אישטוואן טמרקן
 | |
| לידה |
21 בדצמבר 1866 צגלד, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
24 באפריל 1917 (בגיל 50) סגד, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| שם לידה | Steingassner István |
| מדינה |
הונגריה |
| שפות היצירה |
הונגרית |
| תקופת הפעילות | מ-1886 |
  | |
אישטוואן טֶמֶרְקֵן (בהונגרית: Tömörkény István, שמו בלידה אישטוואן שטיינגאסנר - Steingassner István, 21 בדצמבר 1866 צגלד – 24 באפריל 1917 סגד) היה סופר, עיתונאי, אתנוגרף וארכאולוג הונגרי ממוצא גרמני. היה חבר באגודת דוגוניץ' ובאגודת פטפי. טמרקן היה אחד האמנים הגדולים של הסיפור הקצר בספרות ההונגרית[1].
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אישטוואן טמרקן נולד בשנת 1866 בצגלד שבהונגריה למשפחת שטיינגאסנר השוואבית, ששורשיה היו באוסטריה. באותה תקופה אביו ניהל מסעדה בתחנת הרכבת צגלד. האם, מריה לבית שטרבל (Ströbl) הייתה גם כן גרמנייה, ומשפחתה המבוססת הייתה בעלת בית קפה בעיר[2]. בגיל שנתיים עבר עם משפחתו לעיר סגד, בה הוריו ניהלו את המסעדה " A Fekete sas " (הנשר השחור)[2]. שטיינגאסנר הצעיר למד בבית ספר תיכון של הפיאריסטים בסגד ואחר כך בשנים 1877–1880 בתיכון של הכנסייה הרפורמית במאקו, אולם בשל פשיטת רגל של אביו, בגיל 16 עזב את הלימודים. בשנים 1882–1886 עבד בסגד כעוזר רוקח בבית מרקחת, אולם לא שבע רצון מעבודה זו. בעזרת קרוב משפחה הצטרף למערכת העיתון "סגדי היראדו" בסגד, שם הכיר את הסופר גזה גארדוני[1]. אז בחר בשם משפחה בעל צליל הונגרי - טמרקן - לפי שמו של כפר בסביבה, Tömörkény. גם העיסוק בעיתונאות לא זיכה אותו בפרנסה נאותה אבל תאם את כישרונו ככותב. טמרקן היה חסר תעודת בגרות או תעודה מקצועית ובשנת 1888 התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי כפי שנהגו בני המעמדות העניים. הוא שירת שנתיים כחייל רגלי בגבול בין בוסניה-הרצגובינה לאימפריה העות'מאנית. ככל הנראה שם הוא למד את השפה הסרבית. מאוחר יותר בשנים 1890–1891 שהה בווינה ובהזדמנות זו למד גרמנית ספרותית, בנוסף לניב השוואבי שהיה שגור בפיו מילדותו. בצבא עלה לדרגה דומה לזו של סמל ראשון בתום הלימודים בווינה עבר טמרקן לבודפשט, אך לבסוף שב לסגד כדי לעבוד בעיתון המקומי "סגדי נאפלו" שהיה יותר מתקדם מהעיתון הקודם,"סגדי היראדו". תקוותו להתמנות עורך בעיתון התבדתה ואז, לפי עצת הרב הראשי של סגד, עמנואל לעף, התחיל טמרקן לעבוד בספרייה על שם קארוי שומוג', של העיר ושל המחוז סגד. בדיוק באותם הימים עברה הספרייה מבניין בית הספר הריאלי (כיום הבניין המרכזי של אונברסיטת המדעים של סגד) אל היכל התרבות שנבנה בסגנון אקלקטי במרכז העיר, קרוב לגשר ולתיאטרון הלאומי של סגד. טמרקן היה ליד ימינו של יאנוש רייזנר (1904-1847), המנהל של הספרייה ושל המוזיאון העירוני. הרשות הלאומית למוזיאונים ולספריות שלחה את טמרקן להשתלם בספרנות (1900), אחר כך בתולדות הטבע (1901) וב-1903 - באתנוגרפיה ובארכאולוגיה. בדומה לגאבור צ'אלאני, מייסד המוזיאון בסנטש, ולסופר פרנץ מורה, עבר טמרקן גם קורסים להעשרה בתחום הארכאולוגיה. אחרי מותו של יאנוש רייזנר, ב-1904, ירש טמרקן את מקומו כמנהל הספרייה והמוזיאון וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו המוקדם בשנת 1917.
פעילותו בתחום המוזיאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעזרת פרנץ מורה ארגן וקיטלג טמרקן את האוסף בן 40 אלף הספרים של קארוי שומוג' מאסטרגום. הוא קנה לעצמו ידע בכל תחומי המוזיאולוגיה, בנומיסמטיקה, בתולדות הטבע, בהיסטוריה המקומית, בפולקלור ובארכאולוגיה. ערך חפירות ארכאולוגיות מסביב לסגד ופרסם מחקרים הארכאולוגיים והאתנוגרפיים חשובים[1]. תחת ניהולו מוזיאון העיר סגד הפך לאחד האוספים המדעיים היצוגיים של הונגריה[1]. לטומורקני היה רצון עז להרחיב עוד את האוסף האתנוגרפי של העיר. אחרי חגיגות המילניום של הונגריה רוח הזמן תמכה ביוזמה זו, כשגדלה ההערכה כלפי אוצרות הפולקלור החומר האתנוגרפי שהצטבר לא היה יכול ליהאסף ללא עמלו הקפדני של טמרקן. מפעלו התרחש בתקופה של שינויים גדולים בעיר סגד בעקבות השיטפונות הגדולים של 1879. באותן השנים התחוללה תנופה בהתפתחות העיר, וחלו שינויים דרסטיים גם בחיי האיכרים ואנשי הסירות שעל הנהר טיסה, אשר עד אז, מהאביב ועד סוף הסתיו, חיו עם משפחותיהם על הדוברות. האתנוגרף והיסטוריון האמנות שנדור באלינט, היסטוריון הספרות לאסלו פטר והיסטוריון הספרות והמוזיאולוג אנדראש לנדייל (לנגייל) חקרו את ששת אלפים החפצים שבהם העשיר טמרקן את המוזיאון העירוני. לאחר מכן, במשך עשרות השנים הבאות, הוגדל האוסף הזה בעוד שישית מהכמות. טמרקן אסף גם 3,500 מילים בניב המקומי של סגד שנכללו למילון שערך קלמן סילי, מילון לא גמור, אשר הופיע עד שנת 1957 כסופר הצטיין טמרקן בסיפוריו הקצרים המתארים את חייהם ומנהגיהם של האיכרים, הדייגים, אנשי הסירות והאנשים הפשוטים בסגד והסביבה. את הקריירה הספרותית התחיל למעשה עוד בימי עבודתו בית מרקחת ובמיוחד בעת השירותו הצבאי בבוסניה[1]. תיאוריו את חיי הכפר יותר ריאליסטיים מאלו של גארדוני או מיקסאט ומבשרים את ז'יגמונד מוריץ[1]. זכה להערכתו של קלמן מיקסאט[1]. המשורר אנדרה אדי העיר בהספדו על מותו של טרמקן ש "טמרקן איננו צ'כוב או גורקי הונגרי.... הוא היה בזכות עצמו, טמרקן של כל בני סגד, של כל ההונגרים"
טמרקן היה אדם ביישן ומופנם[3]. התחתן עם בת של בעל מרזח. בשנת 1917 הלך לעולמו בגיל 51 בעקבות דלקת ראות קטלנית.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לוח זיכרון בעיר מאקו
- פסל בעיר סגד
- גימנסיה ובית הספר התיכון לאמנויות ולטרכנולוגיה של סגד נושא את שמו
מבחר ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Szegedi parasztok és egyéb urak (1893) ( איכרי סגד ואדונים אחרים)
- Jegenyék alatt (1898) (מתחת לצפצפות)
- Az alföldi rablóvilág történetei (1898, 1988) (תולדות עולם השודדים של אלפלד)
- Vízenjárók és kétkezi munkások (1902) (המהלכים על המים ועובדי כפיים)
- Gerendás szobákból (1904) (מחדר הקורות)
- Förgeteg János mint közerő és más elbeszélések (1905) (יאנוש פרגטג ככוח ציבורי ועוד סיפורים)
- Különféle magyarok meg egyéb népek (1907) (כל מיני הונגרים וגם עמים אחרים)
- Napos Tájak (1908) (נופים שטופי שמש)
- Homokos világ (1910) (עולם של חול)
- Ne engedjük a madarat... s más holmik (1911) (אל תניחו לצפור ...ודברים אחרים)
- Bazsarózsák (1912) (אדמוניות)
- Népek az ország használatában (1917) (עמים לשימוש המדינה)
- Célszerű szegény emberek (1922) (עניים שימושיים)
רומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Margit (מרגיט)
מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Barlanglakók (אנשי המערות)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אישטוואן טמרקן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי אישטוואן טמרקן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- יצירות ברשת - הספרייה האלקטרונית של הונגריה
- ביוגרפיה ב"גלריית הדיוקנאות של הספרות ההונגרית" הספרייה האלקטרונית ההונגרית בעריכת גזה הגדיש 1991
Géza Hegedűs - A magyar irodalom arcképcsarnoka