אסלאם וחתולים
.jpg)
חתול הבית הוא בעל חיים נערץ באסלאם. נחשב ל"חיית המחמד המושלמת" בזכות הניקיון וההיגיינה שלו.[1]
המקורות הדתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי חדית'ים רבים, נביא האסלאם, מוחמד אסר רדיפה והרג של חתולים[1]. אחד ממלוויו של מוחמד, עבד אל-רחמן בן סח'ר אל-דוסי היה ידוע בשם אבו הוריירה (מילולית: "אבי החתלתול") בשל זיקתו ואהבתו לחתולים.[2] אבו הוריירה דיווח כי שמע את מוחמד מכריז שאישה שהייתה צדיקה הלכה לגיהנום כעונש על כך שקשרה חתולה שעצבנה אותה, ולא סיפקה לה מזון ומים עד שמתה[3].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשורר וסופר המסעות האמריקאי בייארד טיילור (1825–1878) נדהם כשגילה בית חולים סורי שבו הסתובבו חתולים בחופשיות. המוסד, בו גרו והוזנו חתולים ביתיים, מומן על ידי וואקף, יחד עם שכר מטפלים, טיפול וטרינרי ומזון לחתולים. אדוארד ויליאם ליין (1801–1876), מזרחן בריטי שהתגורר בקהיר, תיאר גן חתולים שנוסד במקור על ידי הסולטן המצרי באיבארס מהמאה ה-13, בעוד שבני דורו האירופאים החזיקו בגישה שונה מאוד כלפי חתולים, אכלו אותם או הרגו אותם על פי הוראת האפיפיור.[1]
טומאה וטהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסורת האסלאמית, חתולים זוכים להערצה על הניקיון שלהם. הם נחשבים טהורים, ולכן מורשים להיכנס לבתים[1] ואף למסגדים. מזון שטעמו חתולים נחשב חלאל, במובן זה שצריכת המזון שלהם אינה נאסרת באכילה למוסלמים, ומים שמהם שתו חתולים מותרים לוודוא, רחצה לפני התפילה.[1] יתר על כן, קיימת אמונה בקרב חלק מהמוסלמים שחתולים מחפשים אנשים שמתפללים.[4]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Campo, Juan Eduardo (2009). Encyclopedia of Islam. Infobase Publishing. p. 131. ISBN 978-0-8160-5454-1.
- ^ Glassé, Cyril (2003). The New Encyclopedia of Islam. Rowman Altamira. p. 102. ISBN 0759101906.
The attachment to cats of one of the Companions, Abū Hurayrah ('Father of the Kitten'), is proverbial.
- ^ Kurzman, Charles, ed. (1998). Liberal Islam: A Source Book. Oxford University Press. p. 121. ISBN 0-19-511622-4.
- ^ Glassé, Cyril (2003). The New Encyclopedia of Islam. Rowman Altamira. p. 102. ISBN 0759101906.
Stories of cats who seek out persons who are praying, and of cats sensitive to the presence of grace, are common.
