אסלאם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערכים באסלאם | |
|---|---|
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מונחים בסיסיים · כל הערכים | |
|
אישים מרכזיים
חגים
הג'רה • לוח השנה המוסלמי • עיד אל-פיטר • עיד אל-אדחא • עשוראא • ארבעין מבנים
מסגד • מינרט • מחראב • כעבה • אדריכלות איסלאמית פלגים שיעים
תנועות
סופיות • והאביה • סלפיה פלגים אחרים
אומת האסלאם • חמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלאווים* |
|
האסלאם (ערבית: إسلام, להאזנה (מידע · עזרה), התמסרות, כניעוּת כלפי האל) היא דת מונותאיסטית, המבוססת על הקוראן, שלפי אמונת חסידיו, נשלח מהשמים על ידי אללה דרך הנביא מוחמד. המוסלמים מאמינים, כי מוחמד הוא הנביא האחרון ("חותם הנביאים"); מרביתם רואים בחדית'ים, המספרים על חייו ומעשיו של מוחמד, כלי מרכזי לפירוש הקוראן.
חוקרים מעריכים כי האסלאם החל את דרכו במאה השביעית בחצי האי ערב. תחת הנהגתו של מוחמד.
מספרם המוערך של המוסלמים בעולם הוא 1.4 מיליארד, כך שהם הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום מזרח אסיה, ורק כ-20 אחוזים מהם חיים במדינות ערביות.
תוכן עניינים |
[עריכה] מאפיינים עיקריים
- הספר הקדוש לדת זו הוא הַקֻּרְאָן, הנחשב בעיני מאמיניה לספר אלוהי פלאי, בו כלולות כל החוכמות.
- היום המקודש בשבוע הוא יום שישי (גֻ'מעה) - אין איסור מלאכה ביום הזה, אולם מתקיימות תפילות המוניות במסגדים הכוללות דרשה. כיום מקובל יום שישי גם כיום מנוחה אזרחי כללי בארצות מוסלמיות.
- סמלים מקובלים לציון דַּת הָאִסְלָאם הם סהר (עם או בלי כוכב נוגה בצדו) וכן שימוש בצבע ירוק.
- לוח השנה הוא לפי שנת הירח ומורכב מ-12 מחזורי הלבנה. עיבור השנים, שהיה נהוג בקרב הערבים לפני האסלאם נאסר בהלכה המוסלמית, כך שלחגים אין עונה קבועה בשנה. השנים נמנות מהשנה שבה התרחשה ההג'רה, כלומר הגירתו של מוחמד ממכה לאל-מדינה.
- הקרדו ("אני מאמין") של האסלאם הוא "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". נוסח זה מכונה "שהאדה" (עדוּת). אמירתו נחשבת כהבעת דבקות באסלאם, והיא המרכיב המרכזי בטקס ההתאסלמות.
- העיר הקדושה ביותר היא מכה, בה נמצאת הכעבה - מבנה קדום דמוי קובייה שאורך צלעו כ-11 מטרים, אותו מקיפים המוסלמים כחלק ממצוות ה"חג'" ולאחריה מקודשות הערים אל-מדינה וירושלים. השיעים אינם רואים באל-מדינה עיר קדושה, ולעומת זאת הם רואים ערים קדושות בכרבלא ואל-נג'ף שבעיראק ובקום שבאיראן.
- המנהיג הדתי נקרא אימאם. תפקיד האימאם אצל הסונים הוא בעיקר ניהול התפילות. אצל השיעים הוא מנהיג רוחני שיש מייחסים לו אף תכונות מיסטיות.
- באסלאם חמישה יסודות - "עמודי האסלאם" (أركان الإسلام, "ארכאן אלאסלאם"), שהם בעצם חמש מצוות מרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי: אמירת ה"שהאדה", תפילה, צום רמדאן, עלייה לרגל למכה, ומתן צדקה. באסלאם השיעי קיימת מצווה נוספת: ה"ולאיה" (ولاية), האמונה שעלי אבן אבו טאלב הוא "ולי אללה" (ولـيّ الله), כלומר "הממונה מטעם אללה" ויורשו הלגיטימי היחיד של מוחמד. אמונה זו נחגגת בחג השיעי "ע'דיר ח'ם" (غدير خـُمّ, ראו להלן), אולם היא נשללת באסלאם הסוני.
[עריכה] הפלגים העיקריים
האסלאם נחלק לשני פלגים עיקרים: סונה (سُنّة), הנחשבת לאורתודוקסיה של האסלאם וכוללת כ-90 אחוזים מהמוסלמים, והשיעה (شيعة היא המילה הערבית לסיעה), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות מוחמד. בנוסף קיימים עוד פלגים כמו ה"ח'וארג'" (الخوارج) ואחרים. באסלאם הסוני עצמו יש אסכולות וגוונים שונים כמו הווהאבים, שהיא סיעה מייסודו של מחמד אבן עבד אל-והאב (1691-1787), השלטת בערב הסעודית ומפרשת את האסלאם באופן רדיקלי ואת ההלכה המוסלמית באופן מילולי, והסופיזם (בערבית: تصوّف, תַצַוֻף', מקור המילה אינו ברור) שהוא זרם מיסטי של האסלאם, המקפיד יותר על הכוונה מאשר על המעשה. נהוג לראות בסופיות את האסלאם האזוטרי.
מן האסלאם (במיוחד מהאסלאם השיעי) התפלגו דתות אחרות, למשל: הדרוזים, העלווים, הבהאים ועוד. בדתות אלה אפשר למצוא שרידים למנהגים מוסלמיים, אם כי הן נחשבות לדתות נפרדות, היות שהתרחקו במידה ניכרת מן האסלאם, והן נחשבות בעיני שאר המוסלמים כ"כפירה".
[עריכה] רקע היסטורי
[עריכה] מוחמד
מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי מאמיניו - אחרון הנביאים, נולד בסביבות שנת 570. הוא התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בעיר מכה, שהייתה מרכז מסחרי חשוב בחצי-האי ערב. בבגרותו נישא לסוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה (خديجة) והיא גם העסיקה אותו במסעות סחר ברחבי המזרח התיכון. לא הרבה ידוע לנו על חייו, אלא מה שמספרת המסורת המוסלמית. על-פי מסורת זו זכה מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, בעת שהתבודד במערה מחוץ לעיר מכה. על-פי סיפור זה בא המלאך גבריאל (בערבית: جبريل - ג'יבּריל) אל מוחמד וציווה עליו לקרוא ממגילת משי, שמסר לו. הדברים שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כ"סורת אל-עלק" (سورة العلق, סורת "הדם הקפוא" בקוראן). מוחמד אסף קבוצה של מאמינים סביבו, ביניהם אשתו ח'דיג'ה, וכן אבו בכר, עמר בן אל-ח'טאב ועלי בן אבי טאלב (בן דודו), שהיו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים ימלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה רדפו את המאמינים הללו עד אשר חייהם נעשו בלתי-נסבלים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד כי עליו לעזוב את מכה.
מוחמד הוזמן לעיר ית'רב, היא אל-מדינה, על ידי שני השבטים הערביים אשר גרו שם. הם קיבלו עליהם את הנהגתו וקיוו שיוכל לפשר בסכסוך ששרר ביניהם . בשנת 622 עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר לאל-מדינה - זו ההג'רה (الهِجْرة), שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. תושבי אל-מדינה אשר סייעו למוחמד נקראו "אנצאר" (أنصار, שפירושו "התומכים"). באל-מדינה נהנה מוחמד מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע בה כללים. באל-מדינה גרו יהודים, ויש סימנים לכך שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם.
מוחמד כתב את "חוזה האומה" (عهد الأمّة, עהד אל-אמה), שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. את המלחמות ניהלו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה.
מוחמד התגורר באל-מדינה עד מותו בשנת 632, במהלך השנים האלה הצליח לגבש קהילה מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי-האי ערב, שהיה נתון למעשה לשליטתם.
[עריכה] יורשי מוחמד
מוחמד לא קבע לעצמו יורש ולא היו לו בנים (אלא בנות בלבד), דבר שהביא לסכסוך בין אנשי מכה לבין אנשי אל-מדינה. מי שנבחר בסופו של דבר כיורשו היה חותנו אבּוּ-בּכּר (أبوبكر), שנמנה עם קבוצת המאמינים הראשונים ממכה. אבו בכר זכה לתואר "ח'ליפה" (خليفة), כלומר, ממלא-מקום. סמכויותיו של הח'ליפה היו רק בתחומים החילוניים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד. מינוי אבו בכר לח'ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב (علي بن أبي طالب), שהיה בן-דודו וחתנו של מוחמד (הוא היה נשוי לפאטימה, בתו של מוחמד). תומכי עלי ראו בו יורש טבעי למוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית, שכונתה "שיעה". השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין "ח'ם" (غدير خُمّ - ע'דיר ח'ם). אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש ד'ו-אל-חג'ה (ראו להלן).
לאחר מותו של אבו בכר מונה עומר בן אל-ח'טאב (عمر بن الخطّاب) לח'ליפה. הוא פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עומר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, סוריה, ארץ ישראל, מצרים, צפון אפריקה וספרד. ירושלים נכבשה בידי צבאותיו של עלי בשנת 640 מידי הביזנטים. כיבושים אלו החלו תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה, שהתחולל בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית, נמשך כמה מאות שנים. במזרח התיכון הייתה גם תופעה הדרגתית של השתערבות (تعرّب), כלומר, העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית-סורית, קופטית, בֶּרבֶּרית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית (בפרס ובמרכז אסיה לא התחוללה השתערבות, אף על פי שמרבית אוכלוסייתן התאסלמה).
יורשו של עמר בן אל-ח'טאב היה עת'מאן בן עפאן (عثمان بن عفان). תקופת שלטונו לא אופיינה באירועים דרמטיים, אולם נעשה צעד חשוב נוסף בגיבוש האסלאם - העלאת הקוראן על הכתב. מוחמד השמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של מוחמד, ציווה עת'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לקאנוניזציה של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה.
בשלהי תקופתו של עת'מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת'מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו. נקמת דם על רציחתו של עות'מאן הייתה הסיבה למלחמתו של מועאויה בעלי, ולעליית שושלת בני אומיה.
[עריכה] התקופה העות'מאנית
בתוך האימפריה האסלאמית, במהלך המאה ה-10 החלה הגירת העמים הטורקים מטורקסטן מערבה. הם השתלטו על האימפריה האסלאמית מבפנים והפכו אותה לאימפריה העות'מאנית. מאה שנה לאחר מכן החלו הסלג'וקים, עם טורקי, לחדור לאסיה הקטנה, דבר שהציבם ביריבות עם האימפריה הביזנטית. האימפריה האסלאמית שבראשותם אבדה חלק מהשטחים שהיו לה בצפון אפריקה ובמערב אסיה, אך היא כבשה שטחים בבלקן. חלק מהשטחים אבדו להם ביריבות עם האימפריה המונגולית, במאה ה-13.
[עריכה] התקופה הקולוניאליסטית
התקופה הקולוניאליסטית, שבה רוב מדינות האסלאם היו נתונות לשליטת מדינות אירופה, הביאה לארצות האסלאם רעיונות חדשים, בעיקר חילוניות ולאומיות. ביטול הקולוניאליזם במדינות האסלאם נעשה בדרך של הקמת מדינות לאום במקום המשטרים הזרים. שיטה זו גרמה למבוכה רבה ואף להתנגדות אלימה בקרב מאמיני האסלאם, כיוון שעד אז נחשבו המוסלמים לאומה אחת שאמורה להיות נתונה לשלטון אחד. מדינות הלאום המוסלמיות, ביניהן מדינות ערב, שרדו על אף ההתנגדות הפנימית, אולם חלק מהן סובלות מחוסר יציבות עד היום.
[עריכה] אמונות
תפיסת האלוהות מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" (سورة الإخلاص, הסורה ה-112), שאומרת: "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל-פיה יש ישות אלוהית אחת שאינה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.
יש באסלאם אמונה בשכר ובעונש, הן בעולם הבא והן בעולם הזה. הגישה הרווחת לתיאור גן עדן היא באמצעות תיאורים פיזיים של המאכל, המשתה והנשים הבתולות המזומנות למאמינים. כך גם לגבי העונש בגיהנום, שמתואר לעתים כחיתוכו של בשר הגוף לחתיכות ושריפתו. תיאורי גן העדן והגיהנום מופיעים, בין היתר, בסורה 56 פסוקים 12 - 44. עם זאת, יש מגמות באסלאם השוללות תיאורים פיזיים של המתרחש לאחר המוות, בטענה שהנפש פטורה מהנאות הגוף וייסוריו אחרי המוות.
[עריכה] שריעה - ההלכה המוסלמית
האסלאם הוא בעיקרו דת אורתופרקטית (דת-הלכה שמבוססת על מצוות מעשיות, בדומה ליהדות). ההלכה המוסלמית מכונה "שריעה" ("דרך הישר"). בדומה להלכה היהודית היא מכוונת את צעדיו של המאמין בכל מקום ובכל זמן, למן הלכות הנישואין ועד להלכות ההתנהגות בשירותים. אין הפרדה בין הדת לבין החיים - הקוראן הוא תורת חיים. אצל המוסלמים האדוקים נחשב השימוש בבתי משפט חילוניים כפניה לערכאות של עבודה זרה.
מעל לכול, חייבים המוסלמים בשמירה על חמש מצוות מרכזיות, הקרויות "חמשת עמודי האסלאם". מוסלמי אשר אינו מקיימן, ספק אם הוא יכול עדיין להיקרא מוסלמי. דבר חשוב הוא, מפני שאדם שנולד מוסלמי וחוזר בו מדת האסלאם נקרא מֻרְתַדּ (مرتدّ) ודינו מוות. בפועל, לא מקובל לגנות מוסלמי שאינו מקיים את המצוות באופן סדיר, אלא אם הוא מתריס כנגד הדת. הרוב המכריע של המוסלמים אינם יכולים לעמוד במסע למכה, וגם העיר עצמה אינה יכולה לקלוט מספר גדול כל כך של עולים לרגל, כך שהמוסלמים מקבלים בהשלמה את העובדה שמצווה זו אינה מקוימת על ידי רוב המוסלמים.
יש זרמים באסלאם, שמונים מצווה נוספת כמצווה עיקרית שישית, זוהי המלחמה בשם הדת, (ג'יהאד جهاد). מלכתחילה נקראו מלחמות מוחמד ותומכיו בעובדי האלילים הערבים "ג'יהאד", והמתים המוסלמים במלחמות אלה נחשבו כמי שזוכים לגמול מיוחד בעולם הבא (סורת אאל עמראן, 188). כיום הפרשנות למצווה זו נרחבת מאוד ונושאת אופי פוליטי. טווח הפרשנות נע בין הגדרת "ג'יהאד" כמאבקו של אדם ביצרו הרע ותו לא, וכלה בהגדרתו כמלחמה כוללת בכל מי שאינו מוסלמי.
מושג חשוב אחר באסלאם הוא "שהיד" (شهيد - המשמעות המילולית של המילה היא "עֵד", ויש חוקרים הסבורים שזהו תרגום של המילה היוונית "מרטיר", שמשמעותה זהה). שהיד הוא מוסלמי שמת למען הדת או תוך קיום אחת ממצוותיה. מוות תוך כדי תפילה, בזמן המסע למכה, תוך כדי שליחות דתית וכדומה מעניק למנוח את התואר "שהיד". גם מי שנהרג בג'האד מכונה "שהיד". בארצות ערב מקובל להשתמש בתואר "שהיד" גם לגבי חיילים שנהרגו במלחמה.
על פי התפיסה המוסלמית, העולם מחולק לשני חלקים: דאר אל-אסלאם (دار الإسلام) - בית האסלאם, האזור שכבר מוחזק לאזור מוסלמי, כמו ערב הסעודית וחלק מהמזרח התיכון, ודאר אל-חרב (دار الحرب) - מקום המלחמה, האזור שבו מתגוררים אלו שאינם מוסלמים, כמו אירופה. הקמת מדינה לא-אסלאמית באזור של דאר אל-אסלאם מהווה בעיה קשה בהשקפת העולם המוסלמית, ויש מוסלמים הסבורים כי אי אפשר להשלים עם מצב כזה, אלא באופן זמני ומוגבל. השריעה מטילה מגבלות על לא-מוסלמים החיים במדינה מוסלמית. רק בני דתות מונותאיסטיות (ובעיקר נוצרים ויהודים) רשאים לחיות במדינה מוסלמית והם מוגדרים כ"בני חסות" החייבים במס גולגולת ונתונים להגבלות.
מצוות נוספות שמאפיינות את האסלאם הן האיסור על אכילת בשר חזיר (יש המרחיבים את האיסור גם לבשר סוס ובעלי-חיים אחרים), איסור על שתיית יין (יש המרחיבים איסור זה על משקאות אלכוהוליים בכלל), מצווה על שחיטת בהמה או עוף למאכל ואיסור על המתתם בדרך אחרת (בשר שנשחט על-פי דיני האסלאם, ונמצא ראוי לאכילת מוסלמים, מכונה حَلال - "חלאל"). דיני המאכלים המותרים והאסורים מופיעים, בין היתר, בסורת אל-מאידה (سورة المائدة, הסורה ה-5), פסוקים 3 - 4.
שורשי ההלכה המוסלמית, أصول الفقه או أصول الشريعة, נחלקים לפי חלק מהמוסלמים לארבע מקורות ועל פי אחרים לחמישה מקורות ואילו הם:
- הקוראן, القرآن- התורה שבכתב. הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, מלחמה וכיוצא בזה) והן לפסוקים כלליים, שמהם אפשר להסיק מסקנות חדשות בדרכים שונות.
- הסנה, السنة- התורה שבעל פה, כלומר ספרות החדית', אשר הוכרה כמתארת את אורח חיי הנביא וחריו, שראוי לחקותו. הסנה או הפיקה מכילות את כל הלכות התורה שבעל פה ואילו החדית' הוא רק חלק מהם אשר מדבר כאמור על אורחות חייו של מוחמד. מובן, שכאן היו הדעות חלוקות, ו"אהל אלחדית'" ראו כמחייב חומר רב, שהיה מפוקפק או פגום בעיני המחמירים יותר. עם זאת, כלל מקובל על הכול הוא, שבכוחה של הסנה לעמוד גם נגד הקוראן ויכולה היא לתקן ואפילו לבטל דברים מפורשים בו. כך נקבעו חמש תפילות חובה ביום, אף על פי שבקוראן נזכרו רק שתיים, ונאסרו נישואיים זמניים, מתעה, שנחשבו כמותרים לפי הקוראן.
- הקִיאַס- במקרה שאין תשובה מפורשת או מספקת בקוראן או בסנה, מותר חפש תשובה במקור קיאס או במקור הבא שיוצג. אלקיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, דהיינו - הסקת המסקה הגיונית על סמך כתוב מפורש בקוראן או בסנה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למעשה אין זה אלא חלק מן הראוי, שיקול הדעת ההגיוני, שלא נתקבל כשורש מוכר ועצמאי בין שורשי הפקה. אלקיאס גם הוא שיקול דעת רציונלי, אך מוגבל על ידי מסורת כתובה. כך, למשל, נאסרה, לאחר היסוסים מצד מחמד, שתיית היין בקוראן. על סמך היקש הסיקו שכל משקה משכר אחר אסור אף הוא על המאמינים. בדומה לכך מגנים הקוראן והשריעה שתייה מכלי זהב וכסף, ועל סמך זה הסיקו שגם אכילה מכלי זהב וכסף אסורה. השימוש בקיאס נצטמצם ברבות הימים רק ל"פרוע", כלומר לפרטי הדיני הנידונים באסכולות ההלכה השונות או הניתנות כתשובה לשאלות המאמינים.
- האִג'מַאע- הסכמת הכלל. עקרון זה הוא מיוחד במינו, ובצורתו זו אינו מצוי, כנראה, בשום דת אחרת. אין כוונה לכינוס המוסלמים או חכמי הדת שבהם ולהחלטתם פה אחד על עניין מסוים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה - לנוהג או אמונה שהשתרשו בעדת המוסלמים והפכו על ידי עצם השתרשותם בה למקודשים. כגון: מוסד החליפות, פולחן הקדושים או האמונה שמוחמד אלטעותי. עקרון האג'מעא מבוסס על החדית' בפי הנביא, המניח שכלל עדת המוסלמים אינו יכול לטעות. אולם במשך הזמן התברר, שאין לסמוך על כלל העשה בקביעת דינים, ועל כן נטו לצמצם את מושג האג'מעא בצורות שונות, כגון: הסמכת חכמי האסלאם הראשונים, הסמכת מכה ואלמדינה בלבד, הסמכת חכמי הדת עד המאה העשירית, או הסמכת חכמי הדת שבכל דור ודור. האג'מעא אישר למעשה גם את המסקנות שהוסקו בקיאס והיווה מעין גשר בין ההסתמכות על השריעה בלבד או על הרעי בלבד. האג'מעא היה מנוף חשוב להתפתחות האסלאם, באשר נתן לו אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון חידושי הטכנולוגיה בימינו (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים וכיוצא בזה), שאין ביחס אליהם כל מסורת מפי הנביא ועל כן היססו המהדרין להשתמש בהם. אולם הוא תרם גם תרומה נכבדה להתאבנותו של האסלאם. כי דבר שנתקבל על ידיו לא יכול היה להיעקר עוד אלא על ידי אג'מעא חדש, דבר נדיר ביותר, כמובן. כוחו של האג'מעא הלך וגבר על שאר שורשי ההלכה והסוטה ממנו - כמוהו ככופר. לארבעת השורשים המוכרים הללו נוהגים להוסיף שורש חמישי הנקרא "עֵרְף" או "עַאדָה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסוים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל אזור נכבש, מעין השיפוט הבדווי העצמאי בתוך תחומים מסוימים ומוגבלים בשיפוט המדינה. כוחו של הערף היה גדול מאוד. במקרים רבים סתר הערף את ההלכה המוסלמית המפורשת ובמקרים אחרים הוסיף עליה חובות, שאינן אלא מנהג. כך, למשל, קיימת מצוות נקמת הדת במסגרת הערף באזורים רבים, אף על פי שנאסרה במפורש על ידי הקוראן. דיני הירושה על פי הערף שונים מאוד מדיני הירושה על פי הקוראן.
[עריכה] חגי האסלאם ומועדיו
[עריכה] חודש רמדאן
החודש החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי הוא רמדאן (رمضان). זהו החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי, והמוסלמים מצווים לצום בו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. צום הרמדאן הוא למעשה הביטוי לאחד מחמשת "עמודי היסוד" של האסלאם. צום הרמדאן מצוין במפורש בקוראן (סורת אל-בקרה, 183). חשיבות החודש מוסברת בקוראן בכך שבו הייתה ההתגלות הראשונה למוחמד (סורת אל-בקרה, 185). אירוע זה מצוין באחד מלילות הרמדאן לקראת סופו - "לילת אל-קדר" ("ליל הגורל"). התאריך המדויק של לילה זה משתנה מעדה לעדה וחל ביום אי-זוגי החל מה-21 בחודש ועד סופו. בתרבות המוסלמית העממית נחשבים לילות רמדאן כהזדמנות טובה לחגיגות ולסעודות גדולות, אם כי מקובל איפוק מסוים גם בחגיגות האלה. קדושה מיוחדת מיוחסת לעשרת הימים של חודש רמדאן, במהלכם נוהגים המוסלמים לשהות ארוכות במסגדים ואף להתבודד בהם.
[עריכה] שני החגים המרכזיים
יש שני חגים עיקריים המקובלים על כל המוסלמים:
- "עיד אל-פיטר" (عيد الفطر "חג הפסקת הצום", מכונה גם "החג הקטן") - חג זה מציין את סיומו של הצום ברמדאן, ונחוג בשלושת הימים הראשונים של חודש שוואל, החודש העשירי.
- "עיד אל-אצ'חא" (عيد الأضحى "חג הקורבן", מכונה גם "החג הגדול") - החג המציין את המועד לקיום החג', העלייה לרגל. הוא נחגג במשך ארבעה ימים, החל ביום העשירי של חודש ד'ו אל-חג'ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי. העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקורבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים. מקובל לקשר חג זה לסיפור "עקדת ישמעאל", המקביל לסיפור "עקדת יצחק" המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן קובעת כי הבן היה ישמעאל.
החגים באסלאם מועטים בהשוואה לדתות אחרות. פלגים טהרנים, כגון הוהאביה בערב הסעודית, מקבלים רק את שני החגים דלעיל כחגים מוסלמיים.
[עריכה] מועדים אחרים
מועדים אחרים נקבעו במהלך הדורות, ומקובלים בעדות מוסלמיות שונות. הם אינם משותפים לכל המוסלמים, ונחגגים בצורה צנועה יותר. כמה מהמועדים האלה הם:
- היום הראשון של חודש מוחרם, החודש הראשון בשנה המוסלמית.
- עשוראא (عشوراء), עשרה בחודש מוחרם, יום צום מזריחה עד שקיעה שאינו מחייב את כלל המוסלמים (יש המקיימים אותו כדי לבטא אדיקות דתית, ויש המפצים באמצעותו על ביטול חלק מצום רמדאן עקב מחלה, נסיעה וכיוצ"ב). יש המקיימים את הצום במהלך 3 ימים בין ה-9 ל-11 בחודש מוחרם. יש הרואים במועד זה שריד להשפעה יהודית על האסלאם, משום שמועדו דומה למועד יום הכיפורים. ליום זה משמעות שונה לחלוטין בעדות השיעיות (ראו להלן).
- אל-אסראא ואל-מעראג' (الإسراء والمعراج), 27 בחודש רג'בּ, הלילה שבו נסע מוחמד ממכה לירושלים, עלה לרקיע השביעי וקיבל את מצוות התפילה.
- אל-מוולד א-נבּווי (المولد النبويّ), 12 בחודש רבּיע אל-אוול - היום שבו נולד מוחמד.
[עריכה] מועדים של העדות השיעיות
מועדים המיוחדים לעדות השיעיות:
- עשוראא, עשרה בחודש מוחרם - היום שבו נרצח חוסין, בנו של עלי בן אבי טאלב, הנחשב בעיני השיעים ליורשו הראוי של מוחמד. ביום זה נוהגים השיעים מנהגי אבל הכוללים תהלוכות, ויש שאף מקיזים את דמם לאות אבל.
- ע'דיר חֻ'ם (غدير خمّ), 18 בחודש ד'ו אל-חג'ה - חג שיעי לציון היום שבו הכריז מוחמד על עלי בן אבי טאלב כיורשו. מסורת זו נשללת לחלוטין באסלאם הסוני, שאינו רואה בעלי יורש למוחמד.
[עריכה] קביעת זמני החגים
קביעת מועדי לוח השנה המוסלמי נעשית בכל קהילה מוסלמית באופן עצמאי, על פי עדויות על ראיית מולד הירח. ברוב המדינות המוסלמיות יש ועדה דתית ממלכתית שמקבלת עדויות על ראיית הסהר או עורכת חישובים אסטרונומיים, וקובעת לפיהם את ראשי החודשים ומועדי החגים עבור הקהילה המוסלמית המקומית. עיקר עבודת הוועדה היא לפני חודש רמדאן ולקראת סופו. ייתכן פער של יום (לעתים אף יומיים) בין מועדי החגים בקהילות מוסלמיות שונות. כמו כן, צום רמדאן עשוי להימשך 29 או 30 יום, בהתאם לעדויות על ראיית הסהר בראשיתו ובסופו. פערים בתאריך היו גם בין מדינות שכנות, למשל מצרים וערב הסעודית, אפגניסטן, פקיסטן והודו, ואף בין הקהילות המוסלמיות של נורבגיה ושל שבדיה. בדרך-כלל מקובל כי מועדי החגים אחידים בתוך קהילה מוסלמית אחת, אולם במדינות לא-מוסלמיות, שבהן רוב המוסלמים הם מהגרים קשה לעמוד בכך, כיוון שהמהגרים נוטים להישמע להחלטות הוועדות הדתיות בארצות מוצאם. במדינות כמו עיראק ולבנון שבהן קהילות סוניות ושיעיות, קובעת כל קהילה את מועדיה בנפרד.
בשנת תשס"ג היה חודש רמדאן מקביל פחות או יותר לחודש כסלו, בשנים תשס"ד-תשס"ה לחודש חשון. בשנים תשס"ו-תשס"ח מקביל חודש רמדאן לחודש תשרי ובשנת תשס"ט הוא יהיה מקביל לחודש אלול בקירוב.
[עריכה] יום שישי
יום שישי בשבוע, המכונה "יום ההתכנסות" (בערבית: יום אל-ג'ומעה يوم الجمعة), הוא היום המוקדש לתפילה ציבורית חגיגית במסגד. בתפילה זו חייבים להשתתף לפחות 40 גברים, והיא כוללת דרשה שנושא המנהיג הדתי של הקהילה. במדינות מוסלמיות מקובל יום שישי כיום המנוחה השבועי לעובדים, על-פי הדגם של יום ראשון בארצות נוצריות, או יום שבת בישראל. עם זאת, בדת האסלאם עצמה אין איסור על מלאכה ביום שישי או בחגי האסלאם. המסורת היהודית-נוצרית, שעל-פיה האל שבת ממלאכתו בתום בריאת העולם, אינה מקובלת באסלאם, והיא נתפסת במסורת המוסלמית כהאנשה מיותרת של האל.
בפועל, ממליצים אנשי דת מוסלמיים על הפסקת העבודה בימי שישי ובחגי האסלאם ואף מדי יום, בזמן המיועד לתפילות, כל זאת כדי לאפשר למוסלמים לקיים את מצוות התפילה או את המצוות הקשורות ביום שישי ובחגים.
[עריכה] האסלאם כיום
מאז תקופת הרנסאנס עבר העולם המערבי, בפרט במערב אירופה תהליך של חילון, שכלל, בין היתר, ניתוק של מוסדות הדת ממוסדות השלטון (מה שמכונה "הפרדת הדת מהמדינה"). תהליך זה החל להשפיע על העולם המוסלמי רק במאה ה-19, בעיקר עקב השפעתו של השלטון האירופי הקולוניאלי. השפעת החילון התבטאה בסופו של דבר בהקמת מדינות לאום בעלות שלטון חילוני במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה במהלך המאה ה-20 (בעיקר בשנות הארבעים ובשנות השישים של המאה). אחת המדינות הראשונות שעברה תהליך זה היא טורקיה. בשנות העשרים נערכו רפורמות שכללו, בין היתר, ביטול של הח'ליפות, דבר אשר השפיע על כלל המוסלמים. בניגוד לאירופה שבה רעיון הפרדת הדת מהמדינה מקובל כיום כמעט ללא עוררין, בעולם המוסלמי עדיין שורר מאבק חריף בין מצדדי החילוניות לאנשי דת. מאז סוף שנות ה-70 הקצין מאבקם של הזרמים הדתיים הרדיקליים בשלטון החילוני בארצות מוסלמיות רבות, בעיקר עקב שחיתות שלטונית, חוסר יציבות, ומצב כלכלי קשה.
במדינות כגון פקיסטן, סודאן וניגריה שורר מאבק בין קבוצות מוסלמיות לבין קבוצות לא-מוסלמיות (הינדיות, נוצריות ואחרות) על מידת ההשפעה של האסלאם במדינה. באלג'יריה התפתח מאבק עקוב מדם בין קיצוניים מוסלמים לאוכלוסייה חילונית, המושפעת מתרבותה של צרפת. באיראן התחוללה בשנת 1979 ההמהפכה האיראנית, שבעקבותיה הודח השאה הפרסי, מוחמד רזה שאה פהלווי, שביסס את שלטונו על לאומיות פרסית חילונית, והוחלף במנהיג דתי שיעי - האימאם האייתוללה ח'ומייני. בערב הסעודית שורר סטטוס קוו, שעל-פיו ההלכה המוסלמית בפרשנות הווהאבית (פרשנות קיצונית בדרך-כלל) מכתיבה את חיי היומיום בממלכה, אולם אנשי הדת אינם מתערבים בענייני חוץ וביטחון, אותם מנהל השלטון המלוכני. לפרשנות הווהאבית של ההלכה המוסלמית יש כיום השפעה רבה על מוסלמים בכל רחבי העולם, בעיקר בשל כוחה הכלכלי הרב של ערב הסעודית. הדבר מביא להקצנה במדינות מוסלמיות אחרות, ואף מערער את הלגיטימיות של השלטון בערב הסעודית עצמה.
מסוף שנות השבעים החל הזרם הפונדמנטליסטי להסתמן כזרם חזק ומוביל באסלאם. הוא התחזק כמעט בכל מדינה מוסלמית וקנה לו תומכים בדרכים שונות, במיוחד באמצעות הענקת שירותי רווחה לאוכלוסייה: הקמת בתי ספר, מרפאות, מפעלי הזנה וכיוצא באלה, הממומנים באמצעות אגודות צדקה. התמיכה שזרם זה זוכה לה מסייעת לו בשאיפה לעצב מחדש את פניה של המדינה על פי תפיסותיו הדתיות. על רקע זה אפשר לראות את המהפכה האסלאמית באיראן ואת פעילות האחים המוסלמים (אל-אח'ואן אל-מסלמון) במצרים. חלק מהארגונים המוסלמיים מזרם זה אחראים לפעולות אלימות כגון ההתנקשות בנשיא מצרים אנואר סאדאת, ניסיון ההתנקשות ביורשו חוסני מובארכ, פיצוץ מכוניות תופת באינדונזיה, פעילות ארגון חמאס בישראל, השתלטות תנועת טליבאן וארגון אל-קעידה על אפגניסטן, והשתלטות ארגון חזבאללה על דרום לבנון.
באפגניסטן של הטליבאן פוצצו את פסלי בודהה בבמיאן שהיו קיימים אלפי שנים, בעקבות דין איסור עשיית פסלים ועבודת אלילים. הוטלו הגבלות חמורות על נשים, ביניהן איסור להסתובב ללא גבר או להתאפר, וסנקציות אכזריות כלפי אלו שלא נשמעו לחוקים, כעקירת ציפורני נשים שנצבעו בלכה. תחת משטר זה הוצאו אנשים להורג על עבירות קלות יחסית. גם באיראן, משטרות הלכה סובבו בין האזרחים והשליטו את הלכות האסלאם, ובהן ניפוץ אסלות שירותים שהיו מכוונות לכיוון מכה, ומעצר ועונש מלקות לנשים שצבעו את שפתותיהן בליפסטיק. פעולות אלה אינן נגזרות מן ההלכה המוסלמית באופן ישיר, אלא הן ביטוי להקצנה בפרשנות הניתנת לדיני ההלכה המוסלמית. באיראן חלה התמתנות ניכרת במהלך שנות ה-90 בכל הקשור לחובות הדתיות המוטלות על כלל האזרחים. שלטון הטליבאן זכה לגינויים גם מצד אנשי דת מוסלמיים. חלק גדול מאנשי הדת במצרים רואים אף בהחמרות הנהוגות בזרם הווהאביה המקובל בערב הסעודית החמרות-יתר שאינן רצויות.
בעקבות הוצאת הספר "פסוקי השטן" ובו סאטירה על הנביא מוחמד ועל שליט איראן, אייתוללה ח'ומייני, בידי הסופר ההודי סלמאן רושדי בשנת 1989, הוציא עליו ח'ומייני פסק הלכה הקורא להרוג אותו.
בשנות ה-2000 החל גל טרור מוסלמי נגד מדינות בהן יש סכסוכים עם מוסלמים. שיאו של גל הטרור היה בפיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, בהם נרצחו כ-3,000 איש. ארגון הטרור אל קעידה קיבל אחריות והשתמש באסלאם כדי להצדיק את הפיגועים. במקביל, נפוצו ברחבי העולם המוסלמי פסקי הלכה המתירים פיגועי התאבדות נגד לא-מוסלמים, ובייחוד נגד אזרחים ישראלים (זאת בעקבות פריצת אינתיפאדת אל-אקצה) ואמריקנים. גל פיגועי ההתאבדות הקשים, והקצנתם של קהילות המהגרים המוסלמיות באירופה (ראו פרשת תאו ואן גוך למשל), הביאו במערב להתפשטות תחושה של חשש מדת האסלאם, ונטען כנגדה שזו דת של אלימות הקוראת לטרור ורצח של חפים מפשע, ושואפת לחיסול המערב וחירויות האדם. כל אלה, וכן הכרזתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש על מלחמה בטרור והמלחמות באפגניסטן (2001) ובעיראק (2003), היוו רקע להתעוררות רעיון התנגשות הציוויליזציות (מלחמה כוללת של הציוויליזציה היודו-נוצרית בציוויליזציה המוסלמית). חכמי דת מוסלמים מתונים נאבקים בקיצונים המנצלים את האסלאם להצדקת הטרור ומגנים את פיגועי ההתאבדות וההתקפות הנעשים על חפים בפשע, כביכול בשם האסלאם. בנוסף, הם מבקשים לקרוא למעשי הטרור שמבצעים קיצונים מוסלמים בשם "טרור אסלאמיסטי" ולא טרור מוסלמי, על מנת למנוע האשמת האסלאם כולו בטרור.
[עריכה] עשר הקהילות המוסלמיות הגדולות בעולם (לפי מדינות)
- אינדונזיה כ-203 מיליון מוסלמים
- פקיסטן כ-174 מיליון מוסלמים
- הודו כ-161 מיליון מוסלמים
- בנגלדש כ-145 מיליון מוסלמים
- מצרים כ-78 מיליון מוסלמים
- ניגריה כ-78 מיליון מוסלמים
- טורקיה כ-74 מיליון מוסלמים
- איראן כ-74 מיליון מוסלמים
- אלג'יריה כ-34 מיליון מוסלמים
- מרוקו כ-32 מיליון מוסלמים
[עריכה] ראו גם
 |
לערכים, אישים, מושגים והמלצות, ראו פורטל האסלאם. |
[עריכה] לקריאה נוספת
- האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
- חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים.
- חוה לצרוס-יפה, אבנר גלעדי, האסלאם: קווי יסוד, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
- חוה לצרוס-יפה, האסלאם : קוי יסוד, תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת תש"ם, 1980.
- חוה לצרוס-יפה, עוד שיחות על דת האסלאם, (עורכת הספר - רחל שיחור). אוניברסיטה משודרת, תל אביב : משרד הביטחון-ההוצאה לאור, תשמ"ו 1985.
- מירי שפר, אסלאם - מבוא קצר, הוצאת מפה וההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2006.
- יצחק יהודה גולדציהר, הרצאות על האסלאם.
- עמנואל סיון - קנאי האסלאם.
- עמנואל סיון - מיתוסים פוליטיים ערביים.
- ברנרד לואיס - משבר האסלאם.
- הנרי למנס - האסלאם אמונותיו ומוסדותיו.
- עמנואל סיון - התנגשות בתוך האסלאם
- נחמיה לבציון - דת האסלאם - מבוא היסטורי
- קלוד כאהן - האסלאם מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית
- ברנרד לואיס - האסלאם בהיסטוריה
- ברנרד לואיס - הערבים בהיסטוריה
- מייקל קוק - מוחמד
- רפאל ישראלי - לחיות עם האסלאם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הערך אסלאם באנציקלופדיה ynet. (ערך בחינם)
- NOL, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג לאסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית
- חמש מצוות היסוד באסלאם, בשורת האסלאם, ראשית האסלאם: חייו ופעילותו של מוחמד, באתר מט"ח
שמעון שטובר, ראשית האסלאם באספקלריה יהודית: סיפורו של יוסף סמברי בעל 'ספר דברי יוסף', עמ' 83-108- שאול לוי, האם האסלאם דת סובלנית?, אומדיה.
- שמואל בר, השורשים הפילוסופיים של אסלאם רדיקאלי, באתר "קיוונים"
- ברנרד לואיס, המורשה היהודית-מוסלמית, פורסם בפעמים, 20, תשמ"ד 1984, עמ' 3-13
- מחקר מרכז פיו על האוכלוסיה המוסלמית בעולם, אוקטובר 2009. עקרי המחקר באנגלית, ובאתר הארץ בעברית
