ביברס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמלו של הסולטאן ביברס, חקוק על אחת מאבני גשר ביברס אותו הקים מצפון ללוד

אל-מלכ א-זאהר רוכן א-דין ביברס אל-בונדוקדאריערבית: الملك‭ ‬الظاهر‭ ‬ركن‭ ‬الدين‭ ‬بيبرس‭ ‬البندقداري‎, תעתיק מדויק: אלמלכ אלט'אהר רכן אלדין ביברס אלבנדקדארי; סביבות שנת 12281 ביולי 1277) ידוע בפשטות כביברס, היה סולטאן ממלוכי של מצרים וסוריה. נודע כמצביא וכשליט מוכשר במיוחד.

חייו של ביברס עד לשעבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע בוודאות באיזו שנה נולד ביברס. מהמקורות ניתן ללמוד כי הוא נולד בשנת 1220/21 לפי ד'הבי, או בשנת 1223 לפי אבן תע'רי ברדי, או 1227/28 לפי אבן שדאד (המקורות נוקבים בשנה היג'רית, שללא תאריך מדויק מכסה על פי רוב שנתיים בלוח הגרגוריאני). התאריך הנחשב למקובל ביותר במחקר הוא האחרון.

מוצאו של ביברס משבט שהשתייך לקונפדרציה של השבטים הטורקיים הקיפצ'אקים שנדדו בערבות של אזור דרום רוסיה של ימינו (אזור זה נודע באותה העת כדשת-י קפצ'אק, קרי הערבה הקיפצ'אקית). החשש מפני התפשטות האימפריה המונגולית הניע את שבטו של ביברס לנדוד בשנת 1241 לאזור חצי האי קרים ולבקש את חסותו של הח'אן המקומי. למרות שקיבלו מהח'אן הבטחת חסות, בחר הלה לתקוף את השבט הקיפצ'אקי ולמכור לפחות חלק מבניו לעבדות. ביברס, שהיה ככל הנראה כבן 14, נמכר לעבדות ונשלח לשוקי העבדים בסוריה.

במקורות מתואר ביברס כגבר גבוה בעל עור שחום, עם עיניים כחולות ועם קול רם. באחת מעיניו היה לביברס כתם לבן - כפי הנראה פגם מלידה.

קורותיו של ביברס עד שהצטרף לשירותו של אל-צאלח איוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדון הראשון של ביברס רכש אותו תמורת 800 דרהם כסף, אך השיב אותו חזרה לסוחר העבדים בגלל הכתם הלבן שהיה לו באחת מעיניו. הקריטריונים החשובים ביותר ברכישתם של ממלוכים היה מראם החיצוני ובריאותם הגופנית, ובשל כך כנראה נרכש ביברס תמורת סכום נמוך מאוד באופן יחסי לממלוכ. לשם השוואה, קלאון שהיה יפה תואר, נמכר תמורת הסכום הגבוה של 1000 דינר זהב - בערך פי 25 מסכום מכירתו של ביברס.

אחרי שקיבל בחזרה את ביברס הציע סוחר העבדים את הממלוכ הצעיר לנסיך האיובי של חמאה. אימו של הנסיך הצעיר שכנעה אותו לא לרכוש את ביברס בשל הכתם בעינו, שכן טענה שהדבר משווה לו חזות מרושעת. בסופו של דבר, מכר הסוחר את ביברס לעלאא א-דין אידכין א-צאלחי אל-בנדקדאר. הלה היה אחד מאמיריו של אל-צאלח איוב שהוגלה על ידי אדונו לחמאת. זמן מה אחר כך, החזיר אל-צאלח איוב את אידכין מגלותו אך כתוצאה מפרשה נוספת בה היה מעורב אמיר זה, שב הסולטאן והגלה אותו ובשנת 1246 כלא אותו והחרים את כל רכושו. את ביברס צירף אל-צאלח איוב לשורות הממלוכים שלו והציב אותו בגדוד הממלוכים הבחריים.

קרב מנצורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־8 בפברואר 1250, בקרב מנצורה, היה ביברס מפקד גדוד הממלוכים הבחריים, אשר הגן על העיר מנצורה. לאחר שמפקד הצבא פאח'ר א-דין נהרג בהתקפת הפתע הצלבנית על המחנה המצרי, נטל ביברס את הפיקוד לידו. הוא גרר את הצלבנים למלכודת בסמטאות העיר, שבו נהרגו מרבית התוקפים, ומיד לאחר מכן יצא להתקפת נגד על עמדות הצלבנים מחוץ לעיר, בקושי רב עלה ביד הצלבנים להחזיק בעמדותיהם. ואם כי הקרב נסתיים בניצחון פירוס צלבני, תוצאותיו הולידו את תבוסת הצבא הצלבני בקרב פארסכור כחודשיים לאחר מכן. קרב שגם בו מציינים הכרוניקאים את חלקו של ביברס בלחימה. המלך הצרפתי נפל בשבי, ושוחרר רק לאחר תשלום כופר נפש גדול.

קץ שלטון השושלת האיובית במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלו של הסולטאן ביברס, אשר נמצא במצודת צפת. נמצא כיום במוזיאון ישראל

הסולטאן אל-צאלח איוב מת ב־20 (או ב־21) בנובמבר 1249, ומותו נשמר בסוד על ידי אשתו שג'ר אל-דור ופאח'ר אל-דין, עד לבואו של בנו ויורשו תוראן שאה בסוף פברואר 1250, מעט לפני קרב פארסכור. תוראן שאה ניסה למנות את אנשיו לתפקידי מפתח, תוך כדי דחיקת הממלוכים של אביו מעמדותיהם. בעקבות כך פרץ מרד, ובמהלכו נרצח תוראן שאה ב־2 במאי. לפי אל מקריזי 'ביברס אל-בונדקדארי הכה בו ראשון עם חרב, הסולטאן הסיט את המכה עם ידו איבד את אצבעותיו וברח אל המגדל', המגדל הועלה באש ותוראן שאה נהרג.

רצח תוראן שאה סימן את סוף עידן האיובים במצרים, ותחילת עידן השושלת הממלוכית. תחילה מינו הממלוכים את שג'ר אל- דור לסולטאנית, אך לאחר זמן מה השיאו אותה הממלוכים לעז אל-דין אייבכ אל-תורכמני, ומינוהו לסולטאן (בנוסף לכך, בניסיון להפיס את דעת האיובים אשר בסוריה, מינו הממלוכים כשליט שותף את הילד אל-אשרף מוסא בן ה־6, צאצא למשפחת האיובים מתימן. בשנת 1254 הדיחוהו מכסאו).

ביברס היה באותה עת למקורבו של האמיר פארס אל-דין אקטאי, שנתמנה למפקד הצבא הממלוכי. אולם אייבכ שראה באקטאי כח עולה העשוי לאיים על שלטונו, הזמינו לארמונו, כרת את ראשו, אותו זרק אל שאר האמירים שהמתינו למטה. חבריו של אקטאי שהבינו לאן נוטה הרוח, נסו על נפשם. חלקם לסוריה, שם קיבלו מקלט אצל הסולטאן האיובי אל-נאצר יוסף. ביברס עצמו נס למבצר כרכ תחת חסותו של הסלוטן אל-מוג'ית. משם ניסו קונסטלציות שונות של איובים ושל ממלוכים בחריים לבצע הפיכה במצרים ולהדיח את אייבכ אך ללא הצלחה (לאחר שנים ישיב ביברס רעה למצילו).

אייבכ נרצח בסופו של דבר על ידי אשתו, ובמקומו התמנה קוטוז, שהיה ממלוכ של אייבכ, לעוצר של בנו של הסולטאן המנוח. לאחר שהחשש מפני האיום מונגולי הפך להיות ממשי, ובפרט אחר כיבושה של סוריה ודמשק בסוף 1259 ותחילת 1260, נתמנה קוטוז לסולטאן. צעדו הראשון היה להתפייס עם הממלוכים הבחרים הגולים ולהשיבם למצרים. ביברס יצא לעזה, כמפקד חיל החלוץ של צבא הסולטנות, וניצח שם את חיל החלוץ המונגולי. בקרב עין ג'אלות, שנערך ליד מעיין חרוד, הביסו הממלוכים את המונגולים, ועצרו את התפשטותם.

קרב עין ג'אלות מציין את ראשית שליטת הממלוכים בסוריה ובארץ ישראל. ביברס, כאחד מגבורי הניצחון, דרש לקבל לחלקו את העיר חלב שבסוריה. תחילה נטה קוטוז להסכים, אך חזר בו, כנראה מחששו שמא ביברס ישתמש בחלב כקרש קפיצה להפיכה עתידית נגדו. דבר שהגביר מאוד את האיבה שבין קוטוז לביברס. איבה שהייתה קיימת בין כה וכה על רקע רצח אקטאי כמה שנים קודם לכן. במהלך מסע ציד ב־24 באוקטובר 1260, רצח ביברס את קוטוז (הדעות חלוקות אם ביברס היה שותף פעיל ברצח, או רק תכננו), ועלה על כס הסולטאן.

שלטונו של ביברס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דינר זהב של ביברס ועליו מוטבע סמלו

ביברס ראה עצמו כממשיך דרכו של צלאח א-דין, ושאף לסלק את הנוכחות הצלבנית מהמזרח התיכון. לשם כך שיקם את המצודות בסוריה, ביניהן את קלעת נמרוד והקים צבא גדול. הוא איחד את מצרים וסוריה למדינה אחת, ונלחם בהצלחה נגד המונגולים שבעיראק ובאיראן, ובמקביל נגד הצלבנים. ב־1261 מינה ביברס צאצא של הח'ליפים מן השושלת בית עבאס לח'ליף בקהיר. אולם הח'ליף היה שליט רק לפי התואר, וכל הכוח השלטוני היה בידי הסולטאן ביברס.

במשך כל ימי שלטונו נלחם ביברס במדינות הצלבנים, וזכה בניצחונות רבים. ב־1263 צר על עכו שהייתה אז בירת שרידי ממלכת ירושלים אך לא יכל לה.‏[1] ב־1265 נלחם ביברס בממלכת ארמניה, כבש ערים רבות, כולל הבירה סיס ולקח 40,000 שבויים. באותה שנה כבש ביברס את אפולוניה מידי האבירים ההוספיטלרים[2], ואת הערים הנוצריות עתלית וחיפה. ב־1266 כבש צבאו של ביברס את מצודת צפת מידי האבירים הטמפלרים. ב־1268 כבש את יפו ללא התנגדות ואת העיר אנטיוכיה שבסוריה, בירת הנסיכות באותו שם. ביברס הרס את העיר והרג או הגלה את רוב תושביה. ב־1270 כבש את אשקלון והחריבה. גם את קלעת ג'דין, כבש השליט והחריבו. ב־1271 כבש ביברס את קסטל אימברט - מבצר צלבני שנמצא באכזיב[3] באותה שנה כבש גם את מבצר קראק דה שבלייה במערב סוריה, שבו השתמש בהמשך מלחמתו בצלבנים. בעקבות כיבוש אנטיוכיה החל מסע הצלב התשיעי בראשות אדוארד הראשון מלך אנגליה. ביברס חתם על שביתת נשק עם אדוארד אך ניסה לרצחו באמצעות כת החשישיון. בין השנים 1271 ו־1273 לכד ביברס את רוב מעוזיה של כת החשישיון והרג רבים מחבריה. ב־1265 כבש ביברס את קיסריה והרס אותה. קיסריה לא השתקמה מחורבן זה.‏[4] בהמשך נלחם ביברס בסלג'וקים על אדמת אנטוליה. ביברס ניהל מלחמה קרה מול המונגולים במשך כל שנות שלטונו, שהסלימה מספר פעמים לקרבות קטנים בהיקפם. הקרב החשוב ביותר שנערך בתקופת שלטונו של ביברס היה קרב אבולוסטיין, שנסתיים בניצחונם המכריע של הממלוכים.


ב־1 ביולי 1277 מת ביברס בדמשק ונקבר שם. נסיבות מותו אינם ברורות כל צרכם. רובם של המקורות מסכימים כי ביברס לגם מכוס רעל שלא נועדה לו. אך יש הסבורים כי ביברס עצמו רקח את הרעל ותכנן להרעיל את אחד מן הנסיכים הכפופים לו, זאת לאחר שתחזית אסטרולוגית ניבאה את מותו של אחד מן השליטים, וביברס קיוה כי במיתת אחד מן הנסיכים תסור הקללה מעליו. אך בטעות שתה ביברס עצמו מן הכוס. מאידך, יש הסבורים כי ביברס מת כתוצאה מפציעה בקרב, או ממחלה.

מורשתו של ביברס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביברס היה שליט פופולרי בעולם המוסלמי, על שום שהביס את הצלבנים בשלושה מסעי צלב ונלחם בהצלחה במונגולים. ביברס בנה מאגרי תחמושת, מבצרים, וציי מלחמה וסוחר. הוא היה גם שליט יעיל שבנה, למשל, מערכת העברת הודעות מהירה על גבי סוסים שאפשרה העברת הודעות מקהיר לדמשק תוך 4 ימים. הוא בנה גשרים, מפעלי השקיה, תעלות, נמלים ומסגדים. ביברס בנה מדרסות והרחיב את מסגרת לימודי האסלאם. ספר זכרונותיו של ביברס נקרא סיראת אל סולטאן ביברס מתאר את ניצחונותיו והשגיו. ליד קברו בדמשק נמצאת הספרייה אל מכתבה אל-זאהיריה המכילה כתבי יד חשובים.

מפעלי הבנייה של ביברס בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער האריות בירושלים - משני צידיו, סמלו של ביברס
גשר בנות יעקב ב-1912
מראה גשר ג'ינדאס מעל נחל איילון ביציאה הצפונית מלוד
הגשר הממלוכי בכניסה המזרחית ליבנה

ביברס הרס מבצרים צלבניים וערים נוצריות רבות בארץ ישראל, אך גם בנה ושיקם, ומפעלותיו ניכרים עד עצם היום הזה באזורים רבים.

מבצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין היתר שיקם ביברס את מצודת נמרוד שבגולן. ביברס פיאר את המצודה, ביצר אותה, והעניק אותה כארמון לסגנו - ביליק. את מפעל הבנייה הגדול שלו הנציח ביברס בכתובת משנת 1275 הנמצאת במבצר גם כיום. ביברס העניק למבצר ולעיר שתחתיו מעמד של נציבות הכפופה לממלכת דמשק, אשר העומד בראשה מונה ישירות בידי הסולטאן בקהיר.

ביברס כבש ושיקם את מבצר קאקון שבשרון והקים בו מרכז מנהלי לאחר הריסתה של קיסריה. הוא בנה בו מוסדות רבים של ממלכתו, ביניהם תחנת איתות ודואר יונים.

במצודת צפת נמצאו בשנת 2001 שרידי מגדל עגול גדול, דמוי חילזון, שנבנה על ידי ביברס.

גשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר בנות יעקב - המקור לשם הגשר הוא לפי אחת הגרסאות בנות ממנזר סנט ג`ורג` שישבו בצפת. הם הוחזקו בכספי המס שנגבו בגשר. כאשר כבש ביברס את צפת הן נרצחו ומכאן השם לגשר. ביברס בנה במקום גשר חדש 250 מטר צפונה מהגשר של ימינו.

בכניסה הצפונית לעיר לוד נמצא גשר מפואר המכונה גשר ביברס על נחל איילון אותו בנה ביברס, המכונה גם גשר ג'ינדאס. משני צידי הגשר יש כתובות ותבליטים, שבהם מתואר אריה (סמלו של ביברס) המאיים למחוץ ברגלו חולדה (הצלבנים). בכתובת כתוב:

"בשם האלוהים הרחמן והחנון ותפילתו על אדוננו מוחמד וחבריו כולם. ציווה בבניית הגשר המבורך הזה, אדוננו השולטן האדיר א'-ט' אהר רכן א-דין ביברס בן עבדאללה בימי בנו אדוננו השולטן המלך א-סעיד נאצר א-דין, ברכת הח'אן ינצור את ניצחונותיהם ויעניק להם סליחה. וזה נעשה בהנהלת העבד הנכנע הזקוק לרחמי אללה, עלא-דין א-סואק, יסלח אלוהים לו ולשני הוריו. בחודש הראמדאן שנת שש מאות שבעים ואחת"

גשר שלישי שבנה ביברס נמצא ביבנה, צפונית-מזרחית לתל יבנה. הגשר שהיה חלק מדרך הדואר, שימש את כביש 410 בין יבנה לרחובות, עד שהוקם גשר חדש מדרום לו, והוא הפך לגשר להולכי רגל.

מבנים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים יזם ביברס את הקמתה של אכסניה לעולי רגל מוסלמים ובנה בתוכה מצודה. שער האריות בעיר – הפתח היחידי בצידה המזרחי של החומה, מעוטר בפיתוחי אבן וגומחות משני צדדיו ומגדל מעליו, ובשני זוגות אריות – סמלו ההראלדי של הסולטאן ביברס (על סמל זה ראה להלן). כפי הנראה, נלקחו פיתוחי האבן ממבנה האכסניה והוצבו בשער כשימוש משני, לאחר שזו חרבה. ביברס תרם כספים לחידוש כיפת הסלע ולתמיכה בעולי רגל לירושלים ולמערת המכפלה.

בשמו של ביברס, נבנה גם מסגד אל-עומרי, בשנת 667 לספירה המוסלמית - 1269.

על שמו של ביברס נקראה גם העיירה אל-ט'האריה שבדרום הר חברון. הסקר הארכיאולוגי ביישוב נערך על ידי הארכיאולוג יובל ברוך ובו תועדה מצודה מימי הביניים.

הסמל ההרלדי של ביברס[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות שמו של ביברס בשפות הטורקיות, אשר הקיפצ'קית נמנית עמן, הוא מצרוף המילים בֵּיי (אדון, מפקד) ובַּרס (אריה). משום כך, סמלו ההרלדי של ביברס הינו חיה מסוגננת, ככל הנראה טורף ממשפחת החתוליים. יש המזהים את החיה כאריה. בחלק מהתבליטים - כגון על גבי שער האריות בחומת ירושלים אוחז הטורף בכפתו חיה קטנה יותר — ייתכן סמל לאויביו של ביברס.

זיהוי שגוי של ביברס עם ממלוכ בעל אותו שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם לפחות שני אירועים היסטוריים שבהם נטען בטעות במחקר כאילו ביברס השתתף בהם אך לא כך היה. האירוע הראשון קשור לשביו של אל-צאלח איוב בשנת 1239 על ידי השליט האיובי אל-נאצר דאוד ולכליאתו בכרכ. אל-צאלח איוב שהה שנה במאסר ויחד עמו ישבו פילגשו שג'ר אל-דור וממלוכ בשם רוכן אל-דין ביברס. ברם, לא היה זה ביברס דנן, שבאותה העת עדיין היה אדם חופשי בערבות דרום רוסיה. ביברס שהצטרף למאסרו של אל-צאלח איוב בשנת 1239 היה אותו הביברס שפיקד על הכוחות המצריים בקרב הירביה בשנת 1244. בשנת 1246 אסר אל-צאלח איוב את ביברס זה ואחרי כן הלה אינו מוזכר במקורות (כפי הנראה נותר אסור עד יומו האחרון). הלקב רוכן אל-דין היה מקובל על ממלוכים רבים שהאיסם שלהם היה ביברס, למשל רוכן אל-דין ביברס אל-ג'אשנכיר (הוא הסולטאן ביברס השני), ורוכן אל-דין ביברס אל-מנצורי (ההיסטוריון הממלוכי המפורסם).

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ibn ʿAbd al-Ẓāhir, al-Rawḍ al-zāhir fī sīrat al-Malik al-Ẓāhir, ed. ʿAbd al-ʿAzīz al-Khuwayṭir, Riyadh 1396/1976
  • Ibn Shaddād, Taʾrīkh al-Malik al-Ẓāhir, ed. Aḥmad Ḥuṭayṭ, Wiesbaden 1983

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Amitai-Preiss, Reuven, Mongols and Mamluks: The Mamluk-Īlkhānid War, 1260–1281, Cambridge, 1995
  • Peter Malcolm Holt, The Age of the Crusades: The Near East from the Eleventh Century to 1517, London, 1987
  • Irwin, Robert, The Middle East in the Middle Ages: The Early Mamluk Sultanate 1250–1382, London and Sydney, 1986
  • Thorau, Peter, The Lion of Egypt: Sultan Baybars I and the Near East in the Thirteenth Century, London, 1995
  • Thorau, Peter, "Baybars I, al-Malik al-Ẓāhir Rukn al-Dīn," Encyclopaedia of Islam, THREE
  • Wiet, Gaston, "Baybars I, al-Malik al-Ẓāhir Rukn al-Dīn al-Ṣāliḥī," Encyclopaedia of Islam, Second Edition, Vol. 1, pp. 1124-1126

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ביברס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Eracles, in: RHC Occ, vol. II, pp. 446- 447; Ibn al-Furat, c. 1375, vol. II, pp. 57-59; al-Maqrizi, c. 1400b, I.i, pp. 199- 200
  2. ^ Ibn al-Furat, c. 1375, vol. II, p. 78; al-Maqrizi, c. 1400, I.iim pp. 8- 10
  3. ^ Benvenisti, 1970, p. 223; Pringle, 1993, vol. II, p. 384, no. 282
  4. ^ Ibn al-Furat, ibid, pp. 70- 71; al-Maqrizi, ibid, p. 7; Benvenisti, 1970, pp. 135-140