מצרים היו בין 10,000 ל-15,000 הרוגים.[37]
ירדן: מידי ממלכת ירדן נכבשו יהודה ושומרון כולל מזרח ירושלים (ובתוכו העיר העתיקה).
- צבא ירדן איבד כ-6,000 חיילים, אך ההערכה היא שרובם הגדול פשט מדיו ונטמע באוכלוסייה בתום הקרבות. מספר ההרוגים היה ככל הנראה רבע מאלה או פחות מכך. לפי משרד החוץ כ-780 חללים וכ-3,000 פצועים.
שם המלחמה, אותות וציונים לשבח[עריכה]
בישיבה של ממשלת ישראל, שנערכה ב-26 באוגוסט 1967, נקבע ששם המלחמה יהיה מלחמת ששת הימים והמשתתפים במלחמה, מהצד הישראלי, יקבלו את אות מלחמת ששת הימים של צה"ל.
במדינות ערב שם המלחמה נקבע למלחמת יוני, על מנת לא להזכיר את עוצמת התבוסה (בשישה ימים בלבד)[38]. בין מתנגדי ישראל יש גם הקוראים למלחמה בשמות מלחמת המזרח התיכון או מלחמת 1967, מאותן סיבות[39].
ב-30 באוקטובר 1967 פרסם המטכ"ל הישראלי שמותיהם של אנשי הצבא שצוינו לשבח על פעולות גבורה יוצאות דופן במהלך מלחמת ששת הימים. פורסמו 51 שמות, 21 מתוכם צוינו לשבח לאחר מותם.[40]
חילופי השבויים[עריכה]
במהלך המלחמה נפלו בשבי מדינות ערב 15 מחיילי צה"ל: 11 במצרים, 1 בסוריה, 2 בעיראק ו-1 בלבנון. בנוסף להם, ישראל תבעה וקיבלה, במסגרת הדיונים לחילופי שבויים, גם את שחרורם של 6 חיילי קומנדו ימי שנלכדו בפעולה בנמל אלכסנדריה, חייל וקצין מהקומנדו הימי שנלכדו בחודש יולי 1967 וחברי רשת העסק הביש שהיו כלואים במצרים. לידי ישראל הועברו גם גופותיהם של ישראלים שהיו בידי ארצות ערב, אך לא גופתו של אלי כהן, שהסורים סירבו לוותר עליה. במסגרת חילופי השבויים שחררה ישראל 4,338 אנשי צבא מצרים ו-899 אזרחים מצרים, 533 אנשי צבא ירדנים ו-366 אזרחים ירדנים, 367 אנשי צבא סורים ו-205 אזרחים סורים.
חילופי השבויים התחילו מיד עם סיום המלחמה והסתיימו ב-23 בינואר 1968[41].
השלכות המלחמה ותוצאותיה על ישראל ועל שכנותיה[עריכה]
|
ערכים מורחבים – ישראל במלחמת ששת הימים |
מלחמת ששת הימים הייתה קו פרשת מים בתולדות מדינת ישראל. המלחמה הביאה לתחילתו של ויכוח פוליטי מר בין השמאל והימין בנוגע לעתידם של השטחים המוחזקים: יהודה ושומרון, חבל עזה, רמת הגולן וסיני. הוויכוח בנוגע לשאלת "שטחים תמורת שלום" עמד במרכז הזירה הפוליטית במשך עשרות שנים.
המלחמה שינתה את מעמדה הביטחוני של ישראל והוכיחה למדינות ערב את עוצמתו של צה"ל. במישור המדיני היא שינתה את מצבה של ישראל. בעקבות השליטה המתמשכת בפלסטינים, דמותה של ישראל בעיני רבים בעולם התהפכה, ממדינה קטנה הנאבקת על קיומה מול המדינות הסובבות אותה, שגדולות ממנה ועוינות אותה, לדמות מדינה כובשת המדכאה את העם הפלסטיני. עובדה זו הביאה להדרדרות נמשכת במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל ותדמיתה בדעת הקהל העולמית[42].
המלחמה הביאה גם לשינויים אידאולוגיים בקרב מגזרים שונים בחברה הישראלית. בקרב רבים בציבור הדתי-לאומי התפתחה תפיסה לפיה ההישגים במלחמה הם פרי של תהליכים משיחיים וגברה התמיכה ברעיון "ארץ ישראל השלמה". בקרב ערביי ישראל התחזקה הזיקה לערביי השטחים, וכתוצאה מכך, התחזקה גם זהותם הפלסטינית של הערבים אזרחי ישראל.
המלחמה הביאה לשינוייים במזרח התיכון. עוצמת התבוסה של צבאות ערב בהתמודדות עם ישראל והפער העצום בין הציפיות שטופחו על ידי אמצעי התקשורת הערביים והמציאות שלאחר המלחמה, גרמו לזעזוע קשה בחברה הערבית ובעיקר בארצות שהיו מעורבות ישירות במלחמה. החברה הערבית התקשתה להתמודד עם התוצאות, לכן נקטה בטקטיקות דוגמת האשמת ארצות הברית והממלכה המאוחדת בקונספירציה עם ישראל וסיוע לה בתקיפת ארצות ערב[38].
בסוף אוגוסט התכנסה בחרטום ועידה של ארצות ערב ("ועידת חרטום") ובהחלטותיה, שפורסמו ב-1 בספטמבר 1967, נקבע שארצות ערב לא ינהלו משא ומתן עם ישראל, לא יכירו בה ולא יכרתו איתה שלום. בוועידה זו, שהוחרמה על ידי סוריה, התקבלה גם החלטה על פיה אפשר לנסות להשיג את השבת השטחים שנכבשו על ידי ישראל בדרכים מדיניות והיו ארצות בעולם שראו בכך התרככות בעמדה הערבית, פתח שדרכו, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התחילו את המשא ומתן לשלום.
בסוריה, בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים ואבדן השליטה על רמת הגולן, התחדד המאבק בצמרת הסורית בין הפלג היותר קיצוני, בהנהגתו של צלאח ג'דיד ובין הפלג היותר פרגמטיסטי בהנהגתו של חאפז אסד. שני הפלגים ניסו להטיל זה על זה את האשמה בתבוסה, ולבסוף ניצח הפלג של חאפז אסד. בעקבות עלייתו לשלטון של אסד הורחקו מהצמרת ג'דיד ואנשיו וגם רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, סוידאני. חלק מאישים אלה הושמו בכלא לשנים רבות וחלקם מתו בכלא או שוחררו רק לקראת מותם[43].
לקריאה נוספת[עריכה]
- אביעזר גולן, ששה ימי תהילה – מלחמת 1967, הוצאת דקל, 1967
- דוד דיין, מחרמון עד סואץ – קורות מלחמת ששת הימים, הוצאת מסדה, 1967
- ראנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת ששת הימים, מאנגלית: אריה חשביה, הוצאת מסדה, 1967
- שבתי טבת, חשופים בצריח, הוצאת שוקן, 1968
- מרדכי בר-און (עורך), ששה ימים – צבא הגנה לישראל (האלבום הרשמי של צה"ל), הוצאת משרד הביטחון, 1968
- מיכאל בר-זוהר, החודש הארוך ביותר, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1968
- משה א' גלבוע, שש שנים ששה ימים, הוצאת עם עובד, 1969
- ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים), לוי אשכול ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895), הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכת ימימה רוזנטל, ירושלים, ארכיון המדינה, תשס"ב
- שלמה נקדימון, לקראת שעת האפס (סיפור של תקופת ההמתנה), הוצאת רמדור, 1968
- משה נתן, המלחמה על ירושלים, הוצאת אותפז, 1968
- גד ברזילי, מחלוקת וקונצנזוס בישראל, הוצאת ספרית פועלים, 1992
- אשר ססר, שישה ימים – שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים, מרכז יצחק רבין לחקר ישראל והוצאת עם עובד, תל אביב, 1999
- ביקורת על דברי ססר: מתתיהו מייזל, המלחמה העלומה, זמנים 71, 2000, עמ' 107-103
- יהודה ואלך, לא על מגש של כסף, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון, 2000, עמ' 93-84
- מתתיהו מייזל, המערכה על הגולן: יוני 1967, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2001
- ביקורת על דבריו של מייזל: מרדכי בר-און, עת לספר: ארבע הערות בשולי ספרו של מתתיהו מייזל 'המערכה על הגולן, יוני 1967', קתדרה 109, ספטמבר 2003, עמ' 170-161
- מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון, הוצאת דביר, 2002
- ביקורת על דברי אורן: יוסף ברנע, אכן, שישה ימים מלאים, עתון 77, גיליון 302, 2005, עמ' 11-10
- עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!: צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים 1967-1963, הוצאת מערכות, תל אביב, 2004
-
- ביקורת על דברי גלוסקא: דוד טל, אשמת הגנרלים?, ישראל 8, 2005, עמ' 192-189
- תום שגב, 1967 - והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, 2005
- אריה נאור, "הדחת לוי אשכול מכהונת שר הביטחון ותוצאות מלחמת ששת הימים: אנטומיה של כמיהה למושיע", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010
- משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 52-40
מאמרים[עריכה]
- חיים אבני, האומנם מפנה? מלחמת ששת הימים והציבור היהודי המאורגן בארגנטינה, יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 300-263
- מרדכי אלטשולר, דעת הקהל והתגובה היהודית בברית-המועצות למלחמת ששת הימים (תיעוד חדש), יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 262-241
- יגיל לוי, יואב פלד, השבר שלא היה: הסוציולוגיה הישראלית בראי מלחמת ששת הימים, תיאוריה וביקורת 3, 1993, עמ' 128-115
- עמיחי לוי, אליעזר ויצטום, מישל גרנק, משה קוטלר, תגובות קרב במלחמות ישראל, 1973-1948 חלק ד': מלחמת ששת הימים, 1967, שיחות 4 (3), 1990, עמ' 221-217
- מירון מדזיני, הסברת החוץ במלחמת ששת הימים, קשר 36, 2007, עמ' 155-145
- רוזה פרלה רייכר, מלחמת ששת הימים באספקלריה של העתונות היהודית המפלגתית באורוגוואי, יהדות זמננו 9, תשנ"ה, עמ' 239-227
- זכי שלום, התערבות בן-גוריון במהלכי ששת הימים, כיוונים חדשים 15, 2006, עמ' 221-206
- שמעון גולן, כיבושי 1967: האם הם תוכננו מראש?, מערכות 443, יוני 2012
קישורים חיצוניים[עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- 6 ימים ביוני - פרויקט מיוחד לציון 35 שנים למלחמה, באתר ynet
- מלחמת ששת הימים, באנציקלופדיה ynet
- תוצאות מלחמת ששת הימים (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: קציעה אביאלי-טביביאן (עורכת), מסעות בזמן: בונים מדינה במזרח התיכון, תשס"ט-2009
איריס ברלצקי, פרופ' יהודה לפידות בראיון על מנחם בגין - על תפקידו של בגין בממשלת אשכול בעת מלחמת ששת הימים, בערוץ ה-YouTube של מרכז מורשת מנחם בגין, 3 באוגוסט 2000- יובל גינזבורג, "יש אבנים עם לב אדם", באתר "ערוץ מאיר"
– סרטון על שחרור ירושלים - הדיון בממשלת ישראל לקביעת תוכנית שלום עם מצרים וסוריה, 19-18 ביוני 1967, באתר ארכיון המדינה
- Six-Day War begins, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
איריס ברלצקי, 
– סרטון על שחרור ירושלים- מאמרים
.jpg)
- זלמן גנדלר, המודיעין הקרבי במלחמת ששת הימים: תמצית תחקיר קמ"נים שערך ראש אמ"ן אהרן יריב, מבט מל"מ 49, 2007, עמ' 12
- בנימין זאב וכסלר, מלחמת ששת הימים – מהלכים עיקריים: כ"ו באייר-א' בסיוון תשכ"ז, 5–11 ביוני 1967 (ומאמרים נוספים), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: צבי צמרת, חנה יבלונקה (עורכים), העשור השני תשי"ח-תשכ"ח (עידן 21), הוצאת יד יצחק בן צבי, 2000, עמ' 400-379
- אוריאל י' דרייפוס, כוויות צה"ל במלחמת ששת הימים, הרפואה 138 (9), 2000, עמ' 741-737
- עינת לחובר, נשים במלחמת ששת הימים: נקודת מבט תקשורתית, ישראל 13, 2008, עמ' 60-31.
- חנה ברונפלד-שטיין, שישה ימים, 45 דקות ותצלום אחד של חיילת, ישראל 13, 2008, עמ' 159-135
- אלון קונפינו, לכתוב, לא רק לזכור, את ההיסטוריה של 67', ישראל 13, 2008, עמ' 312-297
- יצחק רבין, מלחמת ששת הימים: מאפיינים והישגים, מערכות 256, יוני 1977, עמ' 2-6
- שאול שי, המעורבות העיראקית במלחמת ששת הימים, מערכות 379-378, ספטמבר 2001, עמ' 77-72
- ארז חסון, הגנה עצמית במשפט הבינלאומי – המקרה של מלחמת ששת הימים, משפט וצבא 17, 2004, עמ' 157-97
- מרדכי בר-און, ברית-המועצות ומצרי טיראן, עיונים בתקומת ישראל כרך 1, 1991, עמ' 307-276
- דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל כרך 9, 1999, עמ' 279-246
- אסתר יוגב, אייל נווה, ללמוד מלחמה שעדיין לא הסתיימה, פנים 39, 2007, עמ' 67-58
- גדעון עפרת, 1967: הייתה אמנות?, פנים 39, 2007, עמ' 82-76
- מיכאל אורן, מי רצה במלחמת ששת הימים?, תכלת 7, אביב התשנ"ט 1999
- יוחאי סלע, תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים, באתר e-mago, 6 ביוני 2006
- גיליון המוקדש למלחמת ששת הימים, בטאון חיל האוויר 75-74, דצמבר 1967, באתר הספרייה הדיגיטאלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
- יוסי לנגוצקי, הירושלמים משחררי ירושלים, באתר ynet, 16 במאי 2007; הנ"ל, הירושלמים משחררי ירושלים - חלק ב', באתר ynet, 16 במאי 2007; הנ"ל, הירושלמים משחררי ירושלים - חלק ג', באתר ynet, 16 במאי 2007
- ינון רויכמן, יצחק רבין מדבר על המלחמה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2006 (ראיון עם יצחק רבין בעשור למלחמה)
- אמיר אורן, אופס, כבשנו את הגדה המערבית. תמלילים ממלחמת ששת הימים, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2008
- עמי גלוסקא, 44 שנים למלחמת ששת הימים, גבולות המולדת, באתר הארץ, 5 ביוני 2011
הערות שוליים[עריכה]
- ^ אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון, הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמ' 212.
- ^ מוחמד אל-בדר הוכתר זמן קצר לפני הדחתו בעקבות מות אביו.
- ^ אל-אהראם, 27 ביוני 1962
- ^ אל-יוסף, 19 בספטמבר 1966
- ^ 5.0 5.1 אריה יודפת ובהשתתפות חיים יעבץ, ברית המועצות והמזרח התיכון, קצין חינוך ראשי, הוצאת משרד הביטחון, 1973
- ^ 6.0 6.1 דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים
- ^ במחנה, 12 בספטמבר 1966
- ^ איתן הבר, "היום תפרוץ מלחמה", עידנים – ידיעות אחרונות, ירושלים 1987, עמ׳ 146 - 147
- ^ הוארך שרות-החובה בצה"ל, דבר, 9 בנובמבר 1966
- ^ דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עמוד 251
- ^ מעריב, 2 ביוני 1972
- ^ משה דיין, "אבני דרך", עמוד 395
- ^ אל-אהראם, 20 באפריל 19
- ^ יוחאי סלע, ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
- ^ אייל זיסר, "בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה", עמוד 229
- ^ חלק ראשון: מוחמד חסניין הייכל, עורך אל-אהראם, ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967 - מוחמד חסניין הייכל, עורך אל-אהראם, ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
- ^ יוחאי סלע, אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
- ^ 18.0 18.1 18.2 מיכאל אורן, מי רצה במלחמת ששת הימים? באתר הסוכנות היהודית
- ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמודים 229 - 230
- ^ 20.0 20.1 מתי נפלה ההחלטה לפתוח במלחמת ששת הימים, ולמה נקבע יום ה-"ע" ל-5 ביוני?
- ^ שמשון עופר, מ. דיין: אין אנו רוצים שחיילים זרים ילחמו למעננו, דבר, 4 ביוני 1967, המשך
- ^ 1967 war: One page in Egypt’s history, literally
- ^ בנימין זאב וכסלר, מלחמת ששת הימים - מהלכים עיקריים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ מבצע "מוקד", באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ מטוסי הפוגה תוקפים, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ גל תקיפה שני, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ גל התקיפה השלישי והרביעי, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ 28.0 28.1 התגובה הערבית, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ מסמכי מוחמד חסנין הייכל, פסקת: Discussion on the Sinai and Strategic Depth, אתר האקדמיה של הצי האמריקאי. על פי מקורות אחרים, פקודת הנסיגה ניתנה ב-6 ביוני אחר הצהריים, לאחר שעאמר למד על כיבוש מתחם אום-כתף וכישלון מתקפת הנגד המצרית בביר לחפן.
- ^ ההפגזות הירדניות בירושלים ביומיים הראשונים ללחימה גרמו למותם של 15 אזרחים ופציעתם של כ-500 אחרים ("דבר", 7 ביוני 1967).
- ^ תום שגב, 1967 והארץ שינתה את פניה עמוד 362
- ^ שחרור הכותל והעיר העתיקה – שידורו של הכתב רפאל אמיר
- ^ האוניברסיטה הפתוחה - המזרח התיכון בימינו, עמוד 105
- ^ חיל הים במלחמות - מלחמת ששת הימים
- ^ "גילויים חדשים בפרשת ליברטי", בעיתון Chicago Tribune, 2 באוקטובר 2007 (באנגלית)
- ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמוד 240
- ^ במלאת עשור למלחמה העריך יצחק רבין בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי מספר החיילים המצרים שנהרגו היה בין 15,000 ל-17,000.
- ^ 38.0 38.1 יוחאי סלע, התבוסה והתבוסות שלאחריה, יוני 1967
- ^ Brain Kingdom - מהי מלחמת ששת הימים?
- ^ 51 הצל"שים תשכ"ז : סיפוריהם של החיילים שצויינו לשבח על ידי רמטכ"ל על מעשיהם במלחמת ששת הימים, משרד החינוך והתרבות, תשכ"ח
רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים במלחמת ששת הימים, באתר הגבורה - ^ דובר צה"ל - מלחמת ששת הימים (חילופי שבויים)
- ^ ניר לויטן, "דנמרק-ישראל:אוהבים סיפור שנאה"
- ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמודים 211-210
 |
|||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| ההיסטוריה של מדינת ישראל | |||
|---|---|---|---|
|
.png)
