פשיטת רגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פשיטת רגל היא הליך חדלות הפרעון החל על חייבים שהם יחידים. בהכרזת החייב כפושט רגל יש יתרונות וחסרונות עבור החייב ונושיו; ברוב המקרים, החייב הוא המבקש הגנה מנושיו על ידי כניסה להליך זה. פשיטת רגל מצטרפת להליכי חדלות הפרעון הרלוונטיים לתאגידים: פירוק והבראה.

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיומו של הסטטוס המשפטי המיוחד של פושט רגל נועד להשיג שתי מטרות עיקריות:

  • לאפשר לחייב, אשר באמת ובתמים אינו יכול לשלם את חובותיו, "להתחיל מחדש" ולמנוע את התעמרות הנושים והשלטונות בו.
  • להסדיר את כינוס נכסיו של החייב על מנת לחלקם באופן מוסדר בין הנושים לפי סדר עדיפות הקבוע בחוק.

קיומו של הליך מסודר לפשיטת רגל הוא חלק מהחיים הכלכליים המודרניים והוא אינטרס ציבורי מובהק, משום שגם לנושים ולהוצאה לפועל אין עניין להתעמר ולנקום בחייב. במקום זאת, שואפים לקבל את מה שניתן לקבל מהחוב (השאת שיעור הפרעון לנושים). לחברה יש עניין לאפשר הזדמנות שנייה בעסקים ולו כדי לעודד פעילות עסקית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לראות בשמיטת כספים התנ"כית מקור לחקיקה בנושא פשיטת רגל. יש הטוענים כי שמיטת הכספים המקראית ביטלה את כל החובות, ולא רק את חובותיהם של אלו שאינם יכולם להחזיר, במועד קבוע אחת לשבע שנים. על פי ראייה זאת, שמיטת כספים המקראית היא מרחיקת לכת הרבה יותר מפשיטת הרגל המודרנית. אולם, על פי ההלכה, שמיטת כספים משמטת רק חובות אשר מועד פרעונם כבר הגיע ובעל החוב לא הצליח לגבותם (או שכח לגבותם). בהתאם לראייה זאת, שמיטת הכספים דומה לפשיטת הרגל המודרנית ומטרתה העיקרית היא למנוע נגישה אינסופית של החייב למרות שאיננו יכול לשלם את חובו. שמיטת הכספים גרמה לבעלי הממון למעט בהלוואות, ועל כן בתקופת בית שני תיקן הלל הזקן את הפרוזבול המאפשר למעשה לעקוף את שמיטת החובות.

בניגוד לחוק המקראי, החוקים הראשונים שנחקקו בנושא באירופה ראו בפושט הרגל עבריין. באנגליה נחקק ב-1542 החוק הראשון, שהטיל סנקציות על החייבים ממאסר בבית כלא מיוחד לחייבים ועד עונש מוות. בארצות הברית נחקקו חוקים במהלך המאה ה-19 שהובילו בהדרגה לגישה יותר סלחנית כלפי החייבים והגנה עליהם.

הליך פשיטת הרגל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מוסדר הנושא של פשיטת רגל בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980. הישות הסטטוטורית במשרד המשפטים המפקחת על פשיטות הרגל היא הכונס הרשמי, אגף של האפוטרופוס הכללי. הצורך במפקח ממשלתי נובע מהעובדה שחדלות פרעון מערבת צדדים רבים אשר עניינם ההדדי עשוי להיות מיוצג בצורה הטובה ביותר בידי צד שלישי נייטרלי. הכונס הרשמי מתפקד כנאמן בפשיטת רגל עד ואם שבית המשפט ממנה נאמן פרטי, שהוא לרוב עורך דין. משנתמנה נאמן, הכונס הרשמי מפקח על פעולתו.

הליכי פשיטת הרגל מחולקים לארבעה שלבים עיקריים:

  1. בקשת פשיטת רגל
  2. צו כינוס
  3. הכרזת פשיטת רגל
  4. הפטר

כל תיקי פשיטת הרגל מתנהלים בבית המשפט המחוזי. לאחר שהוגשה בקשת פשיטת רגל, בית המשפט יכול להחליט אם ליתן צו כינוס אם לאו. אם לא ניתן צו כינוס, ההליך מסתיים כבר באותה עת; אם ניתן הצו, התיק עובר לשלב הבא.

פעולתו של צו הכינוס היא לעכב את כל ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים נגד החייב, לרבות הליכי הוצאה לפועל. משניתן צו כינוס, חלות על החייב מגבלות רבות, כגון איסור פעילות כלכלית מסוגים שונים. המגבלות נועדו להבטיח שהחייב לא יצבור חובות נוספים. לרוב, החייב גם מחויב לשלם לכונס הרשמי סכום חודשי שאותו קובע בית המשפט ומנוע מלצאת את גבולות ישראל. בתקופה שלאחר מתן צו הכינוס ולפני ההכרזה על פשיטת רגל, הנאמן עורך חקירות בדבר יכולת ההחזר של החייב. אף במשרדי הכונס הרשמי קיימת יחידת חקירה מיוחדת (שהוקמה מכוח תיקון לפקודה מ-1996), המיועדת להתחקות אחר נכסיו של פושט הרגל ולמנוע את הברחתם מהארץ או כל הונאה אחרת.

השלב שלאחר מתן צו כינוס הוא ההכרזה על פשיטת רגל. קיים שיקול דעת לבית המשפט אם להכריז על חייב, שניתן לגביו צו כינוס, כפושט רגל (אם מוחלט שלא לתת הכרזה כאמור, ההליך יכול להסתיים כבר בשלב זה). משניתן צו פשיטת רגל, מגיעים ללב-לבו של ההליך: איסוף נכסי החייב מחד וחלוקתם לנושיו מאידך. אופן חלוקת נכסי החייב מבוסס על שני עקרונות: עקרון העדיפות ועקרון השוויון. עקרון העדיפות קובע כי קיימות קטגוריות חוב שונות בעלות דרגה שונה. בעדיפות ראשונה נמצאים החובות לנושים מובטחים, דהיינו מי שהבטיחו את חובם באמצעות שעבוד. לאחר מכן נמצאות הוצאות ניהול הליכי פשיטת הרגל. קטגוריית החוב הבאה בסדר העדיפויות הינה החובות בדין קדימה, אשר כוללים חוב בגין שכר עבודה, חוב בגין ניכוי במקור משכר עבודה, מיסים מוניציפליים וממשלתיים, דמי שכירות וחוב מזונות. לאחר החובות בדין קדימה באים יתר החובות. עקרון השוויון קובע כי לגבי הנושים באותה דרגת עדיפות, החלוקה תתבצע בצורה פרופורציונלית לשיעור הנשיה שלהם מתוך כלל החובות באותה דרגה. לרוב, נכסיו של חייב שנמצא בחדלות פרעון כלכלית אינם מספיקים כדי לשלם לנושים הרגילים שום חלק מנשייתם; פעמים רבות, אין בהם די כדי לשלם דבר לנושים בדין קדימה; במקרים חמורים, הם אינם מספיקים אף כדי לכסות את הדרגה הראשונה, החובות המובטחים.

הליך פשיטת הרגל מגיע לקצו בצו הפטר. ההפטר ניתן לחייב כאשר בית המשפט השתכנע שכל מה שניתן היה לשלם לנושים שולם ו/או כי אין תועלת בהמשך ההליכים. משניתן צו הפטר נמחקים חובות העבר ומוסרות ההגבלות שהוטלו על החייב. לפני התיקון ב-1996, היה נהוג למשוך את ההליכים במשך שנים עד שיצליח החייב לפרוע לפחות שליש מחובותיו. כיום, בית המשפט מאפשר למי שנקלעו לחובות בתום לב לקבל צו הפטר מהר יותר, לעתים אף במועד ההכרזה על החייב כפושט רגל (זאת, כאשר בניהול ההליך אין תועלת לנושים, מאחר שהחייב אינו בעל נכסים משמעותיים).

במקום לנהל את הליך פשיטת הרגל בדרך של מימוש נכסים (כמפורט לעיל), ניתן גם להגיע להסדר נושים. ההסדר מערב את החייב וכלל נושיו או אותם נושים הנקובים בהסדר. הסדר נושים משנה את תנאי החוב של החייב כלפי הנושים, לרוב על דרך של הפחתת סכום החוב ו/או דחיית מועד ההחזר שלו. הנושים יוצאים מההליך עם מערך חדש של זכויות כלפי החייב. למעשה, במקום לנצל את הנכסים הנוכחיים הנמצאים בידי החייב, מנוצל זרם ההכנסות העתידי שלו.

בעקבות התיקונים לפקודה, שנעשו מתוך מגמה להקל על החייבים, חלה עלייה משמעותית במספר המבקשים להכיר בהם כפושטי רגל בישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]