אנדרה רוז'דה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדרה רוז'דה
Rozsda Endre
לידה 18 בנובמבר 1913
מוהאץ', הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 בספטמבר 1999 (בגיל 85)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Rosenthál Endre עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות של מונמארטר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אנדרה רוז'דה דיוקן עצמי -1935

אנדרה רוז'דה (במקור רוזנטל, בהונגרית: Rozsda Endre; מוהאץ', 18 בנובמבר 1913[1]פריז, 16 בספטמבר 1999) היה צייר סוריאליסטי, צלם יהודי-הונגרי-צרפתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפחה במוהאץ'

אנדרה רוז'דה נולד במשפחה יהודית במוהאץ'. הוריו היו ארנה וילמוש רוזנטל, בעל בית חרושת ללבנים, ואולגה רוזה גומפרז. חוויות ילדותו הגדירו את כל אמנותו. הוא פיתח טכניקה יצירתית שאפשרה לו ליצור עולם סוריאליסטי מיוחד מזכרונותיו: “אני שוזר בד צפוף מהזיכרונות ומהאור שלי, שאני מסתכל עליו עד שהוא מתעורר לחיים, מחזיר את מבטי ועולה לפניי. אני רוצה לתפוס, לשלוט ולהעריך את הזמן. אני מרכין את ראשי לזמן ומקשיב למה שהוא אומר."[2]

בשלב מוקדם בחייו הוא החליט לא לבחור את הקריירה שמשפחתו ייעדה לו, אלא להיות צייר. בבית הספר של וילמוש אבא-נובאק הוא כבר שלט ביסודות מלאכתו. תערוכת היחיד הראשונה שלו, שהתקיימה בגלריה טמאש בגיל 23 (1936), זכתה להצלחה רבה: המבקרים שיבחו אותו, וגם המוזיאון לאמנויות יפות קנה תמונה שלו. "כישרון רציני באופן מפתיע הוא רוז'דה. מעטים ציירו נשים זקנות, קבצניות כמוהו. (...) בכמה מציוריו היפים, צעיף שזור ערפל ואור מגביר את המציאות לתופעה מוזיקלית." שיבחה הבקורת של העיתון אשט את הצייר הצעיר.

עידן הציור המוקדם שלו, שהיה קשור לסגנון הפוסט-אימפרסיוניסטי ההונגרי, הסתיים בהשפעת קונצרט ברטוק. למרות הצלחותיו, בהאזנה לברטוק, הוא הבין שבציור שלו הוא "לא בן התקופה של עצמו"[3] הוא עבר ביחד עם הפסל לאיוש ברטה לפריז (1938), שם למד באקול דה לובר (École de Louvre). בבירת צרפת התיידד עם הצייר ארפאד סנש, עם ויירה דה סילבה, פרנסואז גילו (אשתו לאחר מכן של פיקאסו) והפך למורה שלה. הוא פגש את מקס ארנסט ואת אלברטו ג'אקומטי. הציור שלו השתנה מהיסוד והתקרב לסוריאליזם. עקב הכיבוש הגרמני של צרפת הוא נאלץ לחזור לבודפשט (1943), שם הושלם סגנונו הסוריאליסטי האישי (אהבה שמימית וארצית, 1947; מוזיאון דה ביו-ארטס דה דיז'ון-Musée des Beau-Arts de Dijon).

לאחר מלחמת העולם השנייה הוא השתתף בהקמת בית הספר האירופי והציג בקביעות בתערוכות הקבוצה. על פי היסטוריונית האמנות קריסטינה פאשוט, אנדרה רוז'דה היה אחד האישים הבולטים ביותר בבית הספר האירופי.[4] בשנת 1948 הקבוצה התפרקה מכיוון שהמשטר לא סבל אמנות מופשטת וסוריאליסטית. בשנים שלאחר מכן, רוז'דה הכין איורי ספרים, הוא יכול היה לצייר רק באופן בלתי חוקי, ולא יכול היה להציג את תמונותיו בתערוכה.

לאחר תבוסת המרד ההונגרי של 1956, הוא שב לצרפת לצמיתות. הוא בא בקשר עם רמון קנו ועם אנדרה ברטון שכתב הקדמה לתערוכתו בגלריה פירסטנברג (1957). הוא השתתף בתערוכה הבינלאומית לסוריאליזם במילאנו (1961). כמה שנים מאוחר יותר הוא זכה בפרס קופלי (1964), שחבר השופטים שלו כלל את הנס ארפ, רוברטו מטה, מקס ארנסט, מאן ריי, רולאן פנרוז, סר הרברט ריד ואת מרסל דושאן.

אנדרה רוז'דה ופטר אסטרהאזי בפתיחת גלריית ורפוק (1999).

בשנת 1970 הוענק לו אזרחות צרפתית. בשנת 1979 הקים את הסטודיו שלו בבאטו-לבואר (Bateau-Lavoir), שם עבד עד סוף חייו. אנדרה רוז'דה הובא למנוחת עולמים בבית הקברות של מונמארט בפריז.

מפוסט-אימפרסיוניזם לסוריאליזם (1937-1932)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עצמי
דיוקן עצמי

אנדרה רוז'דה זכר את ההתחלות באופן הבא: "התחלתי ללמוד ציור בבית הספר החופשי של אבא-נובאק. הפכתי לחניך. זו הייתה אחת החוויות האמנותיות והאנושיות החשובות שלי בכל חיי. זה היה מזל יוצא דופן להיות מסוגל ללמוד ציור במקום אחר מאשר בבית הספר לאמנויות יפות, שם החינוך היה אקדמי להחריד. אבא-נובאק היה צייר טוב, אבל לא מהפכני בכלל. הוא היה אישיות עשירה וחופשית."[3]

התפנית הסוריאליסטית (1944-1938)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוז'דה נזכר בתפנית זו: "רגע לפני שיצאתי לפריז, פגשתי במקרה זוג חברים וציירים: אימרה אמוש ומרגיט אנה. לא היו לי תוכניות באותו הלילה. הם הזמינו אותי לקונצרט באקדמיה למוזיקה. ברטוק מנגן הערב, הם אמרו. ברטוק היה רק שם עבורי. לא הכרתי אותו. (. . . ) ברטוק ניגן את יצירתו שלו עם אשתו: מוזיקה לכלי מיתר, כלי הקשה וצ'מבלו, שלדעתי היא אחת היצירות החשובות ביותר במאה ה-20. זו הייתה בכורה עולמית. ישבתי במקום בו יכולתי לראות היטב את ידו של ברטוק. הייתי המום. מעולם לא חשבתי שיכולה להיות מוזיקה מעבר לבאך, מוצרט, מוסורגסקי. הייתי שיכור לגמרי מהמוזיקה הזו. (. . . ) באותו הרגע הבנתי שאני לא בן זמננו."[3]

מלך האמת (1942)

בשל הכיבוש הגרמני הוא נאלץ לעזוב את צרפת (1943), ולכן ציורו הסוריאליסטי הושלם בבודפשט. הונגריה כבר הייתה במלחמה באותה תקופה, החוקים שללו את זכויותיהם של יהודי הונגריה, וחלק משמעותי בחברה תמך בכוחות הפוליטיים הימנים קיצונים ובדעותיהם. אמו של אנדרה רוז'דה גורשה למחנות ההשמדה בשנת 1944. הוא שרד את הרדיפה כשהוא מסתתר בבודפשט. הוא איבד את אביו המוערך על ידיו עד כדי הערצה בגיל 16 כשאביו התאבד במהלך השפל הגדול.

בית הספר האירופי (1948-1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעטים היו חובבי האמנות המופשטת והסוריאליסטית בהונגריה שלפני המלחמה. כאשר רוז'דה הציג את עבודותיו החדשות עם חזרתו מפריז בשנת 1943, המבקרים נדהמו. "שוב תערוכה מופשטת. לאחרונה, בקשר לאחת התערוכות של בית האמנות אלקוטאש, עסקנו באמנות מופשטת, כלומר באמנות מופשטת ומנותקת מכל המציאות של החיים, עם גחמותיו של דור עבר", כתב אחד המבקרים.[4]

הזמנה לתערוכה שלו בבית הספר האירופי

"רוז'דה היה אחת הדמויות המצטיינות והבולטות ביותר ביותר של הקבוצה, שנולדה בבודפשט בשנת 1945, בית הספר האירופי", אמרה קריסטינה פאשוט, שהציגה הקבלות בין הטכניקה היצירתית של רוז'דה למקס ארנסט ביחס למרחב ולשטח התמונה. הדמיון מעניין גם הוא, כיוון שהם לא יכלו לראות את התמונות של השני במהלך אותן שנים. "זה כאילו מוך זעיר, נוצות או רעלות עדינות למדי ממלאות את קומפוזיציות של רוז'דה. מוטיבים מתערבלים, מתפוררים או מעובים מחדש בדרך כלל פועלים עם תנועתם, אין קווי מתאר מדויקים, אין התחלה ואין סוף", כתבה.[4]

שנות האיסור (1956-1949)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כינון המשטר הקומוניסטי, נאסרה אמנות לא פיגורטיבית וסוריאליסטית. בית הספר האירופי נאלץ לסיים את פעילותו. רוז'דה נזכרה בתקופה זו: "עם כניסתו של המשטר הקומוניסטי הדברים התנהלו במהירות רבה. בשנת 1948 היה צריך לפרק את הקבוצה בפשטות. ההתכנסות האחרונה שלנו הייתה בבית הקפה היפני. למחרת פרסמנו מודעה בעיתונים: אירופאי נהרג ביפן. זה היה הסוף."[3]

אומנים מופשטים וסוריאליסטים יכלו ליצור רק בחשאי יצירות שתואמות את תפיסתם, אך לא ניתן היה להציג עבודות אלה. אנדרה רוז'דה נאלץ לעשות איורי ספרים. מכיוון שלא היה חופשי לצייר הוא ברח לרישום. בספר הרישומים שלו, שנשא עמו תמיד, הנציח את הדמויות הרגילות של הונגריה בשנות החמישים: אינטלקטואלים, איכרים, חברי מפלגה - הדמויות האופייניות לעידן.[1] רישומים אלגנטיים ורגישים אלה מראים לא רק את עולם הקונצרטים, המרחצאות, בתי המשפט, חדרי התה, בתי החולים, אלא גם לפעמים את תחושת המיאוס נגד מערכת הדיכוי. דוגמה לאחרון זה הוא תיאורו של השופט חסר הפנים, כמו גם הטון הנלעג של הדיוקן העצמי שמטשטש חלקית את סטלין.[5]

סוריאליזם כשדה מחקר (1967-1957)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמנה לתערוכה בגלריה פירסטנברג

לאחר תבוסת המרד ההונגרי בשנת 1956 אנדרה רוז'דה ברח לפריז. מנהל המכון הצרפתי בבודפשט עזר לו להוציא בחשאי את כל ציוריו מהונגריה.

מגדל בבל (1958-1961)
Hommage à Stravinsky (1976(6)

משנות השבעים ואילך ציוריו נעשו מפורטים עוד יותר מבעבר. הור נזכר בחוויותיו הראשונות בילדותו בצילום, וחשף את הדברים הבאים: “מגיל 15–16 פיתחתי והגדלתי את התמונות שלי. לאט לאט התחלתי להרגיש משיכה כפולה: צילמתי בחיפזון כדי שאוכל לעורר. שמתי לב שהמצלמה מלוכדת, שבפירוט היא הרבה יותר מתאימה לתת תמונה ממש נחמדה, לפחות בשבילי. אני חושב שזה הבסיס לציור שלי. זה שם, הרצון לייצר פרטים נותר. "[3]

סיפור סוריאליסטי (1955)

אומנות הצילום שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לציור ולגרפיקה, אנדרה רוז'דה יצר גם רושם מתמשך בצילום. אחד הצילומים הראשונים ששרד הוא דיוקן עצמי שצולם בגיל ארבע עשרה, אשר צופה גם את אמנות הצילום שלו ואת חזון הציור שלו. בתצלום קומפוזיציה מורכב ומפתיע זה שצולם בשנת 1927, עומק החלל נעלם, כשכל פרט נראה במישור אחד, כולל דיוקן של הרוסט הצעיר, אותו הצליח לתפוס בהשתקפות. [2]

תערוכות יחיד מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

2019 - Grafikai munkák, Institut Balassi, Brüsszel

2018 - Találkozások, Galerie Les Yeux Fertiles, Párizs

2017 - Megtalált idő, Orangerie du Sénat, Luxemburg-kert, Párizs

2017 - Beavatás, Franciaország nagykövetsége és Várfok Galéria, Budapest

2013 - Rozsda centenárium, Magyar Nemzeti Galéria, Budapest

2006 - Emléknyomok, az '56-os forradalom ötvenedik évfordulója, Közép-európai Egyetem, Budapest

2004 - Egy fényképező festő, Mai Manó Ház, Budapest

2004 - Ünneplő tekintet, Palazzo Falconieri, Róma

2003 - A festő útja, New York-i Egyetem, New York

2001 - Grafikai retrospektív kiállítás, Szépművészeti Múzeum, Budapest

1999 - Szerelmes ember, Várfok Galéria, Budapest

1998 - Festészeti retrospektív kiállítás, Műcsarnok, Budapest

1997, 1993, 1987, 1985, 1984 - Rozsda, Bateau-Lavoir, Párizs

1991 - Galerie Maguy-Marraine, Lyon

1982 - Galerie Jacqueline Schotland, Bázel

1981 - Galerie Jansen, Párizs

1977 - The Vincent Mann Gallery, New Orleans, USA

1977 - Gallery 8, Claremont, USA

1970 - Hôtel Amigo, Brüsszel

1966 - International Gallery, Cleveland, USA

1957 - Galerie Furstenberg, Párizs

1963 - Galerie Furstenberg, Párizs

1946-1948 - Az Európai Iskola kiállításai

1943 - Alkotás Művészház, Budapest

1936 - Tamás Galéria, Budapest

עבודותיו באוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדרה רוז'דה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Születési bejegyzése a mohácsi polgári születési akv. 341/1913. folyószáma alatt".
  2. ^ Endre Rozsda: Gondolatok. In: Rozsda Endre, Műcsarnok, Budapest, 1998
  3. ^ 1 2 3 4 5 Beszélgetés Rozsda Endrével. In: Rozsda Endre, Műcsarnok, Budapest, 1998
  4. ^ 1 2 3 Passuth Krisztina: Rozsda Endre: a művész életútja 1957-ig. In: Rozsda Endre, Műcsarnok, Budapest, 1998
  5. ^ Ezekből a rajzokból mutatott be válogatást a Centrális Galéria az 1956-os forradalom ötvenedik évfordulóján.